נזיר יט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר רבא מ"ט דר"א אמר קרא (במדבר ו, יב) כי טמא נזרו משום דבטומאה נזר איתיביה אביי הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו אעד שיהו לו ימים ראשונים וזה אין לו ראשונים נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה יש לו ראשונים ואחרונים והא בטמא שנזר לא מצית אמרת מדקתני הריני נזיר מאה ונטמא בתחלת מאה וקתני עד שיהו לו ימים ראשונים תיובתא א"ל רב פפא לאביי הלין ימים דקאמרינן דנפק חד ומתחילין תרין או דלמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א"ל ביפלו כתיב ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו ה"א עד דנפקין תרין ועיילין תלתא כתב רחמנא יפלו ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד כתב רחמנא ימים:
מתני' מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואח"כ בא לארץ בש"א נזיר שלשים יום ובית הילל אומרים גנזיר בתחלה מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה:
גמ' קתני רישא בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום ובה"א נזיר בתחלה לימא בהא קמיפלגי דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו עליה
רש"י
עריכה
אמר רבא מאי טעמא דר' אליעזר - אליבא דעולא: אמר קרא והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים. לפיכך אינו סותר כולן אלא שלשים ורבי אליעזר לטעמיה כדאמרינן בפירקא קמא (לעיל דף ו:) זאת תורת הנזיר:
נטמא ביום מאה חסר אחת - דהשתא איכא תרי מקצת יום צ"ט וכל יום מאה:
ומדקתני הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחילת מאה - דהיינו בו ביום וקתני שיהו לו ימים הראשונים אלמא שמעינן מהא דבנזיר טהור שנטמא נמי אמר ר' אליעזר דבעינן ימים הראשונים ותיובתא דעולא:
הלין ימים דבעינן - אליבא דרבי אליעזר מפיק חד ומתחילין תרין שעומד ביום שני כשנטמא:
או נפקין תרין ומתחילין תלתא - דבעינן שני ימים שלימין:
אמר ליה יפלו כתיב - דמשמע דליהוון תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלת:
ואי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו אלא - והימים הראשונים יעזוב ה"א האי דכתיב ימים משמע כגון דנפיק חד ועיילין תרין ואפילו הכי אקיים ימים דהא כבר עייל יום שני כתב רחמנא יפלו דמשמע ימים שלימים:
ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד - כלומר הוה אמינא דהאי דכתיב יפלו משמע אכולהו ימים שכבר מנה או ארבעה או תלתא או תרין או חד ואית דמפרשי אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה"א האי דכתיב יפלו אפילו חד משמע והאי דכתיב יפלו אנזירים דעלמא קאי כלומר ונפיק חד ועיילין תרין ואיקיים לו יפלו. לשון אחר דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלת דב' ימים שלימין בעינן ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא דאפילו חד דיפלו משמע נפילה והאיכא נפילה דחד יומא להכי כתב רחמנא ימים דבעינן דנפיק חד ועיילין תרין:
לימא בהא קמיפלגי דב"ש סברי משום גושה גזרו - ולא משום אוירא והויא קלישא טומאתה ומשום הכי סגי לה בשלשים יום:
תוספות
עריכה
הכי גרסינן ונטמא בתחילה. פירוש ביום ראשון וזה אין לו [ראשונים] הילכך יום שנטמא ממנין נזירותו הוא וימנה צ"ט לזה ויגלח ביום מאה שהוא יום ק"א למנינו נטמא בסוף מאה ביום אחרון יכול יהא סותר הכל ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים לבא עליו כשנטמא ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים ולכך אינו סותר הכל ואם תאמר והא תנן (לעיל דף טז.) במתניתין (כו') נטמא ביום מאה סותר שלשים לר"א וי"ל דהכי נמי קאמר יכול יסתור הכל ת"ל והימים הראשונים יפלו וזה אין לו אחרונים ולכך לא יסתור הכל אבל שלשים מיהא סותר מדרשא דדרשינן בפ"ק (דף ו:) וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר וצריכי הני תרי קראי דאי לאו זאת תורת הנזיר ה"א דכי נטמא ביום אחרון שהוא יום מלאת לא יסתור כלל ואפילו שלשים יום כתב רחמנא זאת תורת הנזיר וא"ת א"כ לכתוב זאת תורת הנזיר ולשתוק מוהימים הראשונים יפלו וי"ל א"כ הוה אמינא דיום מלאת היינו יום ק"א כמו ובמלאת ימי טהרה (ויקרא יב) דהוי לאחר שמלאו ימי טהרה שהוא יום התגלחת שמלאו ימיו כבר וההוא סותר שלשים יום אבל נטמא יום מאה יסתור כולם כתב רחמנא והימים הראשונים יפלו דאפילו נטמא ביום מאה [אינו] סותר כולם ועוד דלא סגי דלא לכתוב והימים לאפוקי תחלת המאה שלא היו לו ראשונים:
ה"ג וזה יש לו אחרונים. יום טומאה ויום מאה שאחריו שהוא כולו ממנין הנזירות כל כמה שלא הביא קרבנותיו דאפילו לרב מתנא דאמר מקצת היום ככולו מצוה עליו להשלים לכתחלה כדאמר בפ"ק (דף ו.):
מדקתני הריני נזיר ק' יום ונטמא. אלמא שנדר בטהרה והדר נטמא:
אמר ליה רב פפא לאביי הלין ימים. הראשונים דקאמר ר' אליעזר דנפק חד ומתחילין תרין דהיינו ביום שני לנזירותו או דלמא דבעינן יום אחד שלם כי היכי דבימים אחרונים איכא חד יום שלם דהיינו יום המאה ה"נ בימים הראשונים כי מתחיל תלת אבל כי נטמא ביום שני דפעמים אינו אלא שני חצאי ימים כגון דקבל נזירות אתמול בחצי היום והיום נטמא בחצי היום ואם תאמר ונפשוט ליה ממתניתין דקתני ר"א [אומר] לא לבו ביום מכלל דיום שלאחריו סותר וי"ל דלא חש ר' אליעזר להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר' אליעזר לא לבו ביום וה"ה נמי לא ביום שני עד שלישי ואם תאמר ולפשוט ליה מברייתא דאייתי לעיל גופא נטמא בתחילת מאה יכול יהא סותר וכו' מכלל דכי נטמא ביום שני ודאי סותר וי"ל תחילת מאה היינו נמי יום שני [קרא] תחילת מאה ועי"ל דמשום דלרבנן סותר אפילו ביום ראשון קאמר להו ר"א [דאינו] סותר וא"ת ונפשוט ליה מסיפא דקאמר כי נטמא ביום מאה חסר אחת דסותר אלמא דבתרי יומי סגי ליה וה"ה בתחילת נזירות דמסתמא אחרונים דומיא דראשונים וי"ל דאחרונים פשיטא ליה דבתרי יומי סגי ליה לפי שיש שם יום שלם דהיינו יום מאה אבל בתחילת נזירות פעמים דליכא אלא שני חצאי ימים כגון אם נדר בחצי יום לכך מספקא ליה אי לכך בעינן דנפקא תרין וקאי בתלת אבל קשה דליפשוט ליה מברייתא דלעיל דמתחיל ומונה מיד פי' משביעי וכי נטמא בשמיני דליכא אלא ב' ימים מביא קרבן טומאה (לו) לר"א וצריך לומר דלא שמיע ליה לההיא ברייתא דלעיל אי נמי שמיע ליה וקבעי טעמא מקרא א"נ י"ל כדפרישית לעיל דהא דבעינן דנפקא תרין וקאי אתלת משום דבעינן יום שלם שחל עליו נזירות דומיא דאחרונים אבל לעיל כיון דנזירות חל עליו משביעי דנטמא בשמיני יש כאן שביעי שלם ולכך כיון דנטמא בשמיני מביא קרבן טומאה וקצת קשה הא שביעי אינו שלם שצריך להזות ולטבול קודם שיחול הנזירות: לשון הג"ה א"ל יפלו כתיב משמע נפילה כל דהו לרבות שלא בא נמי יום שלם ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דמצי למיכתב הכי וקדש ראש נזרו ביום ההוא מלבד ימים הראשונים ולשתוק מיפלו עד דנפקי תרין ועיילי תלת דימים משמע הכי דבעינן דומיא דאחרון דאיכא יום שלם כתב רחמנא יפלו דמשמע כל דהו דנפק חד וקאי בתרין ואי כתב רחמנא יפלו הראשונים ולא כתב ימים דמצי למיכתב והראשונים יפלו ה"א ואפילו לבו ביום כת"ק ולשון יפלו קאי אנזירות דעלמא כתב רחמנא ימים: מי שנדר בחוצה לארץ נזירות הרבה מל' יום והשלים נזירותו בחוצה לארץ ואח"כ בא לארץ. לאו דוקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירותו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
נזיר שלשים יום. בגמרא מפרש דמדרבנן קנסא בעלמא הוא שגזרו בארץ העמים דגזרו עליהם טומאה ומן התורה ודאי טהור ויצא ידי נזירותו:
נזיר בתחילה. לחזור ולהתחיל כל מניינו גם דברי ב"ה קנס ומדרבנן והכי מפורש בגמרא:
ובסוף שבע שנים באה ואחר כך נטמאת. וי"מ בגמרא דלא נבלעו [אלו] באלו [מדמנינן] אחת ועשרים שנה:
אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה. בגמ' מפרש לה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ג (עריכה)
ראשונים נוספים
הלין ימים דנפק חד ומתחלי תרי. פר"ת דהכי מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דבימים אחרונים לא בעי' אלא שיש עוד עליו נזי' ב' ימים הכי נמי בימים הראשונים לא בעי' אלא שיהא עליו נזירות ב' ימים והיינו דמיפיק חד ועייל תרי או דלמא דומיא דאחרונים לגמרי בעי' שיהא עליו יום א' שלם. דיום אחרון של נזי' שלם הוא דמביא קרבנותיו ביום שאחר השלמת נזירו' ואפ"ה אם ביום ל' [נטמא] כל זמן שלא הביאם לא פסקה נזי' אף ראשון בעי' יום א' שלם והיינו דנפקי ב' ומתחלי ג':
א"ל יפלו כתיב דמשמע נפילה כל דהו:
ואצטריך למכתב ב' ימים ואצטריך למכתב יפלו. דהוה מצי למכתב וקדש ראשו ביום ההוא מלבד הימים הראשונים:
הוה אמינא אפילו חד. (כמת"ק) דיפלו נפילה כל דהו משמע:
מתני' מי שנזר נזיר' מרובה יותר מל' יום ואח"כ בא לארץ להביא קרבנותיו:
ב"ש אומרים [נזיר] ל' יום דקנסינן ליה למנות נזירות טהרה:
וב"ה סברי דקנסינן ליה להשלים כל נזי' דמחשבינן ליה כאילו נדר בבית הקברות. ואינו עובר משום בל תאחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:
קתני רישא ב"ש אומרים וכו'. לא הוה צריך למימר כן דארישא קיימינן אלא דשיט' נזי' משונה:
[ה"ג] דב"ש סברי ארץ העמים משום אוירא גזור. דאפילו נכנס לה בשידה תיבה ומגדל טמא שהחמירו על ארץ העמים לטמא אף האויר ולא כדין טומאת מת. הלכך אין טומאתה כטומאת מת ודי בל' יום. וב"ה סברי משום גושה גזור כדין מאהיל על הגוש ואם נכנס בשידה תיבה ומגדל טהור הלכך טו"מ כדין מאהיל על המת והוי כנדר בבית הקברות:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
ניטמא בסוף מאה כו' ה"ה בסוף נ' דר"א לטעמי' דאמר ניטמא יום ל' לא סתר הכל אלא שבעה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ג (עריכה)
נטמא יום ק' חסר אחת יכול לא יסתור וזה יש לו ימים ראשונים. והא כרבנן לא מצית מוקמת ליה דלית להו האי סברא:
אמר רב פפא לאביי הלין יומי דקאמר דנפיק חד ועייל תרין או דנפקי תרין ועיילי תלת. וכל זה בין למאן דאמר מקצת היום ככולו ובין למאן דלית ליה מקצת היום ככולו. הרב עזריאל:
הלין ימים דנפק חד ומתחלי תרי. פירש ר"ת דהכי מבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דבימים אחרונים לא בעינן אלא שיהא עוד עליו נזירות שני ימים הכי נמי בימים ראשונים לא בעינן אלא שיהא עליו נזירות שני ימים והיינו דנפק חד ועייל תרי. או דילמא דומיא דאחרונים לגמרי בעינן שיהא עליו יום א' שלם. דיום אחרון של נזירות שלם הוא דמביא קרבנותיו ביום שאחר השלמת נזירותו ואפילו הביאם ביום שלשים כל זמן שלא הביאם לא פסקה נזירותו. אף ראשונים בעינן יום א' שלם והיינו דנפקין תרין ומתחילי תלתא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
מתני' בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום. לפי (שנזיר) שנזר בחוצה לארץ וגזרו טומאה בארץ העמים דקנסינן ליה לחזור ולמנות עוד שלשים יום בטהרה. ולא יביא קרבנו לאחר מלאת ימי נזרו בחוצה לארץ ואינו עובר משום בל תאחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כי האי דהוי שב ואל תעשה:
ובית הלל אומרים נזיר בתחילה. שעשאוהו חכמים כמו נזיר והוא בבית הקברות ויחזור וימנה הכל משיבא לארץ. תוספי הרא"ש ז"ל. וא"ת והא אמרינן בפרק כהן גדול דעל טומאת ארץ העמים אין הנזיר מגלח. וי"ל דהתם מיירי כשעשה נזירות בארץ ויצא לארץ העמים ונכנס הואיל ועשה עיקר נזירותו בארץ אינו סותר את הקודמין. ומתניתין דהכא מיירי בשעשה כל נזירותו בחוץ לארץ:
לסוף שבע שנים. פירוש ביום אחרון עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות בארץ ישראל. ובסוף שבע שנים נטמאת במת וסתרה הכל שנאמר והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. פירוש דקסבר ר' יהודה דאם נטמא ביום מלאת אינו סותר כלל. שיטה:
גמ' דבית שמאי סברי ארץ העמים משום אוירא גזור. הכי גרסינן דאפילו נכנס לה בשידה תיבה ומגדל טמא שהחמירו על ארץ העמים לטמא אף האויר ולא בדין טומאת מת. הלכך אין טומאתה כטומאת מת ודי בשלשים יום. ובית הלל אמרי משום גושא גזור כדין מאהיל על הגוש ואם נכנס בשידה תיבה ומגדל טהור. הלכך טומאתה כדין מאהיל על המת והוי כנדר בבית הקברות. לא דכולי עלמא משום אוירא גזור. הלכך לבית שמאי די בל'. ובית הלל סברי דאפילו הכי קנסוה בעיקר נזירות. ולקמן בפרק כהן גדול מוכח כי האי גירסא דאמרינן לקמן אי משום אוירא אין לה דין טומאת מת ולא בעיא הזאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וזה לשון הר' עזריאל ז"ל. הכי גרסינן לימא בהא קמפלגי בית שמאי סברי ארץ העמים משום אוירא גזרו ואף הנכנס בשידה תיבה ומגדל טמא. שאין הטומאה באה משום הגוש וטומאת אויר קילא הלכך לא קנסינן ליה לחזור ולמנות אלא שלשים. ובית הלל סברי משום גושא גזרו שעל גוש ארץ העמים טומאה ברקבון המת והנכנס בה כנכנס בבית הקברות ולא יעלו מה שמנה כאלו מנה בבית הקברות. הכי גרסינן לא דכולי עלמא משום אוירא גזרו ובהא קמפלגי בית שמאי סברי בסתם נזירות שהוא שלשים יום קנסינן ליה ותו לא דארץ העמים בבית הקברות אינה. ובית הלל סברי אף על גב דאינה בבית הקברות קנסינן ליה לחזור ולמנות הכל. עד כאן: ויש ספרים שיש בהן גירסא אחרת. לימא בהא קמפלגי דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו. פירוש ולא משום אוירה הלכך קלישא לה טומאה וקנסא בעלמא הוא ולפיכך שלשים ותו לא. ובית הלל סברי משום אוירה גזרו וכל שכן אגושה והוה ליה כמאהיל על הקבר ומשום הכי נזיר בתחלה. ודחינן לא דכולי עלמא משום גושה גזרו ולא אוירא וקנסא בעלמא הוא. והכא בהא קמיפלגי מר סבר בסתם נזירות קנסו ליה ובית הלל אמרי בתחלת נזירות קנסינן ליה. שיטה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה