ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ט

< רש"י על הש"ס





תני רבי חייא - טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים:

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות - דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ"נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער:

או דלמא משום עבורי שיער טומאה - איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי:

ואי ס"ד משום עבורי שיער טומאה - הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל"א לאו ש"מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש"מ:

פרק תשיעי - הכותים אין להם


מתני' הכותים אין להם נזירות - העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים:

חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו - שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמעו) לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:

גמ' קתני הכותים - אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין:

דת"ר דבר אל בני ישראל - איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין:

ואמרת אליהם - איש או אשה לרבות את העבדים שיש להן נזירות:

עבדים למה לי - לרבויי קרא שיש להן נזירות:

הא אמרת - במס' קדושין כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכיון שהאשה חייבת בנזירות כדכתיב איש או אשה איתרבו להו נמי עבדים:

שאני הכא - גבי נזירות דאי לאו דאתי קרא אחרינא לרבויי עבדים לא הואי אמינא דעבדים מחייבי בנזירו' משום דאמר קרא גבי. נזירות לאסור איסר כו' קמ"ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים:

ואין העובדי כוכבים מעריכין - שאם אמר ערכי עלי לא אמר כלום:

יכול לא יהו נערכין - שאם אמר ישראל ערך זה עובד כוכבים עלי שלא יהו בדבריו כלום:

תלמוד לומר - איש או אשה כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' דאיתנהו בכלל ערך ונותן ערכו כפי שנותיו של עובד כוכבים הכא נמי גבי נזירות ליהוו עובדי כוכבים בתורת נזירות דאם אינן נזירין להביא קרבן דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ליתהנו בהו איש דליהוו נזירים אבל לא מביאין קרבן כדלקמן:

שאני הכא - גבי נזיר מה שאינו בתורת נזיר כלל דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב דיבר הכתוב שהוא חייב בתורת נזיר:

יצא עובד כוכבים שאין לו אב - דאין אבות לעובד כוכבים:

למאי הלכתא - אמרת דאין אבות לעובד כוכבים:

אילימא לענין ירושה כו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר - להורישה לבניו אלמא דאית אבות לעובד כוכבים לענין ירושה:

אלא - אימא הכי לאמו ולאביו במי שמוזהר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו ועובד כוכבים הואיל ואינו בכיבוד אביו אין נזירות חלה עליו:



יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה - שאם נגע במת אינו טמא:

דלמא כרת הוא דלא מיחייב - כי נכנס במקדש:

אבל איטמויי איטמי - כי נגע במת כדי לטמא אדם וכלים והואיל והוא מיטמא נמצאת אתה אומר שתהא נזירות חלה עליו:

כל שיש לו טהרה - בהזאה ובטבילת מקוה יש לו טומאה ועובד כוכבים שאין לו טהרה אין מקבל טומאה והא דאמרינן במס' יבמות בפ' הערל (דף עא:) ערל מקבל הזאה כגון ערל ישראל שלא נימול שמתו אחיו מחמת מילה אבל ערל עובד כוכבים לא וכיון שאין מקבל הזאה לפיכך אין לו טומאה:

ודלמא טהרה הוא דלית ליה - שאם קיבל טומאה אפילו שהוזה לא נטהר מטומאתו ופוסל את הקדשים במגעו הא טומאה הויא ליה שאם נגע במת שהוא טמא ומטמא אדם וכלים:

אמר קרא [איש אשר] יטמא ולא יתחטא - איתקש טומאה לטהרה דתרווייהו טומאה וטהרה קמישתעו בחד גברא והכי משמע כל מי שאין לו טהרה אין לו טומאה ועובד כוכבים הואיל ואי אפשר לו בטהרה אין לו טומאה:

רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא - גבי נזירות טעמא מאי אימעיטו להו עובדי כוכבים מנזירות כתיב הכא לאביו ולאמו לא יטמא והתם כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה כל מי שיש לו נחלה להוריש לבניו את עבדיו דבר לך הכתוב גבי נזיר שיש לו אב ואם כדכתיב לאביו ולאמו יש להם טומאה והני עובדי כוכבים הואיל ואין להם נחלה כדי להוריש עבדו לבנו כדכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ואמרינן במס' (גיטין דף לח.) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה לא הוי להו טומאה וכל שאין לו טומאה אין לו תורת נזירות:

אי הכי עבדים נמי - לא ליהוו בתורת נזיר לפי שאינן בתורת נחלה להוריש לבניהם דכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא הן קונין זה את זה דהא לאו ישראל נינהו:

אלא אמר רבא בשלמא גבי ערכין - דכתיב [בני] ישראל לא מצית למעוטי עובדי כוכבים לגמרי דהא דכתיב בני ישראל ממעריך בלבד הוא דקממעט להו כדאמרינן בני ישראל מעריכין אבל לגמרי לא מצית למעוטי להו דלא ליהוו נערכין דהא הדר בהו איש דמייתי את העובדי כוכבים דליהוו נערכין אבל הכא גבי נזירות ליכא לך למימר דליהוי בכלל נזיר כלל דהיכי אמרת בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין העובדי כוכבים נוזרין ומביאין קרבן דהאי דכתיב בנזיר בני ישראל קא ממעט להו מקרבן ומשום מיעוטא דקרבן לא איצטריך למיכתב בני ישראל דמהתם נפקא שאין נוזרין ומביאין קרבן דאמרינן במסכת מנחות בפרק אלו מנחות נקמצות (דף עג:) איש איש מבית ישראל כו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל דמלכל נדריהם ולכל נדבותם נפקא לרבות עולה ושלמים ועופות ויין ולבונה א"כ מה ת"ל לעולה דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה פרט לנזירות דאין העובדי כוכבים מביאין קרבן נזירות דברי ר' יוסי הגלילי וכיון דמהתם נפקא שאין מביאין קרבן נזירות בני ישראל דהכא למאי אתא אלא לומר לך דלא חל עלייהו נזירות כלל והאי דכתיב בהו איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך:

ואימא - דהאי דכתיב בני ישראל גבי נזירות משום דקאתי לאשמועי' דממעט להו לעובדי כוכבים מנזירות עולם ומיהו בנזירות סתם קאי בלא קרבן מדכתיב בהו איש:

מי כתיב נזיר עולם - בקרא דקאמרת בני ישראל נוזרין נזירות עולם אבל לא העובדי כוכבים והא לא גמרי נזירות עולם אלא מאבשלום כדאמרינן לעיל בפירקא קמא (דף ד:):

והאמר רבי יוחנן - בפירקין דלעיל (דף כח:) הלכה


היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אתא לומר דישראל מדירין את בניהם בנזיר ולא העובדי כוכבים ואתא איש לרבות את העובדי כוכבים בנזיר עצמו בלא קרבן אלא דהאי דכתיב בהו ישראל קא ממעט להו מנזירות לגמרי:

איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי - בשלמא איש דכתב גבי נזיר איידי דכתיב אשה שהוא לצורך כתב נמי איש שלא לצורך ואיש דגבי נדרים לרבות את העובדי כוכבי' שיהו נודרין נדרים ונדבות כישראל אלא . איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי דמכדי איתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך דבחד קרא כתבינהו רחמנא ותניא גבי נדרים כו' וה"ה לגבי ערכין נמי דאיתרבו להו עובדי כוכבים שיהו נערכים כישראל אלא איש כי יפליא למה לי:

לאתויי מופלא הסמוך לאיש - דישראל שיהו נודרין נדרים:

אלא למ"ד דרבנן היא - דנדרים נבדקין איש כי יפליא למה לי: לאתויי מופלא הסמוך לאיש דעובדי כוכבים מדאוריי' נודרין נדרים ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרין נדרים מן התורה שכן מצינו בכמה מקומות שהחמירה תורה על העובד כוכבים כגון בשורו של כנעני שהזיק לשורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של כנעני בין תם בין מועד פטור (ב"ק דף לז:): הניחא למאן דאמר בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש. גבי נדרים ואיתקוש ערכין לנדרים (מיהו) שפיר הוא דאתא איש כי יפליא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דיכול להעריך: אלא למ"ד דבר אל בני ישראל ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים גדולים מעריכין כלל יכול לא יהו נערכין ת"ל איש. גבי נדרים איתקש ערכין לנדרים להא מילתא שיהו גדולים נערכין הלכך דלדידיה לא אתא איש [כי יפליא דנערכין] אלא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דהוי נערך ולא מצריך קרא כיון דמשמע ליה איש דנדרים שהן נערכין הא ודאי פשיטא ליה דכיון דבתורת נערכין הן דאפילו עובד כוכבים בן חדש בר ערוכי הוא באותו ערך האמור בענין: אמר רב אדא בר אהבה כי אתא האי כי יפליא לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפלות. דאע"פ דבישראל כיון שהוא גדול אע"פ שאינו יודע להפלות דבריו קיימים כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה:) לאחר הזמן אע"פ שאינו יודע לשם מי נדר דבריו קיימין גבי עובד כוכבים מיהא אינו יכול להעריך ולנדור עד שיהא גדול ויודע להפלות לדברי הכל דאילו להאי תנא דאמר יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש גבי נדרים לרבות את העובדי כוכבים שיהו מעריכין בעובד כוכבים גדול ויודע להפלות קאמר אבל בעובד כוכבים שאינו יודע להפלות לא ואידך תנא נמי דקאמר ואין העובדי כוכבים מעריכין בעובד כוכבים גדול שאין יודע להפלות קאמר אבל גדול ויודע להפלות יכול להעריך ולידור דאיתקוש ערכים לנדרים ובנערכים הוא דפליגי אבל במעריכין דברי הכל עובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות לא ואתא האי איש כי יפליא למעוטי ודקאמר יכול לא יהו נערכין ת"ל איש לאו מדיוקא דאיש כי יפליא נפקא אלא מאיש איש דנדרים נפקא דאיתקש ערכין לנדרים אלא איידי דקאמר אידך תנא ת"ל איש קאמר איהו ת"ל איש:

אלא כי יפליא לגבי נזיר ל"ל - בשלמא איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך כדכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר וגו' וכן איש גבי ערכין יתירא הוא משום דכתיב בההיא פרשתא אם זכר אם נקבה ואתא ליה לדרשא דבעינן עובד כוכבים גדול שיודע להפלות אלא כי יפליא דגבי נזירות ל"ל:

מכדי הא איתקש נזירות לנדרים - כדכתיב נדר נזיר ובנדרים כתיב הפלאה וכיון דבנדרים כתיב הפלאה בנזירות ל"ל:

לאתויי ידים שאינן מוכיחות דהויין ידים - בין בנזירות בין בנדרים בנזיר כגון דאמר אהא וכדאמר לעיל בפ"ק (דף ב:) כגון שנזיר עובר לפניו ולגבי נדרים נמי כגון דאמר מודרני ממך דאסור שיהנה משלו ולא אמרינן דלמא לא משתעינא בהדך קאמר וכדאמר בפ"ק דנדרים (דף ה.) אלא למ"ד לא הויין ידים מאי איכא למימר ופלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דנדרים:

הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן - דאמרי בפירקין דלעיל שכולן [נזירים] מאי איכא למימר:

היתר נדרים פורחין באויר - העולם שאין להן מקרא מן התורה על מה שיסמוכו:

שנאמר כי יפליא - אחד בנזיר ואחד בנדרים:

אחד הפלאה לאיסור - שלא לבטל את הנדר כשאין בו חרטה:

ואחד הפלאה להיתר - כשיש בו חרטה ובמסכת חגיגה קאי:



מתני' חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו - ואי זה חומר בעבדים מבנשים שאם היפר לאשתו היפר לה עולמית ואפילו נתארמלה או נתגרשה מיפר מעליה כל הנזירות לגמרי אבל בעבדים אינו כן שכיון שיצא לחירות משלים לנזירותו שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר:

גמ' למה רבו כופו לנזירות - דהשתא הכי משמע לאיזה דבר יכול לכוף את עבדו בזמן שקיבל עליו נזירות לנזיר אבל לא לנדרים ולא לערכין שאם הדיר בהנאה מפירות פלוני או שאמר ערך פלוני עלי אינו יכול לכופו ונדרו נדר וערכו ערך וכגון שהקנה לו אחר ע"מ שאין לרבו בהם כלום:

מאי שנא גבי נזיר - דיכול לכופו משום דאמר רחמנא לאסור איסר כו':

אי הכי אפילו גבי נדרים נמי - יהא יכול לכופו ולהאכילו בעל כרחו מה שהדיר ממנו דהאי קרא גבי נדרים קאי: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי אשכול לא מיתסר באחרינא לא מצי כפי ליה. משום דלא מכחיש ביה כלל דאפשר ליה באחריני דכוותה נמי גבי אשתו כהאי גוונא לא מצי מיפר משום דלא הוי דברים שיש בהן עינוי נפש וכדתנן בפ' אלו נדרים (נדרים דף עט:) פירות מדינה זו עלי לא יפר ויביא לה ממדינה אחרת אבל גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר באחריני כדתנן בפ' הריני נזיר מגרוגרות (לעיל דף יא.) מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר הכא נמי גבי אשכול כיון דאמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר והוי הפסד לרבו דהוי כחוש ואינו יכול ליטרח יכול לכופו להאכילו בעל כרחו מה שהזיר ממנו דהאי קרא בנזיר קאי:

וגבי נדרים - מדקפסיק ותני אבל לא לנדרים מי לא עסקינן דלא איכא אלא האי אשכול למיכל ליה:

דאי לא אכיל חליש - והוי דומיא דנזירות ומאי שנא דהכא כופה והכא אינו כופה:

גבי נזירות - החרצן כי מיתסר מיתסר נמי באחריני כדתנן בפרק . כל כינויי נזירות (לעיל דף ג.):

דלא איכא - מידעם למיכל ליה אלא האי חרצן:

אלא אמר אביי - הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו הרי זה אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכין אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפייה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלין: דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. הכא נמי כיון דקמכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה:

מתני' עבר מכנגד פניו - שברח מפניו של רבו:

גמ' רבי מאיר - דאומר לא ישתה ביין:

אית ליה דשמואל - דאמר כיון שהפקירו רבו יצא לחירות והכא נמי דברח יצא לחירות ולא ישתה ביין וצריך לו להשלים נזירות כדקתני במתניתין ורבי יוסי דאמר ישתה לית ליה דשמואל דאכתי ברשות רבו קאי ולאו כל כמיניה שלא לשתות משום דקמכחיש ואיכא הרעה לרבו:

לא דכולי עלמא אית להו דשמואל - והיכא דהפקירו יצא לחירות אלא הכא כיון דלא הפקירו אלא שברח מאליו לא יצא לחירות כלל וברשות רביה קאי והכא בהא קמיפלגי דלמאן דאמר ישתה קסבר כיון דמהדר הדר לרביה לישתי חמרא בכל היכא דאיתיה כי היכי דלא ליכחוש ולא ליהוי פסידא לרביה: ולמאן דאמר לא ישתה קסבר אע"ג דלאו כמפקיר עבדו דמי אפילו הכי לא ישתה משום דקנסינן ליה לעבדיה דליהוי ליה צערא דליהדר גבי דרביה דאי קאי ליה גביה כפי ליה למישתי חמרא והלכך אמרינן ליה דלא לישתי כל זמן שהוא בורח מפני רבו בשביל שהוא תקנת רבו ולדברי הכל בתר תקנתיה אזלינן:



מתני' נזיר שגילח - תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו:

ונודע לו שהוא טמא - בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגילח:

אם טומאה ידועה - היתה בשעה שנטמא ה"ז סותר את הכל אבל לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן בפרק שלשה מינין (לעיל דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים כו' ואוקימנא בגמרא דלדברי הכל ז' סותר ותו לא:

ואם עד שלא גילח - נודע לו שנטמא בין בו ביום בין שנטמא בתוך ימי מלאת:

בין כך ובין כך - בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר את הכל:

כיצד - היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וירד לטבול במערה ביום שביעי שלו ולאחר שיצא מצא לשם מת שהוא צף על פני המים שבפתח המערה והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום ואפי' אם לא נודע לו עד לאחר גילוח ואפילו אם לא ירד לשם לטבול אלא להקר ה"ז טמא וסותר את הכל:

אבל אם נמצא משוקע בקרקע המערה - שבשעה שנכנס לא היה צף בזו יש חילוק פעמים שהוא טהור ופעמים שהוא טמא כשנכנס לשם ולא נכנס בה אלא להקר ונודע לו לאחר גילוח שנמצא לשם מת משוקע כנגד פי המערה ה"ז טהור דזו היא טומאת התהום אבל ירד לשם ליטהר מטומאת המת ואח"כ נודע לו ואפילו לאחר גילוח ה"ז טמא וסותר את הכל אע"פ שהיא טומאת התהום:

שחזקת טמא טמא - העמידו בחזקת טמא:

וחזקת טהור - יורד לשם בחזקת טהור:

שרגלים לדבר - כלומר שהדברים נראין כך דטהור העמד על חזקתו וטמא על חזקתו ותיהוי חזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא:

גמ' במחוורת לו - בברורה לו כגון טומאה ידועה סותר אבל לא על טומאה שאינה ידועה לו:

ור"ל אמר אמר קרא - גבי עושה פסח כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה:

כי דרך בגלוי אף טומאה בגלוי - לאפוקי טומאת התהום דלא והוא הדין לנזיר דבכל מקום נזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו:

בשלמא למ"ד כי דרך - דבגלוי שפיר דכיון דאחד מכירה בסוף העולם הוי גלוי:

אלא למ"ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם - אמאי הוי טמא והא אינה מחוורת לו:

ותו - בין למ"ד במחוורת לו בין למ"ד כי דרך כיון דמדאורייתא טומאת התהום הותרה גביה הא דתניא המוצא מת מושכב כו' מאי שנא גבי תרומה דהוי טמא וגבי נזיר ועושה פסח דהוי טהור:

אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה - דאינה מטמאה והכי גמירי לה דלנזיר ועושה פסח בלבד אינה מטמאה אבל לתרומה לא גמרינן הילכתא ומשום הכי הוי טמא:

מאן תנא - דאם נודע לו קודם גילוח אע"פ שהביא קרבנותיו סותר:

א"ר יוחנן ר"א היא דאמר - בפרק ג' מינין (לעיל דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר"א דכיון דעדיין לא גילח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר:

בעי רמי בר חמא נטמא - בטומאת התהום בתוך ימי מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו וקודם גילוח:

מהו בתר ידיעה אזלינן - כלומר מי אמרינן דהא דגמרינן דטומאת התהום אינה סותרת היכא דידיעה הויא לאחר מלאת אפילו היכא דנטמא בימי מלאת או דילמא כיון דנטמא בימי מלאת אע"ג דנודע לו לאחר מלאת ואפילו לאחר הבאת קרבנותיו לא אמרינן דטומאת התהום הותרה לו וסותר ולרמי בר חמא דקמיבעיא ליה הכי לא שמיעא ליה מתני' ואמטו להכי קמיבעיא ליה הכי אי סותר או אינו סותר כלל:



אמר רבא ת"ש - מדקתני מתני' אם נודע לו עד שלא גילח בין כך ובין כך בין טומאת התהום בין טומאה ידועה סותר ואוקימנא לה למתני' כר"א וקחזינא מיהא דקפסיק ואמר כל אימת דאיטמי בין בתוך ימי מלאת בין לאחר ימי מלאת דסותר:

ודאיתידע ליה אימת אילימא בתוך ימי מלאת צריכא למימר דסותר - בתמיה אלא לאו שמע מינה דאיתידע ליה לאחר מלאת וקאמר דסותר דבתר טומאה דהוה בתוך ימי מלאת אזלינן: ועדיין תיבעי לך כיון דלאחר מלאת קאי ז' סותר ותו לא או דילמא כיון דניטמא בתוך ימי מלאת סותר את כולן:

ולמאן - קמיבעיא לך אי לרבנן וקודם הבאת קרבנותיו פשיטא דכולן סותר: ואי לר"א וקודם תגלחת הא שמעי' ליה דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף טז:) כל לאחר מלאת ז' סותר:

אמר לך - רמי בר חמא לעולם אליבא דר"א קמיבעיא לי והכי קמיבעיא לי הני מילי דלאחר מלאת שבעה סותר ותו לא כי ניטמא לאחר מלאת והאי כיון דניטמא לפני מלאת מודי בה ר"א דבתר טומאה דהות בתוך ימי מלאת אזלינן:

או דילמא כיון דידיעה לאחר מלאת הוא - שכבר הביא קרבנותיו וז' הוא דסותר ותו לא:

ה"ג ומינה הא דקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמפליג ש"מ - כלומר ותיפשוט ליה ממתני' גופיה דמדקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמפליג בין דניטמא קודם מלאת בין לאחר מלאת דהא מתני' כל אימת דניטמא במשמע ואוקימנא לה כר"א דאמר כל לאחר מלאת ז' סותר ותו לא ש"מ נמי דאפילו היכא דניטמא בתוך מלאת כיון דידיעה לאחר מלאת הוא דז' סותר ותו לא: לישנא אחרינא אמר רבא ת"ש ולרבא לית ליה דרבי יוחנן דמוקים לה למתני' כר"א ולא כרבנן דקסבר רבא מתני' נמי מיתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום דאע"ג דבעלמא תגלחת לא מעכבא לגבי טומאת התהום חשיבא שאם נודע לו עד שלא גילח קפסיק ותני בין דנטמא לפני מלאת בין לאחר מלאת דאם נודע לו לאחר מלאת קודם גילוח אע"ג דהביא קרבנותיו סותר דבזו מודו רבנן לר"א דתגלחת הויא חשובה לענין טומאת התהום וש"מ דסותר ועדיין תיבעי לך כו' אמר לך רמי בר חמא לעולם אליבא דר"א קמיבעיא ליה והכי קמיבעי ליה ה"מ דאמר ר"א דאינו סותר אלא ז' היכא דנטמא נמי לאחר מלאת והא כיון דנטמא לפני מלאת מודי להו לרבנן דסותר את כולן דכמאן דנודע בתוך מלאת דמי או דילמא שאני הכא דכיון דידיעה ליתא אלא לאחר מלאת שבעה הוא סותר ותו לא. ומינה איכא למישמע מינה דהא קתני בין כך ובין כך סותר וקא משמע מתני' לא שנא בין היכא דנטמא לפני מלאת להיכא דנטמא לאחר מלאת דסותר את כולן ולא מיפלגי בה ר"א ורבנן ש"מ דלר"א נמי כיון דטומאה הוה בימי מלאת דסותר את הכל:

ת"ר המוצא מת - טמון בדרך בתבן או בצרורות ומוטל לרחבו של דרך ואין לו מקום לעבור אלא עליו ובשעה שהולך עליו לא הכיר בו שהוא תחתיו לענין אכילת תרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור ואינו צריך לעשות פסח שני ובכל אלו שאמרו דבנזיר ועושה פסח טהור כשנודע לו לאחר שעשה פסחו אבל. נודע לו קודם שעשה פסחו ה"ז טמא ונדחה לפסח שני והכי מפורש עלה בתוספתא בברייתא דמסכת נזיר (פ"ו) ושל פסחים (פ"ו):

אבל יש לו מקום - רחב לעבור שלא על המת אף לענין אכילת תרומה טהור: ה"ג בד"א דמהלך בין פרקין טהור במהלך ברגליו שיכול לכוין ולפסוע בנתים שלא יגע ושלא יאהיל אבל טעון או רכוב טמא בתרומה לפי שאי אפשר כו' אבל לנזיר ועושה פסח לעולם טהור דהכי גמירי לה בטומאת התהום והאי דכתוב בספרים אפילו בנזיר ועושה פסח טמא טעות הוא:

אבל בטומאה שהיתה ידועה - לשום אדם:

שלשתן טמאין - ואפילו נזיר ועושה פסח ועושה פסח שני ואע"פ שכבר עשו פסחים בפסח ראשון:

בתבן או בצרורות - שהיא טומאת התהום דאפשר שלא הכיר בו אדם מעולם שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע"י רוח וצרורות עשויין להתגלגל ממקום למקום אבל ימים [ואפילה] ונקיקי סלעים הואיל והן חלולין יכול אדם להסתכל בהן ע"י הדחק. ואפשר שאדם אחד מכיר בהן שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום:

ולא אמרו - שהותרה טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד אבל לענין זב וזבה לא:

ה"ג צפה אינה מטמאה לענין שרץ - כלומר אע"ג דטומאת מת צפה מטמאה בספק מגע כדתנן ונמצא מת צף על פני המים לענין שרץ מיהא אינה חשובה לטמא מספק שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור:

דתניא ספק טומאה צפה - כלומר טומאה צפה והוא ספק אם נגע בה אם לא נגע בה:

בין - שהיא צפה במים שבכלים בין במים שבקרקע טהורה:



כתיב בכל השרץ השורץ - דמשמע בכל מקום ששורץ טמא ואפי' צף וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף:

הא כיצד ודאי נגע - בטומאה בכ"מ שהוא בין במים בין בקרקע טמא הא ספק נגע כגון לאחר שנמצא צף על פני המים ה"ז טהור בין שנמצא צף במים שבכלים או במים שבקרקע דספק מגע צף לעולם טהור:

אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור - דמשמע דצפה בקרקע טהור:

וכתיב יטמא הא כיצד צפה בכלים - ספיקו טמא צפה בקרקע ספיקו טהור:

כל הניטלין והנגררין - בין טומאת שרץ בין טומאת נבילה ובשעת זחילתן או גרירתן ספק נגע בהן אדם וכלים:

ספיקן טמא - שכל הנגרר והניטל כמו שהן מונחין דמי והוי כספק טומאה ברה"י דספיקו טמא דגמרי' מסוטה (סוטה דף כח:) דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה אבל אם היו נזרקין דבשעת זריקתן ספק נגע בהן אדם וכלים ספק לא נגע ספיקו טהור דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא כטומאה צפה דמיא וספיקו טהור: ה"ג חוץ מכזית מן המת והמאהיל על פני טומאה שמטמא מלמעלה כלמטה לאיתויי זב וזבה. כלומר חוץ מכזית מן המת שזרק ע"ג אדם או טהרות ובין שזרק טהרות על כזית מן המת או האדם עצמו דלג עליו וספק הוא אם האהיל עליו שספיקו טמא לפי שמטמא מלמעלה כלמטה הואיל והוא מטמא שלא בנגיעה כגון ע"י אהל והאי דתני והמאהיל על פני טומאה דלא צריך למיתני אלא חוץ מכזית מן המת והמאהיל עליו לאיתויי זב וזבה שמטמא. נמי מלמעלה . כלמטה באבן מסמא שאם ישב זב על האבן ועל הכלים ועל האדם שהן בתוך הבור תחת האבן נטמא האדם והכלים כמו במגע עצמו וכן אם הזב מלמטה והטהור יושב על אבן מסמא:

בעי רמי בר חמא מת בכלי וכלי צף על פני המים - ויודע ודאי שלא האהיל עליו אבל ספק הוא לו אם נגע אם לא נגע בו:

מהו - גבי מתניתין מאי טעמא חיישינן לטומאה צפה דהתם איכא למיחש שמא האהיל עליו אבל הכא דידוע הוא לו שלא האהיל עליו אבל ספק הוא לו אם נגע:

מי אמרינן בתר כלי אזלינן - וכמאן דמונח על גבי קרקע דמי וספק מגעו טמא:

או בתר מיתא אזלינן - ומת מיהא אזיל וצף על פני המים אגב הכלי וספיקו טהור:

אם תימצי לומר - כיון דמת עצמו לא הוי צף על פני המים הוא בתר כלי אזלינן וכמאן דמונח על גבי קרקע דמי וספק מגעו טמא:

מת המונח על גבי השרץ - ושרץ צף על פני המים מהו כיון דשרץ טומאת ערב ומת טומאת שבעה כמאן דמחתא טומאה בכלי דמי וספק מגעו טמא:

או דילמא - הא טומאה עבה סמיכתא היא וכיון דצף שרץ כצף מת דמי (מיתא מיהא אזיל וצף על פני המים אגב הכלי וספק מגעו טהור):

ואם תמצא לומר - כיון דהאי טומאת ערב והאי טומאת ז' כמאן דמחתא. בכלי דמי וספיקו טמא ודאי:

שרץ צף ע"ג נבילה - והוא הדין נמי לנבילה ע"ג השרץ אלא האי דקמיבעיא ליה הכי דשיעורא דשרץ דהוה כעדשה קאי על שיעורא דנבילה דהוי בכזית ולאו שיעורא דנבילה ע"ג שיעורא דשרץ:

או דילמא - כיון דהאי בכזית והאי בכעדשה כמאן דמנח בכלי דמי וספק מגעו טמא:

ואת"ל - דשרץ ונבילה נמי כיון דהאי שיעוריה בכזית והאי שיעוריה בכעדשה כמאן דמחתא בכלי דמי וספק מגעו בשרץ טמא:

ואת"ל שרף ע"ג שרץ כיון דמיפסקי מהדדי כמאן דמנח בכלי דמי - וספק מגעו העליון ע"ג שרץ ספיקו טמא:

שרץ ע"ג נבילה שנימוחה מהו - מי אמרינן כיון דנימוחה הויא לה משקה ושרץ צף על גביו וספק מגעו טהור דכמאן דצף על פני המים דמי:

או דילמא כיון דאוכל הוא - ה"ל כמאן דמונח על גביו וכמו דמונח ע"ג קרקע דמי דספק מגעו טמא:

ואת"ל - הכא כיון דאוכלא הוא ולא שוו שיעורייהו אהדדי דהאי בכזית והאי בכעדשה כמאן דמנח ע"ג כלים דמי:

שרץ ע"ג שכבת זרע - ושכבת זרע צף על פני המים מהו מי אמרינן הואיל ושכבת זרע לאו אוכלא הוא ה"ל כמשקה והוה שרץ צף וספיקו טהור:

ואת"ל כיון שנתעקרה - מבשרו של אדם ממש ולא דמי לשאר משקה שבתוכו כגון מי רגלים שמכונסין לתוכו ה"ל שכבת זרע כי אוכלא דסמיך הוא:

שרץ צף ע"ג מי חטאת - ומי חטאת עבין הן מפני אפר פרה שבהן מי הוי כאוכלא או דילמא משקה הוי והוי כשרץ צף וספיקו טהור לא ידעינן תיקו:



אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח - שנטמאו בטומאת מת והוזה עליהן בג' ובשביעי והלכו בקבר התהום בשביעי שלהן ולא נודע לעושה פסח עד שעשה פסחו ולנזיר עד שמנה נזירותו וגילח לנזירות טהרה:

טהורים - ואע"ג דנטמאו בשביעי שלהן דלא אלימא הך טומאת התהום למיסתר הואיל וכבר עבר ונטהר לכשנטמא בטומאת התהום:

מתיב רבא ירד - לטבול וליטהר מטומאת המת ונמצא מת משוקע בקרקע המערה טמא שחזקת טמא טמא והכא נמי כיון דהוי בחזקת טמא בשביעי שלו כשנטמא בקבר התהום לפי שעדיין לא גילח תגלחת טומאה דנזירות ולא העריב שמשו דתגלחת לאחר ביאת מים הוא כדאמרי' לעיל בפרק [ג' מינין] (דף מד:) לוקמיניה נמי על חזקתו ולהוי טמא:

אמר ליה מודינא לך בנזיר - דכיון דנטמא ביום שביעי שלו קודם תגלחת דטמא ואפי' כי לא נודע לו עד לאחר גילוח דטהרה משום דמחוסר תגלחת טומאה כי נטמא בקבר התהום:

דלא מחוסר ולא כלום - והוי בחזקת טהור כי . נטמא בקבר התהום ומספיקא לא מחתינן ליה טומאה כדתנן שחזקת טהור טהור:

א"ל - עושה פסח נמי ביום ז' שלו קא מחוסר הערב שמש וקאמר דחזקת טמא טמא:

ממילא ערבא - וכלא מחוסר ולא כלום דמי:

ואף אביי הדר ביה - דאמר הערב שמש לאו חסרון הוא דשימשא ממילא ערבא: דתניא ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת וגו':

יום מלאת תביא - אם חזרה והפילה ביום מלאת לזכר דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ויום פ"א לנקבה תביא שתי קרבנות אבל על אותו שילדה בתוך מלאת לא תביא דאמר קרא זאת תורת היולדת התורה ריבתה על כמה ולדות שיש לה בתוך ימי לידה שמביאה קרבן א' ואוכלת בקדשים ואין השיור עליה חובה:

יכול לא תביא כו' אבל תביא על שלאחר מלאת - שאם ילדה נקבה בתוך שמונים ולאחר שעברו פ' דראשונה חזרה וילדה נקבה בתוך שמונים של שניה יכול שתביא קרבן על הראשונה ועל השלישית לפי שהוא לאחר מלאת של ראשונה:

ת"ל ובמלאת - דמשמע כל זמן שילדה ביום מלאת בשעה שראויה להביא בה קרבן תתחייב בקרבן על שתיהן אבל תוך מלאת לא תביא וזו הואיל והיא בתוך מלאת של שניה לא תביא:

אמר רב כהנא - כלומר ואמר רב כהנא עלה דההיא שאני הכא בלידה דלאחר מלאת מ"ט לא מחייבא לאיתויי עלה קרבן משום דמחסרא קרבן דכל חדא וחדא דמתילדא לה הויא בשעה שאינה ראויה להביא בה קרבן ומותבינן עלה דההיא התם נמי ביום מלאת לפ"א אמאי מייתא קרבן הא מחסרא הערב שמש שהרי היא צריכה להיות חוזרת וטובלת בו ביום אע"פ שכבר טבלה לבסוף י"ד מחמת לידה כדי להתירה לאכול בקדשים כדתנן במסכת חגיגה בפרק חומר בקודש (דף כא.) שהאונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש וצריכין הערב שמש דהיינו טבול יום ארוך שאע"פ שטבלה לסוף י"ד אינה אוכלת בקדשים עד סוף פ"א וצריכה הערב שמש:

אמר אביי - האיך חסרון דמיעל שימשא לאו שמיה חסרון דשימשא ממילא ערבא והוי לה שעה הראויה להביא בה קרבן מש"ה אמר דביום מלאת תביא והא מילתא דאביי ורב כהנא לא שמיעא לן היכא איתא:

מתני' המוצא מת מושכב כדרכו - [ולא] יושב ולא ראשו בין ירכותיו ולא הרוג:

נוטלו ואת תפוסתו - ומפנו למקום אחר ואינו חושש שיש כאן במקום הזה שום מת אחר ומותר לו להלך בכ"מ וכן אם מצא שנים אבל אם מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע ועד ח' אם יש בין ראשון לשני מתחילת ארבע לסוף ארבע דהיינו לרוחב המערה או שהן מושכבין בתוך שמונה במדת אורך המערה שהאחד בתחילת אחד והשלישי בסוף ח' דהכי קא מוקים לה אליבא דרבנן ור"ש בפ' המוכר פירות (ב"ב קב.):

ה"ז שכונת קברות - וקנו מקומן ואע"פ שאין שם כראוי כדגרסי' התם שנפתח לתוכו כוכין ששוכבין מיכן לאורך המערה דאיתרמויי איתרמי דלא הספיקו לקבור שם אלא הללו [שלשה] מתים והואיל וזו שכונת קברות יש לחוש שמא נעשו כאן שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן וחצר באמצע שהוא שש על שש:



וצריך שיהא בודק ממנו ולהלן עשרים אמה - שהיא כמנין שני מערות והחצר שביניהם והתם מתרגם לה רב ששת בריה דרב אידי אליבא דר"ש דאמר פותח בה שתי מערות של שש על שמונה דחדא מנייהו בנפלי ואידך מוקים לה כרבנן דאמרי שאין אורך המערה אלא ד' אמות על ו' אמות ותמני סרי הוא דהויין וקא מוקים לה דחדא מנייהו באלכסונה והויין להו עשרים והתם פרישית לכולה מילתא דמתניתין דהכא:

חזר ומצא אחד - בתוך עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. משום דאיכא למימר שכונת קברות היא זו:

שרגלים לדבר - שהיא שכונת קברות מדאשכח ג' בתוך כ' אמה שיש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' ועכשיו מצא אחד בתוך כ' ולא אמרינן אתרמויי איתרמי דלא נקבר שם אלא אחד שאילו זה יחידי אם מצאו מתחילה היה רשאי לפנותו למקום אחר ונוטלו ואת תפוסתו אבל עכשיו שמצא ג' בתוך כ' ואחד בסוף עשרים יש לומר שהיא שכונת קברות:

גמ' אמר רב יהודה מצא פרט למצוי - דהא דתנן מצא ג' מתים מושכבין כדרכן דקנו מקומן ויש להן שכונת קברות פרט למצוי שאם היה יודע קודם לכן שאחד מהן נקבר לשם אין זו שכונת קברות ונוטלן ואת תפוסתן ומותר לו לפנותן למקום אחר שלא קנו מקומן:

מת פרט להרוג - שאם מצא א' מגוייד או שלשתן מגויידין אמרינן דהכי איתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן ליה כשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן:

מושכב פרט ליושב - שאם מצאן יושבין הואיל ואין מושכבין כשאר מתים נוטלן ואת תפוסתן:

כדרכו פרט לראשו מונח לו בין ירכותיו - שאם מצא אחד מהם ראשו מונח לו בין ירכותיו אמרינן דהכי איתרמי שנזרק לשם:

מת שחסר אין לו תפוסה - שנוטלו בלא תפוסתו:

ולא שכונת קברות - שאם חסר א' מאותן ג' אין להם שכונת קברות דלא קנו מקומן:

וכל הני מאי טעמא לא - הוי שכונת קברות בשלמא א' מצוי דהכי הוא דגמירי דבעי' שלשה ידועין או שלשה שמצאן תחילה כדאמרינן לקמן אלא כי מצאן אחד הרוג או יושב או ראשו מונחת לו בין ירכותיו או חסר הואיל ושלשתן מצאם תחילה שיש להן שכונת קברות מ"ט:

דילמא עובד כוכבים הוא - ואיקבר להכא ועובד כוכבים אינו עולה מן המנין ולא פש להו להכא אלא תרי ותנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן משום הכי לא קנו מקומן:

ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להם תפוסה - דעובדי כוכבים הם שנקברים בכך וכן אם הן ג' וב' מהן נקברים כענין הזה אין להם שכונת קברות א'. מהללו ג' מתים ידוע כבר וב' מהן שמצאו עכשיו תחילה או אחד מהן עכשיו תחילה הוא מצוי:

וביקש לעשותן שכונת קברות - דקנו מקומן:

אלא לג' ידועין או לג' שמצאן תחילה - שלא היו ידועין קודם לכן דהכי הוא דגמירי אבל באידך גיסא לא:

ממצרים - מעפר מצרים טול עמי:

נוטל עפר תיחוח - שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת:

וחופר - בבתולת קרקע ג' אצבעות דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע:

נוטל את הקיסמין - של נסרים שנעשו מן הארון כשהרקיבו ואמרי לה קיסמין של עצי בשמים כדכתיב באסא בדברי הימים (ב' יז) וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים:

ואת הקססות - קוזזות של אדמה שנדבקו מן הדם ומן המוהל שקורין בלישטי"ט (בלישטי"ש: גושי אדמה) בלע"ז:

וזורק את הוודאין - דבר שהוא ודאי לו שאינו מן המת שלא יחוש להן משום טומאה:

ומניח את הספיקות - שיהא מפנן למקום אחד דחוששין להן משום טומאה:

והשאר - דברים שהן מן המת וקיסמין מצטרפין לרוב בניינו של מת דאהל:

ולרובע עצמות - למלא תרווד רקב. ודקא אמר לעיל בפרק כ"ג ונזיר (דף נא.) נקבר בארון של עץ אין לו רקב הני מילי. בעיניה אבל (לא) לאיצטרופי לאחריני שנקברו ערומים בארון של שיש מצטרף:



אמר רבא בדק ופנה - בדק ומצא מת ופינהו ממקומו כדתנן נוטלו ואת תפוסתו:

בדק ופנה - נמי לשני כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן ולבתר הכי בדק ואשכח שמצא שלישי לא מפני ליה גבי הנך קמאי:

ולא הנך תרי - מפני להון גבי חד דמחזקינן בשכונת קברות: ה"ג אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנותן מפני להו ולישוינהו שכונת קברות אמר ר"ל עילא מצאו וטיהרו את א"י בדק מכ' אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב ששת שכונת קברות. וה"פ אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפני להו להאי ג' ואמאי מפני להו לישוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומן ויחזיקו לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיו ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהילו על הטומאה:

אמר ר"ל עילא - כלומר כשניתנה רשות לפנות בשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרים להלך לשם:

קתני בודק ממנו ולהלן ואם בדק ולא מצא מאי - מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך ג' אתרמויי אתרמי דאיתקבור להכא ולא קנו מקומן או דלמא כיון דג' הן מחזקינן ליה בשכונת קברות ואסור לפנותן: אמר רב מנשיא אמר רב ה"ז שכונת קברות מ"ט אמר רב ר"ל עילא מצאו וטיהרו את א"י. צלע של מתים מצאו דמתרגמינן (בראשית ב) צלע עילא:

וטהרו את א"י - כלומר אע"פ שאין כאן אלא הללו ג' קברים אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר ושאר סביבות העיר טהור: ה"ג ספק טמא ר' יהושע אומר כיהה:

מתני' בז' דרכים בודקים הזב עד שלא נזקק לטומאה - עד שלא ראה ב' ראיות:

באכילה ובשתיה - מחמת רוב אכילה ושתיה הדרכים האמורים כאן מביאים האדם לידי זיבה:

ובמראה - שראה שד או ד"א ונפחד מחמתו והוי אונס ואמר מר (נדה דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו:

משנזקק לזיבה - שכבר ראה ראיה שוב אין בודקין אותו:

שרגלים לדבר - שלא בא מחמת אונסו אלא מחמת זיבה ממש:

אונסו וספיקו ושכבת זרעו - הכל טמאים מחמת זיבה דאי אפשר להם בלא צחצוחי זיבה:

ורבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר - שלא בא מחמת הכאה הואיל ומתחילה היקל ממה שהיה:

גמ' מנה"מ - דמשנזקק לטומאת זיבה שוב אין בודקין אותו:

א"ר נתן אמר קרא והזב את זובו - לזכר ולנקבה אחר שאמר הכתוב שתי זיבות זב זובו הקיש הכתוב זכר לנקבה לראיה שלישית לומר לך מה נקבה דלא כתיב בה מבשרה ואפילו מאונסה הויא טמאה אף זכר כיון שראה ב' פעמים שנזקק לטומאת ז' אפי' ראה את השלישית באונס כיון דחזא ב' פעמים שלא באונס הוי טמא ומייתי קרבן:

ר"א אומר בשלישית בודקין אותו - מפני הקרבן שאם ראה ב' ראיות מחמת זיבות ואת השלישית באונס אינו מביא קרבן:

ברביעית אין בודקין אותו - כלומר כיון שראה שלש שלא באונס וראה את הרביעית בתוך ימי ספרו ואפי' אם היא באונס אין בודקין אותו אם מחמת אונסו היא אלא סותרין את הכל כדמפרש במסכת נדה בפ' בנות כותים (דף לה.):

ר"א דריש אתים - הזב חדא את תרתי זובו תלתא ולרביעית איתקש לנקיבה דמטמאה אפי' באונס:



לא תימא - דהאי ספיקו דאמר שמטמא דקא בעי למימר ספק חזא ספק לא חזא דמש"ה לא מוקמינן עליה טומאה לא לענין חיוב קרבן ולא לענין סתירה אם כבר התחיל למנות ימי ספרו כדכתיב וספר לו שבעת ימים לטהרתו אלא ודאי חזא ומיהו ספק מחמת שכבת זרע:

מי גרע - שכבת זרע דזב משכבת זרע דטהור דטמא במגע כדאמר מר (נדה דף מג:). ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא כב) או לרבות את הנוגע:

אלא אמר רב אדא כבר אהבה - מאי הא דקאמר דשכבת זרעו טמא לומר שאין תולין בה דלאחר שנזקק לטומאה. אם ראה קרי וראה זיבה אין אותה זיבה כקרי כי ההיא דתנן במס' זבין (פ"ב מ"ג) הרואה קרי אינו מטמא בזיבה כל מעת לעת:

סבר רב פפא קמיה דרבא למימר - היינו טעמא דאין תולין את הזיבה בשכבת זרע דאמרינן איידי חולשא שנחלש מזיבה ראשונה שכבר נזקק לטומאת זיבה חזא נמי להך זיבה ולא מחמת קרי אבל היכא דלא נזקק לטומאה וראה קרי היינו טעמא דתלינן את הזיבה בקרי ואינו מטמא כל מעת לעת משום דלאו ע"י חולשא הוא דחזא דהא אכתי לא נזקק לזיבה:

א"ל רבא והא תנן - במס' זבין עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ותני עלה בברייתא (עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד) בד"א בזמן שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואפ"ה לא תלינן את הזיבה בקרי והוי טמא מיד א"ל כיון דמקבל עליו עול מצות אין לך חולי גדול מזה ולא חולי ממש קאמר דאי חולי ממש לא הוי מטמא בזיבה שזו אחד מז' דרכים שבודקין בהן את הזב ששנינו במשנתינו אלא מחמת חולשא בעלמא הוא דחזא שכן זיבה באה מבשר מת ולא מחמת קרי:

אלא תנאי היא - אדלעיל קאי דהא דדחינן לעיל מאן שמעת ליה דקאמר שכבת זרעו מטמא במשא רבי יהושע היא ואמר עלה ואפי' רבי יהושע לא אמר אלא מחמת זיבה איכא תנאי אחריני דאמרי דליכא טעמא משום ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב דתניא שכבת זרע של זב מטמא מעת לעת לאחר שראה זיבה מטמא במשא:

ר' יוסי אומר יומו בלבד - שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דסבירא ליה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב ובכי האי דשמואל קמיפלגי דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה ורחץ במים את כל בשרו. אלמא מדשני בדיבוריה ש"מ דבטומאת קרי קאמר:

מ"ד כל מעת לעת - מטמא שכבת זרע של זב דדייק מלפנות ערב דמשמע ב' ערבים לפנות חד ערב משמע כדכתיב כי פנה היום (ירמיהו ו) והאי דכתיב ערב היינו נמי ערב אחרינא והוי משמע דכתיב ביה מערב ועד ערב לומר לך מערב ועד ערב מטמא שכבת זרע של זב במשא דה"נ תניא לה בסיפרא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת:

ואידך דייק ממקרה לילה - דמשמע עד לילה מטמא במשא כי זיבה דהיינו יומו:

אורחיה דקרי דאתיא בלילא - כשמהרהר על משכבו ודבר הכתוב בהווה:

מתני' כדברי רבי נהוראי - כך דברי רבי נהוראי:

מה מורה האמורה בשמשון נזיר - דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן (שופטים יג):



גמ' חטוף - חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון שתהא מקיים לברך על הכוס ברכת זימון:

השמים כך הוא - בשבועה על שם וירם ימינו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב) כך הוא שהעונה אמן גדול מן המברך:

ותדע - שהוא כך:

שהרי גוליירין - חלשין מתגרין במלחמה תחלה ואחר כך גבורים באין ונוצחין אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך:

תנאי היא - דאיכא למ"ד דעונה אמן משובח מן המברך ואית דאמר שהמברך משובח:

א' העונה ואחד המברך במשמע - דקרא שנאמר (תהלים לד) גדלו לה' אתי ברכה ונרוממה שמו יחדיו אמן:

אלא שממהרין למברך תחילה - ליתן שכר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/נזיר/פרק_ט&oldid=2792197"