רמב"ם על שבת א

שבת פרק אעריכה

משנה אעריכה

קודם שאתחיל בפירוש, אקדים ההקדמות שהאדם צריך לעמוד עליהם, ואז יתבארו ענייני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה.

ומהם כי שנוי המקומות בדיני השבת ארבעה, והם הנקראים "רשויות שבת".

אחד מהם נקרא "רשות הרבים" - והוא מקום שידרכו בו כל העם כולם, ובתנאי שיהיה בלי קירוי, ושיהיה רוחבו שש עשרה אמה או יותר, ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה. כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים, אבל יש לה דינין עוד נבארם בפרק חמישי ממסכת עירובין. ואולם כי רשות הרבים הוא כמו המדברות, היערים, והדרכים המפולשין להם.

והשני "רשות היחיד" - והוא המקום שאין דורכין בו רבים, והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים או יותר על אלו השיעורים, אבל אם היו פחות מאלו השיעורים ברוח מן הרוחות השלשה אינו רשות היחיד. ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד בשטח הארץ בזה השיעור, או חפירה בארץ שיהיה לה אורך רוחב ועומק כאשר התנינו, או מקום מוקף בארבעה כתלים כמו הבתים והדיורין, הכל יקרא רשות היחיד, ובתנאי שיהיה גובה הכתלים עשרה טפחים כמו שבארנו, והחלל ביניהם ארבעה על ארבעה או יותר.

והשלישי הוא הנקרא "כרמלית" - והוא המקום אשר לא נשלמו בו תנאי רשות הרבים, ולא תנאי רשות היחיד. וגידרו כאשר אומר, והוא כי כל מקום שיהיה בו ארבעה טפחים באורך וארבעה טפחים ברוחב או יותר וגבהו שלשה טפחים הוא כרמלית, בין יהיה חפירה בארץ, או עמוד עומד על שטח הארץ הכל שווה. אלא אם יהיה העמוד עומד גבוה תשעה טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים, כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם, אבל אם הוא פחות מתשעה טפחים עד שלשה הוא כרמלית, וכן אם הוא יותר מתשעה עד עשרה, אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רשות היחיד לפי שנשלמו בו תנאיו. ואם הוא גם כן פחות משלשה טפחים הוא רשות הרבים, לפי שהעיקר אצלנו בכל התורה "כל פחות משלשה - כלבוד דמי". אבל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וארבעה טפחים רוחב, לפי שהעיקר אצלנו "אין כרמלית - פחותה מארבעה". וגם כן המקומות שיש להם שלשה כתלים, והרוח הרביעית ממול רשות הרבים, הם כרמלית, ובתנאי שיהיה בו ארבעה על ארבעה.

והרביעי "מקום פטור" - והוא בכל מקום שיהיה בגבהו יותר משלשה טפחים ואפילו עד לרקיע, ורוחבו פחות מזה השיעור, זה יקרא מקום פטור. ואפילו יהיה ארכו ארבעה טפחים, ורוחבו ארבעה טפחים פחות רוחב שיעורה, וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע, הרי זה מקום פטור. ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ, או חפירה בארץ יהיה בהם זה השיעור, אלא אם היה בגובה העמוד העומד תשעה טפחים בצמצום, שהוא רשות הרבים מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לאורכו ולרוחבו.

ודיני אלו הרשויות כך - כי רשות היחיד ורשות הרבים מי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת, יתחייב סקילה אם הוא מזיד, או חטאת אם הוא שוגג, לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר.

ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם, יתחייב מלקות אם הוא מזיד, ואם הוא שוגג אינו חייב כלום, לפי שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד, שהוא לוקה אפילו על השגגה כאשר נבאר במקומו.

אבל מקום פטור מותר להוציא ממנו לכל אחד מהשלושה רשויות ומהם אליו, וזה מותר לכתחילה, ולכך נקרא מקום פטור.

ומפני זה נקראת כרמלית, לדמותו כאשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל, כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד, ויהיה אמיתת השם "כארמלית".

ודע כי כל יציאה היא גם כן הכנסה בהיקש אל המקום שהוציאו אליו החפץ, וכל הכנסה היא גם כן יציאה בהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ, אלא שמנהג המשנה לקרות טלטול הדבר מרשות היחיד לרשות הרבים "הוצאה", ועקירת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד "הכנסה", ועל זה המנהג יאמרו "מכניס ומוציא" בכל זה העניין.

ודע כי בכל מקום שאמרו בזו המסכתא "פנים וחוץ", רצונם בזה רשות היחיד ורשות הרבים.

וכל מה שאמרו בו "חייב", הוא סקילה אם הוא מזיד, או קרבן חטאת אם הוא שוגג.

וכל מה שאמרו בו "חייב חטאת", רוצה לומר אם הוא שוגג, ואם הוא מזיד יתחייב סקילה.

וכל מה שאמרו בו "פטור" באיזה דבר שיהיה ממשפטי השבת, רוצה לומר פטור מן המיתה, ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד, אלא בהלכות ידועות שאמר בהם פטור על דרך שתוף הלשון ואף על פי שהוא מותר, ועוד נעורר עליהם כשנזכרם.

ומפני מה אמר "העני ובעל הבית", ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד, זה היה לאחוז דרך קצרה, לפי שהיה צריך לומר "האיש העומד ברשות הרבים" במקום אמרו "עני", אם כן תורה לנו מלה אחת כל העניין כמו שיורו ארבע מלות.

ומה שחייבו להתחיל בדין "ההוצאה מרשות לרשות", ואם היא מנויה בסוף אבות מלאכות (פרק ז דף ע"ג.) רוצה לומר "המוציא מרשות לרשות", לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב, לפי שאינם צריכים בה לכלי. וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אף על פי שהנראה ממנה אינה מלאכה, על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשה אתיא כמו שיתבאר.

והטעם שהצריכו לומר "יציאות השבת" ולא אמר "הכנסות השבת", כי כל יציאה היא הכנסה כאשר בארנו. ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותן מדברי השם יתברך שאמר "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא"(שמות לו, ו), למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה, והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה, והיה מרשות היחיד לרשות הרבים והיא הוצאה כמו שבארנו, ולפיכך אמר יציאות שבת. ואם תקשה ותאמר, מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מן המקרא אלא ההוצאה, זאת הקושיא כבר הקשוה בתלמוד (דף צו:) ואמרו "מכדי גמרא הוא? מה לי הכנסה, מה לי הוצאה", עניין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא, לפי שעניין הכנסה והוצאה אחד כאשר בארנו.

זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום. ואני עתה אתחיל לפרש ואומר:

שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ - רוצה בזה שהם שני מינים, הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. ויהיו באלה השני מינים שמונה חלקים, ארבע תלויות באדם העומד ברשות הרבים, וארבע תלויות באדם העומד ברשות היחיד, וזהו עניין אמרם "ארבע בפנים" ו"ארבע בחוץ". והארבעה מינים התלויים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים, וגם כן הארבעה התלויים בעני כפי לשון המשנה.

והעיקרים שנבנית זאת המשנה עליהם שלושה, וכשתדעם ותבינם תדע מאיזה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן העני.

האחד מהם, כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד, או חטאת אם הוא שוגג, על הוצאתו מרשות לרשות, עד שיעקור החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך, אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח ברשות הרבים או הניח ולא עקר פטור הוא.

והעיקר השני, כי כשיתחיל אדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה, ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה, בעניין שאילו גמר אותה הראשון היתה מלאכתו גמורה, שניהם פטורים לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור. וזהו מה שאמר התלמוד (דף צג.) "יחיד העושה אותה חייב, שנים פטורין". והרמיזה על זה מאמר השם יתברך "בעשותה אחת"(ויקרא ד, כז), ואמרו "העושה את כולה, ולא העושה מקצתה". והדמיון על זה, אם כתב שמעון א' ביום השבת וכתב ראובן ב', אך על פי שנגמר השם משניהם יחד, וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב, אף על פי כן שניהם פטורין.

והעיקר השלישי, כי לא יתחייב העוקר מרשות והניח ברשות אחר, עד שיעקור ממקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה ויניח גם כן במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה או למעלה מזה, כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו החפצים המונחים ולא יתקיימו אלא אם יהיו אותן החפצים דקים. ולפי שיד האדם יניחו בה החפצים הגדולים, ומה שיש בה מתכונת הקבוץ והפשוט והאחיזה, מפני זה נחשוב אותה כאילו היא מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאילו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו.

ולפי שהיו אלו עיקרים ידועים באמיתת הקבלה, אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב, לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד, וגם כן כשלקח העני מיד בעל הבית והוציא העני חייב, ולפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר, לפי שכבר נתתי לך עיקר כי כל מה שיבוא ביד האדם כאילו הונח בארץ במקום שהוא שם אותו האדם. ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין, לפי שהאחד עקר מרשות הרבים והוא העני, והשני הניח ברשות היחיד והוא בעל הבית. וגם כן אם נתן בעל הבית דבר ביד העני והוציאו העני שניהם פטורים, לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים. אלו הן "ארבע בחוץ". ועל זה החלוק בעצמו זאת הסברא גם כן מ"ארבע שבפנים".

ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ - מפני מה יחס ארבע מינים אלו לעני ואמרנו שהם תלויים בו, והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שבארנו, לפי כי השנים הנשארים יחוסם אליו כיחוסים לבעל הבית לפי ששניהם פטורין. זה מבואר ואינו קשה, כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעולה לו, והיו הארבעה מינים תלויים בו אף על פי שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שווה. וכן התשובה באמרו ארבע בפנים, כי בעל הבית פשט ידו לחוץ, וייחס לו הפעולה אף על פי ששניהם פטורין.

וכבר הודעתיך בפתיחת דברי, כי כל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור - רוצה לומר פטור מן המיתה וחייב מלקות, וזאת היא כוונתם באמרם "פטור אבל אסור", אלא מקומות שייעדנו להעיר עליהם כשיזכרו.

ומאותן המקומות, אמרו בכאן "העני חייב ובעל הבית פטור", כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה, רוצה לומר שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח.

וגם (כן) אמרו העני פטור, שהוא פטור לגמרי, לפי שהוא גם כן לא עקר ולא הניח.

אבל אמרו שניהם פטורין, הוא "פטור אבל אסור", לפי שכל אחד מהן עשה מקצת מעשה כמו שבארנו:

משנה בעריכה

ספר - ידוע.

ובורסקי - המקום שמעבדין בו העורות.

וזאת המנחה הנזכרת בכאן - רוצה לומר אפילו מנחה גדולה, כל שכן מנחה קטנה שעונתה קצרה כמו שבארנו במסכת ברכות.

והטעם במניעת התספורת קרוב לשעת התפילה, שמא ישבר הזוג או גזירה שיארע דבר בכלי מכלי התספורת אחר שהתחיל להסתפר, ויצטרך לתקן הכלי ובין כך תעבור עונת התפילה.

והטעם במניעת הכנסת המרחץ, גזירה שמא יתעלף.

והטעם במניעת הכנסת בית העבוד, אפילו לראות העורות בלבד, גזירה שמא יראה בהם שום פסידא וישלח ידו להניעם, וימשך במלאכתו ותעבור שעת התפילה.

והטעם במניעת האכילה ואפילו דבר מועט, לפי שהם היו שותים בתוך האכילה ומנעו הכל, גזירה שמא ימשך באכילה ובשתיה ותעבור עונת התפילה.

וכמו כן אין דנין סמוך לשעת תפילת מנחה, ואפילו בגמר הדין ושמעו טענות בעלי הדין ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר אלא גמר דין בלבד, אין ראוי לדיין לפסוק הדין סמוך לשעת התפילה, גזירה שמא יראה לדיין דבר חדש בדין ויצטרך להתחיל בדין מתחילתו, וישאל טענות מבעלי הדין שנית וימשוך הדבר ותעבור השעה. אבל אם התחילו בדין, אין מפסיקין בו עד שיגמור.

ומה שאמרו מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפלה - אינו רוצה בזה שהדין מפסיקין לקרית שמע ואינו מפסיק לתפילה, אבל פירוש העניין כי כשבני אדם קורין בתורה והגיע זמן קרית שמע מפסיקין וקורין קרית שמע, ואם הגיע שעת התפילה אין מפסיקין, אבל בדין אם התחילו אין מפסיקין בשום פנים, וכן אם התחיל בתספורת או באכילה או במרחץ או בהכנסת הבורסקי לא יפסיק כלל.

וגדר זמן התחלת התספורת, משישים הבגד הידוע אצל הספרים על כתפיו ויכין עצמו לתספורת, ונקרא בלשון חכמים "מעפורת". והתחלת המרחץ, משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו. והתחלת הבורסקי, משיחגור חגורו ויתחיל להניע בעורות. וזמן התחלת האכילה, משיטול ידיו. וזמן התחלת הדין, משיסדרו סדר ישיבתם וישבו לדין, ואם סדרו ישיבתם מתחילת היום ונמשכו בדין, משיתחילו בעלי דין לטעון טענותיהם.

וזאת המשנה דיברה בחסידים גדולים לומדי תורה תמיד כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, אבל חכמי התלמוד אמרו שהיו מפסיקין בין לקרית שמע בין לתפילה, כל שכן זולתם.

ומפני מה באה זאת המשנה בכאן ואין בא מעניין שבת כלום? - זה היה לשני טעמים, האחד שהוא מכלל שמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כאשר נבאר לפנים, והשני שהוא דומה למשנת "לא יצא החייט במחטו" שהוא מעניין השבת, ולפי שהיה צריך לומר "לא יצא החייט במחטו", אמר כל הדומין לו מן הגזרות. והטעם שהקדים זאת המשנה על "לא יצא החייט" הוא בספק, ואולי על זה הסדר היו הגזרות באותו היום:

משנה געריכה

חייט - שם ידוע לאומן התפירה.

ומחט - שם כלי התפירה.

ולבלר - הסופר.

וקולמוס - ידוע.

וזה גזירה שמא ישכחו.

ולא יפלה את כליו - רוצה לומר להסיר הכינים מבגדיו, גזירה שמא יתקן הנר ואפילו היה הנר בתכלית הגובה.

וכן אסור לקרות לאור הנר, אלא אם יש עמו אדם אחר לשומרו שלא יתקן הנר.

החזן רואה - זהו שהתירו למלמד תינוקות ליקח בידו ספר, ולראות לאור הנר תחילת הפרשה שהוא רוצה להתחיל עם התלמידים שתי מלות או שלש, לפי כי בזה השעור לא יטעה שיתקן הנר, ואחר שיראה תחילת הפרשה יניח הספר ויתננו לתלמידים ויקראו בו לאור הנר, לפי שהוא שומר אותם. ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידים בספר לאור הנר, וזהו עניין אמרו אבל הוא לא יקרא. ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרוא לאור הנר והרב שישמרם, ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים, לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם.

מפני הרגל עבירה - כלומר שלא ירגילו עצמם הזב והזבה באכילתם יחד, ושמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבעול אותה והיא בכרת מלשון התורה, ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אשתו הזבה יחד, אף על פי ששניהם טמאים:

משנה דעריכה

וחנניה בן חזקיה בן גרון זכור לטוב, מבעלי החכמה וגדול בדורו, ונסתפקו חכמי דורו בספר יחזקאל, והוא ניער חצנו לפרש עניינו ונתיחד בעלייה לחבר הפירוש, והיו החכמים עליהם השלום מבקרין אותו תמיד, והוא מתעסק באותו חבור. ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי שמאי ובית הלל, ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היו באותו מעמד, ונמנו והיו בית שמאי יותר, והשם אמר "אחרי רבים להטות"(שמות כג, ב), כאשר נתננו העיקר בפתיחת חבורנו זה.

ובית שמאי כולם הסכימו על אלה הגזירות השמונה עשר דבר באותו היום, ויהי כן וגזרו שמונה עשר דבר. ועוד הסכימו בית שמאי ובית הלל באותו היום בשמונה עשר הלכות, ולא היה ביניהם מחלוקת אפילו באחת. ונחלקו בשמונה עשר הלכות ולא נמנו עליהם לדעת הרבים, ואולי נמנו ורבו בית הלל, כי אולי היה אחד מתלמידי שמאי סובר כדעת בית הלל, או מתלמידי בית הלל סובר כדעת בית שמאי.

ואמרם אלו מהלכות שאמרו - רוצה לומר שהם מן ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת, וזה מספרם:

  • "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" - והם שמונה דינין, וכבר הקדמתי מחלקותם.
  • והתשיעית - "לא ישב אדם לפני הספר".
  • והעשירית - "ולא למרחץ".
  • והאחד עשר - "ולא לבורסקי".
  • והשנים עשר - "ולא לדון".
  • והשלושה עשר - "ולא לאכול".
  • והארבעה עשר - "ולא יצא החייט במחטו".
  • והחמישה עשר - "והלבלר בקולמסו".
  • והששה עשר - "ולא יפלה את כליו".
  • והשבעה עשר - "ולא יקרא לאור הנר".
  • והשמונה עשר - "לא יאכל הזב עם הזבה".

אבל השמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, אני אמנה אותם לך מבלי מפורשות, לפי שכולם יתבארו במקומן מן המשנה:

  • הראשונה - "האוכל אוכל ראשון".
  • השניה - "האוכל אוכל שני".
  • השלישית - "השותה משקין טמאים".
  • הרביעית - "הבא ראשו ורובו במים שאובין".
  • החמישית - "טהור שנפלו על ראשו ועל רובו, שלשה לוגין מים שאובין".
  • השישית - "הנוגע בספר".
  • השביעית - "הידים".
  • השמינית - "האוכלים והכלים".
  • התשיעית - "המניח כלי תחת הצנור".
  • העשירית - "כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע".
  • האחד עשר - "הבוצר לגת הוכשר".
  • השנים עשר - "גידולי תרומה".
  • השלושה עשר - "מי שהחשיך לו בדרך".
  • הארבעה עשר - "פת נכרים".
  • החמישה עשר - "שמנם".
  • הששה עשר - "יינם".
  • השבעה עשר - "יחוד בנותיהם".
  • השמונה עשר - "שיהא תינוק גוי מטמא בזיבה".

והשמונה עשר הלכות שנחלקו בהם באותו היום, יתבארו בזה הפרק:

  • הראשונה - "אין שורין דיו".
  • השניה - "סממנין".
  • השלישית - "כרשינין".
  • הרביעית - "אונין של פשתן".
  • החמישית - "צמר ליורה".
  • השישית - "מצודות חיה".
  • השביעית - "מצודות עופות".
  • השמינית - "מצודות דגים".
  • התשיעית - "אין מוכרין לנכרי".
  • העשירית - "אין טוענין עמו".
  • האחד עשר - "אין מגביהין עליו".
  • השנים עשר - "אין נותנין עורות".
  • השלושה עשר - "ולא כלים לכובס נכרי".
  • הארבעה עשר - "לא ישאילנו".
  • החמישה עשר - "לא ימכור לו".
  • הששה עשר - "לא ילוהו".
  • השבעה עשר - "לא יתן לו במתנה".
  • השמונה עשר - "לא ישלח אגרות".

ונשוב להשלים פירוש זאת ההלכה.

ומה שאמר כיוצא בו כשאמר לא יאכל הזב עם הזבה - לפי שזה הדין יצא מעניין המסכתא. וכשאמר לא ישב אדם לפני הספר והסמוך לו ממה שאינו מעניין השבת, זה הוא מפני טעם, והטעם הוא "כי לא ישב אדם", ושאר המאמר כולו בכולם אנו חוששין "הכנסת שום עת", כמו לא יצא החייט במחטו שאנו חוששין בו גם כן הכנסת עת, אבל לא יאכל הזב עם הזבה אין לחוש בו הכנסת עת, ולפיכך אמר כיוצא בו ענינו שזה דומה לזה דמיון בלי חזק. ופנים אחרים והוא כי לא ישב אדם וכו', לא קדמו דבר מן העניין שיאמר בו כיוצא בו, אבל לא יאכל הזב עם הזבה קדמהו דבר מן העניין לפיכך ראוי שיאמר בו כיוצא בו.

ופירוש לבקרו - ידוע. והיא מלה עברית צחה, "לא יבקר בין טוב לרע"(ויקרא כז, לג), "לא יבקר הכהן"(ויקרא יג, לו):

משנה העריכה

שורין - ידוע.

ודיו - שם לדבר שכותבים בו.

ואמרו בכאן שורין דיו - עניינו שלא ישרו עירוב סממני הדיו.

וסם - הוא שם איזה עיקר שיהיה ממיני העיקרים, ובלשון רבים סממנין.

וכרשינין - הכוסמת, לפי שבתחילה שורין אותה ואחר כך מאכילין אותה לשוורים:

משנה ועריכה

אונין - ערב המטווה.

שיהבילו - בכדי שיעלה מהם ההבל, ושם ה"אור" בלשון חכמים "הבל". וכן מנהג מבשלי המטווה, להחם התנורים ולהשליך בהם מטווה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר, ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן.

ויורה - קדרת צבע.

ואין מודים בזה בית הלל אלא בשני תנאים, האחד שתהיה יורה עקורה ולא תהיה תחתיה אש שמא יחתה בגחלים, והשני שתהיה היורה טוחה כלומר פיה סתום גזירה שמא יניע הצבע בשבת.

ופירוש לקלוט את העין - שיקבל את הגוון, והעניין שיתחיל להצטבע:

תחילת משנה בנוסח הרמבםעריכה

זה הפירוש מובן בעצמו:

משנה זעריכה

טוענין עמו - הגבהת המשא עמו על גבי הבהמה.

ומגביהין עליו - הגבהת המשא על גבו.

ועניין מקום קרוב - שיגיע הגוי לביתו ומקום ישיבתו קודם הכנסת שבת.

ובית הלל אומרים, כדי שיצא מפתח ביתו בלבד:

משנה חעריכה

עבדן - מעבד העורות.

וכובס - הוא מכבס יריעות בגדי פשתן, ונקרא בלשון חכמים "קצר", וגם כן בלשון ערבי "קצאר":

משנה טעריכה

הבגדים הלבנים הם צריכין כבוס יותר מן הבגדים הצבועים, אבל הבגדים הצבועים מותר לתתם לכובס ואפילו ערב שבת, ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל.

ואין הלכה כמותו אלא כבית הלל, שהתירו לתת איזה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר.

וקורת בית הבד - היא קורת הבד, והעניין כי אבן הגת יורידו אותו על הזיתים ויניחו אותו, והם נסחטין ומתמצין כל השבת. וגם כן יסבבו החבלים על הענבים הדרוכים, כדי שיתמצו ויזובו כל השבת.

ועגול - שם כל דבר עגול אצלם.

ומותר לעשות כל זה עם חשכה:

משנה יעריכה

חררה - חלה.

יקרמו פניה - כלומר שקרמו וקפאו פני החררה שהם כלפי אויר התנור.

ורבי אליעזר סבר, כי אפילו לא נשאר מן היום אלא כדי שיקרמו פניה הדבקים בחרס התנור, שהם קופאים קודם מן הפנים שהם כלפי אויר התנור.

ואין הלכה כרבי אליעזר.

ואמרו כדי שיצולו - בכדי שיהיו ראוין לאכילה, אף על פי שלא נשלם בישולם:

משנה יאעריכה

משלשלין - תולין עם חשיכה, כשיחול ארבעה עשר בניסן ערב שבת, ולא נגזור "שמא יחתה בגחלים" כדי למהר הבישול, כי בני חבורה זריזין הן.

ופירוש מחיזין את האור - מדליקין או מבעירין, והעיקר מאחיזין את האור.

ומדורה - כמו יוקדה או יקוד.

ובית המוקד - מפורש במסכת תמיד, והיא לשכה שהיו קוראין אותה [לשכת] בית המוקד, והיתה שם מדורת אש בוערת תמיד, ולפיכך נקראת אותה לשכה בית המוקד. והצורך אליה כי ידוע בקבלה שאי אפשר בלי הבערת אש על המזבח בכל יום, ואף על פי שהיה שם אש מן השמים, והוא אמרם "מצוה להביא אש מן ההדיוט". והתירו להדליק האש בראשי העצים באותה מדורה עם חשכה, ולא נחוש שישלח ידו לדחות את העצים לגבי האש כדי שתגמור הבערתן כיון שנכנסה שבת ולא נגמרה הבערתן, לפי שהכהנים זריזים הן. אבל בשאר מקומות אין עושין מדורה אלא בכדי שיצת האור ברובו. וכן אמרו כדי שיצת האור ברובן קודם הכנסת שבת. ויוודע זה כשתהא שלהבת עולה מאליה מבלי סיוע ונפיחה והבאת עצים דקין תחתיה.

ואין הלכה כרבי יהודה, שאמר שיאחז האש בראשי הפחמין עם חשכה ואינו צריך לרובן: