משנה שקלים ח ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק ח · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

סכין שנמצאת בארבעה עשר, שוחט בה מיד.

בשלשה עשר, שונה ומטביל.

וקופיץ, בין בזה ובין בזה שונה ומטביל.

חל ארבעה עשר להיות בשבת, שוחט בה מיד.

בחמשה עשר, שוחט בה מיד.

נמצאת קשורה לסכין, הרי זו כסכין.

משנה מנוקדת

סַכִּין שֶׁנִּמְצֵאת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד.

בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל.
וְקוֹפִיץ,
בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה, שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל.
חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד.
נִמְצֵאת קְשׁוּרָה לְסַכִּין, הֲרֵי זוֹ כַּסַּכִּין:

נוסח הרמב"ם

סכין שנמצאת -

בארבעה עשר - שוחט בה מיד; בשלשה עשר - שונה ומטביל.
קופיס - בזה ובזה, שונה ומטביל.
חל ארבעה עשר להיות בשבת - שוחט בה מיד.
בחמישה עשר - שוחט בה מיד.
נמצאת קשורה לסכין - הרי היא כסכין.

פירוש הרמב"ם

יום ארבעה עשר מניסן הוא יום שחיטת הפסח, וחזקת כל הסכינין שטהרו לשחיטה, ולפיכך שוחט בה מיד.

ואם מצאה יום שלשה עשר, מזה עליה מי נדה ומטבילה ותשאר עד הערב השמש ושוחט, כי אפשר שהוציאוהו לטהר.

ואמרם שונה - לפי שאנו נותנים אותה ביום שלשה עשר כאילו הוא יום שביעי לטומאתה שהיא צריכה הזייה שניה, כמו שאמר הכתוב בטומאת מת "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי" (במדבר יט, יט) וגו׳.

וכן כשיחול יום ארבעה עשר בשבת, שמא יעלה על הדעת שלא נשחוט בשבת מספק לפי שאפשר שהסכין טמאה והשחיטה נפסדה, הודיענו בכאן שלא נאמר זה אלא שוחט בה מיד, לפי שהוא יום טוב ולפי שהעם יודעים כי אסור בו הזאת וטבילת כלים כמו שיתבאר במסכת ביצה, טהרו אותה מלפני יום טוב.

ואם נמצאת זו הסכין קשורה עם סכין ידועה אצלו, הרי הוא כמו אותה הידועה, אם טמאה טמאה אם טהורה טהורה.

ומה שחייב שניתן סכין שנמצא בארבעה עשר טהורה, ונאמר שטהרה יום שלשה עשר והערב שמש, ולא נאמר זה בקופיץ, אבל נאמר ואפילו יום ארבעה עשר שמא הוציאוהו לטהר ולא נטהר יום שלשה עשר, והוא מה שביארוהו במסכת פסחים והוא, כי הסכין הוא צריך לשחיטת הפסח על כל פנים, כי שחיטת הפסח צריכה בהכרח בין בטומאה בין בטהרה, והקופיץ אינו צריך אלא לחתוך הבשר והעצמות, ואינו ראוי אלא לחגיגת ארבעה עשר שמותר בו שבירת העצם, וחגיגת ארבעה עשר אינה קריבה על כל פנים, כי אם בא פסח בטומאה או במרובה אינה באה כמו שביארנו בפרק ששי מפסחים.

ועל אלו העיקרים נתקיימה זו המשנה כשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר שהכל מטמאין לו, ולפי שהדבר חד ספיקא, שהרי אפשר שימות ויבא הפסח בטומאה ולא נצטרך טהרת הסכין, ואפשר שלא ימות ויבא בטהרה ונצטרך לטהרת סכינין, יטהרו העם סכיניהם בשלשה עשר ויהיו מוכנים. ולפיכך כשנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד, אבל קופיץ לא נתעסקו לטהרו יום שלשה עשר כיון שהיה להם סכין, ושמא ימות הנשיא כיון שהוא גוסס ויבא הפסח בטומאה ולא תהיה שם חגיגה, ולא נצטרך לקופיץ לפי שהוא אינו צריך אלא לחגיגה, או נאמר שלא ימות ויבא הפסח בטהרה שמא יבא במרובה ולא תהיה שם חגיגה ולא נצטרך קופיץ, ומפני זה חזקתו שלא נטהר בארבעה עשר, וכשנמצא ביום ארבעה עשר שונה ומטביל. וזהו עניין אמרם "לשם סכין דחד ספיקא מטביל לה, קופיץ דתרי ספיקי לא מטביל ליה", והבן זה.

וכבר קדם לך "לא גזרו על הכלים בירושלים", והצרכנו זה הסכין טבילה כשנמצא יום שלשה עשר משום חומרא דקדשים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שוחט בה מיד - דודאי הטבילוה בעליה מאתמול ז כדי שיהיה לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום בערב הפסח:

בשלשה עשר שונה ומטביל - כלומר אע"ג דאיכא למימר כבר הטבילוה בעליה צריך המוצאה להטבילה שנית, דשמא לא הטבילוה בעליה דהיה להם שהות להמתין עד סמוך לחשיכה, ואע"פ שלא גזרו על ספק כלים בירושלים משום חומרא דקדשים הצריכוה טבילה. ורמב"ם פירש שונה להזות עליה ח, דשמא נטמאה במת והזה עליה בשלישי, ועתה שונה ומזה עליה ואחר כך מטבילה:

קופיץ - סכין גדול עשוי לחתוך בשר ולשבור בו עצמות:

בזה ובזה - בין בי"ג בין בי"ד:

שונה ומטביל - לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת עצם מותר בה. ובגמרא בפסחים (דף ע:) מוקי מתניתין בזמן שהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר, שאם ימות יהיו כל הציבור טמאים ט ויקרב הפסח בטומאה ולא יהיו צריכים לטהר הכלים. הלכך, סכין שצריך לשחיטת הפסח, דחד ספיקא הוא, שמא לא ימות הנשיא ויעשו את הפסח בטהרה מטבילין אותו, וחזקה שטהרוהו ביום י"ג כדי לשחוט בו את הפסח בי"ד. אבל קופיץ דתרי ספיקי, שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה וא"צ לקופיץ, ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובים ולא יעשו חגיגה בי"ד, הלכך לא מטבלי ליה וחזקתו שלא טהרוהו:

חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד - ולא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחוט בה מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל את השבת שלא במקום מצוה. ורבותי פירשו, שוחט בה מיד בקופיץ קאמר י, דאף על גב דאין חגיגה בשבת, מכל מקום חזקה שהטבילה מערב שבת לצורך חגיגת חמשה עשר:

בחמשה עשר שוחט בה מיד - יא לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב ומטבילין את הכל מלפני יום טוב:

נמצאת - הקופיץ:

קשורה לסכין - אמרינן ודאי הטבילוה עם הסכין. אבל רמב"ם פירש, נמצאת סכין סתמא קשורה עם סכין אחרת ידועה, הרי היא כסכין הידועה, אם טמאה טמאה ואם טהורה טהורה:

פירוש תוספות יום טוב

שוחט בה מיד. פירש הר"ב דודאי הטבילוה בעליה מאתמול והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש"י פרק ו' דפסחים דף ע':

שונה ומטביל. כתב הר"ב והרמב"ם פירש שונה להזות כו' ופי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב בכ"מ דלפירושו לשון שונה ניחא טפי ע"כ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי:

וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. כתב הר"ב ובגמרא כו' שהיה הנשיא גוסס וכו' יהיו כל הצבור טמאין. דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש"י. וטעמא כתב המגיד פ"ב מהלכות אבל לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. ומ"ש הלכך סכין כו' מטבילין אותו פירש"י דמטביל לה בעליה מאתמול:

חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד. כתב הר"ב ורבותי פירשו דבקופיץ קאמר. עיין מ"ש לקמן ומ"ש לעיל דקופיץ עשוי לחתוך בשר כו' מכל מקום יכול ג"כ לשחוט בו אם ירצה. ולשון רש"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחתוך וכו':

בחמשה עשר שוחט בה מיד. כתב הר"ב לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב. כך כתב הרמב"ם אע"ג דמטעמא דבעי הערב שמש נמי ודאי טבלה מאתמול וזה הטעם כתבו הר"ב ברישא בנמצאת בי"ד. והתם א"א לומר טעם דהזאה וטבילה דהא שריא בי"ד. מ"מ הכא נקטי טעמא דרויחא טפי דלא אתי לידי הערב שמש דאפי' טבילה והזאה אסורה. ורש"י לא כתב טעמא דהזאה וטבילה:

שוחט בה. הרמב"ם פירש בסכין וקצת קשה דהוי זו ואצ"ל זו דהשתא נמצאת בי"ד שרי. בט"ו מבעיא. אבל אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל. קמ"ל דבט"ו שוחט בה מיד ונ"ל שמשום זה הוכרח לרש"י [דהיינו רבותי שכתב הר"ב] לפרש בבא דחל י"ד וכו' דבקופיץ מיירי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) לפירושו לשון שונה ניחא טפי כ"מ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי:

(ט) (על הברטנורא) דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש"י. לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. הר"מ:

(י) (על הברטנורא) דג"כ יכול לשחוט בו אם ירצה ולשון רש"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחיתוך:

(יא) (על הברטנורא) אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל קמ"ל דבט"ו שוחט בה מיד כו'. ונראה לי דמשום הכי הוכרח רש"י (דהיינו רבותי שכתב הר"ב) לפרש בבא דחל י"ד כו' בקופיץ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

סכין שנמצאת וכו':    פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע') ומצאתי שהגיה הר"מ ז"ל שנמצאה הצדי בשבא ג"כ והאל"ף קמוצה: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל דמיירי בסכין שאין בו סימן כגון שהרבה סכינים נעשים כן דאל"כ היה אסור להשתמש בה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה. אמר המלקט פי' לא חגיגת י"ד ולא חגיגת ט"ו דשניהם אינם באין בטומאה: עוד בפירושו ז"ל ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובין ולא יעשו חגינה בי"ד. אמר המלקט ואי משום חגיגת ט"ו עדיין יש שהות להטבילה בי"ד הלכך לא אטבלה מארה בי"ד:

קופיץ:    רובן אינם לשחיטה אלא לחתוך בהן בשר ולשבר בהן עצמות: קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר:

בפי' ר"ע ז"ל לפי שאין הקופיס ראוי אלא לחגיגה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאיך שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה ולא לשחיטת הפסח הא תנן בסיפא חל י"ד בשבת שוחט בה מיד ואקופיס קאי דאסכין אין צ"ל שהרי אפי' בלא שבת שוחט בה. וכן בחמשה עשר שוחט בה קאי אקופיץ. וא"כ אין שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה. על כן נראה דקופיס היינו כלי של שני צדדין שצדו אחת היא כסכין והאחרת היא כקורדום כמו שפירש הוא ז"ל במסכת ביצה וא"כ הקופיץ אע"פ שנמצא בי"ד צריך להטבילו כי שמא לא נטלוהו לשחיטה ועל כן לא הטבילוהו בי"ג אבל כשחל י"ד להיות בשבת אע"פ שלא נטלוהו בעליו שאבדוהו לשחיטה מ"מ בודאי הטבילוהו עכ"ל ז"ל:

נמצאת קשורה לסכין הרי זו כסכין:    בירוש' איכא ברייתא דפליגא אמתני' דאדרבא שדינן סכין בתר קופיץ:

תפארת ישראל

יכין

סכין שנמצאת בארבעה עשר:    ר"ל בי"ד בניסן, דאע"ג דקיי"ל כר' יוסי לעיל דבירושלים כולן טהורים [מ"ב]. אפ"ה בקדשים גזרו (רמב"ם פ"יג מהל' אה"ט). ולולא מסתאפינא נ"ל דהכא בנמצא חוץ לירושלים מיירי:

שוחט בה מיד:    דאפילו אם היה טמא, וודאי כבר הטבילוה בעלים מאתמול, כדי שיערב שמשן, וישחטו בה היום. ואי"ל שמא מימים רבים נאבד מזמן רב, אילו כן כבר מצאוהו אתמול:

בשלשה עשר שונה ומטביל:    ר"ל אע"ג שי"ל שמי שאבדה כבר טבלה, אפ"ה חוזר ומטבילה, דמדיש שהות להטבילה עד לפני ערב, אמרינן שמא לא טבלה עדיין. וי"א דשונה, ר"ל מזה עליה הזאה שנייה, דשמא נטמאה ממת, וכבר הוזה עליה בג' כדי שיוכל להשתמש בה בערב פסח, אך שמא חסר עדיין הזאת של ז', להכי מזה ומטביל אבל לא חיישינן שמא נטמ' היום במת, דסמוך לפסח דצריך לו. מזהיר זהיר בי':

וקופיץ:    במצא [פליישהאקקע]:

בין בזה ובין בזה:    בין בי"ג בין בי"ד:

שונה ומטביל:    ר"ל אפשר שיהיה שונה ומטבל דקופץ אינו ראוי רק לחגיגה, שמותר לשבור בה עצם, ולהכי לא הטבילה, והיינו כשהיה המלך גוסס בי"ג, שאם ימות מצוה על כל ישראל להטמאות לו משום כבוד המלך' ואם יהיה כן יקריבו הפסח בטומאה ולא יצטרכו לטהר כליהן, ואז אין מביאין חגיגה, להכי סכין דחד ספיקא הוה, שמא לא ימות מטבילו בי"ג כלעיל, משא"כ קופץ, דמתבעי רק לחגיגת י"ד שאינו בא בטומאה, ואיכא ספק ספיקא, דאפילו לא ימות המלך, שמא יהיו בני החבורה שעל הפסח מועטים, ויהיה די להם בפסח, ולא יצטרכו לחגיגת י"ד שאינו בא רק כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע, הלכך לא מטביל ליה:

חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד:    ומשתמש אפילו בקופץ, דמדאינו יכול לטבול היום, כבר טבלו מאתמול. ואע"ג דבשבת א"צ לקופץ לחגיגת י"ד, שהרי אינו בא בשבת, אפ"ה אמרינן דטבלה לצורך חגיגת ט"ו. ונקט "שוחט" אע"ג דרוב תשמיש קופץ לקצב בשר, כלעיל, מ"מ ראוי ג"כ לשחוט בה לכשירצה. וי"א דאסכין קחי, ואפ"ה קמ"ל, דאפי' בשבת שוחט בה מיד בלי טבילה, ולא חיישינן שהוא טמא ונמצא שמחלל שבת:

בחמשה עשר:    במצא קופץ בט"ו:

שוחט בה מיד:    דהרי אסור להטבילה ביו"ט, וכבר טבלה מאתמול:

נמצאת:    הקופץ:

הרי זו כסכין:    דוודאי הטבילה עם הסכין, דאל"כ האיך קשרם יחד, הרי כלי מטמא כלי ע"י משקין, והו"ל למיחש שמא יתלחלח [כך כ' רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים