רמב"ם על שקלים ח
שקלים פרק ח
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שקלים ח רמבם
לשון תורה הוא ברוק הזב שהוא טמא, אמר השם יתברך "וכי ירוק הזב בטהור"(ויקרא טו, ח) וגו׳. ועוד יתבאר לך במסכת טבול יום, כי משקים היוצאים מן הטמא שהן כמו המשקים שהוא נוגע בהם, ולפיכך הוא רוק כל הטמאים טמא.
והגוים אצלנו כמו זבים, אמרו "גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם". והיו בשוק העליון של ירושלם גוים שוכנים שם.
ורבי יוסי אמר, כי הטמאים בכל השנה היו מהלכים באמצע הדרכים, והאדם הטהור היה מרחיק אותה ומפריש עצמו לצדדין, והיה מצוה לבני אדם שיפרשו מהם כדי שלא יטמאו. ומפני זה הרוק הנמצא בצדדין טהור והנמצא באמצע הדרך טמא.
ובשעת הרגל הדבר להפך, כי העיקר אצלנו "כל ישראל חברים ברגל", שנאמר "ויעל כל ישראל כאיש אחד חברים"(שופטים כ, יא), וכולם טהורים כאשר נצטוינו חייב אדם לטהר עצמו ברגל. וכל מי שנשאר טמא ולא יכול ליטהר יפריש עצמו לצדדים, ויתרחקו בני אדם ממנו כדי שלא יטמאו כי כל העדה כולם טהורים.
והלכה כרבי יוסי:
שלא כירידתן עלייתן - לפי שהם כשמורידין אותן לטבילה הם טמאים וכשמעלין אותן הם טהורים, ויתבאר לך זה ממקום הכלי ותכונתו, אם נפל בשעת הירידה או בשעת העלייה.
ומגריפה - כלי שמקבצים בו עצמות המתים.
ומריצה - הוא כלי שהיו מכתתין ומרצצים בו העצמות, כדי שיכנסו בסל להוליך אותן ממקום למקום. וזה השם מגזרת ו"תרץ את גלגלתו"(שופטים ט, נג).
ולחוזק טומאתן יהיו בחזקת טומאה.
והלכה כרבי יוסי, כי העיקר אצלנו לא גזרו על הכלים בירושלים.
אבל חוץ לירושלים, כל הכלים הנמצאים בחזקת טומאה שמא הם מדרס הזב או טמאים במת, וזו גזירה מדבריהם:
יום ארבעה עשר מניסן הוא יום שחיטת הפסח, וחזקת כל הסכינין שטהרו לשחיטה, ולפיכך שוחט בה מיד.
ואם מצאה יום שלשה עשר, מזה עליה מי נדה ומטבילה ותשאר עד הערב השמש ושוחט, כי אפשר שהוציאוהו לטהר.
ואמרם שונה - לפי שאנו נותנים אותה ביום שלשה עשר כאילו הוא יום שביעי לטומאתה שהיא צריכה הזייה שניה, כמו שאמר הכתוב בטומאת מת "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי"(במדבר יט, יט) וגו׳.
וכן כשיחול יום ארבעה עשר בשבת, שמא יעלה על הדעת שלא נשחוט בשבת מספק לפי שאפשר שהסכין טמאה והשחיטה נפסדה, הודיענו בכאן שלא נאמר זה אלא שוחט בה מיד, לפי שהוא יום טוב ולפי שהעם יודעים כי אסור בו הזאת וטבילת כלים כמו שיתבאר במסכת ביצה, טהרו אותה מלפני יום טוב.
ואם נמצאת זו הסכין קשורה עם סכין ידועה אצלו, הרי הוא כמו אותה הידועה, אם טמאה טמאה אם טהורה טהורה.
ומה שחייב שניתן סכין שנמצא בארבעה עשר טהורה, ונאמר שטהרה יום שלשה עשר והערב שמש, ולא נאמר זה בקופיץ, אבל נאמר ואפילו יום ארבעה עשר שמא הוציאוהו לטהר ולא נטהר יום שלשה עשר, והוא מה שביארוהו במסכת פסחים והוא, כי הסכין הוא צריך לשחיטת הפסח על כל פנים, כי שחיטת הפסח צריכה בהכרח בין בטומאה בין בטהרה, והקופיץ אינו צריך אלא לחתוך הבשר והעצמות, ואינו ראוי אלא לחגיגת ארבעה עשר שמותר בו שבירת העצם, וחגיגת ארבעה עשר אינה קריבה על כל פנים, כי אם בא פסח בטומאה או במרובה אינה באה כמו שביארנו בפרק ששי מפסחים.
ועל אלו העיקרים נתקיימה זו המשנה כשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר שהכל מטמאין לו, ולפי שהדבר חד ספיקא, שהרי אפשר שימות ויבא הפסח בטומאה ולא נצטרך טהרת הסכין, ואפשר שלא ימות ויבא בטהרה ונצטרך לטהרת סכינין, יטהרו העם סכיניהם בשלשה עשר ויהיו מוכנים. ולפיכך כשנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד, אבל קופיץ לא נתעסקו לטהרו יום שלשה עשר כיון שהיה להם סכין, ושמא ימות הנשיא כיון שהוא גוסס ויבא הפסח בטומאה ולא תהיה שם חגיגה, ולא נצטרך לקופיץ לפי שהוא אינו צריך אלא לחגיגה, או נאמר שלא ימות ויבא הפסח בטהרה שמא יבא במרובה ולא תהיה שם חגיגה ולא נצטרך קופיץ, ומפני זה חזקתו שלא נטהר בארבעה עשר, וכשנמצא ביום ארבעה עשר שונה ומטביל. וזהו עניין אמרם "לשם סכין דחד ספיקא מטביל לה, קופיץ דתרי ספיקי לא מטביל ליה", והבן זה.
וכבר קדם לך "לא גזרו על הכלים בירושלים", והצרכנו זה הסכין טבילה כשנמצא יום שלשה עשר משום חומרא דקדשים:
בתחילת סדר טהרות נבאר לך האבות והתולדות נקראות ולד הטומאה.
ובמסכת פרה תמצא זה הלשון, אמרו כי כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה. אם כן אינה נטמאת זאת הפרוכת מצד שהוא כלי בולד הטומאה אלא במשקה.
ועוד יתבאר לך בתחילת כלים, כי הכלים המטמאים במשקין אינן צריכין הערב השמש אלא אם נטמאו באב הטומאה:
שמונים ושתי רבוא - שמונה מאות אלף ועשרים אלף דינר.
ומלאכת הפרוכת היא מלאכת התשבץ.
וכל מה שנזכר בזה הפרוכת הכל לשון הבאי, וכן בארו בתלמוד:
בית שמאי אומרים, הכל ישרף בפנים אלא מה שנטמא טומאה חמורה בחוץ.
ובית הלל אומרים, לא ישרף בפנים אלא מה שנטמא טומאה קלה בפנים:
רבי עקיבא אינו חושש למין הטומאה לא קלה ולא חמורה, אבל הוא חושש למקום.
והלכה כרבי עקיבא:
הכרכוב הנזכר בכאן, הוא לעניין נתינת מוספי ראש חדש, אמרו שהוא אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים, וכשנצייר המזבח יתבאר לך זה המקום. ועשו זה כדי לפרסמו עניין ראש חדש וכן אמרו "כדי לפרסמו שהוא ראש חודש".
ואמרו המקדיש שקלים וביכורים - הוא שיתן אותם הקדש לבדק הבית.
והלכה כרבי שמעון:
משנה שקלים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב