משנה שבת ב ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ב · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה:

  1. עישרתם?
  2. עירבתם?
  3. הדליקו את הנר.

ספק חשיכה ספק אין חשיכה, אין מעשרין את הוודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין.

משנה מנוקדת

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה:

עִשַּׂרְתֶּן? עֵרַבְתֶּן? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר.
סָפֵק חֲשֵׁכָה, סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה,
אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי,
וְאֵין מֵטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים,
וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת.
אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעַרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.


נוסח הרמב"ם

שלשה דברים, צריך אדם לומר בתוך ביתו, ערב שבת עם חשיכה -

עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר.
ספק חשיכה, ספק לא חשיכה -
אין מעשרין את הוודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות;
אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין.

פירוש הרמב"ם

הודאי - הוא הטבל, והוא דבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חוק מחוקי השם.

ודמאי - הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו, וכבר קדמו אלו הדינים כולם במסכת דמאי בפרק ראשון.

ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת, ועוד יתבאר זה וטעמו במסכת ביצה. ולפיכך אסור לעשות כן "בין השמשות" לפי שהוא ספק, וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה.

וזה הערוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא ערובי חצרות, אבל עירובו תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום, לפי שדינו יותר חמור כאשר נבאר בעירובין.

והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין, בין השמשות, כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזירה כאשר נבאר לפנים, ותכלית הגזירה בשבת אבל בין השמשות לא.

ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים כגדולה נקרא יום, ושיראה כוכב אחד עד שיראו שנים הוא גם כן יום, משיראו שנים עד שיראו שלושה הוא זמן בין השמשות, וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק. והעיקר אצלנו כי בין השמשות ספק, ועוד יתבארו אלו הדינין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

צריד אדם לומר בתוך ביתו - וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה:

עם חשיכה - כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דלמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום:

עשרתם - לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר:

ערבתם - ערובי תחומין וחצרות יא. והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק:

ספק חשיכה - מתחלת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינונים הוא ספק חשיכה, וקרוי בין השמשות, ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו ג' כוכבים בינונים הוא ודאי לילה לכל דבר:

אין מעשרין את הודאי - דתקון מעליא הוא. ואע"ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות יב:

ואין מטבילין את הכלים - להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי, ואית ביה נמי שבות:

ואין מדליקין את הנרות - כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואצ"ל זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות אין אומרים לנכרי להדליק:

אבל מעשרים את הדמאי - ולא דמי למתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

ומערבין - עירובי חצירות, דחומרא בעלמא הוא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי:

וטומנין את החמין - בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיך הבל אלא גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור ונמצא מבשל בשבת, ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הילכך טומנין את החמין בין השמשות אע"פ שאין טומנין בשבת:

פירוש תוספות יום טוב

ערבתם. פי' הר"ב עירובי תחומין וחצירות. וכן לשון רש"י. ושיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות הוא דתרווייהו שלמה וב"ד תקנום והכי כללינהו הרמב"ם בסוף פ"ק מהלכות עירובין בין ברישא בין בסיפא דמתניתין. ועיין במה שכתבתי בריש פרק ו' דעירובין בס"ד:

אין מעשרין את הודאי. פי' הר"ב קסבר האי תנא דגזרו וכו'. וכ"כ רש"י ומשמע דאנן לא קי"ל הכי וקשיא דהא ב"ה בפ"ק לא התירו אלא עם השמש ועוד אמאי לא פי' כך לעיל דקסבר גזרו וכו'. ותריץ כמו שהעלו הפוסקים כמ"ש בטור סי' שמ"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדא לכ"ע גזרו עליו בין השמשות. ובהך ניחא כל הני דפרק קמא. והא דהכא מפרשי כמ"ד גזרו דוקא. תירץ הב"י בסי' רס"א משום דמתניתא קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהיה טרוד אין מעשרין ומש"ה אוקמוה כמ"ד גזרו וכו' ע"כ. ולי היה נראה להוכיח מדאוקמינן מערבין דסיפא דלא בתחומין. והרי קי"ל דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה כמ"ש הר"ב ברפ"ח דעירובין שמעת מיניה דתנא דמתניתין לא איכפת ליה בבין השמשות לשרויי אפילו לדבר מצוה. אלא דקשיא לי בגוה דא"כ למ"ד דלדבר מצוה לא גזרו לא קי"ל כמתני' דהכא אלא דאפילו עירובי תחומין מערבין בספק חשיכה ואנן פסקינן כאותו מ"ד במ"ג פ"ג דעירובין. וכל הפוסקים פה אחד פסקו להך אוקימתא דהכא דאין מערבין תחומין בספק חשיכה כמ"ש ב"י בסימן תט"ו הילכך ליכא לאוכוחי מהא דתחומין דהא אפי' למ"ד דלא גזרו לדבר מצוה אפילו הכי אוסר בתחומין. ומיהו קשיא למה החמירו. ונ"ל דמהך טעמא גופיה שכתב הר"ב דסמכו לתחומין אקראי. מש"ה עשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עליהם בין השמשות ולא שויוהו רבנן בכלל שאר שבות. ומיהו דוקא לענין התחלת הנחת העירוב אמרו כן אבל לא לשאר דברים כדלקמן פ"ג דעירובין שהזכרתי. ועוד לרש"י והרמב"ם והטור אם עירב בין השמשות עירובו עירוב. ועיין במגיד פכ"ד מה"ש ופרק ו' מהלכות עירובין ועיין בפ"ג דעירובין משנה ב':

וטומנין את החמין. מה שפירש הר"ב דאילו בדבר המוסיף הבל וכו' עיין ברפ"ד ומ"ש שם בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) ושיתופי מבואות בכלל ערובי חצרות הוא דתרווייהו שלמה וב"ד תקנום:

(יב) (על הברטנורא) ומשמע דאנן לא קי"ל הכי וקשיא כו'. והעלו הפוסקים בטור א"ח סימן שמ"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדה לכ"ע גזרו עליו בה"ש ובהך ניחא כל הני דפ"ק וב"ה מתירין עם השמש. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

עשרתם כו':    ופי' ה"ר יהונתן ז"ל עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי שמותר לאכול בחול מפירות שלא נגמרה מלאכתן (כלומר שלא הוקבע למעשר שכל מין ומין יש זמן קבוע ידוע שיקבעו למעשר שאפי' אכילת עראי אסור לאכול מהן אבל קודם לכן מותר לאכול מהן אכילת עראי בחול) אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד שבת אפי' תמרה א' או ענבה א' אכילת קבע מיקרי דמקיים בה וקראת לשבת עונג ע"כ:

ופי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' ויגש דף ע"ט ע"א עם חשיכה הוא קודם לספק חשיכה ע"כ. ומ"מ הוא סמוך ממש לספק חשיכה כדקתני עם חשיכה ופשוט הוא:

בפי' ר"ע ז"ל ונותנין עליו חומרי יום וחומרי לילה אמר המלקט פי' חומרי יום אי מוצאי שבת הוא וחומרי לילה אי ע"ש הוא:

וכתוב בכלבו סי' ל"ו והא דאמרינן דאין מדליקין את הנרות יש אומרים דאפי' ע"י א"י קאמר ואע"פ שהוא ספק חשיכה ויש מתירין ע"י א"י משום שבת דאין שבות במקום מצוה והדלקה ודאי מצוה גדולה היא א"נ משום דאמירה לגוי שבות ודבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ויש שואלין הא דאמרי' בספק חשיכה אין מדליקין נראה הא ודאי יום מדליקין אע"פ שהוא סמוך לחשיכה ואמאי והא צריך להוסיף מחול על הקודש דבר תורה וכ"ת דספק חשיכה הוא התוספת הזה זה ודאי אינו שמפני הספק הוא נאסר וי"ל שכיון שהתוספת אין לו שיעור מן התורה ובכלל זה גם ספק חשיכה לפיכך אין מדליקין את הנרות לעת כזאת עכ"ל ז"ל:

אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים:    פי' אם אינו צריך לפירות או לכלים לשבת: ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל קטנים מערים עליהם ומטבילן תנא רב הושעיא ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו: וכתוב בב"י א"ח ס"ס שמ"ב וז"ל ואפשר שרבינו יעקב ז"ל סובר דמתני' דקתני אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי על כרחך לא במעשר לצורך השבת עסקי' דא"כ אפי' ודאי הוה שרי לעשורי דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא וכיון דבשלא לצורך השבת עסקי' לא הוה לן למישרי לעשר אפי' דמאי אם לא מפני הדוחק ולכן כ' רבינו או שהיה טרוד והוצרך לעשר פי' כלומר שמפני הטרדא דוקא שרי הא אם אינו טרוד לא ולפי זה לא התיר רבינו לעשר אלא דמאי דוקא ויותר נראה לומר דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקיימא לן דלא גזרו על שבות בין השמשות בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיא כמ"ד גזרו על שבות בין השמשות וכמו שפי' רש"י ז"ל שם עכ"ל ז"ל:

ומערבין:    ערובי חצירות וכו'. ובהכי לא קשיא רישא אסיפא. ויש מן הפוסקים מאן דס"ל דאפי' ערובי תחומין לכתחילה הוא שאין מערבין בבין השמשות אבל אם עבר ועירב ערובו ערוב והיא דעת הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי:

וטומנין את החמין:    נראה פי' מים חמין כדפי' רש"י ז"ל בגמ' בברייתא מים חמין למזוג בהן היין לשתות. וכן פי' ר"ע ז"ל לקמן בר"פ כירה ואי קשיא א"כ סתם לן תנא הכא דלא כב"ה אפשר דלאו קושיא היא דלקמן במבעוד יום עסק' ולהכי מותר חמין ותבשיל אבל הכא בבין השמשות עסקינן ולהכי דוקא מים חמין מותר. ולפירוש הרז"ה ז"ל שאכתוב בריש פירקין דלקמן דפי' דלא איירי פ' כירה בהטמנה כלל ניחא טפי ומ"מ הנכון בעיני דהכא חמין דקתני לאו דוקא דה"ה תבשיל דו"ק. ומצאתי כתוב שבע משניות בזה הפרק כנגד ז' שמות הויה שבמזמור שיר ליום השבת וכנגדם תקנו ג"כ שבע ברכות בשבת ופרשת שבת מתחלת בזי"ן זכור את יום השבת ע"כ: סליק פרקא

תפארת ישראל

יכין

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו:    ולמה לא קאמר תנא. לבני ביתו. אלא ר"ל שלא יאמר בקול אווש שישמע בחוץ. רק יאמר בנחת כדי שיצייתו לו:

ערב שבת עם חשכה עשרתם:    דגם אכילת עראי של שבת קובעת למעשר לכן יעשרו מקודם:

ערבתם:    ערובי תחומין וחצירות:

הדליקו את הנר:    *בנר שרואה אותו שלא הדליקוהו. שייך לומר הדליקו. בלשון צווי. ונ"ל דתנא נקט כל הג' כסדר הראוי. דכל הנצרך ביותר מזכירו תחלה דשמא ישכחנה. להכי מזכיר תחלה עשרתם מצורך אכילה בשבת. ואח"כ מזכיר ערבתם שהוא צורך טלטול והליכה. ובסוף מזכיר הדלקה. משום דאח"כ אסור בהב' שהזכיר תחלה:

ספק חשכה ספק אין חשכה:    ר"ל ביה"ש. והוא תוך י"ג מינוטען וחצי קודם צאת הכוכבים. ונ"ח מינוטען וחצי קודם ביה"ש הנ"ל. מחוייב להוסיף מחול על הקודש. כל הזמן הזה או מקצתו. ואחר צאת ג' כוכבים בינונים שאינן מפוזרין. הו"ל ודאי לילה לענין הכנסת שבת. רק במ"ש מחמירין דלא סגי בהכי. מדלא בקיאינן בבינונים. להכי צריך ג' כוכבים בינונים. ועוד ג' קטנים (רס"א ורצ"ג):

אין מעשרין את הודאי:    טבל וודאי. וה"ה דאין מפרישין אז חלה (רס"א מג"א ס"ק ב'). ואף דהפרשת מעשרות שבות. ול"ג אשבות בין השמשות (כשמ"ב). היינו לצורך גדול או לצורך מצוה (כשם וססש"ז). אבל הכא מיירי בא"צ לו בשבת (ט"ז רס"א ומג"א ססש"ז). מיהו בחלה דידן כיון דאוכל והולך ואח"כ מפריש (י"ד שכ"ג) ודאי גזרו אשבות דהפרשה. דהרי א"צ להפריש (ועי' סי' תק"ו):

ואין מטבילין את הכלים:    מיירי נמי בא"צ להם מאד לשבת. ולהכי נקט כלים ל"ר. מיהו דוקא בנטמאו בדאו'. מחזי טבילה כמתקן. אבל כלים חדשים. י"א דאפי' בשבת שרי להטבילן. ויש להחמיר. מיהו בעבר והטבילן בשבת. יש להתיר לצורך. ובשכח להטבילן בע"ש יתנם במתנה לעובד כוכבים. או יטבלם במקוה דרך שאיבה בלי ברכה (מג"א שכ"ג):

ואין מדליקין את הנרות:    נ"ל דר"ל לא יאמר לעובד כוכבים להדליקן דאע"ג דאמירה לעובד כוכבים רק שבות. הכא מדנקט נרות לשון רבים. מיירי בא"צ להם רק להרווחה. כרבוי נרות שמדליקין לכבוד שבת. ולא מחשב כ"כ לצורך מצוה. משא"כ נר יחידי של שבת. שמחוייב כל א' להדליק בביתו (כסי' רס"ג). מחשב צורך גדול. ומותר להדליקו אז ע"י עובד כוכבים. (רס"א). וה"ה נר יא"צ מותר להדליקו אז ע"י עובד כוכבים. דמדנזהרין בו מאד מחשב צורך גדול (רט"ז ורמג"א רס"א) וכן מותר לומר אז לעובד כוכבים לעשות אפילו מלאכה גמורה לצורך חול. אם הוא הפ"מ. דאין חלוק בין צורך גדול להפסד מרובה (שם):

אבל מעשרין את הדמאי:    דרוב ע"ה מעשרין הן. ולא הו"ל כמתקן:

ומערבין:    דוקא ערובי חצירות ותבשילין. דהו"ל נמי מצוה וצורך גדול (תקכ"ז). אבל ערובי תחומין אע"ג דתחומין נמי אין מערבין רק לדבר מצוה. אפ"ה גזרו על שבות כזה. מדהו"ל אקנויי רשות (תוס' גיטין ד"ו ב' ד"ה עירבתם) (תקכ"ח):

וטומנין את החמין:    בדבר שאינו מוסיף הבל. אע"ג דבשבת אסור. התם ה"ט שמא ימצאנה אח"כ מצוננת וירתיחנה. משא"כ ביה"ש כל הקדירות רותחות הן. וליכא למיחש להא. מיהו לאחר שקבל שבת בפירוש. או אחר שאמר מזמור שיר ליום השבת. דהוי לדידן כקבלת שבת (כאשל רס"א סקי"ג). אפילו אין עדיין בין השמשות. ע"י ישראל הכל אסור. ורק אמירה לעובד כוכבים לעשות מלאכה דאו'. משום צורך מצות קצת. שרי אז. מדלא עדיף קבלתו לשבת מביה"ש. דשרינן גבה אמירה לעובד כוכבים דקילא (מג"א שם סק"ז). ודוקא בקבלי' לשבת או אמר מזמור שיר ליום השבת. תוך שעה ורביע קודם הלילה [והוא בצמצום ע"ב מינוטען קודם צאת הכוכבים]. אבל קודם לכן. אין קבלתו כלום (רס"ג ס"ד וסי"ד). ואף לי"א שם. דאף בקבל שבת קודם זמן הנ"ל. אותו שקבל אסור במלאכה. היינו במלאכה דאורייתא אבל במעשרין ומערבין. אף המקבלין שרו בקבלו קודם זמן הנ"ל:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים