רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | פירוש הרא"ש | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים





גמ' איבעיא להו - האי דקאמרי במתני' ר' אליעזר ור' יהושע דאין דנין ק"ו היכי קאמרי מי אמרינן עצם כשעורה הלכה למשה מסיני דנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר מעצם כשעורה דנזיר מגלח עליו ואין דנין קל וחומר מהלכה אי . לאו במידי דתרוייהו גמירי לה מקרא או דילמא הכי קאמר רביעית דם הלכה למשה מסיני דמטמא את האדם באהל ועצם כשעורה קל וחומר כלומר ומעצם כשעורה קא גמרינן קל וחומר דברביעית דם יהא נזיר מגלח וקאמר ליה אין דנין ק"ו מהלכה שאין למידין קל וחומר ממידי דלא גמירי לה אלא מהלכה אי לאו דאתיא ליה מן המקרא:

ת"ש עצם כשעורה [הלכה] - שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה:

פרק שמיני - שני נזירים


מתני' שני נזירים - שקיבלו עליהם נזירות ביחד:

שאמר להן אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא - ה"ז נאמן להחזיקו בחזקת טומאה כל זמן שאין מכחישין אותו דהא או הודע אליו חטאתו כתיב (ויקרא ד) (או הודע אליו) מכל מקום:

ואיני יודע איזה מכם - משלימין לנזירותן ומגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות:

ואומר - אחד מהן:

אם אני הוא כו' - ועדיין אינן מותרין לשתות ביין לפי שיכול לומר על כל אחד שמא טמא היה ותגלחתו שגילח עכשיו היא תגלחת טומאה אלא חוזרין וסופרין עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בלבד מן השותפות:

ואומר - אחד מהם אם אני הוא הטמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה שלך וזה של עכשיו קרבן טהרה כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין:

גמ' אבל הכא - כיון דהוו תלתא שנים נזירים והאי דקאי גבייהו אע"ג דקיימי ברה"י הויא ליה ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור:

אמר רבה בר רב הונא - כגון דקאים האחד בלבד ואומר ראיתי טומאה שנזרקה לביניכם מבפנים דלא הוו להו אלא תרי כבועל ונבעלת:

דיקא נמי - דלא קאי בהדייהו דקאמר ואיני יודע דאילו הוה קאי בהדייהו אי אפשר דלא הוה ידע:



וקא עברי על לאו דהקפה דתגלחת אינו לצורך ויש בה משום לא תקיפו: אמר שמואל באשה וקטן - כגון שהיו שני נזירים הללו שתי נשים או שני קטנים דלא מיחייבי אהקפה:

אמאי מגלח - ארבע תגלחיות והא קא עבר בתרתי תגלחיות קמייתא משום לאו דלא תשחית את פאת זקן שכן מגלח שערו ואאידך מינייהו קעבר משום הקפה: והא קא עביד השחתה גרסי':

א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך - דאמרת דהמקיף את הקטן חייב קטנים דאיתנהו מגולחין כל הראש כדאורחייהו דאינשי דקמגלחי להו כדי להברותן לאחר החולי מאן קמגלח להו:

אמר ליה חובה - כך שמה דאשתו דרב הונא דקסבר רב הונא דאשה לא מיפקדא אלאו דהקפת הראש אראש אחרים כלל:

אמר ליה רב אדא תיקברינהו לבניה - דלדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב כי מקפת ליה אשה נמי חייבת אבל לדידי אפילו גדול המקיף את הקטן פטור והוא הדין נמי לאשה וכן בגדול המקיף את הגדול חייב והוא הדין לאשה:

מכדי תרוייהו סבירא להו דהקפת כל הראש שמה הקפה - והא הוה להו הקפת כל הראש לבניו דרב הונא:

במאי פליגי - כלומר מאי איכא בינייהו דמאן דאסר בגדול אמאי שרי באשה:

והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה - דלית להו זקן ליתנהו בהקפה כלל שאפילו אשה המקפת את הגדול פטורה. רב אדא בר אהבה סבר כי אמר רחמנא לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע. ולהא מילתא איתקש ניקף למקיף דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב לא שנא איש ולא שנא אשה:

והאי קטן הואיל והוא גופיה לא מיחייב - משום דלאו בר עונשין הוא דמקיף ליה נמי לא מחייב ואפילו איש:



יכול אף מצורע - לא יקיף ת"ל ראשו:

יכול אף נזיר מצורע - כשנטהר מצרעתו בתוך ימי נזירותו לא יעביר תער על ראשו:

מאי לאו תניא היא - דלמ"ד דהאי ראשו דכתיב במצורע לא אתיא אלא למידחי לא תעשה דנזיר דלא יעבור תער על ראשו קסבר משום לאו דהקפה לא צריך דאילו מצורע קעביד הקפת כל הראש דשריא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה וכי קאתי קרא למידחי את לא תעשה ועשה דנזיר עשה קדוש יהיה גדל פרע:

ואידך - דמצריך משום לא תקיפו קסבר דהקפת כל הראש שמה הקפה:

לא דכ"ע לאו שמה הקפה - ומאן דתני לה מוראשו גבי נזיר ניחא ומאן דתני לה גבי הקפה לאו משום דהיכא דמגלח והדר מקיף דהא לא איצטריך קרא למישרי משום דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה אלא כי איצטריך קרא דמקיף ברישא והדר מגלח:

ומי כתיב קרא הכי - כלומר דכיון דאילו מגלח כוליה בחד זימנא לא מיחייב משום דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה מי קא כתביה רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף והדר מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כוליה דקא מוקים עשה דמצורע ולא קא עבר על לאו דלא תקיפו דהכי עדיף טפי כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה כגון גדילים תעשה לך ולא תעשה לא תלבש שעטנז לקיים את שניה' דלטלית של צמר ציצית של צמר ולטלית של פשתן ציצית של פשתן ואם אי אתה יכול לקיים את שניהן כגון מילה בצרעת:

אלא דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה - ולמאן דמייתי לה להאי ראשו דמצורע משום לא תקיפו משום דאשמועינן דאתי עשה ודחי ל"ת ומאן דמוקי לה לקרא בנזיר ולא בהקפה קסבר גבי הקפה לא צריך למיכתב דאתי עשה ודחי ל"ת והילכך כי איצטריך קרא למישרי עשה ול"ת דבנזיר: ולמאן דמוקים ליה לקרא בנזיר למידחי את ל"ת ועשה לאו גרידא מנא ליה. ואי אמרת לאו כל שכן הוא ומה עשה ול"ת דחי ל"ת לא כל שכן הא לא איריא משום דאיכא למיפרך כדלקמן מה לנזיר שכן ישנו בשאלה משום דקיל [כולי האי] אתי עשה ודחי ל"ת שבו תאמר בשאר לאוין הילכך נפקא ליה מגדילים כו':

ולמאן דנפקא ליה מראשו - ללאו גרידא ולא פריך כדפרכינן מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל דבני אהרן ולא בנות אהרן אמר רחמנא ומאי טעמא לא משמע ליה מגדילים:

ההוא לכדרבא אתי דרבא רמי כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל - דהא מייתורא משמע דליהוי ממין כנף פתיל תכלת וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דבקרא אחרינא כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וסמיך ליה גדילים תעשה לך דמשמע. מצמר ופשתים תעשה לך גדילים מהם ולא ממין אחר הא כיצד צמר ופשתים פוטרין כו':

נפקא ליה מזקנו - דכתיב גבי מצורע דתניא זקנו מה ת"ל והלא שער זקנו בכלל כל שערו הוא:

יכול אף כהן מצורע כן ת"ל זקנו - דקאתי עשה דמצורע וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וקא דחי עשה ול"ת דכהן ל"ת ופאת זקנם לא יגלחו עשה קדושים יהיו לאלהיהם ולמאן דמפיק לראשו. גבי נזיר למידחי ל"ת ועשה לילף מזקנו:

אמר לך ולטעמיך - דאמרת לי לנזיר מכהן הוה ליה למילף הא דקיי"ל בעלמא דלא אתי עשה כו' אמאי נילף מכהן והוא מצורע דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה והוא הדין בכל התורה:

אלא מכהן לא ילפינן - דאיכא למיפרך מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל כו' תאמר בנזיר שהוא שוה בכל לכך הוצרך הכתוב ראשו גבי נזיר למידחי את ל"ת ועשה שבו ואפי' הכי בעלמא לא ילפינן מיניה כדלקמן מה לנזיר שכן ישנו בשאלה תאמר בעלמא שאינו בשאלה אבל כהן מיהא מנזיר גמרינן הואיל דכהן לאו שאינו שוה בכל הוא ונזיר שוה בכל אע"ג דאיתיה בשאלה אפי' הכי עדיף טפי למילף כהן מנזיר משום דישנו שוה בכל ולאו למיגמר נזיר מכהן דלאו שאינו שוה בכל הוא ולאידך סבירא ליה דנזיר מכהן עדיף טפי משום דכהן אינו בשאלה דומיא דשאר מצות מה שאין כן בנזיר:



ולמאן דמוקים ליה להאי ראשו בנזיר - ויליף כהן מנזיר א"כ למה לי דכתב רחמנא זקנו במצורע:

מיבעי ליה - לתגלחת מצורע שיהא בתער ולא במלקט ורהיטני וכדתניא זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע תלמוד לומר זקנו התיר במצורע מה שאסר הכתוב גבי גילוח זקן שלא אסר הכתוב אלא בתער שעושה השחתה אבל במלקט ורהיטני לא וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (לעיל מ:) דאי ס"ד עביד במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד לשתוק קרא מיניה ותו לא מדלא כתיב ביה תער מוטב דליעבד במלקט ורהיטני משום דריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא וכו':

ולמאן דמפיק ליה להאי ראשו - לעשה ול"ת דבנזיר איצטריך ליה זקנו לתגלחת דמצורע בתער אלא למאן דמפיק ליה להאי ראשו ללאו גרידא למה ליה למיכתב זקנו כלל אי משום עשה ול"ת ליכתוב רחמנא ראשו ותו לא דהוי משמע דלמידחי לאו גרידא קאתי לאו דלא תקיפו ומשמע נמי למידרשיה גבי נזיר דהאי קרא שקול הוא דלא מסתיים מהיכא קאי ומשום הכי אית לך למימר שיבואו שניהם ממנו: לעולם איצטריך למיכתב זקנו משום למידחי עשה ול"ת דבכהן דאי אמרת דלא ליכתוב זקנו וכי אתא ראשו למידחי עשה ול"ת דבנזיר הוא דאתא אכתי ליכא למיגמר מיניה עשה ול"ת דבכהן משום דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי אמרת נמי דהאי. ראשו משום עשה ול"ת דבכהן הוא דאתא אכתי לית לך למילף מיניה עשה ול"ת דבנזיר משום דאיכא למיפרך כדאמרן דאי מנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך איצטריך ליה זקנו לעשה ול"ת דבכהן וראשו ללאו גרידא:

אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער - ואין בו משום לא ילבש גבר שמלת אשה:

המעביר שער שבבית השחי - תחת אצילי ידיו:

כעין תער - שגזז במספרים בסמוך לבשר כעין תער:

מיתיבי העברת שער - של כל גופו כגון שבבית השחי ושבבית הערוה אינה מדברי תורה ואת אמרת דלוקה:

מאי לוקה - דאמרי מכות מרדות מדרבנן:



איכא דאמרי - דבהדיא מפרש רבי חייא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ואשה דרכה בכך שהוא ניוול לה כשיש לה שער:

ותנא קמא - דסבר דאינה אלא מדברי סופרים מאי דריש בהאי לא ילבש:

אם ללמד שלא ילבש - כלומר ואם אמר לך הכתוב שלא ילבש האיש שמלת אשה לכך לא קראו הכתוב תועבה היא אלא למה הוא בא שלא ילבש האיש שמלת האשה וילך וישב בין הנשים שיש לחוש משום ייחוד:

בכלי זיין למלחמה - כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר:

תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה - וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה):

שלא יתקן איש בתיקוני אשה - דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה:

חזינא ליה לר' יוחנן דלית ליה - שיער בבית השחי:

איגלאי בית השחי - כי הוו משלחי בהפשט מאניה לנגדיה:

דין מן חבריא הוא - דידע דאסור להעביר בית השחי:

מהו לגלח - במספרים בית השחי:

והא קא גדל - וקא מצער ליה לאינש:

בר פחתי - בנו של תלמיד חכם:

גבול יש לו - לאותו שער כיון שגדל יותר ממה שאדם יכול לסובלו נושר מאליו:

(נזיר) מהו לחוך - בבית השחי בידו כדי להעביר את השיער:

מהו לחוך בבגדו - כנגד בית השחי כדי שיהא נושר על ידי חיכוך:

א"ל מותר - הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו:

איכא דאמרי - הכי קמיבעיא ליה בתפלה בבגדו מאי כלומר המתפלל מהו לחוך בבגדו כדי שיפלו כנים ממנו הואיל ואינו נוגע בבשרו:

א"ל אסור ולית הלכתא כוותיה - משום דכיון דאינו נוגע בבשרו מותר לחוך כמו שור המתחכך בכותל (בבא קמא דף מד.):



מתני' מת אחד מהן א"ר יהושע יבקש אחד מן השוק - ויבקש ממנו שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום:

וסופרין שלשים יום - מעכשיו ובסוף שלשים מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חל עליו נזירות עד לאחר שלשים כדאמר מתחילה ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על ספק טומאה אינה נאכלת ואזלה לקבורה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לחטאת העוף הבאה על ספק שאינה נאכלת כו' ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה ואי בעי לא מייתי לה כלל כיון דדורון בעלמא הוא לא מעכבא ואשם נמי לא איצטריך לאיתויי דאשם אינו מעכבו מכפרה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף יח:) הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ועדיין אסורין לשתות ביין וליטמא למתים אבל חוזרין וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בשותפות:

ואומר אם אני הוא - שהייתי טמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרים לשתות ביין וליטמא למתים:

אמר לו בן זומא מי שומע לו כו' - אלא משלים את נזירו ויביא בספק חטאת העוף ולאשם ולעולת העוף לא חיישינן כמו שאמרנו אלא חטאת העוף שהיא באה על הספק יביא כמו על ספק טומאה ויביא עמה עולת בהמה ושאר קרבנות נזירות טהרה אינו צריך להביא לאלתר אלא לאחר שלשים שניים שהרי עדיין אינו יכול לשתות ביין וליטמא למתים עד לאחר שלשים יום ומעכשיו אומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני זו עולה מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת ועולת בהמה קריבה לשם חובה וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה בלבד חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים ואומר אם טמא הייתי עולה הראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותי ואם טהור אני הרי עולת בהמה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותי:

א"ר יהושע נמצאת - אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאין שבתגלחת ראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו הביא חטאתו וזבחי שלמים:

אבל הודו חכמים לדברי בן זומא - שאין חוששין אם הביא קרבנותיו לחצאין ועוד שאינו מוצא מי שידור נזיר כנגדו:

גמ' ולייתי - כלומר מה תשובה השיב ר' יהושע בן לוי לבן זומא שזה מביא קרבנותיו לחצאין יביא לחצאין ומה בכך:

אמר רב יהודה אמר שמואל - יודע היה ר' יהושע שאין תשובתו כלום ולא אמר כך אלא כדי לחדד בה את התלמידים שיהו נושאין קל וחומר בעצמן ומה רבינו שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק"ו לשאר כל אדם שיכול להשיב על דברי רבו ואפי' יודע בו שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכדאמרינן במסכת נדה (דף כז.) יתיב רב פפא כו' ואחיכו עליה ואמר רבא אפילו כי האי מילתא נימא איניש קמיה רביה ולא לישתוק שנאמר אם נבלת בהתנשא אם נבלת עצמך על דברי תורה סופך להתנשא בה ואם זמות יד לפה ואם שתקת סופך שיהו שואלין ממך ואי אתה יודע להשיבו ותתן יד לפה:

אמר רב נחמן בר יצחק מה ליעביד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו - כלומר רב נחמן דלא שמיע ליה להא דאמרינן דלא אמר רבי יהושע אלא לחדד את התלמידים והכי קא מותיב וקאמר לדברי ר' יהושע דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין מאי רוצה לעשות בבני מעים בדקי בהמה להצניען שלא יסריחו עד שיביא שאר קרבנותיו בתגלחת שניה אלא ודאי מביא לחצאין ואין בכך כלום:

לדקיה - כמו דקים שבבני מעים ולהכי נקט בני מעים שהן מסריחין לפי שעה מה שאין כן בבשר:

מתני' נזיר שהיה טמא בספק כו' - כמו שהיא מפורשת למעלה בפרק כהן גדול ונזיר:



גמ' ותני עלה ומגלח ארבע תגלחיות - בנזירות מועטת משלשים לשלשים ובנזירות מרובה משנה לשנה:

תגלחת ראשונה מביא צפורין - דהיינו ציפרי מצורע שכתוב בהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות:

וחטאת העוף - דקרבן טומאה דנזיר:

עולת בהמה - דקרבן טהרה דנזירות:

ממה נפשך אי ודאי מצורע הוא ולא טמא - במת הילכך הא דקא מייתי ציפורים זו היא חובתו וחטאת העוף דקרבן טומאה בנזיר הוי ספק ואזלא לקבורה משום דדילמא לאו טמא מת הוא ולא חזיא להקרבה ועולה דקמייתי קרבן נדבה דילמא מצורע הוא ועדיין אינו ראוי לתגלחת טהרה דנזירות:

ולגלחו - בתוך שבעה. כמשפט של מוחלט שסופר שבעה ואח"כ מגלח:

אי אפשר דדילמא לאו מוחלט - ולאו טמא הוא והוי נזיר טהור ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו:

ואי לאו מצורע ודאי הוא ולאו טמא מת הוא - אלא נזיר טהור לציפורין דקמייתי לא חיישינן דאבראי קא מיתעבדי ואי משום חטאת העוף הא קאזלא לקבורה ועולת בהמה דקמייתי הויא חובתו: והא קבעי איתויי אשם מצורע בתגלחת שניה ואשם במצורע ודאי מעכב באכילתו כדקיימא לן הביא כפרתו אוכל בקדשים ואילו בכל הני ארבע תגלחיות אמאי לא תני ליה אשם:

הא מני ר' שמעון היא דאמר מייתי ומתני - כדאמרי' בפרק בתרא דמסכת מנחות (דף קה.) רבי שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות הכא נמי מייתי אשם מצורע ומתני:

תגלחת ב' ושלישית צפרים חיות אינו צריך - להביא שכבר הביא בתגלחת ראשונה: מאי אית לך למימר דמיבעיא ליה לאיתויי דילמא מוחלט הוא ולא טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי חלוטו ותגלחת שניה זו היא של ימי ספרו וצריך להביא קרבן מצורע להכי הוא דאמר דלייתי חטאת העוף בתגלחת שניה ובתגלחת שלישית חדא לספק חלוטו וחדא לספק טומאה דנזירות דבתגלחת שניה איכא למימר שמא מוחלט הוא וחטאת העוף עולה לימי ספרו וא"ת והא בחטאת בהמה הוא דמיחייב ולא בחטאת העוף אי לאו דליהוי עני לפי שאין חטאת בהמה באה על הספק לפי שאינה נאכלת מספק והויא לה כחטאת שנתכפרו בעליה ומיתסר לאיתויי לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול תקון רבנן שיהא כותב כל נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הספק כדאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אע"פ שאינה נאכלת וה"נ תני עלה בתוספתא (פ"ו) בברייתא ומפרשינן לה נמי הכי בפרק בתרא דמסכת נדה (דף ע.) גבי שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וכו' ואי אמרת דמוחלט וטמא הוא ושתי תגלחיות הראשונות עולות לו לתגלחת חלוטו וימי ספרו הילכך בתגלחת שניה מיבעי ליה לאיתויי חטאת העוף במקום חטאת בהמה שהיה מחוייב להביא ואידך חטאת העוף דקמייתי בתגלחת שלישית תיהוי לספק טומאה ועולת בהמה שבזו ושבזו תיהוי נדבה. ואיכא נמי למימר דדילמא לאו מצורע הוה אלא נזיר טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לתגלחת טומאה דנזיר ותגלחת שניה לתגלחת טהרה לכך מביא עולת בהמה דהויא חובתו והחטאת בספק ובתגלחת רביעית מביא קרבן טהרה חטאת דבהמה ועולה ושלמים ומתני:



ואם ודאי נזיר היה - מתחילה ולא מוחלט ולא טמא הרי עולה ראשונה חובה וזו נדבה וכן כולן חוץ מן הראשונה:

ואלו הן שאר קרבנותיו - שעדיין לא הביא:

ואם טמא ספק ומוחלט ודאי - ביום ראשון של נזירותו אוכל בקדשים לאחר ח' ימים שהיא תגלחת שניה של ימי ספרו שבתחילת יום ראשון של ימי נזירותו שהיא תחילה לימי חלוטו יהא מגלח תגלחת חלוטו ולסוף ז' תגלחת השנית של ימי ספרו כדכתיב וביום השביעי יגלח וגו' ולמחר שהוא יום ח' יביא קרבנו כדכתיב ביום ח' וגו' ואוכל בקדשים כשהביא כפרתו כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי וכיון שהביא קרבן צרעתו אוכל בקדשים אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול עד לאחר ס"ז ימים שאם בא לו לגלח נזירות טהרה לאחר שעשה שלשים אחר ז' ימי ספרו יש לו לומר שמא מוחלט וטמא היה ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי ספרו וזו של עכשיו לימי טומאתו ועדיין צריך למנות לו שלשים יום לנזירות טהרתו שהן בכלל ס"ז ימים ואח"כ מותר לשתות ביין: הכי גרסינן מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר ל"ז ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע"ד. דכיון שהוא טמא ודאי מגלח לסוף שבעה ומתחיל ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה וכשבא לו לשתות ביין אומרים שמא מוחלט וטמא היית ושתי תגלחיות הללו הן הן של ימי חלוטו ושל ימי ספרו ועדיין אי אתה מותר אלא באכילת קדשים דהיינו לאחר ל"ז וחוזר ומונה שבעה לתגלחת טומאה ואח"כ שלשים לנזירות טהרה ונמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע"ד יום:

טמא ודאי ומוחלט ודאי - מגלח לתגלחת ראשונה של צרעת עכשיו ומכאן עד ז' ימים לתגלחת שניה כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ואוכל ביום ח' שמביא קרבנות בקדש וחוזר ומונה שבעה ומגלח נזיר טומאה וחוזר ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה נמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים:

שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי - מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע כלומר נזיר והוא מצורע ובא לו לגלח תגלחת צרעתו ביום שנשלמה צרעתו וביום שנשלמו ימי נזירותו מה טעם אינה עולה לו תגלחת זו לכאן ולכאן:

אמר להן - אם אלו שתי תגלחיות שוות שיהו זו לגדל וזו לגדל או שתיהן להעביר יפה אתם אומרים עכשיו היאך [אתם] אומרים שיהו עולין לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר ותגלחת מצורע לגדל שמכאן ועד ז' ימים צריך לגלח תגלחת שניה:

אמרו לו ולא תעלה לו לימי חלוטו - בשביל שהוא להעביר ושל מצורע לגדל:

אלא תעלה לו לימי ספרו - ששתיהן להעביר שמכאן ואילך אינן צריכין לגדל שער וכבר גדל לו כדי לכוף ראשו לעיקרו:

עכשיו מצורע מגלח לפני זריקת דמים - שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו:

ונזיר מגלח לאחר זריקת דמים - כדכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים ליי' והדר כתיב וגלח הנזיר כו' היאך אתם אומרים שיהא עולה לו תגלחת א' לכאן ולכאן:

א"ל לא תעלה לימי ספרו ונזרו - בשביל שזה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים אלא תעלה לו לימי צרעתו של ימי ספרו וטומאתו דנזיר שנטמא במת ונצטרע שתהא תגלחתו עולה לכאן ולכאן דזה וזה מגלח לפני זריקת דמים ששניהן מגלחין בז' ומביאין קרבן בח' שלהן:

אמר להן אילו שניהן מגלחין לפני ביאת מים יפה אתם אומרים - אבל טמא מגלח לאחר ביאת מים כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה דמגלח לאחר ביאת מים: הכי גרסי' אמרו לו יפה אמרת שלא תעלה לו ימי ספרו לימי נזירותו ותעלה לו ימי חלוטו ולימי טומאתו שזה לגדל וזה לגדל. אמרו לו תקן הדבר שלא תעלה לו תגלחת לימי ספרו בימי נזיר טהרתו שמצורע בימי ספרו מגלח לפני זריקת דמים ביום השביעי ונזיר מגלח ביום הבאת קרבנותיו לאחר זריקת דמים אבל תעלה לו תגלחת אחת לימי טומאתו ולימי חלוטו שזה וזה מגלחין לגדל שיער אחר מצורע בימי חלוטו מגלח כדי לגדל שיער אחר ונזיר טמא מגלח כדי לגדל שיער אחר שיהא מגלח לנזירות טהרתו:

אמר להן - לכך אין עולה לו תגלחת אחת מכולן לב' תגלחיות שאם נזיר טהור הוא והוא מצורע בימי חלוטו מגלח כדי לגדל ונזיר להעביר ואם נזיר טמא הוא והוא מצורע אע"פ ששניהן לגדל עדיין אין עולה להן תגלחת אחת לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני ביאת מים וכן נזיר טהור ומצורע בימי ספרו אע"פ ששניהם להעביר הואיל ומצורע בימי ספרו מגלח לפני זריקת דמים ונזיר טהור לאחר זריקת דמים כמו שמפורש למעלה [ולכך] אין תגלחת אחת עולה לשתיהן:



תני רבי חייא - טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים:

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות - דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ"נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער:

או דלמא משום עבורי שיער טומאה - איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי:

ואי ס"ד משום עבורי שיער טומאה - הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל"א לאו ש"מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש"מ:

פרק תשיעי - הכותים אין להם


מתני' הכותים אין להם נזירות - העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים:

חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו - שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמעו) לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:

גמ' קתני הכותים - אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין:

דת"ר דבר אל בני ישראל - איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין:

ואמרת אליהם - איש או אשה לרבות את העבדים שיש להן נזירות:

עבדים למה לי - לרבויי קרא שיש להן נזירות:

הא אמרת - במס' קדושין כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכיון שהאשה חייבת בנזירות כדכתיב איש או אשה איתרבו להו נמי עבדים:

שאני הכא - גבי נזירות דאי לאו דאתי קרא אחרינא לרבויי עבדים לא הואי אמינא דעבדים מחייבי בנזירו' משום דאמר קרא גבי. נזירות לאסור איסר כו' קמ"ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים:

ואין העובדי כוכבים מעריכין - שאם אמר ערכי עלי לא אמר כלום:

יכול לא יהו נערכין - שאם אמר ישראל ערך זה עובד כוכבים עלי שלא יהו בדבריו כלום:

תלמוד לומר - איש או אשה כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' דאיתנהו בכלל ערך ונותן ערכו כפי שנותיו של עובד כוכבים הכא נמי גבי נזירות ליהוו עובדי כוכבים בתורת נזירות דאם אינן נזירין להביא קרבן דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ליתהנו בהו איש דליהוו נזירים אבל לא מביאין קרבן כדלקמן:

שאני הכא - גבי נזיר מה שאינו בתורת נזיר כלל דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב דיבר הכתוב שהוא חייב בתורת נזיר:

יצא עובד כוכבים שאין לו אב - דאין אבות לעובד כוכבים:

למאי הלכתא - אמרת דאין אבות לעובד כוכבים:

אילימא לענין ירושה כו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר - להורישה לבניו אלמא דאית אבות לעובד כוכבים לענין ירושה:

אלא - אימא הכי לאמו ולאביו במי שמוזהר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו ועובד כוכבים הואיל ואינו בכיבוד אביו אין נזירות חלה עליו: