גבורות ארי/יומא/פרק ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ד - פרק טרף בקלפי

עריכה

ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב א"ל אישי כהן גדול הגבה שמאלך:    והא דלא אמר לו סגן הגבה שמאלך, כדפריך בגמרא אליבא דרבי אליעזר דאמר סגן וכהן גדול מכניסין ידיהם האם בימינו של סגן עולה, ראש בית אב אומר לו לכה"ג דבר מילך, ונימא ליה סגן, ואהא משני כיון דלא סליק בידיה חלשא דעתיה, והיינו כיון רעלה בידי סגן ולא בשל כה"ג חלשא דעתיה אי אמר ליה סגן. ולתנא דמתניתין דאין סגן מכניס ידיו לא שייך האי טעמא ולא חלשא דעתיה באמירת סגן יותר מדהשתא דאמר ליה ראש בית אב*. י"ל לתנא דמתניתין ניחא כיון דכהן גדול לחוד מכניס ב' ידיו, והא כשעולה הגורל בשמאל כהן גדול, סמוכה לראש בית אב שבשמאלו ורחוקה מימינו הסמוכה לסגן שבימינו, לפיכך אמר ליה ראש בית אב. אבל לרבי אליעזר דס"ל דסגן וכה"ג מכניסין ידיהם, אם בימין סגן עולה כ"ש דרחוק מראש בית אב כשעלה בימין סגן שהוא לימין כה"ג יותר משעלה בימין כה"ג, דאינו רחוק כ"כ ימין כה"ג מראש בית אב שהוא לשמאלו מימין סגן שהוא להלן מכה"ג לימינו, לפיכך פריך שפיר ונימא ליה סגן:

ואומר לה' חטאת:    הקשו בתוס' ישנים בשם הר"ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר ה' מאוחר כדאמרינן בפ"ק תדרים ף' ע"א) לא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לה' דילמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה. ותי' דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת. (וכדר') [ובדר'] ישמעאל פירשו דהכי משמע ליה לישנא דקרא אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו, שלא יזכיר יותר מלה' לחוד ואין צריך לומר חטאת לה'.

ואני אומר דהאי ועשהו חטאת לאו אכהן גדול קאי שצריך לומר לשם חטאת, אלא (הגורל) [אגורל] קאי, שהגורל לחוד עושיהו חטאת כדאיתא לקמן (דף מ"ב) [מ' ע"ב], אבל אין צריך לומר כלום מן התורה, אלא בעליית הגורל לבד נקבע השעיר של ימין בגורל של ימין ושל שמאל בשל שמאל. תדע דאמרינן לקמן נשם] ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שקידש השם, ואי הגורל צריך לקידוש השם מן התורה לת"ק כדאית ליה ולרבי ישמעאל כדאית ליה וא"כ הא דקאמר ואין השם עושה חטאת היינו השם לחוד בלא גורל דהא גורל נמי בעי קריאת שם, א"כ מאי קאמר מקום שקידש הגורל אינו דין שקידש השם, וכי אפשר לדון בק"ו שקריאת שם לחוד מהני מדמהני הגורל עם קריאת שם. אלא ודאי ש"מ דבגורל לחוד בלא קריאת שם מן התורה, והשתא איכא למילף בק"ו שפיר שיקדש שם לחוד בשעירים שמהני בכל מקום מק"ו דגורל לחוד דמהני כאן, אע"ג דבעלמא לאו כלום הוא.

ומה שהקשו אמאי מקדים ה' לחטאת. לדידי לא קשיא מידי, דודאי ת"ק נמי מודה דבאמירת לה' לחוד סגי לקריאת שם של (דרכי) [דברי] סופרים, אלא לרווחא דמילתא קאמר שיברר דבריו יותר בפירוש ויאמר לה' חטאת, הילכך אפילו פשע ואמר לה' ולא חטאת לית לן בה ואין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה.

וכ"ת אכתי לימא חטאת ברישא והדר לה', ואי נמי כי (היכא) [היכי] דבעי לימא, ואמאי מקדים לעולם ה' קודם לחטאת. וי"ל דכיון דע"י אמירת לה' לחוד סגי למעלת קריאת שם דרבנן, אבל באמירת חטאת לחוד לא סגי ואין זה קריאת שם, שהרי לרבי ישמעאל באומר לה' לחוד סגי ואילו באומר חטאת לחוד לא, ש"מ דלה' לחוד הוי קריאת שם אבל לא חטאת לחוד, משום הכי ראוי להקדים אמירת לה' קודם דזהו עיקר קריאת שם ואמירת חטאת אינו אלא טפל, וטפלו לו לברר ולפרש דבריו ולא להקדים הטפל לעיקר.

עוד אומר אני דקושיא מעיקרא ליתא דהתם בפ"ק תדרים היינו טעמא דחיישינן דילמא אמר לה' בלא קרבן אחריו, היינו שבתוך כך לאחר שאמר לה' וקודם שיאמר קרבן ימלך ויחזור בו מהקדישו ונמצא שמוציא שם שמים לבטלה. אבל הכא מאי חזרה שייך כאן הא בלא קריאת שם קידש הגורל כבר. ואפילו אי לא היה קדוש כאן אלא ע"י קריאת שם לא שייך הכא חזרה כהתם, וכ"ש דגורל לחוד מקדש בלא קריאת שם וכדפירשתי. ובלאו הכי אין קושיא, דכהנים זריזין הן ולא חיישינן לחזרה כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה, כ"ש כהן גדול דזריז טפי.

התורה חסה על ממונם של ישראל:    לא דמי להא דאמרינן בפ"ג דר"ה [מ ע"א] גבי שופרות של תענית פיהן מצופה כסף ולא זהב מהאי טעמא דהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפ"ה שופר של ר"ה פיו מצופה זהב, משום דכבוד יו"ט עדיף. וה"נ (נבי) [גבי] קלפי נימא כבוד יו"ט עדיף:

הסגן וכהן גדול מכניסים ידן בקלפי:    הקשו בתוס' ישנים [ד"ה הסגן] הא כיון דהגרלה מעכבא כדאמר לקמן [בע"ב], אם כן אינה כשירה אלא בכהן גדול. ותי' שאינה עבודה כל כך שהרי על ידי כהן הגדול מתבררין השעירים, ואמרינן נמי הגרלה לאו עבודה היא, ואע"ג דלקמן [מ' ע"א] לרבנן במת א' מהן מביא ב' ומגדיל, מ"מ אין הגרלה חשובה כל כך עבודה ו[התם] היינו טעמא דרבנן משום דלא הגריל כלל על הא', אבל אין לומר שעבודה זו מחנכתו לסגן בכהונה גדולה, שאם כן לא ישמש עוד אלא בה' כלים. משמע דפשיטא להו דסגן דינו ככהן הדיוט, ויפה כיוונו. ודלא כהרא"ש שב' בתשובה (סוף כלל י"ג) אהא דאמר בויקרא רבה שמתו בני אהרן על שהיו מחוסרי בגדים ואמר ר' לוי מעיל היה הסירים, והא מעיל הוא מבגדי כהן גדול. ותי' דהיה סגן כדאיתא בפרק טבול יום (קב ע"א), וסגן הוא הממונה לשמש תחת כה"ג כשיארע לו טומאה, ואמרינן בהוריות (יב ע"ב) וסגן משמש בה' בגדים וקרי ליה התם משוח שעבר.

וכל דבריו תמוה דוודאי כל זמן שלא שימש ביום הכפורים תחת כהן גדול אינו נקרא משוח שעבר ואינו אלא ככהן הדיוט, ומה שכתב דבהוריות איתא דסגן משמש בה' בגדים ליתא התם, וגם לא קרי ליה התם משוח שעבר, אדרבא איפכא הוא דאמר משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים מרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו משוח שעבר מחמת קריו קודם למשוח שעבר מחמת מומו, עבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן. ש"מ דמשוח שעבר וסגן תרתי הודן, וכמה מעלות בין זה לזה, ותמה על עצמך איך אפשר לקרותו בשם משוח שעבר כל זמן שלא אירע בו פסול בכהן גדול ושימש תחתיו, ואי בשימש תחתיו אין מעלתו מפני שהוא סגן אלא מפני שנעשה כהן גדול על ידי עבודה שעבד ביום הכפורים, ואפילו כל כהן נמי אלא שהסגן ממונה לזה וקודם לכל הכהנים לשמש תחתיו, אבל בעוד שלא שימש תחתיו דינו כהדיוט לכל דבר.

ובריש פ"ח דסוטה (דף מב ע"א) אמר וניגש הכהן ודבר אל העם דהיינו כהן ממונה דומיא דשוטר, וקאמר ואימא סגן ומשני סגן לאו ממונה הוא. דאינו ממונה אלא לשמש תחת כהן גדול אם אירע בו פסול, ואם היה משמש בה' כלים וכל דין כהן גדול עליו ודאי מינוי גדול הוא זה. ובריש פ"ז דנזיר (מז ע"ב) אמר לענין טומאה למת מצוה סגן עדיף דממונה לשמש תחת כהן גדול, ואי דינו לעולם ככהן גדול לא צריך להאי טעמא. וגם לענין מחזיר את הרוצח אינו מחזיר אלא משוח ומרובה בגדים ומשוח שעבר כדתנן בפ"ב דמכות [יא ע"א], ואילו סגן אין מחזיר, ואפילו ר"י לא קאמר התם אלא אף משוח מלחמה מחזיר, ואילו סגן לא קאמר, ש"מ דאינו אלא ככהן הדיוט.

[ועוד] הא אמרינן לקמן [בע"ב] אליבא דר' יהודה [ד]דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לא מעכב כולי עלמא לא פליגי דלא מעכב, כי פליגי אליבא דרבי נחמיה דאמר דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ מעכבא מ"ד מעכב כר' נחמיה, אלמא לכ"ע הגרלה מדברים הנעשים בבגדי לבן הוא, ואם כן איך סגן ראוי להשתתף עם כהן גדול בהגרלה לכ"ע. דהא עד כאן לא קאמר תנא דידן דכהן גדול לחוד מכניס ב' ידיו בקלפי אלא משום דסבר ימינא דסגן ושמלא דכהן גדול כי הדדי נינהו כדמסיק, הא אי ימינא דסגן עדיף הוי סבירא ליה כר"א דסגן וכהן גדול מכניסין, והשתא האיך אפשר להגרלה בסגן כיון דסגן אינו עובד אלא בבגדי כהן הדיוט ותקשה למ"ד בפ"ק [יב ע"ב] בגדי כהן הדיוט לאו בגדי כהן גדול ביום הכפורים, דאבנט של הדיוט הוי של כלאים אין אלו בגדי לבן האמורים אצל יום הכפורים, והא הגרלה אלו בגדי לבן דיום הכפורים בעי.

ועוד קשה לי נהי דהגרלה לאו עבודה הוא מכל מקום כיון דכתב רחמנא ונתן אהרן על שתי השעירים גורלות, נהי דחוקה לאו עלה קאי מ"מ למצוה אהרן בעי כדכתיב בהדיא, והאיך מכניס סגן ידו להגרלה לכתחילה כיון דמצותו בכהן גדול מיהת לכתחילה. והרי למ"ד לקמן(מב ע"א) שחיטת פרו בזר כשירה אע"ג דאהרן וחוקה כתי' כיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי חוקה עלה ואפילו הכי משמע דלכתחילה שחיטת פרו באהרן דוקא ולא בשאר כהנים וכ"ש בזר, כדמוכח בפ"ג דמנחות (יט ע"א) דאמר אדרבי שמעון דהיינו טעמא דשחיטת קדשים לא בעי בבעלים דווקא מדגלי רחמנא גבי פרו דבבעלים כר, ש"מ דלכולי עלמא שפרו באהרן דווקא לכתחילה אפילו למ"ד דבדיעבד כשרה אפילו בזר, והכי נמי דכוותיה. ובלאו הכי אין צריך ראיה לזו דהדבר מוכרע מעצמו כיון דכתב רחמנא אהרן אע"ג דהגרלה לאו עבודה היא אפילו הכי לכתחילה מצותו בכך, כדאמרינן לקמן גבי הנחה דלאו עבודה היא ואין מחזירין לכולי עלמא אפילו הכי מצוה להניח.

מיהו בהא י"ל דאינו קושיא כל כך דהאי ונתן אהרן לאו אהגרלה קאי אלא אהנחה על גבי שעירים קאי כדמוכח לקמן דמהא נפקא לן מצות הנחה רבעי לכתחילה, וכיון שכן י"ל דהגרלה לא נפקא אלא מאשר עלה ושם לא כתיב אהרן ואפילו לכתחילה סגי ליה בסגן, ואין לומר הסגן וכהן גדול מכניסים לידיהם בקלפי ונעשית הגרלה על ידי שניהם ואין הסגן מניח הגורל שעלה בידו על השעיר אלא נותנו לכהן גדול והוא מניח ב' הגורלות על ב' השעירים. מ"מ הא ודאי קושיא, דהא הגרלה בעי בגדי לבן לכולי עלמא וכמו שכתבתי. ועוד (מהא) [מיהא] קושיא ב' [בד"ה ועוד קשה] נמי במקומה עומדת, דכיון דהגרלה בגדי לבן בעי לכתחילה לכ"ע אע"ג הלאו עבודה היא ולא קאי עלה חוקה, כיון דכל הפרשה בבגדי לבן מיירי הכי נמי ניבעי לכתחילה אהרן דהא כל הפרשה באהרן מיירי. וגם מה שכתבו התוס' [ישנים] דהגרלה אינה עבודה כל כך שהרי על ידי כהן גדול מתבררין השעירים, כבר נתברר בסמוך [לעיל בד"ה לה' חטאת] דליתא, דאין השעירים מתבררים ע"י קריאת שם אלא על ידי הגרלה דווקא.

לפיכך נ"ל על דרך שפירשנו לקמן דודאי עיקר מצות הגרלה אינו אלא לברר איזה מן השעירים לשם ואיזה מהם לעזאזל ולפיכך בעליית גורל אחד סגי לברר, כגון האם עלה לו בימין גורל לה', שעיר של ימין הוברר לה' וממילא מבורר השעיר השני לעזאזל, ואע"פ שלא עלה גורלו מן הקלפי אפילו הכי מבורר ועומד הוא מאיליו, מדחבירו לה' הוא עומד לעזאזל, וכן להיפך בעליית גורל לעזאזל מבורר חבירו לה' מאיליו, בין שעלה ראשון בימין בין שעלה בשמאל, חבירו(של ימין) מבורר מאיליו שעלה לגורל שכנגדו, נמצא שניהם מבוררים ומתפרשים על ידי גורל בעליית גורל של אחד מהם דהא גורל זה הוי גורל לעצמו ולחבירו ממילא, ולקמן יתבאר זה באורך בסייעתא דשמיא. והשתא אתי שפיר הא דשמעתין דסגן וכהן גדול מכניסין לידן לקלפי, כיון דכהן גדול מעלה הגורל א' מתוך הקלפי נעשה עיקר מצות הגרלה על ידי כהן גדול המלובש בבגדי לבן לחוד, רעל ידי הגרלת שעיר יחידי שמעלה הוא הוי נמי ממילא הגרלה לחבירו שמעלה הסגן. ובהכי ניחא נמי הא דכהן גדול לתנא דידן מכניס ב' ידיו כא' ונוטל גורל א' בימינו ואחד בשמאלו בבת אחת ביחד כדאמר רבא ואינה מחזקת אלא ב' ידים, והא אין עבודה כשירה בשמאל. אלא ודאי כדפרישית דבעליית גורל אחד הוי עיקר הגרלה לב' שעירים וכיון שמעלה גורל אחד בימינו סגי בהכי.

ובתוס' ישנים פירשו לקמן אהא ומר סבר כי הדדי נינהו, וכשירה עבודה זו בשמאל כמו הוצאת כף ומחתה בכהן גדול דיום הכפורים שצריך לו ב' ידים לפי שאי אפשר בעבודה אלא הוא. וליתא, דלא דמי להתם דהיינו טעמא כדאמר לקמן ריש פ"ה (מז ע"א) גבי כף ביום הכפורים ליכא למימר נעיל והדר נעיל הבאה א' אמר רחמנא ולא ב' הבאות, והאי טעמא שייך נמי גבי הוצאות כף ומחתה. אבל הכא גבי הגרלה אפשר דמעייל יד ימינו בקלפי ומוציא גורל א' וחוזר ומכניס הימין ומוציא הגורל הב,, אלא ודאי כדפירשתי עיקר. ומכל מקום הא דפשיטא להו להתוספות שהוצאת כף ומחתה היה בב' ידים איני יודע מנא להו, נהי דבב' הבאות אי אפשר דהבאה א' אמר רחמנא, מ"מ אפשר להוציא הכף עם המחתה שתיהן בימינו, ואין זה מקומו:

למה סגן שאם אירע בו פסול בכהן גדול:    קשה לי כיון שיש כהן ידוע וממונה לכך תמיד לכשיארע בו פסול נכנס ומשמש תחתיו לר"ח סגן הכהנים, והא מתניתין הפליגי על מתניתא כוותיה אתיא, אם כן למה תנן בריש פ"ק [ב' ע"א] ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, מאי מתקינין הא מתוקן וקאי כבר אותו כהן ותמיד מתוקן וממונה ומזומן לכך. ואולי מתניתין מיירי בדליכא סגן כגון שמת ולא מינו אחר תחתיו, דלפי שעה מתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול בכהן גדול באותו יום הכפורים ישמש זה תחתיו:

כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתקשט מריח הקטורת:    הקשו התוספות דאמר בפרק כל שעה [פסחים כו ע"א] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, מאי לאו לאותן העומדים בפנים דלא אפשר וקמכוון, ואביי לאותן שבחוץ, אם כן לאביי היו עושין איסור בכל יום. ותי' דאינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר.

ואיני יודע אמאי קשיא ליה לאביי, הא לרבא קשה נמי דאסר אפילו לעומדין בפנים אע"ג דלא אפשר, כ"ש דלעומדין בחוץ דאפשר דאיכא איסורא. מכל מקום לכולי עלמא לא קשה מידי, דהא עד כאן לא פליגי אביי ורבא אלא בדמכוון, ואוסר רבא אפילו בדלא אפשר, אבל בשאינו מכוון בדלא אפשר אפילו רבא מודה דשרי. והכא לא אפשר ולא מכוון הוי דלכולי עלמא כהאי גוונא שרי הלכך להעומדין בירושלים כהאי גוונא הוי לא אפשר כדמוכח התם בכולה שמעתתא בדלא מכוון לכולי עלמא שרי. מיהו הא קשה לי ללישנא קמא דרבא התם אדר' שמעון דאמר דאפשר ולא מכוון אסור, וכי שרי ר' שמעון בדבר שאינו מכוון בדלא אפשר מכלל דלר' יהודא אפילו בדלא אפשר ולא מכוון נמי אסור והשתא תקשה אדר"י מהא:

מ"ד מעכבי כר' נחמיה:    קשה לי אם כן הנחה נמי תעכב דהא מדברים הנעשים בבגדי לבן הויא. וי"ל דלהאי לישנא מצי למימר כיון דלר' נחמיה חוקה אהגרלה נמי קאי לר' ינאי, אם כן הא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימני גבי הגרלה אע"ג דמחוקה נפקא ליה, עיכובא להגרלה למעוטי הנחה קאתי למימרא דהגרלה דתני ביה מעכב, אבל לא הנחה דלא תני ביה. וכהאי גוונא אמרינן בפ"ב דזבחים (יט ע"ב) מכדי ה' טבילות וי' קידושים מדאורייתא וחוקה כתיב בהו לעכבו, ומשני אמר קרא ולבשם, פירוש דבהאי קרא הטבילה לבישה נמי כתיבא, לבישה מעכבה ואין דבר אחר מעכבה, פי' להכי שנה בלבישה למעוטי דחוקה אהאי קרא דמיירי בלבישה, ו[א]טבילה לא קאי ולמעוטי טבילה דאינה מעכבת. והכי נמי מהאי טעמא שנה אשר עלה ב' פעמים למעוטי הנחה דאינה מעכבת.

ואע"ג דהכא עלייה והנחה לאו בחד קרא כתיבי, דהנחה נפקא ליה ממתן אהרן על שתי השעירים גורלות, ועלייה מקרא דבתריה מאשר עלה נפקא, אם כן מנלן דמדשנה בעלייה דלמעוטי הנחה אתי מעיכובא דילמא למעוטי דבר אחר. לא קשה מידי דהא הא דשנה בעלייה היינו דלא תימא דלא צריך כלל אלא בקריאת שם בלא גורל קרישי כמו בכל מקום כדאמר לקמן [מ' ע"ב], וכיון [שכן] אין כאן לא עלייה ולא הנחה כיון דאין כאן גורל לגמרי. ואף על פי ששנה בעלייה לעכב מכל מקום הנחה במקומה עומד[ת] שאינה מעכבת האם לא כן למה לי דשנה בעלייה. ומכל מקום לר' יהודא לא מעכב אע"ג דתני קרא בעלייה כיון דלא כתיב בלשון ציווי, ובעל כרחך הא דתני לאו משום לעכב שא"כ הו"ל למכתב בלשון ציווי וחוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לר' יהודה לא קאי, וכמו שאכתוב לקמן בשם התוספות. מיהו לר' נחמיה דחוקה קאי אדברים הנעשים (במדי) [בבגדי] לבן בחוץ וממילא עלייה מעכבת, אפשר לומר דהאי דתני בעלייה למעוטי הנחה אתי, וכיון דלא איצטריך לגופיה דלעכב עלייה אלא למעוטי הנחה מעיכובא, ממילא אינו צריך לכתוב בלשון ציווי, דהא לאו לציווי הצריך ולעכב כתב רחמנא, אלא אדרבא למעוטי דלא לעכב הנחה דאינו צריך בדיעבד כתבי'.

[ואין לומר דנפקא ליה מדאמר לקמן [מ' ע"ב] אילו נאמר את השעיר אשר עליו הייתי אומר יניחנו עליו, תלמוד לומר עלה כיון שעלה שוב אינו צריך, ומצי למימר כדקא ס"ד לקמן דלעכב קאמר וש"מ דהנחה לא מעכב. דליתא, דאם כן הא פלוגתא דר' ינאי ורבי יוחנן לא תלי' כלל בפלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה, דהשתא הוי ליה לומר דר' ינאי דאמר עליה מעכבת אפילו אדר' יהודה אמר, ואע"ג דלא קאי חוקה אעלייה כיון שנעשית בחוץ מ"מ מעכבת, דהא מהאי קרא גופיה דמפקית מיניה דהנחה אינה מעכבת ש"מ נמי דעלייה מעכבת כדמסיים לקמן, וש"מ הגרלה מעכבא הנחה לא מעכבא, אלא ודאי כדפירשתי.

שוב ראיתי בתוס' ישנים שהקשה להאי לישנא קמא דלית ליה עלייה מעכבא מטעם דתני ביה קרא אלא מטעמא דסבירא ליה כר' נחמיה, מנא ליה דלא מעכבא הנחה. ותי' הואיל וכבר הן מבוררין שניהן אין סברא שתעכב הנחה. ולדידי אין טעם לסברא זו דהא איכא למימר כיון דגזירת הכתוב הוא דאין השם מקדש לשעירים דיום הכפורים כמו שמקדש בכל מקום אלא דוקא הגורל, שאין מתפרשין מי לה' ומי לעזאזל אלא בעלייה עם הנחה דוקא, ועל שניהם קפיד רחמנא אפילו בדיעבד. והמחוור כדפי'].

מאן דאמר לא מעכב[א] הני מילי עבודה הגרלה לאו עבודה היא:    קשה לי למה לי האי טעמא דהגרלה לאו עבודה היא ולא קאי חוקה עליה, ותיפוק ליה מהא דאמר לקמן [מ' ע"ב] ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם, תלמוד לומר ועשהו חטאת. והא רבי יוחנן דאמר הגרלה לא מעכב בעל כרחך מיעוטא דועשהו חטאת לא דריש, אם כן נימא דהיינו טעמא דלא מעכב משום האי קל וחומר דבמקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם. והא אע"ג דלר' נחמיה חוקה אהגרלה נמי קאי, מ"מ דרשינן ק"ו שאינו מעכב דאפילו היכא דכתיב חוקה דרשינן ק"ו, ומהכא מילף ליה בפ"ק דחולין (כד ע"א) גבי הא דקאמר דאין פרה כשירה בעריפה מק"ו מעגלה משום שנאמר ושחט וחוקה:

מאן דאמר לא מעכב[א] הני מילי עבודה:    קשה לי כיון דלהאי לישנא לר' יוחנן לכולי עלמא לא מעכב הגרלה, תקשה הא דתנן לקמן ריש פ"ו(סב ע"א) מת א' מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני, ואם משהגריל יקח זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לה'

יתקיים תחתיו כר:    והא ליתא אלא למ"ד הגרלה מעכבא, דאילו למ"ד אינו מעכב אינו צריך להביא ב' ולהגריל עליהם, דהכי אמר ר' שמעון התם בגמרא [סג ע"ב] ומייתי לה לקמן בשמעתין [מ' ע"א] מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון, ומהכא דייקינן דהגרלה לר' שמעון לא מעכב, מכלל דלרבנן דאמרי מביא זוג אחר ומגריל סבירא להו דהגרלה מעכבת.

וכי תימה לרבנן נמי הגרלה לא מעכב ואפילו הכי כיון דמצוה בעלמא איכא, משום מצוה צריך לחזור ולהגריל, הא ליתא, דאי סלקא דעתך דמשום מצוה לרבנן צריך לחזור וליקח זוג אחר בתחילה כדי לקיים המצוה בכל חוקותיה ומצותיה, א"כ רישא בעד שלא הגריל מת אמאי סגי ביקח זוג לשני הא תנן התם [סב ע"א] שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שניהן שדן במראה בקומה ובדמים ובלקיחתן כאחת, והא השתא כשמת א' ולוקח זוג לשני הא אין לקיחתן כא', דהא בן זוגו של מת נלקח כבר קודם לזה הבא ונלקח חילופי המת. אלא ודאי היינו טעמא כיון דלקיחתן כאחת אינו אלא למצוה ובדיעבד אין מעכב, במת אחד מהן אחר הלקיחה משום מצות לקיחה אינו צריך ליקח זוג אחר מחדש ויהיו כאן ג' שעירים, ובע"ב יהיה הא' נדחה, כדתנן התם [שם] בסיפא גבי משהגריל מת דיקח זוג וכו' והשני ירעה עד שיסתאב כר. הכא נמי במשהגריל מת אי סלקא דעתך דהגרלה אינה מעכבת בדיעבד ואינו אלא למצוה בעלמא, אמאי יקח זוג אחר ובעל כרחך ידחה א' לרעיה, ביקח זוג לשני לחוד סגי כדי שלא ידחה שעיר א' לרעיה משום הגרלה דאינו אלא מצוה בעלמא ואינה מעכבת, כמו דסגי ברישא בעד שלא הגריל מת דסגי ליה ביקח זוג לשני ולא חייש להא מצוה דלקיחתן כאחת. אלא ודאי ש"מ דהגרלה מעכבת בדיעבד, ובעל כרחך יקח זוג אחר אע"ג דשעיר א' נדחית לגמרי, דהא אי אפשר בלאו הכי כיון דהגרלה מעכבת. והשתא תקשה להאי לישנא לרבי יוחנן דהגרלה אפילו לר' נחמיה לא מעכבת כ"ש לר' יהודה, מתניתין מני. מיהו למאי דאפרש לקמן [שם ד"ה ואם משהגריל] גבי ולקיחתן כא' יש לישב למדקדק בו, והדברים ארוכים ואין צריך לכפלן:

אשר עלה אשר עלה תרי זימני:    קשה לי הא (הא) [האי] אשר עלה דכתב רחמנא תרי זימנא לאו אחד שעיר כתביה רחמנא דתימא שנה עליו הכתוב לעכב, אלא חד אשל ה' קאי וחד על (שם) [של] עזאזל, כדכתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי, והשתא תרוויהו לגופיה איצטריך דבין של ה' ובין של עזאזל צריך עלית גורל מתוך קלפי ולמצוה, וקרא קמא דונתן על שני השעירים גורלות להנחה אתי ולמצוה, ואכתי עליה לעכב מנלן, כיון דלא תנא ביה קרא בחד שעיר תרי דמני:

שאני הכא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימנא:    קשה לי הא כמו דתנא בעלייתו מדכתב רחמנא אשר עלה תרי דמני, הכי נמי בהני קראי גופייהו תנא נמי להנחה, דהא כתיבא אשר עלה עליו תרי זימנא ועליו היינו הנחה, דאמר לקמן [מ' ע"ב] אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו וכר, והא בין למאי דסלקא דעתך לקמן בין למאי דשני התם עליו הנחה משמע, ואם כן להאי טעמא הנחה נמי תעכב, ושם אפרש [ד"ה אלא לאת:

אלא למ"ד מעכבא הא מני:    כתבו התוספות הוי מצי למימר ר' שמעון היא דאמר הגרלה לא מעכב. קשה לי אם איתא האפשר לאוקמא הא כר' שמעון ודאי הוי משני לה הכי, והוה ניחא טפי דאין צריך להגיה הברייתא, מדהשתא מגיה במקום מצוה להגריל תני מצוה להניח.

ובתוס' ישנים תי' דאכתי לא ידע למילתיה דר' שמעון. ואין נראה דהא לאו איזה אמורא שני לה הכי תני מצוה להניח אלא סתמא דגמרא, ואסתמא דגמרא לא שייך דלא ידע לה. ועוד המקשה ודאי ידע לה דהא בסמוך מייתי לה להא דר' שמעון ופריך מיניה וכי תימא הכא נמי להניח אימא סיפא ר' שמעון אומר כו' מכלל דר' שמעון סבר הגרלה מעכבא פי' בתמיה והתניא מת א' מהן כר, וכאן דידע לה מאי פריך הכא למ"ד מעכבא ה"מ הא איכא ר' שמעון דסבירא ליה דלא מעכב, ואיכא למימר ר' שמעון היא, אם לא שתדחוק עוד לומר רזה מקשה אחר הוא ואין זה דרך התלמוד.

עוד תי' בתוס' ישנים דניחא ליה לאוקמא אליבא דכו"ע שאין זה סברא דנימא ר' שמעון לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה קאמרי. גם על זה קשה לי הא בההיא ברייתא לא נזכר כלל ר' שמעון והוי מצי ליה לאוקמא כותיה, וגם בלאו הכי דבריהם מגומגמים דמאי קאמר אין זו סברא דר' שמעון לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה, אדרבא הא א"צ [לומר] דר' שמעון לא ידע אלא לבתר שמשבש ומגיה הברייתא תני לא הניח, אבל אי לא הגריל ממש הוא א"צ לומר דר' שמעון לא ידע.

גם מה שפירשו בתחילת דבריהם דניחא ליה לאוקמא אליבא דכולי עלמא, דברי תימה הן. וכי כדי לאוקמא ככולי עלמא מגיה הברייתא וכי לא מצינו סתמא הברייתא דאתין כיחידאי, והלא כל התלמוד מלאים סתמא דמתניתין וברייתות דשנוים במחלוקת ואתיין כיחידאי, וכ"ש בהא שפי' דניחא ליה לאוקמי ככולי עלמא, דהא אי תנא לא הניח אי אפשר לאוקמי ככולי עלמא דהא יש לדייק לא הניח הוא הכשר מכלל דלא הגריל פסול אם כן הא דלא כר' שמעון, וכדדייק לקמן אמילתיה דר' שמעון ואם כן אכתי לא אתיא ככולי עלמא:

הא לאו הכי מהדרינן ליה והא אמרת הגרלה מעכבא:    אלא ודאי הגרלה לא מעכבא. קשה לי נהי דהגרלה לא מעכבא חני מילי בלא הגריל כלל אלא שקריאת שם עליהן נמי קבען בזה איזה לה' ואיזה לעזאזל, אבל לומר דגורל לאו כלום הוא ואין קבען ואפילו אי נפל הגורל על זה לה' ועל חבירו לעזאזל הא ודאי אי אפשר, דהא רחמנא תלה בהדיא את קביעתן בגורל אלמא גורל קבען.

ונהי דאיכא למימר דקריאת שם נמי קבען, היינו בלא הגריל כלל, אבל בהגריל כבר הא ודאי נקבעו ומעתה אינו רשאי לשנותן, מידי דהוה אחייבי קינין דאמר לקמן [מא ע"א] דקביעתן תליא בא' מתרתי או (כלקוחה) [בלקיחה] או בעשיה ואפילו הכי פשיטא שאם קרא שם בשעת לקיחה אי אפשר לשנותן בשעת עשייה ואם שינה פסול, והיינו תערובת חטאת ועולה מחיים וקן סתומה ומפורשה שנתערבו דכולה מס' קינין דימותו, ותנן התם [שם פ"א מ"ה חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו א' ברבוא ימותו כולם, אלמא כיון שנתפרשו בשעת לקיחה קבעה ואי אפשר לשנותן עוד בשעת עשיה ואם שינה פסול. (והכי) [והא ד]אמרינן בכולה גמרא הא דתלי רחמנא קביעתן בשעת לקיחה ובשעת עשיה, היינו דווקא בדלא קבען בשעת לקיחה יכול לקובען בשעת עשיה, אבל בדקבע כבר בשעת לקיחה הוי קביעות ואם שינה פסול, ואע"ג דהתם לקיחה ועשיה כהדדי הן והרשות בידו לקבוע לכתחילה באיזה שירצה, כ"ש הכא דקביעת הגורל עדיף מקריאת שם, ואפילו למ"ד הגרלה לא מעכב היינו בדיעבד אבל לכתחילה ודאי הגרלה בעי דפשיטא דהגרלה לחוד קובעה, ואי אפשר לשנות על ידי קריאת שם ואם שינה פסול והאיך אפשר דמהדרינן ליה.

והא ליכא למימר דהגורל לחוד אינו קובע אלא אם כן (קריאת) [קרא] שם עמו ואומר לה' חטאת לת"ק, ולר"י צריך לומר על כל פנים לה' לחוד כדתנן במתניתין, אבל אי לא אמר, הגורל לחוד אינו כלום ואינו קובע. והשתא הכי פריך אי אמרת בשלמא הגרלה לא מעכב ובקריאת שם לחוד סגי בדיעבד, איכא למימר בעלה הגורל בשמאל דמהדרינן ליה והיינו דאינו אומר לה' חטאת אלא שותק ויהא נקבע של ימין לה' בשעת עשיה כמו בחייבי קינין האם לא קרא שם בשעת לקיחה עשיה קובעתן. אבל אי אמרת דהגרלה מעכבת וקריאת שם בלא הגרלה לאו כלום הוא, נהי דהגרלה לחוד לא סגי עד שיאמר נמי עמו לה' חטאת ולא נקבע עדיין על ידי זה שעלה בשמאל, אפילו הכי היכי מהדרינן ליה ובמאי יהיה נקבעין דהא בקביעות דשעת עשיה לאו כלום היא.

ולמאי דפי' הא הפריך (היכא מפיק) [היכי מהדרינן] ליה, לאו למימרא דכיון תקבע כבר על ידי הגרלה אי אפשר תו לאהדורי, דהא ליתא, דודאי לא נקבע עדיין כיון דלא אמר לה' חטאת, אלא הכי קאמר היכי(מפיק) [מהדרינן] ליה ובמה יהא נקבע. וכי תימא יחזור ויגריל מחדש עוד הפעם אם כן אין לדבר סוף שמא יחזור ויעלה הגורל של ה' בשמאל, ועוד שהדבר תלוי במעשים טובים של הכהן והדור כדאמר לעיל ריש פירקין [לט ע"א] דבימי שמעון הצדיק היה הגורל עולה לעולם בימין מכאן ואילך פעם בשמאל ופעם בימין ומ' שנה קודם חורבן הבית לעולם עלה בשמאל, ואם כן אפילו יחזור ויגריל יעלה בשמאל כיון שאין הדבר בא על ידי מקרה אלא הכל לפי רוב המעשה, וכיון שעלה בשמאל בפעם א' ש"מ שאין מעשה הכהן והדור מהוגנים כל כך, הא ודאי אם יגריל ויחזור ויגריל כל היום יעלה נמי בשמאל ומה בצע בהגרלתו עוד. מ"מ אי אפשר לומר כן דאין הגורל קובע לחוד אלא אם כן איכא קריאת שם דלה' חטאת עמו, האם כן הא דתניא ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול מה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם תלמוד לומר ועשהו חטאת, והשתא למה לי קרא שלא תלמוד מקל וחומר שקידש השם הואיל וקידש הגורל, הא כל עצמו של גורל לא קידש אלא אם כן קרא שם דלה' חטאת עמו, והאיך ס"ד לדון בק"ו קריאת שם בלא גורל מגורל שיש קריאת שם דלה' חטאת עמו בק"ו, הא הכא תרתי והכא חדא. אלא ודאי הא דקריאת שם דלה' חטאת אינו מעכב, ואינו אלא מצוה מן המובחר בעלמא.

וי"ל דהכי פירושו אי הגרלה מעכבא היכי מהדרינן ליה, דאי אמרת בשלמא דאינו מעכב והשעירים נקבעין על ידי קריאת שם דשעת לקיחה או עשיה, איכא למימר דבשעת לקיחה היה הכהן קורא שם על תנאי, שאם יעלה הגורל של ה' בימין יהיו נקבעין על ידי הגורל, ואם יעלה בשמאל אני קורא שם עכשיו בשעת לקיחה שהשעיר שבימין בשעת הגרלה יהיה לשם למפרע מעכשיו שהוא שעת לקיחה, וכיון דלבסוף בשעת הגרלה עלה של שם בשמאל, קדיש למפרע של ימין לשל שם, וכיון דקרים על ידי תנאי זה קריאת שם דשעת לקיחה לשל ימין לשל שם תו לא (תל) [חל] החילוף של שעת הגרלה, דהא קריאת שם דשעת לקיחה דקרים חייל ואי אפשר להגרלה המאוחרת לשנותן בחילוף. וכי תימא אם כן הגרלה זו למה לי כיון דבקריאת שם רעל ידי לקיחה תליא. י"ל דמ"מ נפקא מינה אם יעלה הגורל בימין יהיה הקביעות על ידי הגרלה לחוד ונמצא אתה מקיים מצות הגרלה דכתב רחמנא, אבל אם היה קריאת שם בשעת לקיחה לגמרי בלי תנאי, נמצא אתה עוקר ומבטל מצות הגרלה כל עיקר לעולם, אבל אי אמרת דהגרלה מעכבא וקריאת שם לא מהני כלל אפילו בשעת לקיחה ואי אפשר לקרא שם על תנאי זה דאמרן, היכי מהדרינן ליה.

ולמאי דפי' דאי הגרלה לא מעכב [הי'] קריאת שם על תנאי בשעת לקיחה שאם יעלה גורל של שם בשמאל יהיה של ימין נקבע למפרע לשם משעת לקיחה, והא תנאי כזה על כרחך מטעם ברירה (אחינן) [אתינן] עלה דהוברר הדבר למפרע האשל ימין חל קריאת שם של שם משעת לקיחה, אבל למ"ד אין ברירה תנאי כזה לא מהני. ומיהו שמעינן ליה לר' עקיבא בשלהי מס' מעילה (כא ע"ב) גבי אמר פרוטה בכיס זה הקדש דסבירא ליה יש ברירה לפי' התוספות שם [כב ע"א ד"ה כיסין]:

אלא לאו לעכב וש"מ הגרלה מעכב הנחה לא מעכב:    וקשה אם כן מאי האי דקאמר אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו פי' לעכב קאמר והוי אמינא דהנחה נמי מעכבת, הא אדרבא אילו לא נאמר עלה הוה אמינא אפילו הגרלה אינה מעכבת, דהא לא נפקא ליה דהגרלה מעכבא אלא השתא דכתב רחמנא אשר עלה אשר עלה תרי דמני כדאמרינן [לט ע"ב], הא אי לא כתיב אשר עלה מנין לנו דהגרלה מעכבא, ואפילו הגרלה לכתחילה מנין.

והא ליכא למימר דהכי קאמר דאילו נאמר אשר עליו לחוד תרי דמני ולא כתב אשר עלה אלא פעם אחת הוי אמינא דהנחה מעכב מדכתב רחמנא אשר עליו תרי דמני אבל הגרלה לא מעכבא דהיינו (עליה) [עלייה] לא מעכבא [ואפשר להנחה בלא הגרלה, אם כן מאי קאמר] תלמוד לומר אשר עלה תרי דמני ללמד על עלייה שהוא הגרלה שתעכב וממילא ש"מ כיון שעלה שוב אינו צריך ואין הנחה מעכבא, [והיינו] דאי סלקא דעתך דהנחה מעכבא מדכתב רחמנא תרי דמני אשר עליו היינו הנחה תרי דמני עלה ללמד על הגרלה שתעכב (ליכא למימר) [למה לי], הא אי אפשר להנחה בלי הגרלה וכיון דהנחה מעכבא ממילא ש"מ להגרלה שתעכב, אלא ודאי מהשנה הכתוב עלה תרי דמני ללמד על הגרלה שתעכב ש"מ האי דשנה בעלייה לאו משום דעלייה תעכב שנה אלא לשום (דרשא) [דרשה], הא ליתא, דודאי הא אפשר להנחה בלא הגרלה שיניח במתכוון של שם על א' מן השעירים, וכן של עזאזל על חבירו במתכוון בלי הגרלה, [וזה הלא היה סברת התנא מעיקרא דאילו נאמר וכו' וכנ"ל].

וי"ל דלמאי דפי' לעיל [לט ע"ב ד"ה מ"ד מעכבי כר' נחמיה] ניחא, דאפילו לר' נחמיה דחוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ נמי קאי וממילא ש"מ דבין הגרלה בין הנחה מעכבין דחוקה עלייהו נמי קאי אע"ג דנעשים בחוץ כיון דמ"מ בבגדי לבן נעשים, אלא מדגלי רחמנא אשר עלה תרי דמני למעוטי הנחה מעיכובא דחוקה אתי דלא קאי חוקה אהנחה. והשתא הכי פירושו אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו פי' דהנחה תעכב מחוקה ור' נחמיה היא דאמר חוקה אדברים שבחוץ נמי קאי, והוא הדין דהוה אמינא דהגרלה נמי תעכב מחוקה אי כתב רחמנא עלה פעם אחת. דהא ודאי ליכא למימר דקאמר אילו נאמר אשר עליו ולא נאמר עלה כלל אפילו פעם אחת דאם כן עיקר הגרלה אפילו לכתחילה מנין. אלא ודאי הכי קאמר אילו נאמר אשר עליו ועלה פעם אחת, אי נמי הכי קאמר אילו נאמר אשר עליו תרי דמני ועלה לא כתב רחמנא אלא פעם אחת הוי אמינא יניחנו עליו פי' לעכב בהנחה, אבל בהגרלה אינו מעכב, דלהכי שנה בהנחה למעוטי הגרלה מעיכובא דחוקה דלא קאי אהגרלה. תלמוד לומר עלה פי' תרי דמני עלה, דהשתא ש"מ דהגרלה מעכבא מחוקה אבל הנחה אינה מעכבא, דאי סלקא דעתך הנחה נמי מעכבת תרי דמני עלה למה לי תיפוק ליה דמעכב מחוקה, אלא ודאי להכי כתב רחמנא תרי דמני למעוטא הנחה מעיכובא דחוקה, ותרי דמני עליו דכתב רחמנא לשום דרשא כתביה.

והא ליכא למימר איפכא דתרי דמני עליו דכתב רחמנא למעוטא הגרלה מעיכובא דחוקה, אבל הנחה מעכבא, ותרי זימנא עלה דכתב רחמנא לשום דרשא כתביה. די"ל דסבירא ליה להגמרא כיון דאיכא למימר הכי דהגרלה מעכב ולא הנחה, ואיכא למימר איפכא דהנחה מעכב ולא הגרלה, יותר נראה ליה להגמרא לומר שהגרלה תעכב ולא הנחה.

ומ"מ למאי דפי' למאי דסלקא דעתך השתא ההיא ברייתא כר' נחמיה אתיא, דאילו לרבי יהודה כיון דחוקה לא קאי לא להגרלה ולא להנחה דהא נעשין בחוץ, אם כן אי אפשר לומר דמדכתב רחמנא תרי זימני דהגרלה תעכב ולא הנחה, אלא ודאי כר' נחמיה אתיא. (ומהא דקאמר הכא דש"מ הגרלה מעכב ולא הנחה מוכח דאי אפשר לפרש כתי' התוספות). ולמאי דפי', הא דנקט להאי קרא אילו נאמר את השעיר אשר עליו, משום שהוא קרא קמא נקיט, ומ"מ עיקר אקרא סמיך שנאמר בו אשר עלה ב' פעמים:

ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת כד:    הקשו התוספות נימא קל וחומר איפכא שיקדש הגורל בעלמא מק"ו, דהכא אין השם מקדש ואפילו הכי מקדש הגורל בעלמא דמקדש השם אינו דין שיקדש הגורל. ותירצו דדרשינן נמי ועשהו חטאת לזה ולא לאחר. וקשה לי אם כן כיון דאיכא למדרש הכי שיקדש כאן השם מבעלמא ואיכא למימר איפכא שיקדש בעלמא הגורל מקל וחומר מהכא, נימא כל חרא וחרא תיקום אדוכתיה כדכתיב כאן הגורל ולא השם וכדכתיב בעלמא השם ולא הגורל, וכהאי גוונא אמרינן בפ"ב דזבחים (יז ע"א) גבי אונן דמיחל עבודה. מיהו הא לא קשה מידי דכהאי גוונא מצינו בפ"ק דחולין(כג ע"ב) דאיכא טובא דעביד ק"ו להאי גיסא וכן לאידך גיסא להיפך, וחד מינייהו גבי פרה ועגלה דתהא פרה כשירה בעריפה מק"ו מעגלה, והכי נמי תהא עגלה כשירה בשחיטה מק"ו מפרה, ופי' התו' [שם ד"ה ותהא] דלא דמי להא דפ"ב דזבחים, דהתם כל קל וחומר סותר את חבירו לגמרי שבתחילה אמר ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר דכהן גדול שהותר אנינות אפילו בקרבן יחיד, ואחר כך עושה קל וחומר להיפוך לא תותר אנינות בכהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, וכן אחרינא התם, משום הכי קאמר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה, אבל הכא גבי פרה ועגלה שבא ליתן את האמור של זה בזה ולא הוי קל וחומר אלא כמו מה מצינו לא שייך לומר הכי, דאי לא מיעוט הייתי לומד זה מזה במה מצינו, ואי הוה עביר קל וחומר לא תותר פרה בשחיטה אז הוי כההיא דזבחים. והכי נמי הא דאמר שתקדש הכא בקריאת שם מקל וחומר ובעלמא הגרלה מק"ו אינו אלא כמו במה מצינו ליתן את של זה בזה, משום הכי איצטריך קרא למעט דדוקא הוא כאן בהגרלה ובעלמא בקריאת שם.

מיהו אי קשה לי הא קשה לי, רבי יוחנן דאמר לעיל (לט ע"ב) הגרלה אינו מעכב אלא אפילו קרא שם סגי, [ו]כן ר' שמעון דאמר לעיל [בעט' א'] מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה, אלמא אין מעכב הגרלה אלא קריאת שם קובען זה לשם וזה לעזאזל ראם לא כן במאי נקבעין, ובעל כרחך [ב]קריאת שם, הכא מנא ליה, בעל כרחך בקל וחומר או במה מצינו נפקא ליה מחייבי קינין, אם כן הכי נמי לדידהו נילף נמי בקל וחומר או במה מצינו איפכא שתהא הגורל קובע את הקינין מהא דשעירים:

והעשיר ואחר כך אמר אלו לחטאתו:    פירוש דאילו לא אמר היה מביא מכל המעות שהפריש לקינו חטאת אע"ג שדמי עולה מעורבין בהן. ובפרק ו' דכריתות (כז ע"ב) נפקא ליה מקרא רגבי עשירות שמביא חטאת בהמה וכן גבי דלות שמביא קן א' לחטאת וא' לעולה כתיב מחטאתו דמשמע ממקצת חטאתו, שאם הפריש מעות לבהמה והעני יביא ממקצתו קן והשאר חולין. וכן אם הפריש מעות לקן כשהיה דל והעני עוד, יביא ממקצתן עשירית האיפה והשאר חולין, וגבי דלי דלות כתיב על חטאתו לומר שאם העשיר יוסיף על שהפריש לעשירית האיפה בדלי דלות ויביא קן, העשיר עוד יוסיף ויביא בהמה:

קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח:    קשה לי למאי דמסיק בגמרא דלנשחט נגד בית שחיטתו נמי אקשירה קאי שקשר א' בצוארו במקום שחיטה. קשה לי אמאי הקדים להתעסק בקשירת הלשון של המשתלח קודם לשל שם, הא קי"ל ריש פ"י דזבחים (פט ע"א) כל התדיר או המקודש מחבירו קודם את חבירו, והא שעיר של ה' קדיש טפי שמתן דמו לפנים ובשל המשתלח ליכא מתן דמים כלל.

וכי תימא הני מילי דתדיר ומקודש עדיפי בעסק עבודה דקדמי לעבודה וכדתנן התם דם חטאת קודם לדם עולה, אבל לא במאי שהן צורכי הקרבן כגון הכא שאין הקשירה אלא שלא יתערבו לית לן בה, ליתא, דהא תנן בסוף פ"ה דסוכה (נו ע"א) חג עצרת אומר ליה הילך מצה פירוש לחם הפנים, הילך חמץ של שתי הלחם, וטעמא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולחם הפנים תדיר בכל שבת ושתי הלחם אינו אלא בעצרת, משום הכי בחל עצרת בשבת כשחולק מהן לכהנים אומר בתחילה הילך מצה של לחם הפנים דתדיר, ואחר כך הילך חמץ. ואפילו למ"ד התם שאומר לו תחילה הילך חמץ ואחר כך הילך מצה, היינו משום דחמץ עיקר ומצה טפל שהוא של שבת שעברה כדמפרש התם, הא לאו הכי כולי עלמא מורו דמצה קדים משום דתדיר, אע"ג דאין כאן משום עבודה אלא עסק חלוקה אפילו הכי תדיר קודם ואם כן הוא הדין למקודש, וכיון דשל שם קדיש טפי אמאי מתעסק בקשירת לשון המשתלח קודם לשל שם.

וי"ל דשאני הכא דכיון דכל עיקר קשירת הלשון אינו אלא מטעם שלא יתערבו זה בזה כדאמר בגמרא, נמצא קשירת הלשון של משתלח הוא נמי צורך של שם שלא יטעה בשל שם לעשותו משתלח ושלא להקריבו, והוי ליה עסק קשירה זו של משתלח מפני צורך המקודש שהוא של שם.

ואע"ג דבקשירה של שם עצמו נעשה צרכו של שם יותר דקשירת גופיה מהני ליה שלא יתערב לא בחבירו ולא באחרים, ואילו קשירת חבירו לא מהני ליה שלא יתערב בשל אחרים אלא בחבירו בלבד. מ"מ כיון הקשירה זו מהני נמי לשל שם במקצת שלא יתערב בשל חבירו הוי ליה עסק זה נמי צורך המקודש שהוא של שם. וכל שכן למאי דרצה לומר ולנשחט אהעמדה לחוד קאי ולא אקשירה דאתי שפיר, דכיון דלא היה קשירה בשל שם אלא בשל משתלח לחוד הא קשירה זו היתה לצורך של שם כמו לצורך המשתלח לפיכך התחיל להתעסק בשעיר משתלח.

וכיון שעוסק במשתלח הקדים מעמדו נגד בית שילוחו קודם להעמדת הנשחט נגד בית שחיטתו משום אין מעבירין על המצות דעדיף כמו מקודש. כמו שכתבתי לעיל [ל"ו ע"א] גבי עבורי דרעא אטוטפתא דאין מעבירין על המצות. על כל פנים שקול כמו מקודש:

בראש שעיר המשתלח והכי נמי קשרו לנשחט:    וקשה לי האיך קשרו לשון בראשו של זה ובין קרניו של חבירו הא עביר עבודה בקדשים. דכהאי גוונא אמרינן ריש פ"ו דפסחים (דף סו ע"א, ע"ב) גבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת בערב פסח שחל בשבת לצורך שחיטת פסח, דמי שפסחו טלה תוחב בצמרו גדי תוחבו בין קרניו, הפריך והא עביר עבודה בקדשים, ומשני העביד כהלל דמביאו כשהוא חולין בעזרה ומקדישו ושוחטו. והא גבי שעירים הללו ליכא למימר הכי דכבר קדשי וקיימי מקמי הגרלה.

ואפילו למאי דפירשו התוספות התם בשם הירושלמי אהא (קודם) דעביד עבודה בקדשים דכל עבודה שלצורך הקרבן לית לן בה, ואפילו תימא דכל זמן עמידת השעירים בעזרה היה קשירת הלשון לצרכן שלא יתערבו זה בזה ולא באחרים כדמפרש בגמרא, מ"מ בשעת שילוח המשתלח מן העזרה עד בואו לצוק דאין כאן חשש תערובת הא ודאי הוי ליה שלא לצורך, והא בקשירת לשון זה היה משתלח, ועליו תנן לקמן בם"ו [סז ע"א] מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו בין קרניו כמו שמפרש בגמרא. ועוד הא גמרא דידן על כרחך לא סבירא ליה הא דירושלמי מדאיצטריך לשנויי עלה העביד כהלל.

מיהו אהא לשון של זהורית של שם איכא למימר כיון דאין לו שיעור ובכל שהוא סגי וכמו שמפורש (בגמרא בשם התוספות) [בתום' ד"ה שלש לשונות] אין בזה משום עבודה דקל הוא, אבל משתלח שהיה משקל ב' סלעים כדאמרינן בגמרא הא ודאי לא גרע מסכין של שחיטה דסגי בדבר מועט ואפילו הכי קאמר דיש בו משום עביר עבודה בקדשים.

ואין לומר כיון השעיר המשתלח לאחר הגרלה לא חזי למזבח דין קדשי בדק הבית עליו, דאין אסורין (בגינה) [בגיזה] ועבודה אלא מדרבנן כדאמר ריש פ"ב דבכורות (יד ע"א), ואע"ג דקודם וידוי מיקרי ראוי אל פתח אוהל מועד ואי לאו דמיעט קרא מלה' הוה אמינא דמחייב עליו משום שחוטי חוץ כדאמרינן ריש פרק בתרא דזבחים (קיב ע"א), היינו משום דשחוטי חוץ בראוי אל פתח אוהל מועד תליא מילתא, והא ראוי לבא משום וידוי, אבל מ"מ כיון דאינו ראוי להקרבה לאחר הגרלה שכבר עלה עליו הגורל לעזאזל אינו אסור בגיזה ועבודה, אע"ג דאסור להקדישו מחוסר זמן ובעל מום ואפילו היכא דאינו צריך גורל ומבורר מעצמו לעזאזל, כדאמרינן לקמן פ"ו (דף ס"ס [סג ע"ב] שעיר המשתלח דרבי קרא לה' כדאמרינן התם, אבל לענין גיזה ועבודה דלא רבי קרא הואיל ואינו ראוי להקרבה לית לן בה.

דהא ודאי מהאי טעמא דאינו ראוי להקרבה לאחר הגרלה אין דינו כקדשי בדק הבית, אלא דמי לקרשי מזבח שקדם הקדישן למומן דאסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונם מן התורה ולוקין עליו כדאמר התם בפ"ב דבכורות:

אני וביתי ובני אהרן:    בסוף פ"ק דשבועות (יג ע"ב) נפקא ליה דכהנים מתכפרים בפרו משום שקרויין ביתו הכתיב (בני) [בית] אהרן ברכו את ה/ והוי ליה בכלל וכפר בעדו ובעד ביתו, ואע"ג דדרשינן בפ"ק [י"ג ע"א] ביתו זו אשתו, תרי ביתו כתיבי חד ביתו ממש שהיא אשתו, וחד לרבות כהנים שגם הם קרויים ביתו, כן פי' הר"ן.

וקשה לי הניחא לרב יהודה דסבירא ליה התם דכהנים יש להם כפרה בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ולדידיה הא הוה וידוי של פר ודמו אחד כנגד שעיר הנעשה בפנים ואחד כנגד שעיר החיצון, ואייתר וידוי ב' על הכהנים כדאמר התם. אבל לר' שמעון דסבירא ליה התם דכל כפרת כהנים אינן אלא בפר ואפילו בשאר עבירות, ואדר' שמעון אמר התם דהני ב' וידויים ודם הפר א' כנגד שעיר פנים וא' כנגד שעיר חוץ וא' כנגד שעיר המשתלח, אם כן מנלן שהכהנים מתכפרים בפרו דילמא הני תרי וכפר בעדו ובעד ביתו לא מיירי אלא מביתו ממש שהיא אשתו, וחד כנגד שעיר חוץ וחד כנגד שעיר המשתלח ודמו נגד שעיר הפנימי, והתם אמרינן בהדיא שמתכפרין לר' שמעון בפר. ולא מסתבר לומר דר' שמעון לית ליה ביתו זו אשתו ואינו צריך שיהא לכהן גדול אשה, אלא הני ב' ביתו דכתב רחמנא גבי וידוי א' וב' שניהן לאחיו הכהנים אתי שקרוין ביתו, דאי אפשר לומר כן דהא אשתו ודאי קרויה ביתו כדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דהיינו אשתו שאמר רחמנא ליבמה.

ושמא י"ל אע"ג דלר' שמעון הני תרי וידוין אתרי מילי קאי ונגד ב' כפרות, מ"מ אין צריך לומר קרא גבי וידוי ב' ביתו, (וממילא) [דממילא] הוה אמינא דבוידוי זה מתכפר ביתו זו אשתו נמי כמו בוידוי א' דגרירא אבתריה ומתכפרת עמו, מהדר מכתב רחמנא ביתו בוידוי ב' למה לי, ש"מ דלאחיו הכהנים קאתי שכולן קרוץ ביתו, וגלי רחמנא בוידוי א' ביתו אשתו והוא הדין לב', ואחיו הכהנים גלי בוידוי ב' והוא הדין לא', רעל הכל מתכפרים אשתו והכהנים עמו ונתקה כפרתן משל ישראל לכפרתו בכל דלא מסתבר לנתקן לחצאין:

אלא לאו אקשירה קאי:    איני יודע אי אקשירה לחוד קאי והעמדה לא צריך או העמדה כנגד בית שחיטתו נמי צריך. מיהו לקמן בפ"ו(סו ע"א) תנן גבי וידוי של שעיר המשתלח בא לו אצל שעיר המשתלח, ופירש"י במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרינן בפ"ד. הרי לפירושו לפי המסקנא אהעמדה נמי קאי.

של שעיר המשתלח דבעי חלוקה:    פירש"י כדתנן לקמן מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו. ובתוס' ישנים רצה לומר דחלוקה היינו שנותן חציו בשעיר של שם, ומשום הכי לא קאמר ג' לשונות, א' שעיר של שם, דלא חשיב לה אלא א' ומסיימי. אלא [ד]כפירש"י תנן לקמן בהדיא.

מיהו לקמן [סח ע"א] פירשו התוס' ישנים חלק לשון של זהורית אין זה שהיו קושרין במקדש בראש שעיר המשתלח לעיל פ"ד, כדמוכח בפרק התרומה במסכת שקלים [פ"ד מ"ב] דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה, כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה. מ"מ אומר אני דאחד הוא, ומה שהביאו מפרק התרומה נוסחא משובשת נזדמנה להם התם והכי גריס בכל המשניות ובמשנה ירושלמית, פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת (הלשכה) [הלשכה], כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו וכו' באין משירי הלשכה. והאי לשון של זהורית דרישא היינו שני תולעת שמשליך לתוך שריפת הפרה וכן פירש המפרש, וכי תימא אם כן אמאי לא קאמר ג' לשונות. כבר פירשו התוספות שלא היה בשעיר של שם אלא חוט אחד של שני להכירא בעלמא: למה (מרך) [כורכן] שיהא כולן באגודה אחת.

פירש"י דבעינן שיהא נלקחין בבת אחת דכתיב ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת:    קשה לי הא אמרינן בסוכה (יא ע"ב) ובמנחות פ"ג(כז ע"א) לולב לר"י אגוד כשר שאינו אגוד פסול דגמר קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן באגודה אף כאן באגודה, ולרבנן בין אגוד בין שאינו אגוד כשר דלא גמרי קיחה קיחה, והא אמר התם בפ"ג דמנחות [שם] אהא דתנן ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה אמר רב לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אינם מעכבין, ופירשו התוס' [ד"ה לא שנא] בשם בה"ג הא דיש לו אינן מעכבין, היינו דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפקא, אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי, אלמא לרבנן דלא גמרי קיחה קיחה אפילו נלקחין בזה אחר זה שפיר דמי ולא בעינן שיהיה נלקחין בבת אחת אע"ג דהתם נמי לקיחה כתיב ולקחתם לכם פרי עץ וגר.

וליכא למימר דהתם ר' אליעזר בר' שמעון היא דאמר הכא למה כורכן כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה, אלמא לית ליה הא דרבי דאמר שיהא כולן באגודה אחת, אלא בלקיחתן בזה אחר זה נמי סגי אי לאו טעמא הכובד, הא ליתא, [ד]הא רב אמר הכא עץ ארז וכו' שקלטן שלהבת כשירה ומוקי לה רבא כתנאי וסבירא ליה כרבי דלא בעי כובד, ובעל כרחך הא דכרכן היינו טעמא כדי שיהא כולן באגודה אחת כרבי, אלמא ולקח בבת אחת משמע, והאיך אמר רב [נראה שגירסת רבינו היה שם רב ובגירסא שלנו לא נזכר כאן רב כלל עיי"ש במנחות דף כ"ז ע"א] התם אבל יש לו אינו מעכב, ואפילו אי מגביה ליה חד חד לחודיה שפיר דמי והיינו כר' אליעזר בר' שמעון אם כן קשיא דרב אדרב.

שוב ראיתי להתוס' ישנים שפירשו בשם הר' יוסף דהא דבעינן אגודה אחת לרבי לפי שהן דברים קטנים והידור מצוה הוא זה. ולהאי פירוש אין לו ענין להא דד' מינים שבלולב כלל.

עוד פירשו בשם ריב"א דילפינן מאגודת אזוב דמצריך לקיחה כי התם כדילפינן נמי בסוכה גבי לולב. וקשה לי על פי' ריב"א אם איתא דהיינו טעמא דרבי דבעי שיהא כולן באגודה אחת משום דגמר קיחה קיחה מאגודת אזוב אם כן לא סגי בכריכה בעלמא אלא באגודה גמורה שהיא קשירה, דהא ר' יהודה דגמר לולב קיחה קיחה מאגודת אזוב קשירה גמורה בעי ובבריכה לא סגי, כדאמרינן בפ"ג הסוכה (דף ל"ב) [לג ע"ב] דתניא הותר (איגדו) [אגדו] ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק, ופריך ואמאי ליענביה מיענב ומשני הא מני ר' יהודא היא דאמר עניבה קשירה מעליא היא. ודייק עלה [אי] ר' יהודא איגוד מעליא בעי, פירוש ובריכה כאגודה של ירק לאו איגוד הוא, וכיון דיליף קיחה קיחה מאגודת אזוב איגוד בעי ולא סגי בכריכה, ומסיק האי תנא סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. אלמא כריכה לאו איגוד הוא, ואי רבי דמצריך שיהא כולן באגודה אחת יליף קיחה קיחה מאגודת אזוב ליבעי איגוד ולא תסגי בכריכה בעלמא. אלא ודאי ליתא פירושו. גם בפירוש הר"ש (המשנה) [במשנה] פ"ג דפרה (מי"א) פירש טעמא דרבי כדפירש"י. ומ"מ יש שם פי' אחר לשאר מפרשים אין זה מקומו ושם אפרש. מיהו מדברי התוספות לקמן [דף מ"ב ע"א ד"ה כי אתא] נראה שגורסים בהא דקלטן שלהבת ר' יונתן ולא רב[י]:

עץ ארז ושני תולעת שקלטן שלהבת כשירה:    קשה לי אמאי לא נקט נמי אזוב. ונראה לי שטעות סופר הוא וחסר מן הספרים תיבת אזוב, והכי גרסינן עץ ארז ואזוב ושני תולעת שקלטן שלהבת כשירה, והכי נמי מוכח בסמוך דתני אזוב עמהם:

חד אמר פרה פסולה פרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה:    ונראה לי דפרה כשירה לא דמי לפרו כשירה דאידך, דלמאן דאמר פרה כשירה אפילו לכתחילה שוחטה זר, דכיון דחוקה לא קאי אשחיטה והאי ושחט אותה לפניו היינו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ולא נכתב כהן גבי שחיטת פרה, ממילא לכתחילה נמי מותר לזר לשחוט כמו בכל הקדשים שזר שוחטן אפילו לכתחילה כדאיתא ריש פ"ב דזבחים (לב ע"א). אבל למ"ד פרו כשירה היינו דווקא בדיעבד דחוקה אשחיטה לא כתיב דלאו עבודה היא, אבל לכתחילה לא מבעי דאין לזר לשוחטו אלא אפילו כהן אחר חוץ מכהן גדול נמי לא, דהא כתיב גבי שחיטת פר אהרן דמשמע אהרן דווקא. וכ[ד]פי' לעיל בפ"ב בסוגי' דקרצו בכמה ושם נתבאר [לב ע"ב ד"ה א"כ הו"ל עבודה באחרן.

עוד נראה נפקא מינה בין פרה לפרו, דלמ"ד שחיטת פרה בזר פסולה, דמי לשאר עבודות דצריכה בגדי כהונה וריחוץ ידים ורגלים ושאר דברים ככל עבודות. אבל בשחיטת פרו למ"ד פסולה בזר לאו משום רבעי כהונה אלא משום רבעי בעלים דוקא, ואם כן אינו צריך בגדי כהונה ושאר דברים שפוסל ומיחל עבודה, דהא לאו משום דעבודה היא אתינן עלה אלא משום רבעי בעלים דוקא, משום הכי אין שחיטתו אלא בכהן גדול דוקא וכמו שכתבתי שם [הנ"ל] ולקמן [בסמוך ד"ה מאי שנא], ומ"מ לאו עבודה היא הלכך אין פסולי עבודה פוסלין בה . ולמאי דפי' הא דקאמר רב פרה פסולה ושמואל קאמר פרו פסולה לאו חרא מהתא מחתינהו:

שחיטת פרה בזר פסולה:    ולשמואל כשירה. הקשו התוס' ישנים מדתנן במסכת פרה פ"ד [מ"א] שחטה שלא בכהן גדול פסולה, ור' יהודא מכשיר, משמע אפילו מאן דמכשיר לא מכשיר אלא בכהן הדיוט, [ותי, דאינו קשה] דמצינו למימר דר' יהודא מכשיר אפילו בזר דלאו עבודה היא.

ולא נראה, דלא דק בזה, דאם איתא דר' יהודא ורבנן פליגי בפלוגתא דרב ושמואל לא הוי שתיק הגמרא מלומר כתנאי כי כן דרך הגמרא בכל מקום. ועוד דאי אפשר לומר דפליגי אמוראי במאי דפליגי תנאי במתניתין, דאם כן לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, אלא ודאי תרתי מילי נינהו. ושם במתניתין לא בשחיטת פרה פליגי ולא מיירי התם משחיטה כלל, אלא אי לדורות נעשית בכהן גדול או בכהן הדיוט. והיינו דאמרינן לקמן [בע"ב] איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואפלוגתא דר' יהודא ורבנן דהתם קאי.

ומה שהביאו התוס' ישנים שחטה שלא בכהן גדול פסולה, אלמא בשחיטה פליגי, ליתא, דהתם לא קאמר שחטה שלא בכהן גדול, אלא שלא בכהן גדול סתמא, ואשאר עבודות קאי ולא אשחיטה. והכי תנן התם [שם בפרה] פרת חטאת ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה פסולה, ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ור"א מכשיר, ושלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר, וסברי התוס' דהאי שלא בכהן גדול אשחיטה דמיירי ביה רישא שחטה שלא לשמה קאי, וליתא, אלא אהא דקאמר בתר הכי קבל והזה שלא לשמה קאי, ור' יהודא דמכשיר היינו בכהן הדיוט ולא מיירי מזר. תדע דאי האי שלא בכהן גדול אשחיטה דאתחיל בה ברישא קאי, אם כן מציעתא דשלא רחוץ ידים ורגלים נמי קאי אשחיטה, הוי ליה לר' יהודא נמי לאפלוגי בהא ולהכשיר בשלא רחוץ כמו שמכשיר בזר הוא הדין ודאי דלא בעי רחוץ. אלא ודאי האי שלא רחוץ ושלא בכהן גדול אשאר עבודות דאיירי ביה רישא קאי, והא דר' אליעזר ור' יהודא תרי טעמי נינהו, דר' אליעזר לא בעי ריחוץ הואיל ונעשית בחוץ וקרא גבי ריחוץ בבואם אל אהל מועד ואל המזבח כתיב ומ"מ מודה לרבנן דצריך כהן גדול, ור' יהודא סבירא ליה דאין צריך כהן גדול, ומ"מ בריחוץ מודה לרבנן דצריך דתרי מילי נינהו ולא תליא זה בזה, ועוד דבתר פלוגתא דר' יהודא ורבנן תנן התם סתמא ובמחוסר בגדים פסולים, ומשמע דכולי עלמא מודו בהא, ואי כולה מתניתין אשחיטה הוי ליה לר"י לאפלוגי נמי בהא ולהכשיר, אלא ודאי כדפירשתי:

מאי שנא פרו דכתיב אהרן וחוקה:    משמע לשמואל אע"ג דשחיטה לאו עבודה היא אפילו הכי עיכובא דחוקה עלה נמי קאי. וקשה לי הא בפרק קמא דמנחות (ה' ע"א) אמר ריש לקיש דמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה ושיריים אין נאכלין עד שיביא מנחת עומר אחר ויתירנה, ופריך מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ומשני רב אדא בר (אהבא) [אהבה] קסבר ריש לקיש אין מחוסר זמן לבו ביום, ומתיב ר' פפא הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה, ופריך ואמאי מותיב רב פפא והא רב פפא הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בה הויה, פירוש והויה עיכובא משמע, וקאמר רב פפא הכי קא קשיא ליה אימא הני מילי עבודה שחיטה לאו עבודה היא, ואי אין מחוסר זמן לבו ביום יהא אחר ממרס בדמה ולקרב אשם והדר לקרב חטאת, ומחמת קושיא זו הדר ביה מההוא שנויא דאין מחוסר זמן לבו ביום. והשתא מאי קשיא ליה לרב פפא, האיכא שמואל הכא דסבירא ליה דחוקה דמשמע עיכובא אשחיטה נמי קאי אע"ג דלאו עבודה היא, ואם כן הכי נמי איכא למימר דהויה דמצורע נמי קאי אפילו אשחיטה אע"ג דלאו עבודה היא, דמאי שנא עיכובא דהויה מעיכובא דחוקה הא ודאי דא ודא אחת היא, ואם כן מאי פריך התם אדריש לקיש, דילמא כשמואל סבירא ליה דכל היכי דרבי קרא לעיכובא אשחיטה נמי קאי.

והתוספות הקשו מהא דפריך בפרק קמא דזבחים ובפ"ק דמנחות (ר ע"ב) והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא, ליפרך מפרו של אהרן למאן דאמר פסולה בזר דליכא למימר הכי. ותירצו דמהא ליכא למיפרך דהתם לאו משום העבודה היא דהא פסולה אפילו בכהנים אלא בכהן גדול לחוד, אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכה דלאו עבודה היא ובעי בעלים. ויפה תירצו על קושיתם דהתם מיידי דאין ללמוד משחיטה דאשכחן דפסולה בזר ש"מ העבודה היא, דשאני הכא דלא משום טעמא העבודה פסולה בזר אלא פרו היינו טעמא דבעינן בעלים.

אבל הא ודאי קשה כיון דמ"מ למ"ד שחיטת פרו בזר פסולה בעל כרחך חוקה אשחיטה קאי אע"ג דאין טעם הפסול משום עבודה, אלא היינו טעמא דבעי בעלים, תיתי מהי תיתי מ"מ חזינן דכל היכא דכתב רחמנא עיכובא אשחיטה נמי שדינן לה אע"ג דלאו עבודה היא, אם כן הכא נמי האי עיכובא דהויה דכתב רחמנא גבי מצורע שדינן לה נמי אשחיטה אע"ג דלאו עבודה היא, דאנן נמי לאו מטעם עבודה אתינן למפסל בהא דהקדים חטאתו לאשמו, אלא מדכתב רחמנא שחיטת אשם קודם לשחיטת חטאתו וכתב רחמנא הויה לעיכובא, אהקדמת שחיטת זה לזה נמי קאי, כדקאי עיכוב דחוקה לשמואל אשחיטת פרו נמי דבעי בעלים ואם שחטו אחר פסול:

ורב שלא יסיח דעתו ממנו:    קשה לי מנא ליה לרב להוציא המקרא ממשמעותיה, דהא פשטיה דקרא דושחט אותו לפניו משמע שיהא אחר שוחט לפני אלעזר והוא רואה, והאיך דריש להאי לפניו שלא יסיח דעתו ומ"מ הוא בעצמו שוחט, הא בכל מקום שדורשין להוציא קרא ממשמעותיה הוא על ידי איזה יתור, או שאי אפשר לומר כפשטיה, והכא מאי איכא למימר:

ושמואל שלא יסיח דעתו מנא ליה נפקא ליה מושרף את הפרה לעיניו. משום דנפקא ליה שחיטה משריפה:    וקשה לי הא בספרי [פ' חוקת] תנא ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלה בשחיטתה, ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד שתהא מלאכה פוסלה בשריפתה, והביאו רש"י בפ"ב דחולין(כט ע"ב ד"ה ופסולין) גבי הא דמייתי התם כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה אחרת, והשתא לשמואל דלמד שחיטה משריפה לענין היסח הדעת, גבי מלאכה נמי נילף משריפה.

וי"ל דלשמואל ניחא משום דהתם אמר דכל העוסקים בה מטמאין בגדים, ותנן בספ"ד הפרה [מ"ד] לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, והא אפילו השלכת עץ ארז ואזוב נמי בכלל עד שתעשה אפר, וש"מ דמלאכה פוסלת בהן. ועוד הא קתני הא דמלאכה פוסלת בהדי ביום ובכהן, והני נמי נעשים ביום ובכהן כדאמרינן לקמן. והשתא מנא ליה הא, כיון דלאו גופה הפרה נינהו דהא מהאי טעמא ממעטינן להו לקמן מהיסח הדעת. אלא ודאי ש"מ מדכתב רחמנא גבי (היסח הדעת) [מלאכה] הפוסל בשחיטה ובשריפה, ולמה לן, נילף שחיטה משריפה והוא הדין לכל מעשה דבגופה יש ללמוד משריפה, מהדר ומכתב בשחיטה למה לי, אם אינו ענין לדברים שבגופה, תנהו ענין להשלכת עץ ארז ואזוב אע"ג דלאו גופה הפרה נינהו אפילו הכי מלאכה פוסלת בהו. וכן משמע כדפירשתי בספרי עצמו דקאמר ושחט אותה מלמד שתפסל במלאכה אחרת בשחיטתה, ושרף את הפרה מלמד שתפסל במלאכה אחרת בשריפתה, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשריפתה, אלא בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר. ובלשון הזה כתב הר"ש בסוף פ"ד הפרה [מ"ד], ומשמע כדפי'.

ואדרבה לפי זה קשה לי אדרב דמצטריך קרא לשחיטה בפני עצמה לענין היסח הדעת ולשריפה בפני עצמה, דחד מחבריה לא ילפינן לה, דהשתא תרוויהו צריכי לגופיה, אם כן גבי מלאכה מנא ליה דפוסלת בהעץ ארז ואזוב דלאו גופה דפרה נינהו כיון הפסול מלאכה דכתב רחמנא גבי שחיטה ושריפה לגופיה איצטריך, ונהי דכל שאר עבודות דמגופה דפרה איכא למילף משחיטה ושריפה, אבל הני מנא ליה. וי"ל לפי מה שכתבו התוספות לקמן [בע"ב ד"ה אף] ניחא, שהקשו למאי איצטריך קרא בכל הני ג' באסיפת הפרה ומילוי וקידוש למשמרת לפסול בהיסח הדעת, לכתוב בחד וליתו אינך מיניה. ותי' דהייתי ממעט מי שלא נאמר בו למשמרת הואיל וכשר באשה כבאיש ולא הייתי ממעט להעץ ארז ואזוב הפסול באשה, והכא נמי גבי פסול מלאכה מרבה אני נמי להעץ ארז ואזוב הואיל ופסול באשה אע"ג דלאו גופה הפרה הן הואיל ודמי לשחיטה ושריפה דגלי בהו רחמנא פסול מלאכה כפסול אשה, אבל שחיטה ושריפה לא אתיא חד מחבריה מטעמא אחרינא דמפרש ואזיל, השחיטה תחילת עבודה היא ושריפה דהשתא מתכשרא פרה:

למשמרת למי נדה כתיב (בהו):    הקשו התוספות [ד"ה למשמרת] אם כן למה לי קרא בשחיטה ושריפה ניתי מינייהו. ותירצו השחיטה לא אתיא מינייהו דלאו עבודה היא שכן נוהגת בחולין, שריפה נמי לא אתי מינייהו דמה לכולן שחזו להזאה מיד [דמיד] בשעת שחיטה מקבל דם כדי להזות, וכן אסיפה ומילוי ראויין להזאה לאלתר, מה שאין (כאן) [כן] בשריפה, ואסיפה ומילוי וקידוש לא אתיא מכולן, דמה לכולן שכן פסולין בלילה ובאשה.

וקשה לי האם כן לעיל גבי היסח הדעת לרב דכתב רחמנא גבי שחיטה ושריפה, למה לי צריכותא דקעביד הגמרא משום דשחיטה תחילת עבודה היא ושריפה משום דהשתא הוא דמתכשרי', הוה ליה למימר משום דשחיטה ראוי להזאה לאלתר ושריפה משום שכן אינו נוהג בחולין מה שאין (כאן) [כן] שחיטה. מיהו אפשר לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי אלא חד מתרי טעמי נקט. אבל זה דוחק כיון דעל כרחך למסקנא לא סגי בהא צריכותא דקאמר אליבא דרב כיון דגלי נמי רחמנא פסולה דהיסח הדעת גבי אסיפה ומילוי דאינן לא תחילת עבודה ולא הכשירא הפרה, הוה ליה לומר האי צריכותא של התוספות דלפי המסקנא נמי סגי.

ועוד קשה לי דהא דכל העוסקים בפרה דמטמאין בגדים נפקא ליה מהכתיב גבי השלכת עץ ארז ואזוב וגבי שריפה כיבוס בגדים, ותניא בספרי [פ' חוקת] אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כל שכן, מה תלמוד לומר והשורף ללמוד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים, והביאו שם רש"י והר"ש (פ"ד מפרה מ"ד). והשתא מנא ליה לשחיטה דמטמא בגדים, דהא איכא למפרך מה למשליך עץ ארז ואזוב שכן אינו נוהג בחולין תאמר בשחיטה שנוהגת בחולין. אלא ודאי הא לאו פירכא היא:

אותה לאלעזר:    פירש"י שהוא סגן. משמע מפירושו דהא דקפיד רחמנא אאלעזר דווקא משום שהיה סגן הוא. ולי נראה הלאו (האי) [היינו] טעמא, דודאי סגן אין לו שום מעלה מן התורה ואין בינו לבין כהן הדיוט כלום וכדפירשתי לעיל ריש פירקין [לט ע"א ד"ה הסגן], אלא גזירת הכתוב הוא שפרת משה יהא נעשית על ידו דוקא ופסל אצלה את כל הכהנים ואפילו את אהרן שהיה כהן גדול. אלא דבאגדה [ר"ה כו ע"א] איתא הא שלא נעשית באהרן משום דלכפר על מעשה העגל באה, ואין קטיגור נעשה סניגור שהעגל נעשה על ידי אהרן:

גמר חוקה חוקה מיום הכפורים:    משמע דלמ"ד לדורות בכהן הדיוט לא גמרינן גזירה שוה דחוקה חוקה. וקשה לי הא דתנן ריש פ"ד דפרה [מ"א] ושלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר, ובמחוסר בגדים (פסולי!) [פסולה], ובבגדי לבן היתה נעשית. ומשמע דהא אתיא ככולי עלמא דבבגדי לבן היו נעשים מהלא פליג עלה ר' יהודא אלא סתמא קתני לה, והרי הא דנעשית בבגדי לבן גמר ליה חוקה חוקה מיום הכפורים כדאיתא בספרי [ריש פרשת חוקת] והביאו המפרשים, והשתא לר' יהודה ממה נפשך אי לא גמר חוקה חוקה מיום הכפורים בגדי לבן מנא ליה, ואי גמר לגמור נמי מיניה לכהן גדול כמו ביום הכפורים, דהא קיימא לן אין גזירה שוה למחצה .

ושמא י"ל דסבירא ליה לר' יהודה דאין זה סברא להחמיר בפרת דורות מפרת שעה רזו סגי בסגן ולדורות בעי כהן גדול דווקא דמאי גריעותא דידה משל דורות. אבל זה אפשר [ד]בשל שעה החמיר הכתוב מבשל דורות, וכזה מצינו בכל מקום, משום הכי לא מצי למילף גזירה שוה זו אלא להא דבבגדי לבן היתה נעשית לחוד אבל לא בכהן גדול:

שלא יאמרו שתים שחטו:    פירש"י וקיימא לן כל מלאכה הנעשית עמה פוסלין אותה כדתנן כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה, ולקמן נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה.

וקשה לי הא ודאי תרי טעמי נינהו, דלהאי טעמא דמלאכה אינו פסול אלא אם כן נשחטה אחרת עמה בכוונה אבל בלא מתכוון אין זה מלאכה, אבל לטעמא דושחט אותה לבדה כל היכא ששחיטת אחרת כשירה אפילו שלא בכוונה פרה פסולה, כדאמרינן בפ"ב דחולין (לא ע"ב) אמר (רב) [רבא] שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה פירוש במתכוין לדברי הכל פרה פסולה, נשחטה בהמה אחרת עמה פירוש שלא במתכוון, לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין שלא בכוונה פרה פסולה משום ושחט אותה ולא ב', בהמה כשירה. לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה, דכיון דפוסלין שחיטת חולין שלא בכוונה משום הכי כשירה, דמשום שחיטת ב' ליכא דכיון הבהמה פסולה אין כאן משום ושחט אותה ולא אותה וחברתה כיון דחברתה פסולה לא שמה שחיטה ואין כאן אלא שחיטה א' של פרה לחודה, ומשום מלאכה אחרת נמי ליכא כיון שהאחרת נשחטה שלא בכוונה אין זה מלאכה, וקי"ל הלכה כר' נתן. אלמא הא (דרשא) [דרשה] דלא אותה וחברתה פוסל אפילו היכא דליכא משום מלאכה כגון שלא בכוונה ואליבא דר' נתן דמכשיר בהמת חולין שנשחטה שלא במתכוין.

ועוד קשה לי דאפילו לרבנן בעל כרחך הא דולא אותה וחברתה לאו משום מלאכה אחרת פוסל, ואע"ג דלרבנן אין שחיטת אותה וחברתה פוסל אלא אם כן שחט לאחרת בכוונה, דאילו שלא בכוונה אחרת פסולה ולא שמה שחיטה ואינה פוסלת פרה, וכיון דשחיטת אחרת בכוונה הא הוה ליה נעשית עמה מלאכה, מ"מ הא כבר פירשו התוספות התם [לב ע"א ד"ה נשחטה] בשוחט ב' פרות אדומות ונתכוין לשחוט, דמשום מלאכה אחרת לא מיפסל כיון דשתיהן לשם פרה אבל משום אותה וחברתה פסולה, דאי לא תימא הכי דבכהאי גוונא נמי פסולה משום מלאכה, אותה למעוטי אותה וחברתה למה לי תיפוק ליה משום מלאכה, כן כתבו שם התוספות. הרי דלרבנן נמי פסול מלאכה ואותה וחברתה תרי מילי נינהו.

ונראה לי דמהאי טעמא פירש"י הכי, משום דנקט תרתי, גבי שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ובאדומה שלא יאמרו ב' שחטו ואמאי פליג לה בתרתי, הא בשחורה דקאמר שלא יאמרו שחורה שחטו, פירושו שלא יאמרו השחורה נמי שחטו [ו]היינו ב' שחטו דנקט גבי אדומה, ואם כן למה ליה למימר כלל שחורה ואדומה, הוה ליה למימר סתמא אין מוציאין אחרת עמה שלא יאמרו ב' שחטו. אי נמי הוה ליה לערבינהו ולמיתני אין מוציאין עמה לא שחורה ולא אדומה שלא יאמרו ב' שחטו ואיכא משום מלאכה, אי נמי משום אותה וחברתה.

אלא ודאי משום דתרי טעמי נינהו נקט לתרוייהו, דבשחורה ששחטו עמה משום תרתי איכא, משום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה. ובאדומה היינו שלא יאמרו אדומה שחטו עמה כדקאמוץת) שלא יאמרו ב' שחטו, ומיירי שהשניה נמי כשירה לפרה אדומה כגון שהיא נמי תמימה ואין בה מום ואין בה שום פסול הפוסל בפרה כגון בעלת עול וכיוצא בו משאר פסולי פרה דתנן במסכת פרה, האם שחטו ב' פרות אדומות לשם פרה משום מלאכה ליכא ואפילו הכי איכא משום ולא אותה וחברתה, וקמ"ל דבכהאי גוונא נמי איכא משום ולא אותה וחברתה. אע"ג דבכה"ג משום מלאכה ליכא וכדפי' בשם התוספות, אפילו הכי משום אותה וחברתה איכא, דסלקא דעתך אמינא דבכהאי גוונא אפילו משום אותה וחברתה נמי ליכא הואיל ושתיהן לשם פרה נשחטו הוה ליה כחדא וכמו שכתבתי, קמשמע לן דלא. ולפי"ז הא דנקט שחורה ואח"ב אדומה הוה ליה לא זו אף זו דבשחורה ודאי איכא משום תרתי משום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה, ובאדומה סד"א האפילו משום חדא ליכא, קמ"ל דאפ"ה משום חרא מיהו איכא, והיינו דנקט רש"י תרי טעמי דמלאכה ודשלא ישחוט אחרת עמה, משום הנך תרתי דקתני שחורה ואדומה, דבאדומה ליכא אלא משום שלא ישחוט אחרת עמה וכדפי'.

ולשיטת הרמב"ם שאכתוב בסמוך [בד"ה ושחט] דליכא משום אותה וחברתה אלא בששחט ב' פרות דוקא כ"ש דאתי שפיר, דהשתא חני תרי טעמי דמשום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה בחרא פרה לא משכחת לה כלל, דבשחורה ליכא אלא משום מלאכה לחוד ולא משום אותה וחברתה, ובאדומה ששחט שתיהן לשם פרה משום אותה וחברתה איכא ומשום מלאכה ליכא. מש"ה נקט חני תרתי שחורה ואדומה ובתרי בבי ולא ערבינהו משום דלא ראי זה כראי זה, ואיסורא דאיכא בהא ליתא בהא. אבל לשיטת רש"י ההיא דשחורה בכלל איסורא דאדומה ועדיפא מינה דהכא תרתי והכא חרא, אלא דאיכא למימר לא זו אף זו קתני וכדפירשתי: [מלואים]

שלא יאמרו שחורה שחטו:    פירוש עם האדומה. אבל הא ודאי לא יטעו לומר שחורה לבדה שחטו. חרא דבהא לא טעו דהא אדומה בהדיא כתיב רחמנא, ועוד א"כ מאי קאמר לקמן דאפיק חמור בהדה, הא נמי ניחוש שמא ישחטו לחמור אלא ודאי במאי דכתב רחמנא בהדיא לא טעו אינשי. ועוד אי טעו לומר שחורה לבדה שחטו למה להוציא עמה אדומה, ואי תלו מפני שאינה רוצה לילך הוציאו עמה את האדומה לצוותא אם כן אמאי תלו דשחורה עיקר ואדומה לצוותא ולא איפכא. מיהו זה יש לדחות קצת. ועוד קשה לי למה ליה למיתלי בתרי טעמא בשחורה לשלא יאמרו שחורה שחטו, ובאדומה שלא יאמרו ב' שחטו, הוה ליה לומר האי טעמא לחוד שלא יאמרו ב' שחטו וסגי בהכי לשחורה ואדומה, דהא אפילו אם שחט בהמה אחרת עמה אפילו של חולין איכא משום אותה לבדה, כדאמרינן בפ"ב דחולין שם. אלא ודאי כדפירשתי דהכי קאמר שלא יאמרו שחורה שחטו עם האדומה ופסולה משום תרי טעמי כמו שכתבתי לעיל [בדיבור הקודם]:

רבי אומר לא מן השם הוא זה:    בסדר המשנה פ"ג דפרה [מ"ז] גרסינן ר' יוסי אומר לא מן השם הוא זה:

ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה:    בפ"ב דחולין [לב ע"א] אהא דאמר רבא התם שחט בהמה אחרת עמה פרה פסולה, אמרינן נשחטה בהמה אחרת עמה אצטריכא ליה, דסד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחברתה והיכי דמי כגון ששחט ב' פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל.

נ"ל דיש לפרש בתרי גווני או דבהמה דחולין נמי פוסל משום ולא אותה וחברתה אע"ג ששחטה שלא בכוונה ואין בה משום מלאכה, אפילו הכי הואיל ולר' נתן חולין שלא בכוונה כשר הו"ל שחיטה ורחמנא אמר ושחט אותה לבדה. אי נמי יש לפרש הכי דדוקא שחיטת חולין עמה פוסל אבל שחיטת ב' פרות אדומות ל"ל בה כיון דשתיהן פרות אדומות נינהו ושוחטן לשם כך הו"ל חדא שחיטה ובכל חדא ושחט אותה קרינן בה משא"כ פרה וחולין דתרי ענינא נינהו הו"ל ב' שחיטות.

מיהו ה"מ לר' נתן דשחיטת חולין אין צריך כוונה, ואיכא למימר דקמ"ל קרא אותה לבדה בנשחטה של חולין עמה בלא מתכוין, דאע"ג דבלא מתכוין אין כאן משום מלאכה אפ"ה איכא משום אותה לבדה הואיל ושחיטה של חולין כשירה ושמה שחיטה, אבל כששחט ב' פרות אדומות ביחד לית לן בה לא משום מלאכה ולא משום אותה לבדה, דשתיהן ענין אחד הן וכחדא חשיבא. ומ"מ לרבנן דפסלי שחיטת חברתה שלא בכוונה בע"כ כי כתב רחמנא אותה לבדה למעוטי אותה וחברתה היינו לב' פרות אדומות דאל"ב אותה לבדה למה לי, אי למעוטי בשחט של חולין עמה במתכוין תיפוק ליה דפרה פסולה משום מלאכה, ואי שלא בכוונה, כיון דלרבנן בהמה פסולה הא פרה כשירה ואין כאן משום אותה וחברתה דשל חולין לא שמה שחיטה כדאמר רבא התם נשחטה בהמה אחרת עמה לרבנן פרה כשירה, אלא ודאי האי ושחט אותה לבדה לא צריכא אלא לשוחט ב' פרות אדומות ביחד דכל א' נפסלה משום שחיטת חברתה עמה וכמש"ל. ומ"מ לרבי נתן איכא למימר דבשחט ב' פרות ביחד לית לן בה משום לבדה דכחדא חשיבא, והא דאמר לעיל [מב ע"ב] ולא אדומה שלא יאמרו ב' שחטו אלמא שחיטת ב' פרות פוסלת אחת את חברתה משום אותה לבדה, ההיא כרבנן אבל לר' נתן דקיי"ל כוותיה בהא, ל"ל בה וכדפי'.

והשתא לפי שיטה זו [לא קשה] הא דכתב רחמנא אותה שלא ישחוט אחרת עמה, ותיפוק ליה משום מלאכה שפוסל בשחיטתה. די"ל דמיירי בשוחט אחרת עמה שלא במתכוין דאין כאן משום מלאכה, א"נ אפילו במתכוין ובשוחט פרה אדומה אחרת עמה דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אותה וחברתה איכא, לפי' א' לכ"ע, ולפי' ב' לרבנן. מיהו לישנא שלא ישחוט אחרת עמה דנקט משמע שלא ישחוט במתכוין קאמר, ואפילו הכי איצטריך ליה למעוטי מקרא דושחט אותה ותיפוק ליה משום מלאכה, והשתא לפי' א' ניחא דמיירי בשוחט ב' פרות אדומות דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אותה וחברתה איכא אפילו לר' נתן, אבל לפי' ב' בכה"ג לר' נתן אפילו משום אותה וחברתה ליכא, וא"א לאוקמי לסתמא דגמרא כרבנן דלית הילכתא כוותייהו, אלא ודאי פי' א' עיקר.

והרמב"ם לקח לו שיטה אחרת שכתב בפ"ד מהלכות פרה אדומה [הי"ח] שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא (נחתכה) [נתכוון] למלאכה, אע"פ שהבהמה שנשחט עמה כשירה לאכילה שאין שחיטת חברתה צריך כונה, אבל אם נתכוון לחתוך הדלעת ונחתכה בשעת שחיטה פסול שהרי עשה עמה מלאכה. ומשום שהיה גורס בההיא דפ"ב דחולין [לב ע"א] נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשירות, לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה, פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ"ל.

ולדבריו צ"ל הא דאמר הכא ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה, היינו דוקא פרה אדומה אחרת, אבל בהמת חולין ל"ל בה. מיהו הני מילי כששחט אחרת שלא במתכוין, אבל במתכוין אפילו של חולין פוסל משום מלאכה. ומ"מ הא דקאמר ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה מיירי בפרה אדומה אחרת, דאילו בשל חולין בין במתכוין בין שלא במתכוין לית לן בה משום ולא אותה וחברתה, אלא ודאי בפרה אדומה אחרת מיירי ובין במתכוין ובין שלא במתכוין בכה"ג משום ולא אותה וחברתה איכא ומשום מלאכה ליכא, כיון דשתיהן לשם פרה נשחטו וכדפירשתי לעיל [מב ע"ב ד"ה שלא יאמרו שתים שחטו]: [מלואים]

לשמואל לאהדורי' לאלעזר:    נראה לי לפרש דאפרת משה ושל דורות קאי, למ"ד בדורות בכהן גדול לאהדורי' מזר ששחט לכה"ג דווקא ולמ"ד בכהן הדיוט לאהדורי מזר לכהן הדיוט, ולרב דדריש במיעוט אחר מיעוט ולרבות דאפילו בכהן הדיוט אשל דורות נמי דריש לה להאי מיעוט אחר מיעוט, ואליבא דמ"ד לדורות בכה"ג ואמאי דאצריך רחמנא בשל שעה אלעזר שהוא סגן לדורות בעי כהן גדול, ורב דאמר לעיל שחיטה בזר פסולה משום דאלעזר וחוקה כתיב ה"ה דפסול בכהן הדיוט מהאי טעמא, אלא של שעה באלעזר דווקא ושל דורות בכה"ג, אתי האי מיעוט אחר מיעוט לשל דורות נמי לרבות כהן הדיוט, אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט ואפילו היכא דבשל שעה הוי באלעזר דוא לדורות בכהן הדיוט סגי בע"כ האי מיעוט אחר מיעוט לא כתב רחמנא אלא אשל שעה לחוד ולרבות כהן הדיוט, אבל אשל דורות לא מהני האי מיעוט כלום דלמאי נפקא מיניה הא הכל סגי בכהן הדיוט, והא ודאי לא מצי למימר דבשל דורות קבלה וזריקה מרבי מהאי מיעוט אחר מיעוט דאפילו בזר כשירה, דהא ליכא למ"ד (שיהו) [שיהיו] כשרים בזר: [מלואים]

לשמואל דאפילו בכהן הדיוט:    נראה לי דלאו למימרא מדכתב רחמנא כהן הכא ולא כתב ולקח עץ ארז סתמא והוי משמע דאאלעזר דגבי ולקח קאי אלא ודאי להכי כתב רחמנא כהן הכא משום משמע מוציא מיד משמע דאפילו כהן הדיוט וכדמשמע מפירש"י. דא"כ מנא ליה להגמרא הא לשוייא פלוגתא חדשה בין רב ושמואל בדרשה דהאי קרא, דילמא לשמואל נמי משום הכי כתב רחמנא כהן כדאמרינן אליבא דרב סד"א כיון דלאו גופה דפרה נינהו לא ליבעי כהן קמ"ל. אלא ממשמעותיה דקרא גופיה משמע להגמרא הכי מדכתיב כהן גרידא ולא כתיב אלעזר הכהן הכל בכלל כהן ואפילו הדיוט נמי במשמע: [מלואים]

דאפילו בכהן הדיוט:    ומשום לדורות נמי איצטריך למ"ד לדורות בכהן גדול. אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט, לא צריך אלא לפרת משה לחוד וכגוונא דפירשתי לעיל [ד"ה לשמואל לאהדורי]: [מלואים]

אין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:    קשה לי הא בספרי [חוקת] נפקא ליה הא דבבגדי לבן נעשית כדתנן בפ"ד דפרה [מ"א], מגז"ש דחוקה חוקה מיוה"ב וכדפי' לעיל [מב ע"ב ד"ה גמר חוקה]. והא גז"ש כ"ע אית להו אפילו למ"ד לדורות בכהן הדיוט, דאל"ב מנא ליה דנעשית בבגדי לבן היכא שעשאה כה"ג וא"צ ח' בגדים של זהב דכהן גדול. דהא אפילו למ"ד לדורות בכהן הדיוט לאו למימרא דכה"ג פסול לעבודת פרה, דליתא, דהא כל ז' פרות שנעשו ע"י כהנים גדולים נעשו כדתנן בפ"ג דפרה [מ"ה] ומי עשאן וכו', וכל המנויים שם כהנים גדולים היו, אלא לדורות אף בכהן הדיוט קאמר, וכ"ש בכהן גדול דעדיף טפי. והשתא מנא ליה היכא דעשאה כהן גדול [ד]א"צ ח' בגדים ובד' בגדי לבן סגי ליה, דאי מהכהן בכיהונו אין בכיהונו של כהן גדול אלא א"כ לובש ח' בגדים זהב שלו כדאמר בפ"ב דזבחים (י"ח ע"א) בני אהרן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה, אלא ע"כ מהא גז"ש דחוקה חוקה נפקא ליה הא. א"כ כיון דכ"ע אית להו האי גז"ש לד' בגדי לבן, (ליכא למימס [למה לי] הכהן בכיהונו בין לשעה בין לדורות, והא לא מצינו בשום מקום שיאמר הגמרא מילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא, דבשלמא ק"ו דאדם דן מעצמו איכא למימר הכי, משא"כ גז"ש דאין אדם דן מעצמו ליכא למימר הכי: [מלואים]

איש להכשיר את הזר טהור (לרבות) [להכשיר] את האשה:    קשה לי לכתוב רחמנא טהור לחוד איש למה לי, וכי תימא דמטהור לא הוי מרבינן אלא זר איש אבל אשה לא, ליתא, דמסתמא הטהור הכל במשמע כדאמרינן לעיל [מב ע"ב] אשה מ"ט לא, אלעזר ולא אשה, זר נמי אלעזר ולא זר. אלמא אי לאו מיעוטא דאלעזר מסתמא אין לך להוציא את האשה כל היכא תר כשר, [ד]אי ליכא קרא למעט אשה מיניה מסתמא איש ואשה שדן, ולמה לן דכתב רחמנא הכא גבי אסיפה איש לרבות זר דתו איצטריך למכתב טהור לרבות את האשה דלא תימא איש ולא אשה, לא לכתוב רחמנא איש כלל ומטהור לחוד נפקא ליה להכשיר איש ואשה:

לקדש:    פירש"י לתת מים על האפר. וכתבו עליו התוספות ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנים האפר על המים, והא דכתיב ונתן עליו מים, י"ל ונתן עליו בשבילו מים אל כלי, ואדרבה משמע שהמים נוגעין בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה.

ואני אומר שנעלם מהם סוגיא שלימה דפ"ב דסוטה (טז ע"ב) דאמרינן התם אליבא דרבנן דמים ברישא לעיכובא דאל כלי מים דווקא, ועליו לערבן דבכ"מ מכשיר למעלה והאפר מכשיר את המים להזאה. ור"ש ס"ל התם רצה זה נותן ברישא רצה זה נותן ואיתא נמי לההיא סוגיא בפ"א דתמורה (דף יב ע"ב). ומהתימה על רש"י שפירש דלא ככ"ע דהא ליכא למ"ד דאפר ברישא דוקא. ואולי אליבא דר"ש מפרש הכי ולתת מים על האפר שפי' היינו אם רצה קאמר, ודוחק.

ועוד קשה לי שביק רבנן ופירש כר"ש. וגם סתם מתניתין בפ"ב דערכין [ג' ע"א] כרבנן איתא, ובפי"ט דשבת (קא ע"א) מייתי לה להא מתניתין, ונשמר שם רש"י מזה ופירש לקדש לתת עפר על המים, ואולי בכאן טעות סופר הוא בפירש"י: [מלואים]

הכל כשרים לקדש:    ברפ"ק דערכין [ג' ע"א] דרש כל הכל דכולה גמרא לאתויי מאי קאמר. הכל כשרים לקדש לאתויי מאי, לאתויי לר' יהודה קטן ולרבנן לאתויי אשה, דתניא הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, ר"י מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס. ונ"ל דהא דקאמר התם דתניא הכל כשרים לקדש, טעות סופר הוא, ודתנן גרסינן, דסיפא דההיא משנה גופא היא כדמייתי לה הכא, ומשנה שלימה היא בפ"ה דמסכת פרה [מ"ך].

ותימה גדולה בעיני הא דקאמר הכל כשרים לקדש לר' יהודה לאתויי קטן ולרבנן אשה, הא בסיפא דההיא משנה גופה בהדיא תני לה ר"י מכשיר בקטן, וגם לאתויי אשה לרבנן לא צריך דמדפוסל ר' יהודה לאשה בסיפא מכלל דלרבנן אשה כשירה לקדש. ואע"ג דהתם קאמר הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש ואע"ג דבהדיא תני לה בסיפא פחות מבן חודש נידר תני והדר מפרש, לא דמי לההיא דהכא, דהתם לאו גבי הדדי תני להו אלא בבא בפני עצמה משנה אחרת, אבל הכא האי הכל כשרים לקדש וחוץ מחש"ו כולה חרא מילתא וחדא בבא היא לא שייך לומר תני והדר מפרש דאין זה והדר מפרש אלא היא היא וכולה חרא מילתא היא. ואי משום דרבנן לא קאמרי בהדיא ראשה כשירה, מ"מ הא ממילתא דר' יהודה שמעת לה ממילא, מדתני ר' יהודה פוסל באשה מכלל דרבנן מכשרי, וכ"ש דליכא למימר דהכל אדר' יהודה לאתויי קטן, הא בהדיא קתני ר' יהודה מכשיר בקטן ואע"ג דאיכא למימר דהכל כשירים דקאמר אדרבנן ולא אדר' יהודה מ"מ הגמרא דקאמר לר' יהודה לאתויי קטן, ור"ל דהכל אדר' יהודה נמי קאי קשיא הא בהדיא קתני ר' יהודה מכשיר בקטן אם לא שתאמר דגמרא לרווחא דמילתא קאמר לה דלר' יהודה לאתויי קטן, ובאמת ל"צ לזה דהכל אדרבנן לחודיה קאי ולא אדר' יהודה, דאין זה נח דא"א לומר דהגמרא קאמר מילתא דליתא [אלא] לרווחא, ואפילו בדוחקא א"א לומר כן.

ונראה לי משום דהכא איכא תרי מילתא, לקיחת העפר ונתינת המים לתוך הכלי, ולרבנן דדרשי בם"ב דסוטה [טז ע"ב ובתמורה ניב ע"ב] עליו לערבן איכא עוד דבר אחר דכשנותן האפר על המים צריך לערב המים עם האפר היטב שיהיו המים צפין על האפר, ומ"מ ב' דברים לכ"ע איכא בהא עבודה של קידוש היינו נתינת האפר ולקיחתו כדכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתינת המים דכתיב בסיפא דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי והן בכלל קידוש ושם קידוש כוללן, ומה"ט ילפינן להו מהדדי מה דגלי רחמנא שפסול בזה פסולין נמי בזה, ומה דגלי שכשר בזה כשרין נמי בזה אע"ג דלא גלי גביה רחמנא, שהרי טעמא דר' יהודה מכשיר בקטן הוא מדכתיב ולקחו האפילו קטן דפסלי לך התם הכא כשר כדמסיק, והא גבי לקיחת אפר כתיב, והא דפוסל באשה הוא מהכתיב ונתן ולא ונתנה כדמסיק, והא גבי נתינת מים כתיב, והשתא ר' יהודה דמכשיר קטן בקידוש ופוסל באשה, ממ"נ בהי חלק של קידוש מיירי, אי בלקיחת עפר אמאי פוסל באשה הא התם לא מיעט רחמנא לאשה דונתן גבי מים כתיב, ואי מיירי מנתינת מים אמאי מכשיר בקטן הא ולקחו דמרבי לקטן גבי אפר כתיב ולא גבי מים. אלא ודאי ע"כ כיון דלקיחת אפר ונתינת מים חרא מילתא היא וחרא עבודה הן וזקוקין זה לזה, ילפינן להו מהדדי ליתן את האמור בזה לזה.

וכיון שכן אתי שפיר דהכל כשרים לרבנן לאתויי אשה אפילו לחלק זה של קידוש שהיא נתינת מים הכתיב גביה ונתן, דמיניה נפקא ליה לר' יהודה דאשה פסולה דונתן ולא ונתנה, ואי לאו משנה יתירא דהכל ה"א רעד כאן לא פליגי רבנן אר' יהודה הפוסל באשה אלא בההוא חלק של קידוש דלקיחת עפר דלא נכתב שם מיעוטא, דר' יהודה יליף לקיחה מנתינה ורבנן לא ילפי, אבל בנתינה דכתב רחמנא ונתן גביה אפילו רבנן דרשי ונתן ולא ונתנה, קמ"ל משנה יתירה דהכל לרבות האפילו בנתינה נמי מכשרי רבנן לאשה דלא דרשי כלל ונתן למעוטי אשה. וה"נ לר' יהודה הכל לאתויי קטן אפילו בנתינה, אע"ג דולקחו דמרבי ר' יהודה מיניה להכשיר קטן בלקיחה כתיב ולא בנתינה, אפ"ה בנתינה נמי מכשיר הנתינה ולקיחה חרא היא. ואע"פ שמה (שהוכרחתי) [שהכרחתי] דמתני' מיירי מב' צדדי קידוש יש לדחות, דאיכא למימר דלא מיירי אלא מצד נתינה הכתיב גביה ונתן דממעט מיניה ר' יהודה לאשה ואפ"ה מכשיר גביה קטן משום דפרשה זו נדרשת כולה במשמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא, וההיא הכשר קטן דנתינה משמע ממילא הוי מלקיחה שלפניה ולא משום דיליף מהדדי, אבל ונתן הכתיב בנתינה למעוטי אשה לד' יהודה לא יליף לה אלקיחה שלפניה, ואדרבה בלקיחה משמע ממילא (שלה) היא מאסיפה שלפניה, דאמר לעיל טהור להכשיר את האשה, מ"מ הדבר ברור בלא האי הכרח דלקיחה ונתינה חרא הודן לכל דבר, והשתא ההיא דרפ"ק דערכין אתי שפיר וכדפירשתי: [מלואים]

הנך דפסלי לך באסיפה:    בפרק הערל (יבמות עב ע"ב) פירש"י והתם דרשינן איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה, וליכא למימר איפכא איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן דאמרינן בפרק טרף בקלפי כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע, וע"כ סוגיא דשמעתא הכי איתא התם. ואני תמה הרבה איך הביא רש"י משמעתין דבר שאינו, דהא הכא אמרינן איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה, וקטן ממעט מוהניח שאין בו דעת להניח.

שוב ראיתי להתוספות שם [ד"ה חוץ] שהקשו על רש"י הכי. גם מה שמסיים דליכא למימר איפכא משום דכל הפרשה משמע מוציא מיד משמע, אין לו שום משמעות, וכי בעבודה הלפני אסיפה מכשרינן לקטן דנימא רזה מוציא ממשמע דלפניו לפסלו, הא בעבודות הלפני אסיפה לא קטן כשר ולא אשה כשירה בהו: [מלואים]

מאי ולקחו דאפילו קטן:    פירשו התוספות [ד"ה מאי ולקחו] והא דמכשיר בקטן טפי מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. גם בפרק הערל פירשו התוספות [שם ד"ה הנך] ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש. ולדבריהם הא דאמר לקמן גבי וטבל לרבנן טהור להכשיר את הקטן, צ"ל נמי קטן דווקא הוא הכשר להזות משום דאתי לכלל איש ודעת, אבל חרש ושוטה לא, דהא דר' יהודא גבי קידוש ודרבנן גבי הזאה חד טעמא הוא משום משמע מוציא מיד משמע האסיפה הוא. וקשה לי הא בתוספתא [פ"ה מ"זק תניא ומביאה הר"ש במס' פרה [פ"ה מ"דץ רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא חרש שוטה וקטן שהיזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשירה. אלמא בחרש ושוטה נמי מכשיר בהזאה א"כ הא דלא כר' יהודא ודלא כרבנן.

וליכא למימר הכר' יהודה סבירא ליה דפוסל קטן בהזאה ומכל מקום באחרים רואין אותן מכשיר, כדאמרינן בפ"ג דגיטין (פג ע"א) גבי כתיבת הגט דפסול בחרש שוטה קטן ומ"מ בגדול עומד על גביו כשר, ליתא, דגדול עומד על גביו שאני מאחרים רואין אותן, דעומד על גביו היינו שמלמדו ומזהירו לעשות לשמה, אבל אחרים רואין אותן היינו מרחוק ואינו אלא רואה בעלמא, וכדאיתא בפ"ק דחולין (ים ע"ב) גבי שחיטה דתנן גבי חרש שוטה וקטן שאם שחטו ואחרים רואין אותן כשירה, מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא. ופירשו התוספות התם (ד"ה מאן) דאע"ג רגבי גט דבעי לשמה מהני בגדול עומד על גביו, אחרים רואין אותן אין זה עומד על גביו, וכדפירשתי. והא רבעי ר' ישמעאל הכא אחרים רואין אותן היינו שיראו אותו מזה כדינו כמו שצריך אחרים רואין אותן גבי שחיטה שיראו אותו שוחט כהוגן. ואע"ג דאי מזה על האדם הא מי שהתה עליו רואה הזאתו ולמה לי ראיית אחרים. י"ל דמיירי במזה על הכלים, א"נ על חש"ו, א"נ אפילו במזה על גדול ובמזה על מקום שהמוזה עצמו א"א לו לראות וצריך ראיית אחרים.

מ"מ ר' ישמעאל בשיטת רבנן דמכשירין קטן בהזאה ומכשירין אפילו חרש ושוטה, ומיניה לר"י דמכשיר קטן לקידוש ה"ה לחרש ושוטה: [מלואים]

עד דשקיל חד ויהיב חד:    פירשו רש"י ותוספות דה"א ההוא גופיה דשקיל הוא צריך ליתנו במים. וקשה לי א"כ חד חד תרי זימני דקאמר למה לי, הכי הוה ליה למימר עד דשקיל ויהיב חד, דמשמע ההוא דשקיל הוא דיהיב. ואפשר לפרש דהכי קאמר עד דשקיל חד האפר ולאפוקי תרי דלא יקחו, וכן יהיב [חד] לאפוקי תרי דלא יתנו המים, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי האפר ויהיב חד המים שפיר דמי.

מכל מקום פירוש רש"י ותום' עיקר. דלהך פירושא קשה לי מאי דקאמר אי כתב רחמנא ולקח ונתן הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד, מהיכי תיתי לומר כן וכי משום דכתב רחמנא לשון יחיד, בב' אי אפשר, הא כל מה שאמור בפרשה בלשון יחיד ואסף איש טהור, ולקח אזוב, וטבל במים, וכי נימא דע"י ב' אי אפשר. וכי תימא אין הכי נמי, הא לקמן אמרינן וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו, ומסיים עלה שם במסכת פרה [פי"ב מ"י] ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול, וטעמא משום דאשה אחזה בידו דפסולה להזאה אבל איש שפיר דמי, ואמאי הא ולקח וטבל והזה אמר רחמנא בלשון יחיד. אלא על כרחך אע"ג דכתב רחמנא בלשון יחיד, אפילו בב' נמי שפיר דמי. אבל לפירוש רש"י ותוס' אתי שפיר דהוה אמינא ההוא גופיה דשקיל (וכר): [מלואים]

(הוה אמינא עד דשקיל חד. דהוה אמינא דההוא גופיה דשקיל) האפר יתן המים, משום דנתינה למים ותערובתן חדא מילתא וחדא עבודה הן, וסלקא דעתך אמינא דעבודה א' אי אפשר שתעשה בב' אנשים קמ"ל דשפיר דמי. מיהו מהא דאם אחזה בידו בשעת הזיה דפסול אינו ראיה כל כך למאי דאפרש בסמוך (הוא), דמיירי בהקטן לבד אינו יכול, דהשתא אפילו אם תמצא לומר דהני דכתב רחמנא בפרשה בלשון יחיד על ידי ב' אי אפשר, מ"מ בכהאי גוונא בכשירים להזיה בא' יכול וא' אינו יכול הוה ליה כאילו עשה אחד את הכל, משום הכי דוקא באשה אחזה בידו פסול אבל באיש שפיר דמי כיון דהגדול יכול והקטן אינו יכול הוה ליה כאילו עשאו והזה הגדול לבדו.

וגם הא דפי' הואיל ובלשון יחיד נאמרה כולה פרשה, על ידי ב' אי אפשר, כהאי גוונא אמרינן ספ"ק דתמורה ף"ג ע"א) שאין הציבור והשותפין עושין תמורה לפי שכל הפרשה בלשון יחיד נאמרה א' ממיר ואין ב' ממירין. מיהו לא דמי כל כך דשאני התם דכתב רחמנא כמה פעמים בלשון יחיד לא יחליפנו ולא ימיר ואם המר ימירנו וכולן בלשון יחיד נאמרו ולא אישתמיט בשום פעם לכתוב לשון רבים ש"מ א' דוקא ולא ב'. מיהא להאי טעמא הכא נמי אתי שפיר דכיון דנתינת האפר והמים חדא מילתא היא אי כתב רחמנא ולקח ונתן תרוייהו בלשון יחיד הוה אמינא דווקא הוא ע"י א' ולא ע"י ב'(סכיון דכתב רחמנא לשון יחיד ב' פעמים בדבר אחד, והכי נמי אי כתב רחמנא ולקחו ונתנו תרוויהו בלשון רבים הוה אמינא בין בלקיחה בין בנתינה על ידי ב' דוקא מהאי טעמא, להכי כתב רחמנא ולקחו לשון רבים ונתן לשון יחיד, למימרא דבין בלקיחה בין בנתינה בין על ידי אחד בין על ידי ב', דהא שתיהן א' הן ואי אפשר שיחלקו בדיניה.

ובהכי ניחא נמי ולא תקשה מהא דתניא בתוספתא דמס' פרה הביאו הר"ש בפ"ד דפרה [מ"ב] היזו, פירוש הזאת הדם. ז' כהנים כאחד הזאתן פסולה, פי' דשבע פעמים כתיב. (והיינו) בזה אחר זה הזאתן כשירה, ולא אמרינן מדכתב רחמנא והיזה בלשון יחיד א' ולא ב', דכיון דלא כתיב והזה ב' פעמים בלשון יחיד אין לך להוציא את ב' מהכא. והיינו טעמא נמי דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לשון יחיד ואפילו הכי ב' גואלים, כדאמר בפ"ק דזבחים (ר ע"א) דאמר התם דאין ב' יורשין ממירין בקרבן אביהם משום דאם המר ימיר לרבות היורש א' ממיר ואין ב' ממירין, ופריך אלא מעתה גבי מעשר דכתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש הכא נמי אחד גואל ולא ב', ומשני שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתא בשותפות, והשתא מאי שנא מעשר מתמורה הא מעשר נמי גאל יגאל בלשון יחיד נאמר, אלא ודאי משום דגבי מעשר לשון יחיד לא נאמר אלא פעם אחת דהא גאל יגאל אינו אלא כפל לישנא ולרבות את היורש קאתי, ולפיכך אין לך להוציא ב' מן הכלל. ובהכי נמי ניחא לי הא דאמר ריש פ"ק דתמורה [ב' ע"ש וערכין [ב' ע"ב] לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות את האשה תלמוד לומר המר ימיר, והקשו התוספות פ"י דמנחות (צג ע"א ד"ה לפי) הא בכל מקום בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן בגנבתו ולא בגנבתה, אע"ג שכל הענין בלשון זכר נאמר, ולמאי דפירשתי ניחא דשאני הכא דלא כתב בלשון זכר אלא פעם אחת, ואין זה מקומו: וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו ומזה.

במתניתין פרק י"ב דפרה [מ"י] מפרש לה ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה, אם (אוחזה) [אחזה] בידו אפילו בשעת הזיה פסול. פירוש לפי שאחיזת המים אינו אלא מעשה אצטבא בעלמא, אבל אחיזת היד מסייעת לו להזאה ממש ואשה פסולה להזאה. וקשה לי אם אוחזת בידו ממש מאי הוה, הא אינה אלא מסייע וקי"ל מסייע אין בו ממש, כדאמרינן בפ"ב רביצה (כ"ב ע"א) אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבת, ואע"ג דקא מסייע בהדיה דקעמיץ ופתח, מסייע אין בו ממש, ולא תימא דבדרבנן דוקא כגון מכחל עינא הוא דאמרינן מסייע אין בו ממש, אלא אפילו בשל תורה נמי כדאמרינן בפ"י השבת (צג ע"ב) גבי ב' שהוציאו חפץ לרשות הרבים בשבת זה יכול פירוש להוציאו לבדו וזה אינו יכול, זה שיכול חייב ושאינו יכול פטור דמסייע אין בו ממש, ומייתי לה מהא דתניא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש. והכא נמי אם הקטן טובל ומזה כי אשה אוחזה בידו ומסייעתו מאי הוה הא דמי לקיבל בימין שכשר לעבודה ושמאל מסייעתו שפסול, אפילו הכי עבודתו כשירה דמסייע אין בו ממש.

מיהו י"ל דהקטן אינו יכול להזות לחוד בלי סיוע אחרים, לפיכך אם האשה מסייע הוה ליה הפסול שהוא האשה יכול והכשרה שהוא הקטן אינו יכול ואינו אלא מסייע, ועיקר הזאה מן האשה הוא והקטן המסייע אין בו ממש. אי נמי מיירי בזה אינו יכול הקטן, וזה אינה יכולה האשה, דכהאי גוונא אמרינן התם דהוה ליה כאילו כל אחד עושה בפני עצמו, ואם האחד כשר והא' פסול פסול, דאין שום אחד מהם שיהא נקרא מסייע דאין בו ממש. [ועוד י"ל דלעולם ביכול אף הקטן להזות בעצמו, אלא דמ"מ בהזאה זו לא היתה האשה רק מסייעתו, רק שעשתה בגוף המעשה כמו הקטן שהיא נמי יכולה ואחזתו בידו, [ו]מכח שניהם נעשתה ההזאה וזה נמי פסול, אף היכול הקטן בעצמו מ"מ הלא לא נעשתה ההזאה זו מכח הקטן לבד].

והשתא לפירוש א' מתניתין לצדדין קתני ורישא וסיפא בתרי גווני קטן מיירי, רישא דקתני והוא טובל ומזה, היינו בקטן שיכול להזות בפני עצמו בלי אחיזת אחר עמו את האזוב, מדקתני והוא טובל ומזה אלמא ביכול בפני עצמו להזות עסקינן. וסיפא אם אחזה בידו בשעת הזאה פסולה לאו אההוא קטן דאיירי ברישא מיירי, דאי ביכול להזות בפני עצמו אפילו אם (אוחזה) [אוחזת] בידו נמי שפיר דמי דאינו אלא מסייע, אלא בקטן שאינו יכול להזות בפני עצמו מיירי. אבל לפירוש ב' כולה אחד קטן מיירי וביכול בפני עצמו אלא שהאשה נמי יכולה בפני עצמה, לפיכך אם מזה לחוד כשר, ואם אשה אחזה עמו פסול כיון רזה יכול וזה יכול וכדפירשתי. ופירוש ב' עיקר, דדוחק לאוקמא מתניתין בתרי גוונא קטן (מלצדדין) [ולצדדין] קתני:

ולא פליג רבי יהודה:    הקשו התוספות ובהר"ש שם במסכת פרה, דבתוספתא דמסכת פרה תנינא, בפרה ר' יהודה מכשיר בקטן, ושמא המקשה לא שמיע ליה הא. ונפלאתי הא ודאי תוספתא דא משבשתא היא דכלפי לייא דהא לרבנן קטן כשר, ולר' יהודא פסול:

והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום:    קשה לי נימא הכא נמי להכי כתב רחמנא טהור משום משמע מוציא מיד משמע, ולרבנן דאמרי בטבילת אזוב איש ולא אשה כתב רחמנא גבי הזאה טהור להכשיר את האשה, ולר' יהודה דאמר התם איש ולא קטן כתב רחמנא טהור גבי הזאה להכשיר קטן. וי"ל דטבילת אזוב במי חטאת והזאתו במים חרא עבודה וחרא מילתא הודן, משום הכי אי אפשר לחלק עבודה אחת לחצאין ולומר דכשר בזה מה שפסול בזה, ועל דרך שפירשתי לעיל גבי לקיחה ונתינה:

לימד על טבול יום שכשר בפרה:    והקשו התוספות ואימא לרבות מחוסר כפורים ולא טבול יום. ותירצו דמוקמינן לטומאה שבאותה פרשה שהוא טומאת מת דלא שייך ביה כפרה. ומפ"ב דזבחים (יז ע"ב) למדו כן והכי איתא התם שרפה מחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר פסולה. ורוצה לומר דבהא פליגי מר סבר מחוסר כפורים דזב כזב דמי ומר סבר לאו כזב דמי, ודחי דכולי עלמא כזב דמי ובהא קמיפלגי דכתיב והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה, מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה, הלכך טבול יום דטמא שרץ דקיל אתי בק"ו מטבול יום רמת, מחוסר כפורים דזב המיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו, לא.

וקשה לי כיון דסבירא ליה ליוסף הבבלי טבול יום דהך פרשה וטבול יום דשרץ דקילי אתי בק"ו מטבול יום רמת, אבל טבול יום דטומאה היוצא מגופו דחמירי לא, והא מחוסר כפורים ליתא אלא בטומאה היוצא מגופו שהן זב וזבה יולדת ומצורע כדתנן ריש פ"ב דכריתות [ח' ע"ב], ואם כן מאי איריא מחוסר כפורים, אפילו טבול יום של אותן טומאות כגון זב וזבה בעלי שתי ראיות דאין צריכין קרבן וכן מצורע מוסגר דאין צריך קרבן כדתנן בפ"ק דמגילה [ח' ע"ב], טבול יום דידהו פסולין לפרה הואיל וחמירי דטומאתן יוצאת מגופן:

מתניתין. שחטו וקבל במזרק את דמו:    נראה לי דהאי ושחטו נמי ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו, כדתנן לעיל פ"ג (דף לא ע"ב) גבי שחיטת התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ואמרינן בגמרא [שם ל"ב ע"ב] קרצו ברוב ב' מפני שלא היה לו פנאי לגמור השחיטה בב' סימנים משום שהיה צריך למהר לקבל את הדם כדפי' התם, והכא נמי שחיטת כל הקרבנות שבו ביום שאינן אלא בכהן גדול כל עבודתן, אין שוחטן אלא ברוב ב' וממרק אחר על ידו. ותני בתמיד שהוא הראשון מכל הקרבנות של בו ביום, והוא הדין לכולן:

על רובד הד' שבהיכל:    בגמרא תני של היכל. הא דקרב הדם קרוב להיכל כל כך, וגבי מחתה קאמר בסמוך על רובד הד' שבעזרה. היינו טעמא, ש[ב]דם דאיכא חששא שלא יקרוש, כל כמה דמקרבו לפנים שהוא מקום הזאת דם זה עדיף טפי כדי למעט בהילוך כשיטול הדם ממי שממרס בו וישאנו לפנים עד מקום הזאתו, ומ"מ לקרבו עד תוך ההיכל אסור משום כל אדם לא יהיה באהל מועד, אבל במחתה אי מרחקה מן ההיכל אע"פ שגם הוא צריך להכניסה לפנים לית לן בה.

מ"מ איני יודע מאי טעמא ממרס על רובד ד' ולא קרוב להיכל, דהא בשעת הקטרת פנים אינו צריך פרישה אלא מהיכל וכדאיתא בגמרא. וי"ל דההיא דממרס שאני דצריך הרחקה יתירה דאגב דטריד במלאכתו למרס הדם דילמא יקרב את עצמו לתוך ההיכל עם הדם ולאו אדעתיה, מה דליכא למיחש להכי בשאר כל אדם, מ"מ להרחיק יותר מרובד הד' חיישינן דילמא משיטול כהן גדול מיד הממרס ועד דממטי לדם לפנים במקום הזאתו יקדש. אבל מרובד הד' עד לפנים קים להו לרבנן דלא חיישינן לשמא יקרוש:

וחותה מן המעוכלות הפנימים:    רבינו יעקב לא גרס ליה הכא, אלא גבי תרומת הדשן בפ"ק דתמיד [מ"ד] כתב לה, אבל גבי קטורת בעינן לוחשות. ור' שמואל אומר דבסדר המשנה לא גרס לה אבל בתמיד (לג ע"א) תנן לה גבי קטורת של כל יום. והיינו טעמא משום דבתורת כהנים [אחרי פ"ג ה"ד] תניא מנין שתהא האש בטלה על גבי גחלים תלמוד לומר גחלי אש, הלכך מן הפנימים שאין בהן להבות אש הוא נוטל והוא הדין ליום הכפורים, תוס' ישנים [נדפס לקמן דף מד ע"ב ד"ה גחלים].

ולדידי קשה לי אם איתא דגחלים שיש בהן להבות אש לא בכלל גחלי אש הן, תקשה הא דאמרינן בפ"ז דפסחים (עה ע"ב), דתנן התם גחלי יכול עוממות תלמוד לומר אש אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות ואמרינן הא גופיה קשיא אמרת גחלי יכול עוממות אלמא לוחשות אש נינהו, אימא סיפא אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי אלמא אפילו לוחשות לאו אש נינהו, ואמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות תלמוד לומר אש, אי אש יכול רצה שלהבת יביא רצה גחלת יביא, תלמוד לומר גחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות, אמר רבא רצה גחלת יביא רצה שלהבת יביא, שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה כגון דשייפי למנא משחא ואיתלי ביה נורא, ההוא לא צריך קרא למעוטי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כ"ש, אמר רבא תריץ (הכא) [הכי] גחלי יכול עוממות ולא לוחשות תלמוד לומר אש, אי אש יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת אדעייל לגואי הוי כוליה גחלת, תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה נהוי גחלים.

והשתא הוה ליה לתרץ הכי אי אש יכול רצה שלהבת עם גחלתו יביא רצה גחלת לחוד בלא שלהבת יביא, ולא שלהבת בלא גחלת כדאמר אביי, דתקשי לך השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, ודוחק לומר דאפילו בכהאי גוונא אין עושין כן אפילו לפני מלך בשר ודם. ועוד אם כן למה ליה לרבא לדחוקי ולומר יכול מחצה גחלת ומחצה שלהבת ואדעייל לגואי הוי כוליה שלהבת משום דאילו לעיולא הכי אין צריך מיעוט דהא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להביא אוד בשלהבתו דמעלה עשן כדפירש"י, הוה ליה למימר אי אש יכול גחלת בשלהבתו יקח ועד דעייל לגואי הוה ליה כוליה גחלת, תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה בעינן גחלי, אלא ודאי ש"מ דגחלים בשלהבתם בעוד שיש בהם להבות אש אפילו להביא הכי בפנים נמי שפיר דמי, דכל כהאי גוונא גחלי אש מקרי.

על רובד הד' שבעזרה:    למאי דקאמר בגמרא גבי דם פר שנתנו למי שממרס בו על רובד ד' שבהיכל תני של היכל, פירוש מונה מיציאת היכל ולחוץ ד' רובדים ומניחו על הד'. והשתא אי אמרת דהא דאמר בגמרא [מד ע"א] בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי מבין האולם [ולמזבח] לא פרשי, דרישא דווקא (הא) [הוא] דקאמר מהיכל פרשי, אבל אפילו מאולם גופיה אין צריך פרישה וכמו שאפרש בגמרא [שם אבל בשעת הקטרה], היינו דאיכא בין הנחת דם דרישא להא דמחתה, דאילו דם מניחו באולם גופיה על רובד הד' שבו מן ההיכל ולחוץ, ואילו מחתה מניחה על רובד הד' שחוץ לאולם בין האולם ולמזבח.

ואי אמרת דהא דקאמר מבין האולם ולמזבח לא פרשי דווקא אבל מאולם גופיה פרשו, צריך לומר דהיינו דאיכא בין הנחת דם למחתה, דהא דקאמר של היכל הרובד הד' אולם נמי בכלל היכל, והרובד הד' שמניח הדם חוצה להם היינו בין אולם ולמזבח ברובד הד' שמיציאת האולם ולחוץ, ואילו מחתה מניחה על הרובד הד' שמחוץ של מזבח. והיינו דאיכא בץ דם למחתה דהתם קאמר על רובד הד' של היכל והכא קאמר הד' שבעזרה. דאי לא תימא הכי כדפירשתי מאי איכא בץ דם למחתה, אלא ודאי כדפירשתי:

רובד ד' שבעזרה:    איני יודע מאי טעמא רובד ד' דווקא. דבשלמא הא דמניח של דם בד' של היכל והכא במחתה בד' של עזרה, היינו טעמא משום דבדם אי מרחק ליה ממקום הזאתו יותר איכא למיחש שלא יקרוש הדם כשנושאו משם לפנים, אבל מחתה שנוטל את הגחלים ממזבח החיצון מניחם בעזרה סמוך למזבח, אבל מאי טעמא דרובד ד', (אע"ג דסוף סוף הא מ"מ אחר כך צריך לישא למרחק, מרובד הד' של עזרה לפנים שהוא מקום הקטרה, ולא עוד שאחר כך נושא הכף עם המחתה ביחד לפנים, ונמצא בהא דמניח המחתה בעזרה אתה מרבה עליו את הדרך במשא יותר כבד של כף ומחתה ביחד. מ"מ הא עדיף למעט בהילוך הא' מיד כשנוטל הגחלים מעל המזבח שהן חמין ביותר וקשה עליו משא חם לשאת למרחק יותר, משאינו חם כל כך אע"ג דיקירי טפי. והא עד שיוציא לו כף ומחתה של קטורת מלשכת הכלים ויחפון כדאמר רפ"ה נמ"ז ע"א] אדהכי והכי מצטנן במקצת ואינו חם כל כך) שמניחו דווקא עליו. ושמא י"ל דאגב דהתם גבי דם מניחו על רובד הד' מטעמא דפירשתי לעיל, תיקנו נמי הכא במחתה הכי. ואע"ג דלא דמי דהרובד דהתם של היכל ודהכא של עזרה, מ"מ במנין הרובדים השוו חכמים ולא חלפו בהו, נראה לי:

בכל יום וכו':    בגמרא אפרש לה פיסקא פיסקא:

יכול אפילו בעזרה תלמוד לומר באוהל מועד:    פירוש בהיכל. קשה לי למה לי קרא להזהיר על פרישה מן ההיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים, תיפוק ליה [ד]בלאו הכי איכא לאו כדמעייל ביאה ריקנית בהיכל שלא לצורך עבודה, כדאמרינן בם"ג דמנחות (כז ע"ב) דטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתם אל היכל כולו בארבעים, ונפקא ליה מהאי קרא דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש, דהיינו היכל בלא יבא, והא אפילו אם תמצא לומר דסדר עבודות של כל יום מן התורה כשירה בכהן הדיוט ולפיכך יש מקום כניסה לכהן הדיוט ולצורך עבודה אפילו ביום הכפורים לצורך הטבת נרות והקטרת קטורת של היכל, הא מ"מ לפי סדר העבודות עבודת היום מאוחר להם, ומעתה אין מקום כניסה בהיכל בו ביום אפילו לכהנים לשום צורך עבודה עד בין הערביים להדלקת נרות וקטורת של היכל והן מאוחרין לכל עבודות היום, ולא משכחת לה כניסה להיכל בשעת עבודת היום של יום הכפורים לצורך אפילו לכהנים. והשתא למה לימז) כל אדם לא יהיה באוהל מועד שהוא היכל לאזהורי בשעת הקטרה והזאה דלפנים, תיפוק ליה דהוה ביאה שלא לצורך דהא לצורך בההיא שעתא לא משכחת לה.

מיהו למאי דפירשו התוספות התם [ד"ה למעוטי] בשם ר"ת דלהשתחות מותר ליכנס להיכל דהשתחואה צורך עבודה חשיבא. לפי זה ניחא הא דכתב רחמנא וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, אפילו אם כהן רוצה ליכנס לשם לצורך השתחואה בהיכל, דמשום ביאה שלא לצורך ליכא, וקמ"ל האפילו הכי בשעת הקטרה והזאה דלפנים לא יהיה באוהל מועד ואפילו להשתחות לא.

אבל קשה לי על פירוש ר"ת דהא התם פליגי לרבנן היכל בארבעים, מבית לפרוכת פירוש לפני ולפנים אל פני הכפורת היינו שהלך עד לפני הארון במיתה. ולר' יהודא היכל ולפני ולפנים בארבעים אל פני הכפורת לחוד במיתה. ואמרינן מאי טעמא דרבנן לכתוב רחמנא אל הקודש ואל פני הכפורת ולא בעי מבית לפרוכת ואנא אמינא היכל מחייב מבית לפרוכת מבעי, מבית לפרוכת דכתב רחמנא למה לי, ש"מ דבמיתה. והשתא היכל אי צורך השתחויה שרי למיעל, הא ודאי מבית לפרוכת שהוא לפני ולפנים אפילו לצורך השתחואה אסור, והא ליכא למ"ד דמבית לפרוכת לצורך השתחואה שרי וכדתנן בפ"ק דכלים [מ"ט] קדשי קדשים מקודש ממנו פירוש מן ההיכל שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה. ולקמן בפ"ה (נג ע"א) אמר הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה, ופריך ותיפוק ליה דקא עייל ביאה ריקנית. ואי לצורך השתחואה מבית לפרוכת נמי שפיר דמי מאי פריך, דילמא נפקא מינה בדעייל לצורך השתחואה דאין בזה משום ביאה ריקנית. אלא ודאי מבית לפרוכת אפילו לצורך השתחואה אסור.

וכיון שכן אי ס"ד דבהיכל לצורך השתחואה שרי מאי קאמר לכתוב רחמנא אל הקודש ולא בעי מבית לפרוכת דהיכל מחייב מבית לפרוכת מיבעי, דילמא משום הכי כתב רחמנא מבית לפרוכת אע"ג דמק"ו דהיכל אתי שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה היכל לצורך השתחויה מותר אף מבית לפרוכת כן, להכי כתב רחמנא מבית לפרוכת בהדיא דאפילו צורך השתחויה אסור ביה. אלא ודאי בהיכל נמי שלא לצורך עבודה אלא להשתחויה בלבד אסור כמבית לפרוכת, והשתא שפיר איכא למילף מבית לפרוכת מק"ו מהיכל.

מיהו בלאו הכי אי אפשר לפרש כן דהא דקאמרי רבנן היכל מיחייב מבית לפרוכת מיבעי, דבתורת ק"ו מילף ליה הכי מה היכל הקל מיחייב מבית לפרוכת החמור מיבעי, הא ליתא, דקי"ל אין עונשין מן הדין כדאמר בפ"ב דמכות (דף ט') [יד ע"א], וריש פי"ג דזבחים (קו ע"ב).

גם ליכא למימר כדפירש"י היכל מיחייב מבית לפרוכת מבעי, הא בכלל בית לפרוכת היכל דלא נכנס לשם אלא דרך היכל ומשעת ביאת היכל קם ליה במלקות. הא נמי ליתא, דאמר התם מאי טעמא דר' יהודא ואמרינן אל פני הכפורת למה לי מבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מיבעי, אלא ודאי מבית לפרוכת באזהרה ולא במיתה, ורבנן הכי נמי דלא צריך והא דכתב רחמנא אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש, כדתנא דראב"י אל פני הכפורת קדמה זה בנין אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים, ופירש"י משופש כגון שחתר החומה הלפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב. והשתא מאי האי דקאמרי רבנן הכי נמי דלא צריך אל פני הכפורת ולמעוטי דרך משופש כתביה הפטור, הא אפילו [אי] דרך משופש חייב, כל שכן הצריך למכתב אל פני הכפורת בנכנס דרך משופש בפתח שעשה לצפונו של קדשי קדשים או לדרומו נגד פני הכפורת:

ביציאתו מנין תלמוד לומר עד צאתו:    נראה לי דאין לו ענין להא דפליגי תנאי בספ"ד דערכין(יח ע"א) גבי מיום הא' עד יום הד אי עד ועד בכלל או לא, דאפילו למ"ד עד ולא עד בכלל הכא מודה דביציאתו נמי לא ולא אמרינן ועד צאתו ולא צאתו בכלל, ראם כן עד צאתו דכתב רחמנא למה לי, מכדי כתיב בבואו לכפר דמשמע כל זמן כפרה לא יהיה אדם באוהל מועד עד צאתו למה לי, אלא ודאי עד צאתו וצאתו בכלל. והכי מוכח התם [ד]היכי דמוכח רעד ועד בכלל כולי עלמא מורו:

כפרתו קודמת לכפרת ביתו:    (תימא) [ותימה] והלא נעשית העבודה הכל בבת אחת ומתי כפרת א' ומתי כפרת ב'. ופי' ר"ש דנפקא מינה הא דאמר בפ"ג דהוריות ף"ג ע"א) דקרבן כהן קודם לקרבן ישראל (ולהאי) [ולהכי] צריך האי קרא. אך כפרתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים לא אתי שפיר, וכן לכפרת ביתו. [תום' ישנים].

ולדידי בלאו הכי קשה לי ההוא סוגיא דהתם, דהכי תנן פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו, ואמרינן בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, מה תלמוד לומר הראשון, שיהא ראשון קודם לפר העדה בכל מעשיו, וסמוך לזה אמרינן שם פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר, וכן הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. והשתא למה לי האי טעמא (שיקדם) [שיקדים] מכפר למתכפר כדאשכחן ביום הכפורים וכפר בעדו ובעד ביתו, תיפוק ליה דהא מהאי קרא דהראשון נפקא ליה שיהא ראשון קודם לפר העדה בכהן משיח. ואפילו תימא דאיצטריך להאי טעמא (דיקדם) [דיקדים] מכפר למתכפר לשאר קרבן כהן משיח והעדה, אם כן הראשון דפר כהן משיח למה לי, תיפוק ליה משום האי טעמא (דיקדם) [דיקדים] מכפר למתכפר כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. ובחידושי למסכת הוריות יתבאר זה.

עוד פירשו בתוס' ישנים די"ל לענין וידוי של פר איירי דתניהו ענין לשם שצריך לומר אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, כי אם לא היה פסוק היה לו להזכיר בפעם ב' מיהא שבטו תחילה. מיהו גם על תירוץ זה קשה לי דאם כן מאי כפרתו קודמת לכפרת ישראל דקאמר, דהא לאו בחדא וידוי הן, דעל הפר מתודה עליו ועל ביתו ועל אחיו הכהנים, ווידוי של ישראל היה על המשתלח בפני עצמו. אם לא שתאמר שנרכיב ב' הפירושים ביחד דכפרתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים להזכיר את עצמו תחילה בוידוי ב' וקודם לישראל, נפקא מינה להקדים קרבנו להם.

מ"מ אכתי קשה לי הא דקאמר דכפרתו קודמת לכפרת ביתו למאי נפקא מינה, דלהקדימו בוידוי לא צריך קרא דפשיטא מהיכי תיתי להקדים בוידוי ביתו לו, והכי נמי להקדים קרבנו לשל ביתו לא צריך קרא דפשיטא דקרבנו קדים לשל ביתו, דעל כרחך לא צריך קרא אלא שפר כהן משיח יהיה קודם לפר העדה דסלקא דעתך אמינא דפר העדה קדים שזה ציבור וזה יחיד כדאמר התם שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא מאי טעמא האי ציבור והאי יחיד קמ"ל דלא, אבל שיהא קרבנו קודם לקרבן ביתו להא לא צריך קרא דפשיטא הוא.

ולי נראה לפרש הא דקאמר דכפרתו קודמת כר, נפקא מינה להא דאמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים (ב' ע"א) דקרבן שנעשו ד' עבודות שבדם שלא לשם בעלים לא עלו לבעלים לשם חובה, ופסח וחטאת פסול לגמרי, מיהו הני מילי בשחטו בפירוש שלא לשם בעלים אבל סתמא כשר ועלו, מ"מ מן התורה צריך לשחוט לכתחילה בפירוש לשם בעלים, וכדתנן [שם מו ע"ב] לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח, דהיינו לשם בעלים, וכתבו התוספות התם [ב' ע"א ד"ה כל הזבחים] דהוא הדין שאר ד' עבודות צריך לעשותן לשם בעלים בפירוש, אלא תנאי בית דין הוא דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו, ואם כן בכל קרבנות ציבור והיחיד צריך מן התורה דלימא לשמו לכתחילה, ואע"ג דשלא לשם בעלים בקרבן ציבור אינו פוסל, כדאמרינן התם (דף ד' ע"א) מה לשלא לשמו שישנו בציבור כביחיד תאמר שלא לשם בעלים [ש]אינו בציבור, התם היינו טעמא דשלא לשם בעלים אינו פוסל בציבור משום שהכל בעליו, אבל מ"מ הא הצריך מן התורה בפירוש לשם בעלים לכתחילה אין לחלק בין של ציבור לשל יחיד, דמאי שנא, ואדרבה י"ל דאפילו מדרבנן צריך לומר בקרבן ציבור לשם בעלים לכתחילה, דבהא לא חייש דילמא אתי למימר שלא (לשם) [לשמו], דהא אי נמי אמר שלא לשם בעלים בקרבן ציבור לית לן בה ולא אתי לידי קלקול, אין לנו לתקן דלא לימא (בהדיה) [בהדיא] לשם בעליו כיון דמן התורה צריך ודאי [לומר] כן לכתחילה שעושה עבודותיו לשם ציבור לאפוקי משום יחיד. והרי קטורת פנים דינו לענין מחשבת קדשים כמנחה הפוסל בה מחשבה כדמסקינן לקמן בפ"ה (מ"ח ע"א) דילפינן לה מלא מלא ממנחה, והא מנחה שוה לזבח דמים לענין כל פסולי מחשבה כדאמרינן בכוליה מסכת זבחים ומסכת מנחות, ומשמע ודאי דהוא הדין להא דמיא לזבח, להקטירה והוא הדין שאר עבודותיו כגון חפינה והולכה [דצריך לומר] לשם בעלים שהן ציבור, בפירוש. ומ"מ בכל קרבן ציבור כגון תמידין ומוספין ושאר קרבן ציבור סגי (לאמר) [לומר] לשם צבור סתם, והכל בכלל צבור כהן משיח וכהנים והעם, ואינו צריך לפרוט כל אחד ואחד בפני עצמו, אלא באמר לשם צבור לחוד סגי והכל במשמע, וכדאמרינן לקמן בפ"ו (ס"ו ע"א) אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו, ואפילו לר' יהודא דלית ליה התם האי טעמא, מ"מ י"ל נהי דלאו בכלל עמך ישראל הן דיש להם שם מיוחד בפני עצמו, מ"מ בכלל ציבור הן, הילכך בכל קרבן ציבור סגי מן התורה באומר לשם ציבור סתמא. מיהו בקטורת פנים חידש לן רחמנא דצריך לומר ולפרוט להדיא לשם כהן גדול וכהנים וכל ישראל כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל והאי קרא בקטורת משמע ליה.

והשתא אתי שפיר הא דקאמר כפרתו קודם לכפרת ביתו, דהיינו שצריך לומר שמקריב את הקטורת הללו של פנים לכפר עליו ועל ביתו וכר, ולהקדים עצמו לביתו, וביתו לכהנים, וכהנים לכל ישראל. ובלאו הכי קשה לי מאי האי דקאמר הכא דמחלק לד' כפרות שלו ושל ביתו של אחיו הכהנים ושל כל קהל ישראל, הא בהאי קרא לא נאמר אלא ג' מיני כפרות בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, והא פי' לעיל [מ"א ע"א ד"ה אני וביתי] הא דפר מכפר על ביתו ועל אחיו הכהנים נפקא ליה מהכתיב תרי ביתו גבי פר אחד בוידוי א' ואחד בוידוי ב', אבל (הא) [הכא] מיירי מכפרת קטורת של פנים ששוה לכולן מנא ליה דהאי ביתו שניהן במשמע, ביתו ממש ואחיו הכהנים, נהי דאחיו הכהנים אינן בכלל קהל ישראל מ"מ ביתו זו אשתו מנא ליה, דילמא הרי היא בכלל קהל ישראל כשאר נשי כהנים הדיוטות. ושמא י"ל כיון דכבר נפקא לעיל מתרי ביתו רגבי וידוי פר דאשתו ואחיו הכהנים בכלל ביתו הן ילמוד סתום מן המפורש דהאי ביתו רגבי קטורת פנים נמי שניהן בכלל וכפרת ביתו זו אשתו דקודם כפרת אחיו הכהנים נמי מהתם נפקא ליה דהא התם הכי הוי וכדפירשתי לעיל:

איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולכל אחיו הכהנים ולכל ישראל:    קשה לי הניחא לר' יהודה דדריש בספ"ק השבועות דג ע"ב) גבי האי קרא דוכפר את מקדש הקודש דכתיב בסיפא דקרא יכפר וקאמר הושוו כולן לכפרה א' שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות, אבל ר' שמעון סבירא ליה דאין כהנים מתכפרים כלל בשעיר המשתלח. ואדר' שמעון קאמר התם הא ודאי הושוו, הושוו רבני כפרה נינהו מיהו כל חד וחד מכפר באפי נפשיה, אם כן הכא נמי נימא הכי דאכפרת דמים קאי והאי יכפר בעדו דכתב רחמנא למימרא שהושוו היינו לענין הא הושוו רבני כפרה נינהו מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשיה. וצריך לומר דהאי תנא כר' יהודא סבירא ליה דהושוו לגמרי משמע דהושוו שמתכפרים בכפרה א'.

אי נמי י"ל דהתם כיון דקרא דוכפר את מקדש הקודש מפר ושעיר הפנימי מיירי לא נראה ליה לר' שמעון לאוקמא סיפא דקרא דיכפר שמיירי בשעיר המשתלח דלא משתעי ביה קרא כלל, ובעל כרחך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דלא הושוו אלא בהא לחוד רבני כפרה נינהו ומ"מ כל חד בדנפשיה, אבל הכא דכתיב קרא סתמא וכפר בעדו כיון דאפשר לומר דקרא מיירי בדבר שכולן הושוו לכפרה א', אין לנו לדחוק ולאוקמי דמירי מדבר שלא הושוו לכפרה א', הסתמא היכא דלא מוכח הושוו לגמרי משמע:

יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי:    בספ"ט דזבחים (דף פח ע"ב), ובפ"ב דערכין (דף טז ע"א) פריך עלה מהא דאמר ר' ענני בר ששון דמעיל מכפר על לשון הרע יבא דבר שבקול ויכפר על קול, ומשני לא קשיא הא בצנעה דהוא בחשאי קטורת מכפרת, הא בפרהסיא דמעשה קול מעיל שהוא דבר שבקול מכפר. וקשה לי דהא ההוא עובדא דויתן אהרן קטורת ויכפר על העם דמייתי מיניה קטורת מכפרת לשון הרע, של פרהסיא הוי כדכתיב [במדבר יז ו-ק וילונו כל עדת בני ישראל וכו' ויהי בהקהל העדה וכו', ואין זה מקומו:

לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל:    פירש"י שהרי סמוך לו אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל שהוא סמוך לו פרשי אבל מבין האולם ולמזבח שהוא מרוחק לא פרשי. וקשה לי אטו בריחוק ממקום הקטרה תליא הא מילתא הפרישה, הא מ"מ מקום פרישה מן התורה בזו ובזו שווין שטעון פרישה מן ההיכל אפילו בשעת הקטרת פנים כדכתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד דהיינו היכל, והרי כלום גזרו על פרישת אולם אלא משום היכל הסמוך לו שאם אתה מתירו כניסה בין האולם גזירה שמא יכנס להיכל הסמוך לבין האולם כדמוכח לקמן, וכיון שכן כיון האיסור כניסה בשעת הקטרה בין של היכל בין של פנים שווין בריחוק מקומן שהוא ההיכל כולו, כי מרוחק מקום הקטר של זה משל זה מאי הוה הא לאו במקום הקטר תליא פרישה לפי ריחוק מקום הקטר וקרבתו, וכיון דמקום פרישה בזה ובזה שוין איכא למיגזר פרישה של בין האולם בהקטר פנים הרחוק ממנו כמו בהקטר היכל הסמוך לו, כיון דמקום פרישה של תורה סמוך לו בזה כמו בזה, וכ"ש אם נאמר הפרישה של הקטרת היכל אינה מן התורה וכמו שכתבתי לקמן [מד ע"ב ד"ה אתיא כפרה] דאין להחמיר אפרישת היכל דרבנן יותר מפרישת פנים של תורה.

ולי נראה דהיינו טעמא דגזרו פרישה מבין אולם משום הקטרת היכל ולא משום הקטרת פנים, משום דבמילתא דשכיחא גזרו רבנן ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, כדאמרינן בכל מקום. משום הכי משום הקטרת היכל דשכיח בכל יום ב' פעמים שחרית וערבית גזרו אפרישה מבין האולם אטו פרישה דהיכל, אבל הקטרת פנים דלא שכיח דאינו אלא פעם אחת בשנה לחוד ביום הכפורים לא גזרו:

אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי מבין האולם ולמזבח לא פרשי:    קשה לי דהא גופא קשיא דבתחילה קאמר מהיכל פרשי משמע הא אולם גופיה כלחוץ ואין צריך פרישה, ולבסוף דקאמר מבין האולם ולמזבח לא פרשי משמע דווקא מבין האולם ולמזבח לא פרשי אבל האולם גופיה כלפנים וצריך פרישה. וי"ל משום דבב' מקומות מספקא ליה להגמרא אי קדושת אולם והיכל חרא היא לקמן בשמעתין [ע"ב] ובספ"ק דזבחים (יד ע"א) אם תמצא לומר קדושת אולם והיכל חרא היא אין מחשבה מועלת וכו', ושם רפ"ו [נח ע"ב]. וא"נ קסבר קדושת אולם והיכל חרא היא וכר, וכן ריש פ"ק דעירובין [ב' ע"א]. ואפשר לומר גם ר' אליעזר מספקא ליה הא, ולא קאמר אלא מילתא דפסיקא ליה, היכל פסיקא ליה אולם לא פסיקא ליה, דאי קדושת אולם כהיכל מאולם נמי פרשי דבכלל כל אדם לא יבא באוהל הוי נמי אולם. ואי קדושת אולם אינו כהיכל מאולם נמי אין צריך פרישה, לפיכך שייריה לאולם:

מאי לאו בשעת הקטרה דלפני ולפנים:    הקשו התוספות מאי שנא דגזרו פרישה מבין האולם למזבח בשעת הקטרה דלפני ולפנים ולא בשעת מתן דמים דידיה, הא תרוויהו מחד קרא נפקא. ותירצו דהקטרה דכתיב (בהדיה) [בהדיא] בקרא גזרי רבנן טפי מבהזאה דמיתורא דלכפר נפקא. ולי נראה דאדרבה דבר דלא כתיב בקרא בהדיא צריך הרחקה יותר דלא לזלזלו ביה כדמוכח בכל מקום. אבל נראה לי דהיינו טעמא דגזרו בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה [חסר מהעתקה וחבל על דאבדין]:

אתיא כפרה [כפרה] מיום הכפורים:    וקשה לי אכתי בשעת הקטרת קטורת בהיכל בכל יום מנלן דצריך פרישה הא התם כפרה לא כתיבי. וכי תימא הכי נמי דמן התורה אין צריך פרישה אלא מדרבנן בעלמא גזרו, אי משום הקטרה דלפני ולפנים או גזירה משום דמים דהיכל דמפרש הכא, ליתא, ראם כן הא דאר"י כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דם פר כהן משיח וכר, ומפרש ר' אליעזר דהאי פורשין בשעת הקטרה דקאמר אקטורת דהיכל קאי דאילו משום לפני ולפנים אין צריך פרישה מבין אולם למזבח. והשתא תלי כתיבי בדלא כתיבי דפרישה דהני כתיבי ומן התורה הן דנפקא ליה בגזירה שוה דכפרה מיום הכפורים, ואילו פרישת הקטרת היכל כל עצמו אינו אלא מדרבנן. ועוד דבסמוך אמרינן שמע מינה קדושת אולם והיכל חרא היא, דאי אמרת ב' קדושות נינהו אולם גופיה גזירה תיקום ונגזור גזירה לגזירה, והשתא אי פרישת הקטרת היכל אינו אלא מדרבנן משום גזירה וכדפי', אכתי תקשה אפילו אם תמצא לומר היכל ואולם חרא הודן אמאי גזרו אהקטרת היכל פרישה מבין האולם למזבח הא כל עצמו של פרישת היכל גופיה אינו אלא מדרבנן משום גזירה, תיקום ונגזור גזירה לגזירה בין אולם אטו היכל, והא ודאי ליכא למ"ד קדושת בין האולם והיכל חרא היא. ועוד אפילו למאי דדחי אולם ובין האולם חרא היא ואולם והיכל ב' קדושות נינהו, אכתי לא אתי שפיר, [ד]מ"מ תקשה אפרישה הבין האולם משום הקטרה דהיכל הא הוה ליה גזירה לגזירה.

מיהו ראיה זו יש לדחות דבשלמא אי אמרת קדושת אולם והיכל תרתי נינהו ואין מקום כלל לגזור פרישה מבין האולם משום לתא דאיסור תורה כלל אלא אם כן הוי משום גזירה לגזירה פריך שפיר, כיון דאין מקום לגזור עליו אלא בענין דהוי ליה גזירה לגזירה כולי האי לא גזרתן, אבל אי אמרת דקדושת אולם והיכל חרא הוא ויש מקום לגזור על בין האולם משום היכא דאיכא בהיכל לתא דאיסורא דאורייתא כגון מתן דמים דהיכל, תו לא חלקו חכמים בין מתן דמים הללו דהיכל להקטרה דהיכל, והשוו מדותיהן לגזור פרישה מבין האולם משום הקטרה דהיכל כמו משום מתן דמים דידיה, כדרך שלא חילקה תורה בלפני ולפנים בין מתן דמים דידיה להקטרה דידיה ואסרה לכל להיות בהיכל. מ"מ קושיא א' ודאי קשיא.

וראיתי להרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין [ה"ג] שכתב בשעה שמקטירין הקטרה בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרה, וכן בשעה שיכנס בדם חטאת הנעשים בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש בנין אב לכל כפרות שבקודש שלא יהא שם אדם. ואין זה עולה לפי סוגיא דשמעתין(דאה) [דאם] איתא למה לי גזירה שוה דכפרה כפרה מיום הכפורים תיפוק ליה מהאי בנין אב.

מיהו יש בידי ליישב דאי לאו גזירה שוה זו הוה אמינא דהא דכתב רחמנא וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש, דהאי קודש היינו לפני ולפנים ולא היכל, וכהאי גוונא אמרינן בספ"ח דזבחים (פב ע"ב) פנימה, אין לי אלא פנימה היכל מנין תלמוד לומר אל הקודש פנימה, ופריך ויאמר קודש ולא יאמר פנימה אמר רבא בא זה ולימד על זה. פירוש דאי כתב קודש ולא כתב פנימה הייתי אומר קודש זה לפני ולפנים ולא היכל ואפילו אביי לא אקשי עלה התם אלא משום כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי פירוש והיה לו לקרא לכתוב היכל בהדיא, אבל מ"מ אהא לא פליג דאל הקודש לחוד משמע דאלפני ולפנים קאי ואין היכל במשמע אי לא דגלי קרא יתירא על היכל, ואם כן הכא נמי איכא למימר דהא דכתב רחמנא בבואו לכפר בקודש היינו לפני ולפנים ודווקא בשעת הזאה דשם צריך פרישה אבל לא בהזאות שבהיכל, וכיון שכן אין כאן בנין אב כלל שהרי בקודש דטעון פרישה הא לא מיירי קרא אלא מהזאה והקטרה דלפני ולפנים לחוד היום הכפורים ואין לנו עוד כיוצא בו, אבל השתא דאתא לן גזירה שוה דכפרה מיום הכפורים אפר כהן משיח והעלם דבר ושעירי עבודה זרה שנותן דמן בהיכל שטעונין פרישה, ומעתה בע"כ האי בקודש אהיכל נמי קאי, ומעתה אתי בנין אב אכל כפרה שבקודש שהוא צריך פרישה ואפילו קטורת שבהיכל של כל יום, דאע"ג דלא כתיב בה כפרה מ"מ מכפרת היא על לשון הרע דהא נפקא ליה לעיל על קטורת שמכפרת מקטורת של אהרן, והתם סתם קטורת היתה ולא של לפני ולפנים.

מיהו גם על זה אכתי קשה לי דהא בפ"ג דמנחות (כז ע"ב) סבירא ליה לר' יהודא דביאה ריקנית דהיכל ומבית לפרוכת באזהרה לחוד ואל פני הכפורת במיתה, ולרבנן מבית לפרוכת נמי במיתה, ואמרינן מאי טעמא דרבנן דלא לכתוב רחמנא מבית לפרוכת [והו"א] היכל מיחייב מבית לכפורת מיבעי ש"מ מבית לפרוכת במיתה, ור' יהודא אי לא כתב רחמנא מבית לפרוכת חוה אמינא מאי קודש מבית לפרוכת אבל היכל אפילו לאו נמי לא, ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו איקרי קודש שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים. אלמא לרבנן כל היכא דכתב רחמנא קודש סתמא היכל במשמע, ובעל כרחך צריך לומר דההיא סוגיא דספ"ח דזבחים דמשמע דאי לא כתב פנימה הוה אמינא קודש זה לפני ולפנים כר' יהודא אתיא ולא כרבנן דאמרי קודש סתמא היינו היכל, מיהו לפי המסקנא לרבנן נמי ניחא, והשתא סוגיא דידן אליבא דרבנן קשיא דכיון דהכא לכפר בקודש [כתיב], ממילא היכל במשמע דהיינו הזאות שעל פרוכת ועל מזבח הזהב, ואי אמרת דאיתא זה בנין אב לכל כפרות שבקודש שטעון פרישה, גזירה שוה זו דכפרה כפרה למתן דמים הללו שבהיכל למה לי, אלא ודאי בע"כ ליתא להאי בנין אב, אם כן קטורת של כל יום שבהיכל מנלן שיהא טעון פרישה.

ועוד קשה לי דהאי לכפר בקודש לאו מיותר הוא ולבנין אב לכל כפרות שבקודש אתי שיהא טעון פרישה, אלא לכל מקומות המקודשים שיהא טעונים פרישה מהן הוא דאתי, כדאיתא לעיל אין לי אלא אוהל מועד שבמדבר, שילה ובית עולמים מנין וכר:

מאי טעמא התורה חסה על ממונם של ישראל והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס מאי טעמא משום חולשא דכהן גדול:    וקשה לי משמע טעמא דמשום חולשא הא לאו הכי היום ביום הכפורים היה חותה בשל ד' קבין ומערה ממנה לתוך של ג' קבין, ועוד רישא נמי דקתני בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך ג' קבין משמע דאפילו בשבת היה עושה כן דבכל יום אפילו שבת במשמע, והכי נמי תנן(בפ"ד) [בפ"ה] דתמיד [לג ע"א] דאפילו בשבת מערה לתוך של ג' קבין כדאמרינן לקמן [מ"ו ע"א] בכל יום תנן, גבי מערכות, דאפילו בשבת במשמע.

וקשה לי הא בספ"ד דכריתות (כ' ע"א) תניא החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר' אלעזר בר' שמעון משום ר' אלעזר בר' צדוק אמר חייב ב' מפני שהוא מכבה את העליונים ומבעיר את התחתונים, פירוש שעכשיו נעשו עליונים תחתונים וכבות מחמת משא של עליונים, ומבעיר תחתונים שהיו כבויות מחמת משא שהיו עליהן וכשהן עכשיו עליונים נתבערו, ולכולהו פירושא דאמוראי דהתם משמע דלכולי עלמא א' מיהא חייב, ואם כן הכא כשמערה ממחתה של ד' קבין לשל ג' קבין עושה מלאכה בשבת ויום הכפורים שלא לצורך גבוה, אטו מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל נתיר אב מלאכה בשבת ויום הכפורים שלא לצורך גבוה, והא אפשר לחתות ולהכניס בא' וצורך גבוה הא איתעביד כהלכתה בא', כמו בב' על ידי עירוי מזה לזה, והא הבערה שלא לצורך גבוה במקדש לא הותרה. ובשלמא חיתוי א' במחתה לא סגי בלאו הכי, כיון דגחלים לצורך קטורת אין ניטלים אלא ממזבח החיצון כדנפקא ליה לקמן מקרא והוה ליה חיתוי א' לצורך גבוה ודוחה שבת. אבל חיתוי ועירוי ממחתה למחתה דאינו לצורך גבוה אלא לחוס על ממונם של ישראל ויש בזה משום מלאכה האיך דוחה שבת שלא לצורך גבוה, והא (בפ"ס נבפ"ה] דתמיד [שם] תנן גבי מחתה של קטורת נתפזר ממנו קב גחלים היה מכבדן לאמה ובשבת היה כופה עליהן פסכתר, פירוש שבשבת לא שרי לכבדן לאמה, אלמא כל שאינו לצורך גבוה במקדש לא הותר.

מיהו י"ל דשאני הכא דהוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה לא בהבערת תחתונים ולא בכבוי העליונים דהא כשמכניסין להיכל חוזר ומערה ממחתה שניה זו על מזבח הזהב להקטיר, וחזרו ונעשו עליונים תחתונים ותחתונים עליונים והכבוים על ידי מחתה ב' נתבערו והמבוערות נתכבו, והוה ליה כבוי והבערה שעל ידי עירוי למחתה ב' שלא לצורך גופה, ודמיא להא דאמרינן התם [שם בכריתות] החותה גחלים בשבת להתחמם בהם ואינו מתכוון לא לכבוי ולא להבערה והובערו מאליהן הפטור למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואע"ג דקי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, כיון דאינו אלא (שבת) [שבות] במקדש לא גזרו.

אבל קשה לר' יהודה דאמר התם מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב ואליבא דר' יהודה אמר התם בהא דהחותה גחלים להתחמם בהם דחייב אע"ג דאינו מתכוין מאי איכא למימר הא משמע בכל הני דחשיב במתניתין בהני חילוקי דהקטרה דיום הכפורים מהקטרה דכל יום דאפילו ר' יהודא מודה בהו ולא פליג אלא בסיפא דלעולם כהן גדול עולה באמצע ודמקדש בקיתון של זהב, אבל בכל הני דרישא משמע דמודה ר' יהודא בהו:

והכי קאמר בכל יום היה חותה בשל סאה מדברית ומערה לתוך ג' קבין ירושלמית:    קשה לי מאי טעמא נקט ר"י למילתיה בתרי גווני מדות בחרא בשל מדברית ובחדא בשל ירושלמית, וכהאי גוונא פריך הגמרא פ"ו דזבחים (סד ע"ב) דאמר התם ר' אומר מאי ימין ימין דמזבח, מאי שמאל שמאל דגברא, וניתני או אידי ואידי דמזבח או אידי ואידי דגברא, קשיא. מיהא בהא דלא נאמר שניהם בשל מדבר דהיה חותה ומערה בשל מדבר, י"ל כיון דמערה בשל ג' קבין ירושלמית נותר יותר מג' קבין מד', ולד' לא הגיע ואין כאן חשבון מכוון, משום הכי נקט סיפא ומערה בתוך ג' קבין ירושלמית דאז החשבון מכוון ג' קבין לא פחות ולא יותר.

אבל הא קשה הוה ליה למימר הכל בירושלמית היה חותה בה' קבין ירושלמית ומערה לתוך ג' קבין ירושלמית דהוה ליה גם כן החשבון מכוון. ושמא י"ל הלשון סאה שגור יותר בלשון חכמים וכל כמה דמצי למימר סאה אינו חושב לקבץ, משום הכי מיירי בב' גווני מדות כדי למתני רישא סאה שהוא לשון הרגיל יותר מקבץ ובסיפא חשבון מכוון:

בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום:    (ה)בבא זו לא נתפרש בגמרא טעמא. ונראה לי דהיינו טעמא, משום דבגמרא קחשיב ז' מיני זהבים זה למעלה מזה, וחשיב זהב פרוים לבסוף דאלמא הוא חשוב מכולן, ואזהב (אדם) [אדום] דמתניתין קאמר בברייתא והיינו זהב פרוים, וכיון שהוא חשיב מכולן עשו מחתת קטורת יום הכפורים שחשוב שכן נכנס לפני ולפנים ממין זהב החשוב יותר. אי נמי משום שדומה לדם פרים כדאמרינן בגמרא לפיכך בחרו אותו למחתת פנים שגם דם פר נכנס לפנים כמותו:

בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערביים:    מדקאמר בכל יום משמע אפילו בשבת, כדאמרינן לקמן נמו ע"א] גבי בכל יום היה שם ד' מערכות. וקשה לי הא תניא בפרק י"ג דזבחים (קט ע"ב) המקטיר קטורת כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור, ומפרש רב מאי פטור פטור ציבור, שיצאו ידי חובתם קטורת שבכל יום דבהכי הוי הקטרה, והוא הדין דבכזית לחוד נמי יצאו ידי חובתן דהאי שיעורא פרס בשחרית ובין הערביים אינו אלא מדרבנן דמן התורה בכזית סגי כדפירש"י, וכן מוכח סוגיא דהתם. והשתא כיון דמן התורה בכזית האיך מקטיר בשבת (חצי) פרס הא כל מה שמבעיר מן הקטורת ע"ג [המזבח] בשבת יותר מכזית הוה ליה מבעיר שלא לצורך גבוה, והא אמרינן במסכת מנחות (סג ע"ב) עומר היה בא בשבת מג' סאין ובחול מחמש, ומפרש בגמרא דהיינו טעמא כיון דאפשר לא טרחינן, ואע"ג דאין עשרון מובחר אתי מג' סאין אלא בטרחא אפילו הכי מוטב שירבה במלאכה א' בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה כדאמרינן בגמרא התם, והשתא התם הא מכל מקום בין כך ובין כך הוי חילול השבת שוה, אפילו הכי אפילו מחילול מלאכות הרבה ולהעמיד על חילול מלאכה א' פעמים הרבה דייקינן ואע"ג דקצירת עומר דחי שבת, כל שכן הכא גבי קטורת דסגי בחילול מועט של הבערת קטורת בכזית האיך התירו לו לפזר ולהבעיר פרס שיש בו כמה זיתים ולהרבות במלאכת הבערה שלא לצורך. והא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודא התם ואמרו אחד שבת ואחד חול משלש היה בא אלא משום דסברי עשרון מובחר מג' סאין בא א' שבת וא' חול כדמפרש התם, אבל לכולי עלמא מטרח לא טרחינן היכא דאפשר. וה"נ אמר ר'(יהושע) [ישמעאל] בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם ערב פסח שחל בשבת מפשיט את הפסח עד החזה ותו לא הואיל ויכול להוציא את האימורין מטרח לא טרחינן, ואפילו רבנן לא פליגי עליה ואמרו עד שיפשיט את כולו אלא משום שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבילה כדאמרינן בפרק כל כתבי(שבת קט"ז ע"ב), ועוד הא לא שרו רבנן התם אלא בדשקיל ליה בברזא דליכא אלא שבות כדאמרינן התם אבל מלאכה גמורה לא, והא הכא פיזור קטורת על האש יותר מצורך מצוה [הוי] מלאכה וליכא טעמא להתירא, אמאי שרי פרס כיון דסגי בכזית.

והכי נמי קשה לי אהא (דר' יהודא) [דתנן] בפ"ב דמסכת תמיד [כט ע"א] ביררו משם עצי תאנה יפים לסדר מערכה ב' של קטורת כו' באומד ה' סאין גחלים ובשבת באומד ח' סאין גחלים ששם נותנים ב' בזיכי לבונה של לחם הפנים, וטעמא שהיו נותנים באומד ה' סאין משום שכך שיערו לחתות בתוכה בראש המזבח שהוא מחתה של סאה לר' יוסי דמתניתין דהא ההוא דתמיד כרב יוסי מוקי לה התם, ובעל כרחך הא דבשבת נותן בשל ח' סאין היינו ה' סאין לצורך מחתה של קטורת והמותר לבזיכין, דהא בשבת נמי היה חותה כשיעור של חול, דהא בכל יום חותה בשל סאה תנן בדר' יוסי, דמשמע אפילו בשבת, והשתא קשה טובא שהרי בקטורת היום הכפורים דנפיש שהיה מלא חפניו סגי במחתה של ג' קבין גחלים כדתנן [מג ע"ב] והיום חותה בג' ובה היה מכניס, א"כ (כחצי) בפרס בכל יום דזוטר טובא סגי בפחות מכאן הרבה, והאיך התירו בשבת להרבות הבערת עצים בכשיעור זה. וכ"ש דהקטורת דכל יום דסגי בכזית בהבערתו בעצים מועט סגי.

ועוד האיך התירו בשבת לחתות בשל ד' קבין לתנא קמא ובשל סאה (לר' יהודה) [לר' יוסי] ולפזר קב או קביים לאיבוד ובשביל זה צריך להבעיר עצים רבים במערכה ואין בזה צורך גבוה כלל והוה ליה הבערה שלא לצורך, והרי לכולי עלמא היכא [דאפשר] (דלא אמרינן) מטרח לא טרחינן וכמ"ש.

וי"ל דודאי דבר שהוא צורך גבוה שניתן שבת לדחות אצלו ואין לו שיעור למעלה אע"ג דיש לו שיעור למטה כל כמה רבעי מוסיף ומרבה ודוחה את השבת, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת לכוין ולצמצם בשיעורו שלא להוסיף ולא לגרוע מן השיעור וקצבה והמרה שנתנה לו תורה, הלכך הקטרת קטורת אע"פ שיש שיעור למטה דבכזית סגי כיון דאין לו שיעור למעלה כל כמה רבעי מרבה ומוסיף והקטרת הכל דוחה שבת. והוא הדין הבערה לצורך גחלים של קטורת מוסיף ומרבה כל כמה שירצה ואין לו שיעור למעלה והכל דוחה שבת. אבל עומר דיש לו שיעור למעלה דאין להוסיף על עשרון, ואם הוסיף גרע ופסול, כדאמרינן בספ"ז דמנחות (דף עו ע"ב) כל המנחות שריבה במרת עשרון או (שמועט) [שמיעט] במרת עשרון פסולה, (וכמס [וכיון] שכל עצמו של עומר יש לו שיעור למעלה שאין להוסיף על עשרון, משום הכי כל דיחוי שבת לצורכו אינו דוחה אלא לפי מדת שיעור עשרון לבד ולא יותר, משום הכי לר' יהודא אינו נקצר בשבת אלא ג' סאין הואיל ועשרון מובחר כשיעורו של עומר אתי מיניה אם קוצר יותר הא מחלל שבת שלא במקום מצוה כיון דאין לגבוה צורך בו ואפילו אי בעי לעשות ממנו צורך גבוה אי אפשר.

וההיא דערב פסח שחל בשבת היינו טעמא דאינו מפשיט אלא עד החזה, דכיון דכל עצמו של הפשט שדחי שבת אינו מצד חשיבות עצמו אלא בשביל הוצאת אימוריו להקטיר שהן צרכי גבוה, וכיון דבהפשט עד החזה כבר יש בו די להוצאת אימוריו כדאמרינן התם תו אין לדחות שבת, דאי אפשר שיעלה לגבוה איזה דבר א' מחילול שבת של הפשט שמן החזה ואילך, וגרע מהא דקצירה יותר מכדי צורך עשרון של עומר הילכך לא דחי שבת:

בכל יום מקריב פרס בשחרית וכד והיום מוסיף מלא חפניו:    לכאורה נראה לי מדקאמר והיום מוסיף מלא חפניו, מכלל דכל הני בבי דחשיב עד השתא דהיום חותה בשל זהב ובשל ג' קבין והיתה קלה וידה קצרה, לאו מאותו קטורת שהיה מוסיף בו ביום לחוד מיירי, אלא אפילו קטורת של היכל דבו ביום היו בו כל השינוים הללו מקטורת דכל השנה. ודברים של טעם הן דהא טעמא דכל הני משום חולשא דכהן גדול להקל משא מעליו, לפיכך האי טעמא שייך נמי בהקטרת היכל דבו ביום שאינה נעשית נמי אלא בכהן גדול, (כדתניא) [כדתנן] לעיל בפ"ג נלא ע"ב] נכנס להקטיר את הקטורת .

והא נמי דבכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום לר' (מאיר) [מנחם], אע"ג דלמאי דפירשתי לעיל [ד"ה בכל יום היה זהבה] טעמא דהיום אדום לא שייך אלא בקטורת דבפנים, מ"מ כיון דבשאר דברים היתה שוה מחתת היכל דבו ביום למחתת פנים לכל דבר וחלוקה ממחתה דכל יום, הושוו נמי מחתת היום של היכל לשל פנים במראית הזהב נמי.

אי נמי י"ל כיון דמלאכת מחתת היכל ופנים דבו ביום שדן בגודל ובכובד לכל דבר, הושוו נמי במין זהב של מראה א' כדי שלא יצטרך לבו ביום ב' מיני מחתות מיוחדים א' לצורך קטורת היכל וא' לצורך הקטרת פנים, לפיכך היתה מחתת היכל נמי מזהב אדום כשל פנים כדי שתהא ראויה מחתה זו של היכל להקטיר בה גופה בפנים ולא יצטרך לב' מחתות חלוקים מכל השנה לבו ביום כי התורה חסה על ממונם של ישראל.

מיהו אין טעם זה מספיק כל כך, ראם כן בהקטרת היכל בין הערביים שהיתה לאחר הקטרת פנים ונעשית נמי על ידי כהן גדול יצטרך מחתה אחרת חדשה. דבשלמא הקטרת שחרית בהיכל שהיה קודם הקטרת פנים, בא' סגי ליה ומשתמש בה תחילה להקטרת היכל ואחר כך משתמש בה להקטרת פנים דמעלין בקודש. אבל להקטרת בין הערבים בהיכל שהיה לאחר עבודת פנים אי אפשר להשתמש בה בההיא מחתה גופה דהא קי"ל מעלין בקודש ולא מורידין, וכדהשיב רבי בם"ק ף"ב ע"ב] אדברי רבי דוסא דאמר בגדי לבן של פנים כשרים לכהן הדיוט, בגדים שנשתמשו בהן קדושה חמורה ישתמשו בהן קדושה קלה, ואפילו רבי דוסא לא קאמר אלא משום כיון דאינו ראוי שוב לקדושה חמורה דהא והניחם שם אמר רחמנא שלא ישתמש [בהם] יום הכפורים אחר לית בה משום אין מורידין כיון דאסרם רחמנא מעתה לקדושה חמורה, אבל מחתת פנים דראוי ליום הכפורים אחר כולי עלמא מורי דאין מורידין להשתמש בה קדושה קלה לצורך הקטרת היכל כיון דעדיין ראוי לקדושה חמורה לא ישתמש בה קדושה קלה, וכיון שכן דבהקטרת היכל בין הערבים אי אפשר להשתמש במחתה זו עוד, אם כן במחתה זו הבין הערבים ישתמש נמי לקטורת של שחרית, והכי עדיפא דהא לשנה הבאה אי אפשר להשתמש במחתה זו להקטרת היכל כלל אפילו לשל שחרית אחר שכבר נשתמש בה קדושה חמורה דהקטרת פנים אשתקד משום אין מורידין ואם כן יצטרך בכל יום הכפורים למחתה חדשה, אלא ודאי לשל שחרית ושל בין הערבים להקטרת היכל היום הכפורים היתה מחתה אחת מיוחדת לעולם מיום הכפורים ליום הכפורים אחר סגי במחתה אחת, ולצורך פנים היתה (מחמת) [מחתה] אחת מיוחדת לעולם, ואם כן תקשה אי סלקא דעתך דמחתת היכל דיום הכפורים שוה לכל דבר דמתניתין למחתת פנים וממחתת היכל דבו ביום נמי מיירי מתניתין דנחלקה משל כל יום בכל הני, אכתי תקשה תינח בכל מילי דהיינו טעמא תשתנה מחתת בו ביום ממחתת כל יום משום חולשא דכהן גדול, האי טעמא י"ל נמי במחתת היכל דבו ביום, אבל הא ודאי תקשה מה נשתנה מחתת היכל דבו ביום במראיתה להיות של זהב אדום, ממחתת כל יום כיון דאין משתמש בה לפנים, אלא ודאי פירוש א' עיקר דהשוו חכמים כל מחתות יום להדדי מטעמא דפירשתי.

ולישנא דמתניתין הכי דייקא מדקאמרינן בכולה מתני' בכל יום היה וכר והיום, ואי אקטורת פנים לחוד קאי הני שינויי אבל הקטרת היכל דבו ביום ובכל יום שווין, לא היה לו לתנא לתלות הני שינויי בין כל יום לבו ביום, הא בו ביום דומיא דהקטרת כל יום דהיינו הקטרת היכל דאיתנייהו בו ביום ובכל יום שדן הן ואין היום גורם לשינויי הללו, אלא הקטרת פנים חלוקה מהקטרת [היכל] אפילו משל בו ביום, אלא ודאי כדפירשתי דכל הקטרה דבו ביום בין של פנים בין של היכל שוין הן לכל הני דקחשיב, נמצא דהיום לכל הקטרות גורם לכל הני שינויים דקחשיב ולא הקטרת פנים לחוד, והיינו נמי דתנא בההוא בבא בכל יום מקריב פרס בשחרית וכו' והיום מוסיף, כלומר חוץ משל שחרית וערבית היה היום גורם עוד למלא חפניו. והא דתני בתר הכי בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה והא לא היה אלא בהקטר פנים לחוד ולא דהיכל. י"ל דההיא אבבא דלפניה קאי דמיירי מהקטרת פנים לחוד הנוספת בו ביום על של היכל ועלה קאי והיום בנוספות זו דאיירינן בה היתה דקה מן הדקה. וזה היה נראה נכון אלא מדברי מסדרי עבודת היום (מפעלי) [מבעלי] הפיוט הקדמונים לכאורה לא משמע כן והדבר צריך תלמוד:

והיום מן הקיתון של זהב:    ומכל מקום אותו קיתון מקודש לכלי שרת היה, ולא של חול, וכדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ג) [כב ע"ב] של חול אין מקדשין ק"ו מכנו שנמשח עמו ואין מקדשין, אבל כלי שרת מרבי ליה התם מדכתיב ירחצו יתירא:

א' מערכה גדולה כו':    משמע דהני תנאי קא חשיבי להני מערכות כסדרן הקודם קודם, כדאמרינן לעיל פ"ג [דף לג ע"א] מערכה גדולה קודמת למערכה ב' של קטורת וכמו שאפרש [בדיבור הסמוך]:

וא' שמוסיפין בו ביום:    [פי' רש"י] ליטול ממנה גחלים לצורך קטורת של פנים. לעיל פ"ג [שם] איכא תרי טעמי בהא דמערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת אע"ג דמכניסין ממנה לפנים משום דכפרתה מרובה עדיף. והאי טעמא פי' שם דאההיא שמוסיפין בו ביום לא סגי דלקדום לה מערכה גדולה, דכיון שמכניסין ממנה לפני ולפנים אין כפרתו מרובה דמערכה גדולה עדיפא מינה כמו שהוכחתי התם נבד"ה אפ"ה כפרתה מרובה]:

שסודרן על גבי הכבש או על גבי הסובב:    פירשו התוס' בשם ריב"א אבל על גבי היסוד לא דא"כ היה נפסל בלינה אם ירד אבל סובב שהוא מחצי המזבח ולמעלה הרי הוא כמזבח ואין לינה מועלת בראשו של מזבח וכן כבש.

ואני תמה ע"ז הניחא לרבה דאמר בפ"ט דזבחים (פז ע"א) אין לינה מועלת בראשו של מזבח, אלא לרבא דאמר התם דאפילו בראשו של מזבח מועלת לינה מאי איכא למימר. ואע"ג דהא דמועלת לינה לרבא הני מילי ראם ירדו מן המזבח דלא יעלו, אבל אם לא ירדו מקטיר והולך דהא המזבח מקדש פסולין ליקרב אם עלו, וכן כבש כדאמרינן התם. הא מכל מקום מבעי ליה התם אויר מזבח כמזבח דמי או לאו כמזבח דמי, ואתינן למפשט דכמזבח דמי מהכבש מקדש פסולין ואי אויר מזבח לאו כמזבח אויר כבש נמי לאו ככבש האיך מסיק ליה מכבש למזבח [הא] הוה ליה ירוד, ודחי תגיד ליה. פירוש גוררן מן הכבש עד המזבח ואינו מגביהן, והשתא לרבא הלינה מועלת בראשו של מזבח והוא הדין לכבש וסובב ואי אויר מזבח לאו כמזבח דמי ה"ה לאדר כבש וסובב, והשתא האיך מסיק ליה מסובב שהוא למטה מראשו של מזבח ד' אמות כדאמרינן בפרק ב' הלחם (מנחות צז ע"ב), (והיכא) [וחיכי] מסיק ליה לאותן ד' אמות דמן הסובב למזבח [הא] הוה ליה ירוד. בשלמא של כבש למזבח איכא למימר תגיד ליה שהרי ראש הכבש מחובר לראש המזבח בשוה לו כדאמרינן בפ"ו דזבחים (סב ע"ב, סג ע"א), אבל סובב שנמוך ד' אמות מראש המזבח (היכא) [היכי] מסיק ליה לאותן ד' אמות שמן הסובב למזבח בע"כ באדר סובב מסיק ליה, הא הוה ליה ירוד, וכיון דלרבא לינה מועלת שם ונפסל בלינה הוה ליה ירוד ולא יעלה שוב למזבח, והא הכא אמר שסודרן על גבי סובב עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן, האיך סודרן שוב על מערכה גדולה הא מן סובב למזבח לא סגי דהוה ליה ירוד ולא יעלה עוד.

ועוד אני תמה דלא מצינו שסובב יהא כמזבח, והתם [שם פז ע"א] לא מרבינן פסולים שאם עלו לא ירדו אלא לכבש אבל לא לסובב, כדאמר התם אין לי אלא מזבח כבש מנין ת"ל את המזבח. ועוד אפילו כבש לא שוה למזבח לכל דבר והא לענין מעלה שאור ודבש למזבח דעובר בל"ת אמרינן בפ"ה דמנחות (נז ע"ב) מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין תלמוד לומר ואל המזבח, ואי לאו דרבי קרא הוה אמינא כבש לא.

ואפילו התם סבירא ליה לר"א דלא רבי קרא כבש כמזבח לעדן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, אלמא כבש לא שוה למזבח אלא למאי דרבי קרא אבל למאי דלא רבי לא רבי, וכ"ש סובב דלא רבי קרא שיהא כמזבח למידי דאינו כמזבח לקדש פסולים שלא ירדו. מיהו הא אינה קושיא כ"כ דבפ"ו דזבחים (סה ע"א) אמרינן עושה מערכה על גבי סובב איכא בינייהו, פירוש לת"ק דהתם הרוצה לעשות מערכה על גבי סובב ולהקטיר עושה ולר"נ וראב"י אינו עושה, ואיכא למימר דההיא דהכא כת"ק דהתם הסובב כמזבח לכל דבר.

מ"מ קושיא א' ודאי קשה דקאמר הכא סודרן על גבי סובב עד שעושה מערכה גדולה וסודרן, והרי סתם עשיית מערכה גדולה על גבי המזבח הוא, ועוד שם בפ"ב דתמיד אמרינן בהדיא שמחזירין אותן אחר סידור ב' מערכות על גבי המזבח למערכה, והא הוה ליה (ירדו) [ירוד] כדפירשתי.

עוד פירשו התוספות דאיסור יש להוריד מן המזבח. אבל כשסודרן על גבי הכבש וסובב לא מקרי ירידה. ולפי"ז י"ל דהיה מחזירן משם למזבח קודם עלות השחר שלא נפסלו עדיין בלינה. ואע"ג דחזרת איברים הללו היו אחר סידור ב' מערכות כדתני הכא עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן ובם"ב דתמיד [כ"ט ע"א] [איתא] בהדיא שאחר סידור ב' מערכות היה מחזיר לאיברים, הא אמרינן בספ"ב (כז ע"ב) שסידור המערכה כשר בלילה: [מלואים]

מנין לאיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שסודרן ע"ג המזבח:    קשה לי מדקאמר שלא נתאכלו מבערב אלמא שכבר התחילו בהקטרתן אלא שלא נתאכלו לגמרי עדיין, א"כ מאי האי דקאמר שסודרן על גב המזבח וכי מי הורידן משעה שעלו להקטר שאתה מצריך לחזור ולהעלותן.

ועוד מאי האי דקאמר ואם אין מחזיקן סודרן על הכבש, כיון דאיירי באותן איברים ופדרים שכבר עלו למזבח להקטיר אלמא בהחזיק מזבח איירי, וכי מפני שכבר מקצת הוקטרו אלא שלא נתאכלו לגמרי מעכשיו אין המזבח מחזיקן, אדרבה הא בתחילה הוו נפישי טובא וצריך מקום יותר גדול להחזיקן מדהשתא שנשרפו קצת והמותר נצטמק, ואם אין מקום המזבח יכול להחזיק עכשיו כל שכן מעיקרא.

ונ"ל דהכי גרסינן שסודרן על צידי המזבח, ואם אין הצדדים מחזיקן שסודרן על הכבש וכר, והכי גרסינן בהדיא בפרק ב' דתמיד [כח ע"ב], והתם קאי בלילה * לאחר תרומת הדשן ורוצץ לעלות האפר על גבי תפוח וצריך לסלק האברים ופדרים מתוך האפר שבאמצע המזבח. והכי תני התם ראוהו אחיו שירד נטלו את המגריפות וכר, האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב סילקו אותן על צידי המזבח, אם אין הצדדים מחזיקן סודרין אותן בסובב על הכבש וכר, והכי נמי מיירי ברייתא זו דהכא: [מלואים]

אפילו מאן דלא דריש וי"ו וי"ו ה"א דריש:    קשה לי לר"מ דדריש וי"ו לחוד הוה ליה למכתב ה"נ ואש וי"ו יתירא לחוד כמו התם, למה לי דכתב רחמנא וי"ו ה"א יתירא. וה"נ קשה לי אההיא דפרק הערל (יבמות עב ע"ב) דדריש רבי יוחנן נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה, ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן אין לי אלא נימול לח' שאינו נימול אלא ביום, נימול לט' לי' לי"א לי"ב מנין ת"ל וביום, ואפילו מאן דלא דריש וי"ו, פי' ראב"ש דאמר התם שלא בזמנו נימול אפילו בלילה, וי"ו ה"א, כגון הכא גבי נותר הכתיב והנותר, דריש, והשתא לת"ק דדריש וי"ו לחוד ה"נ גבי נותר ל"צ למכתב אלא וי"ו לחוד, וי"ו ה"א יתירא הכתב רחמנא למה לי.

ונ"ל דאפילו מאן דדריש וי"ו לאו לגמרי בכל מקום דריש אלא דוקא לדרשא דאינו נגד השכל והסברא, אבל לדבר חדש דלא מצינו טעמא ולא מצינו כיוצא בה לא דריש לה. וכהאי גוונא פירשו התוספות בפרק ד' הסוטה (כד ע"א ד"ה ורבי יונתן) גבי האי איש איש מאי עביר ליה מיבעי ליה לרבות אשת חרש, אע"ג דאמרינן בפרק הנחנקין אליבא דר"י איש איש דברה תורה כלשון בני אדם, ה"מ בדרשה רחוקה יותר לא דריש ואמרינן יותר דברה תורה כלשון בני אדם, והכי צ"ל אליבא הכמה תנאי כמו שהאריכו התוספות התם. וכהאי גוונא מצינו עוד בסוף פרק קמא דחגיגה (דף י"א) ף' ע"ב] דפריך ודילמא לעבור עליו בב' לאוין ועשה, ופירשו התוספות [ד"ה לעבור] אע"ג דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לה בלאוי יתירא, מ"מ הכא מוקמינן בלאוי יתירא מלמידרש מיניה קרבן חדש של חגיגה שלא מצינו כיוצא בו בתורה. ודומה לו מצינו בריש יבמות [ד' ע"א] דמוקי לה לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאוי יתירא, ולא מוקי לא באנוסת אביו.

וכיון שכן הכי נמי איכא למימר דר"מ נמי לא דריש וי"ו יתירא לדבר חדש שלא מצינו כיוצא בו, הילכך אי לא כתב רחמנא הכא והאש אלא ואש כמו באידך קרא, לא הוי דרשינן כלל להנך וי"ו יתירא למערכה חדשה לא זו לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב ולא זו למוסיפין בו ביום בשביל מחתת קטורת של פנים, דהו"ל דבר חדש שלא מצינו כיוצא בו שלענין א' של הקטרה יהי' ב' מערכות, לאיברים ופדרים של היום ולאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, דהא דא ודא א' [ד]הא שתיהן הקטרה א' של אימורין הן מה לי של היום מה לי של אתמול, וה"נ אידך וי"ו לא הוי דרשינן לשל בו ביום מערכה חדשה לצורך קטורת פנים ולא יכול ליה ליטלו ממערכה ב' של כל השנה שהיא נמי נעשית לצורך קטורת, דהא לא מצינו לענין מין הקטרה אחת ב' מערכות, דהא רבעי מערכה גדולה לצורך איברים ופדרים ומערכה ב' לצורך קטורת היכל היינו מפני שהן דברים חלוקין לגמרי זה מזה, שזה מיני דמים וזה אינו מיני דמים וזה הקטרתן בחוץ חה בפנים ךהיכ^ לפיכך ל"ל נמי למיני מנחות שאינן מיני דמים והקטרתם על מערכה גדולה משום דמ"מ בהא דמו להדדי שהקטרתן בחוץ כמיני דמים, אבל הקטרת היכל ולפני ולפנים דשתיהן הקטרה א' של קטורת, אין זה חילוקא יתירא מה שזה מקום הקטרתו נשתנה קצת משל זה שזה בהיכל וזה לפני ולפנים אין זה שינוי יתירא להצריך ב' מערכות חלוקות לצרכן כיון דמ"מ בהא שווין שאין הקטרתן על מערכתן אלא במקום אחר וכל עצמן של מערכתן אינן אלא ליטול הימנו גחלים להביא למקום הקטרתן להקטיר עליהם, וכיון שכן אינן ראויין לב' מערכות ובחד מערכה סגי להו, ולא הוי דרשינן וי"ו יתירא למערכה חדשה להקיש פנים לבו ביום שלא מצינו כיוצא בו.

אבל השתא דכתב רחמנא וי"ו ה"א יתירא רגבי והאש, ובע"ב ו' ה' אפילו לדבר חדש לגמרי נמי דרשינן מיניה דו' ה' אלים למדרש ככל דרשות שבתורה, וא"כ כיון דמן והאש דרשינן בע"כ למערכה חדשה לבו ביום ולא סגי לה בההיא מערכה של קטורת של כל יום, וכיון הכבר מצינו כה"ג ב' מערכות לענין הקטרה א' של קטורת, מעתה אין זה דבר חדש אי דרשינן לוי"ו לחוד דואש למערכה בפני עצמה לאיברים ופדרים דאתמול. ואין זה דבר חדש שלא מצינו דמין הקטרה א' יהי' זקוקים לב' מערכות ואין ראוי לדרוש דבר חדש כזה מוי"ו יתירה, דהא כבר מצינו כיוצא בו ב' מערכות למין הקטרה א' של קטורת, נמצא מכח דרשה דוי"ו ה"א דוהאש אתי ליה לר"מ נמי אידך דרשא דוי"ו מואש, ואי לא כתב רחמנא אלא וי"ו יתירא לחוד בשניהם לא הוי דרשינן לא האי וי"ו ולא האי, אבל השתא חרא מכלל חברתה אתיא לן.

וה"נ התם בפרק הערל אי לא כתב רחמנא ו' ה' יתירא גבי והנותר אלא וי"ו לחוד כמו גבי . נראה דצ"ל ליכא למידרש.

מילה דכתיב וביום ו' יתירא לחוד, לא הוי דרשינן לא וי"ו תותר ולא דמילה למעוטי שלא בזמנה בלילה, דהוי דבר חדש שלא מצינו כיוצא בו שלאחר זמן יהיה לילה פסולה למצותן, דבשלמא בזמנם כגון מילה בליל יום ח' ונותר אור ליום ב' לקודש קדשים דאין נשרפים עד הבוקר איכא למימר ה"ט דלילה לא משום דאכתי מחוסר זמן הם, וליל ח' דמילה דומה ליום שלפניו וכן של נותר, ומידי דהוה אחייבי טבילה של טומאת ז' כגון זב וזבה יולדת ומצורע וט"מ שאין טובלין אלא ביום ז' דוקא אבל בליל ז' אכתי מחוסר זמן הואי כדתנן בסוף פרק ב' דמגילה [כ' ע"א], ומ"מ לאחר זמנם דהיינו מיום ז' ואילך טובלין אפילו בלילה כמו שפי' המפרשים וכמ"ש שם בחי,, וא"כ ה"נ גבי מילה ונותר לאח"ז לילה ויום ראוין להיות שוין, ולא דמי למצות שנוהגין ביום ולא בלילה כמו ציצית ותפילין למ"ד לילה לאו זמן ציצית ותפילין הן, דהתם לאו משום דאין הכשר מצותן בלילה אלא זהו זמן מצותן שקבע להן תורה ביום ולא בלילה, ודמי לשאר מצות שקבע להו תורה זמן שהזמן גרמא למצותן כמו שופר סוכה לולב וכיוצא בו דאין זמן חיובן אלא באותן הימים שקבע להו תורה אבל לא בשאר כל השנה, וה"נ חיוב זמן ציצית ותפלין רמי רחמנא עליה ביום ולא בלילה ואין יום זה תשלומין לזמן חיובו של יום חבירו, אלא בכל יום בפני עצמו רמיא חיובא עליה ואם קיים ביום זה מצות הללו אכתי חיובא של יום מחר רמיא עליה בפ"ע וחייב לעשותן בעד חובת היום, והרי מצינו מצות דוגמתן שאין זמן חיובן ומצוותן אלא בלילה דוקא ולא ביום כאכילת פסח ומצה וקצירת העומר כדתנן בספ"ב דמגילה [כ' ע"ב] וכן ק"ש של ערבית, אלא [ע"כ] לא ביום תליא מילתא אלא כל מצוה ומצוה מכיוצא באלו קבע תורה זמן לחיוב מצות מהן ביום מהן בלילה מהן לזמן הגורם למצותן כגון מצות הנוהגין למועדים ולזמנים, אבל מצות כיוצא באלו כנותר ומילה שאין זמן מצותן אלא חדא שעתא ואם מל תינוק זה או שרף נותר זה פקע חיוב מצותן של אלו מעליו לגמרי, אלא שאין זמן קבוע למצותן לומר שאם עבר זמנם בטילים כמצה וכיוצא אלא הכשר מצותן נוהג לעולם, ואין זה זמן חיוב מצותן שחייב לעולם במצות הללו כמו ציצית וכיוצא דכל שעתא ושעתא רמי עליה חיובא בם"ע, והללו אינן כן דאין זמן חיובן אלא שעתא חדא אלא זמן הכשרן לעולם ואי לא עביר האידנא עביר ליה למחר, ומ"מ לא פסק חיובן ומצותן מעליו ודמין לחייבי טבילות דאמרן שזמן מצות טבילתן ביום ז' ובליל ז' לא דאכתי בלילה מחוסר זמן הוי כמו בימים שלפניהם, ואין זמן חיובם אלא שעתא חרא, ומ"מ אם לא טבלו ביום ז' לא פסק מצותן ויש להם תשלומין להכשר מצותן לעולם ובין ביום ובין בלילה הכשרם מזמנם ואילך וה"נ דכוותיה. הילכך אי לא כתב רחמנא גבי נותר ו' ה' יתירא לא הוי דרשינן מוי"ו יתירא של נותר וכן רגבי מילה לדבר חדש שלא מצינו כיוצא בו דלאחר זמן לא יהא הכשירן אלא ביום ולא בלילה, אדרבא (בחייבי) [דמיא לחייבי] טבילות שהן כיוצא בהן ובלאחר זמן הכשרן בין ביום בין בלילה. אבל השתא דכתב רחמנא ר ה' יתירא גבי נותר דמההוא יתורא אפילו דבר חדש שלא מצינו כיוצא בו נמי דרשינן ליה, ובע"ב נפקא ליה מיניה לנותר דשלא בזמנו נמי אין הכשר שריפתו אלא ביום, מעתה סגי לן וי"ו יתירא לחוד גבי מילה ללמד על שלא בזמנו שאין הכשירו אלא ביום כיון דאין זה דבר חדש, וכבר מצינו כיוצא בו גבי הנותר.

אלא דאכתי קשה הא בלא"ה נמי מצינו כיוצא בו בכל הקרבנות שאין הכשירן אלא ביום ואפילו שלא בזמנן כגון קרבן מחוסר כפורים אחר יום ז' שלהם שהוא זמנם. ועוד קשה לי דבפרק הערל (יבמות עב ע"ב) קאמר רבי יוחנן נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואיתיביה ר"א אין לי אלא נימול לח' שאינו נימול אלא ביום לט' לי' וכר, ת"ל וביום, ואפילו מאן דלא דריש וי"ו, ו' ה' דריש, אישתיק. והשתא קשה תרתי נהי דרבי יוחנן לא שמיע ליה הא ברייתא דלט' לי' מנין כדמוכח התם, מהא (מנין ד)פלוגתא דתנאי דבמתניתין דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי אדר"מ אמערכה דאיברים ופדרים דדריש ליה מוי"ו דואש ומורו ליה בשל בו ביום ש"מ דאפילו מאן דלא דריש וי"ו, ו' ה' דריש, וגבי נותר דכתיב ו' ה' לכ"ע דרשינן ליה ואפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום ודלא כר"י. ועוד ר"א דפשיטא ליה דאפילו מאן דלא דריש ר, ו' ה' דריש, ומנא ליה הא, ע"כ מההיא סוגיא דשמעתין נפקא ליה הא, א"כ הו"ל לאקשויי לר"י מההיא דשמעתין, ואפילו אם תדחק לומר דהא דאמר התם אפילו מאן דלא דריש ר, ו' ה' דריש, לאו משמעתין נפקא ליה הא אלא מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי, מ"מ כיון דרבי יוחנן ס"ל אפילו ו' ה' לא דריש, למה לי' להקשות מסברא דנפשיה יותר הו"ל להקשות מהא דמערכות דמשנתינו דמוכח בע"כ האפילו מאן דלא דריש ר, ו' ה' דריש, דהכי ס"ל לרבי יהודה ורבי יוסי וכדפירשתי: [מלואים]

לימד על מערכה שניה של קטורת:    קשה לי מנא ליה דבשל קטורת מיירי דילמא מיירי משל בו ביום דכולי עלמא מודים בה וקמ"ל שתהא על מזבח החיצון, ואע"ג דהא נפקא ליה במסקנא מעל המזבח מלפני ה', מ"מ בתחילת דינא דקאמר אש מחתה ומנורה מנין ואילו לא נאמר האי קרא קאמר ורוצה להביא בדינא תאמר אש בקטורת ונאמר אש במחתה ומנורה אלמא פשיטא דאפילו לא נאמר האי קרא אפ"ה הוי מוקי לה לקרא דאש תמיד במערכה של קטורת וללמד שתהא על מזבח החיצון, והא מנא ליה דילמא מיירי האי קרא דאש תמיד במחתה שמוסיפים בו ביום. וכי תימא הא אש תמיד כתיב דמשמע דמיירי מאש תמידית ואש מחתה אינו אלא בו ביום לבד, ליתא הא מתמיד נפקא ליה לאש של מנורה דאש תמיד שאמרתי לך כו' והשתא מנא ליה ללמוד מיתורא דתמיד מנורה דילמא להכי כתב רחמנא להאי תמיד שלא תימא דהאי קרא מיירי מאש של מחתה ולא מאש קטורת של היכל.

וי"ל דאי הוי מוקי להאי קרא בשל מחתה ואפ"ה צריך שיהיה על מזבח אע"ג הקטורת של מחתה רחוק טפי ממזבח החיצון כ"ש של היכל דקרוב וסמוך לו יותר שיהא עליו, דהא מילתא מסברא בלא קרא בסמוך ורחוק תליא כדמפרש ואזיל, אבל כדמוקי לה בקטורת של היכל לא ש"מ של מחתה דאינו סמוך לו כ"כ כמו דהיכל ואיכא למימר או כלך לדרך זו מה להלן בסמוך לו וכו' כדמפרש ואזיל, גם אש מנורה נמי ש"מ ממילא משל מחתה דהא מנורה נמי סמוכה למזבח החיצון יותר משל מחתה, אבל השתא נקיט התנא ואזיל כפי סדר הקרוב וסמוך יותר ואח"ב הרחוק ממנו דבתחילה אין לנו לרבות אלא קטורת דמזבח הפנימי הסמוך למזבח החיצון יותר משל מחתה ומנורה ואח"ב מייתי לה של מנורה הסמוך טפי משל מחתה ואח"ב מייתי לה לשל מחתה דרחוק מכולן ממזבח החיצון, ולמאי דפירשתי ניחא דלבתר דנפקא ליה מיתורא דאש תמיד דמיירי מאש מנורה, קאמר אש מחתה מנין, ודן דינא והדר מחליף לה ורצה ללמדו מקטורת דבסמוך לו, והשתא כיון דקרא דאש תמיד מוקי לה כבר דאיירי ממנורה, א"כ קטורת גופיה מנא ליה דבמזבח החיצון דבעי למילף מחתה מיניה. אלא ודאי היינו טעמא כיון דקרא מיירי ממנורה דאינו אלא על מזבח החיצון כ"ש קטורת דמזבח הפנימי דקרוב לחיצון יותר ממנורה, כדתניא לעיל בפ"ג [ל"ג ע"ב] שולחן בצפון ומנורה בדרום מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא, דאינו אלא על מזבח החיצון, ובסמוך אפרש יותר: [מלואים]

הוי אומר זה מזבח החיצון:    והקשו התוספות למה לי קרא לקטורת דהיכל שלוקחים ממזבח החיצון נגמור ממחתה. ותירצו דממחתה לא מצינו למילף דשאני קטורת דכל יום כיון שמקטירין אותה על מזבח הפנימי יעשו לה מערכה כמו כן על מזבח הפנימי קמ"ל. וקשה לי אם איתא דאיכא למימר דיש טעם לומר דאע"ג דשל מחתה דרחוק מכולן ממזבח החיצון ניטל ממנו אפילו הכי של מזבח הפנימי אינו ניטל משל חיצון אלא מיניה וביה עדיף יותר, א"כ תקשה הא דהקשיתי בסמוך דאמאי מוקי בתחילת דינא להאי קרא דמיירי בשל קטורת דהיכל יותר מבשל מחתה ומנורה וכן באמצע דינא הכבר נפקא ליה מתמיד דבאש מנורה איירי האי קרא מדכתיב תמיד ומ"מ אכתי קם ליה דאש הקטורת היכל נמי ניטל משל חיצון וכדקאמר נאמר אש בקטורת ונאמר אש במחתה כר דילמא לא מיירי מקטורת היכל כלל ואינו אלא על מזבח הפנימי דהו"ל מיניה וביה.

ועוד קשה לי דאפילו לפי המסקנא לא אתי שפיר, דנפקא ליה לאש מחתה מקרא מעל המזבח מלפני ה' וקרא דאש תמיד למנורה שנאמר בה תמיד, אכתי של היכל מנין שניטל ממזבח החיצון, דילמא קרא דאש תמיד לא מיירי אלא ממנורה לחוד, ואין לנו ללמוד של היכל לא ממנורה ולא ממחתה דהא בשל היכל יש טעם לומר דיטול גחלים מיניה וביה עדיף ויעשה מערכתה על גבי עצמה, אלא ודאי הא טעמא דמיניה וביה עדיף לאו מילתא היא.

עוד תירצו התוספות דקמ"ל דעושין לה מערכה בפני עצמה דאי הוי גמרינן מהכא הוה אמינא ביוה"ב סגי חרא מערכה לקטורת דהיכל והלפני ולפנים. ותי' זה יתכן גם למאי דפירשתי דלפי המסקנא דנפקא ליה לאש מחתה מהאי קרא דמעל המזבח מעתה ל"צ קרא להיכל כלל לא לקטורת דשם ולא למנורה דבק"ו נפקא ליה, השתא מחתה דאינה סמוכה כ"כ למזבח החיצון כמו הני מערכתה עליו כ"ש הני דסמוכין לו, וכי איצטריך קרא ליוה"ב שעושין לקטורת דהיכל מערכה בפני עצמו, ובע"ב האי מערכה בפ"ע דרבי קרא לעשות ביוה"ב הוא לקטורת דהיכל כמו בכל יום, דאי למנורה הא בכל יום אין עושין לה מערכה בפני עצמה ומאי שנא בו ביום מכל יום. אלא ודאי מערכה זו בפני עצמה דרבי קרא ביוה"ב לקטורת של היכל רבי, דלא סגי לה במערכה של מחתה אלא עושין לה מערכה בפני עצמה בו ביום כמו בכל יום, דהא אש תמיד תוקד כתיב וכל מוקד יקירת מערכה משמע כדפירש רש"י בפירוש התורה [ויקרא ו' ה'], ומיהו מדכתב רחמנא תמיד יתירא ש"מ דמיירי נמי ממנורה שנאמר בה תמיד, ולעשות מערכה בפני עצמה אי אפשר דמ"ש היום מכל יום, אלא קמ"ל קרא דגם להדלקת מנורה אינו נוטל בו ביום ממערכה של מחתה, אלא ממערכה של קטורת, ובזה ניחא הכל: [מלואים]

אבל [מהאי] גיסא [ומהאי] גיסא אימא לא צריכא:    ומכל מקום לכתחילה כנגד הפתח בעינן כדמשמע בפ"ו דזבחים (נח ע"א), וקרא קמשמע לן דאי שקיל להו שלא כנגד הפתח אינו מעכב בדיעבד. ואע"ג דלרבי יהודה חוקה לא קאי אלא אדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים סד"א צורך פנים כפנים דמי מידי דהוה אקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר דלא עשה ולא כלום אפילו לר"י דצורך פנים כפנים דמי כן פירשו התוספות [ד"ה אבל]. ולפי"ז הא דכתב רחמנא מעל המזבח מלפני ה' תרתי מילי נינהו, מעל המזבח דהיינו אפי' שלא כנגד הפתח אלא דהאי גיסא ודהאי גיסא היינו בדיעבד דוקא, אבל לכתחילה מלפני ה' דהיינו כנגד הפתח בעינן דווקא.

וקשה לי א"כ מעל המזבח הפתח ביה קרא קודם מלפני ה' מיירי בדיעבד, והא בדיעבד לא פתח קרא אלא כתב רחמנא המקרא לסדר תחילה הענין כמצותו ואח"ב מרבי מקראות יתירים לדיעבד, כדאמרינן רפ"ג דסוטה (יט ע"ב) דאמרינן גבי מגילת סוטה תלתא קראי כתיבי והשקה קמא ואחר ישקה והשקה בתרא ודרשי רבנן והשקה קמא לגופה שמשקה ואח"ב מקריב ואחר ישקה וכו' ור"ש דריש ואחר ישקה לגופה שמקריב את מנחתה ואח"ב משקה, והשקה קמא שאם השקה ואח"ב הקריב את מנחתה כשירה, ואמרינן ורבנן בדיעבד לא פתח קרא, והשתא למאי דאמרינן הכא הא פתח קרא בדיעבד. ועוד ק"ל מנא ליה דלכתחילה בעינן כנגד הפתח דווקא [חסרון הניכר יש כאן]. [מלואים]

סליק פרק טרף בקלפי - פרק רביעי