רמב"ם על שבת ג

<< · רמב"ם · על שבת · ג · >>

שבת פרק ג

• ראו גם: נוסח המשנה שבת ג רמבם

משנה א

נותנין עליה - רוצה לומר נותנין מערב שבת וישאר כן עד למחרת.

בית הלל מתירין להשהות על הכירה הנזכרת חמין ותבשיל, ובית שמאי אומרים חמין בלבד.

בית הלל אומרים מחזירין בשבת על גבי גרופה וקטומה, או על גבי כירה שהוסקה בקש או בגבבא, ובית שמאי אומרים אין מחזירין כלל.

ומה שאמרו בית הלל מחזירין, בתנאי שלא תונח הקדירה על דבר אלא שתהיה באויר עד שישפך ממנה ויחזירנה. ומה שאמרו בית הלל, שאסור לשהות התבשיל על גבי כירה אלא אם הוסקה בקש ובגבבא או שתהיה גרופה וקטומה, הוא בתבשיל שנתבשל חצי בשולו, לפי שנאמר גזירה "שמא יחתה בגחלים" לגמור בשולו, אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתיאשו מבשולו עד הבוקר, או אם יגמר בשולו עד שאינו צריך לאש והאש הוא מפסיד אותו, מותר לשהותו על גבי הגחלים, ואינו צריך להוציא האש והוא אמרם עד שיגרוף, וגם אינו צריך להשים דשן על גבי גחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר וזו היא שקורין אותה "קטומה", תרגום דשן "קיטמא" והוא האפר. וכשתתבשל "בשיל ולא בשיל" ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק, ויהא מותר לשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיח דעתו.

וקש - הוא התבן.

וגבבא - זבל השדות.

וגפת - פסולת הזיתים, הנשאר אחר סחיטתן והוצאת שמנן:

משנה ב

כופח - הוא שאשו פחות מאש התנור ויותר מאש הכירה.

והכירה - מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדירות, ויתנו האש תחת שתי הקדירות בכירה אחת, על זאת הצורה:

וכופח הוא כמו כן בנוי בארץ, והוא מקום ששופתין בו קדירה אחת ונותנין האש תחתיה, ולכן יגדל חמימות הכופח יותר מן הכירה, לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדירות בכירה:

משנה ג

מיחם - שם הכלי שיחמו בו המים, והוא נעשה מנחשת או ברזל ברוב, ותשאר חמה אחר שיורידוהו מן האש.

ופירוש תתגלגל - תתערב, העניין שתתבשל קצת בשול.

וסודר - שם הבגד, והקבוץ סודרים. וכשיהיה הסודר חם והוחם לשמש, לא תתגלגל בו הביצה.

ולא חלק רבי יוסי בסודר שהוחם באש שאסור לצלות בו, לפי שהכל מודים בתולדות האור שהוא אסור, אבל המחלוקת במה שהוחם בשמש, רבנן אוסרים אותו כדי שלא יתגלגל בתולדות האור, ורבי יוסי אינו מודה בזאת הגזירה.

וכמו כן אינו חולק רבי יוסי בחול ואבק הדרכים, כי הוא אוסר להטמין שם הביצה לבשל, לא מפני שהוחמו מן השמש, אלא מפני טלטול העפר שהוא אסור לדברי הכל.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ד

סלון - צנור עגול, יהיה עשוי מחרס או עופרת או זולתם.

וחמי טבריא ידועים, כי היו מימיהם כולם מרחצאות חמים בטבעם.

ואמה - שם שוקת המים שמושכים ממנו בסילונות.

והיו אותן הסילונות משוקעות במימי המרחצאות ומתחממות, והיו המים הנמשכים דרך אותן הסילונות חמים.

ונתנו חכמים אותן המים בשבת כחמין שהוחמו בשבת, שהן אסורין בשתיה ולרחוץ בהם אפילו אבר קטן מאברי הגוף, וביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, שהן מותרין בשתיה וברחיצת פניו ידיו ורגליו. וכמו כן חמין שהוחמו מערב יום טוב הן מותרין ביום טוב לרחוץ בהן כל גופו.

ומוליאר - הוא כלי מנחושת ידליקו בתוכו האש, וסביב האש תעלה מבחוץ וממלאין אותה מים, וזו היא צורתה:

וכשמסירין האש מן המוליאר בערב שבת, הם מותרין אותן המים לשתותן בשבת, ואפילו הן חמין.

ואנטיכי - זו היא צורתה:

וכשמסירין האש מאותו הצד שיש שם המים, [אסור לשתות את המים החמין בשבת מפני ש]הנחושת שיש בו המים יתחמם ויתמיד חומו, וכאילו האש תחתיו בשבת והם חמין שהוחמו בשבת ואסורין בשתיה כאשר הוא העיקר אצלנו. ומוליאר אינו כן כי צדדיו בלבד הם החמין, וזה האנטיכי שוליו הן החמין.

והלכה כחכמים:

משנה ה

אינו רוצה באמרו פנהו, שלא הניח בו כלל מן המים, אבל רוצה לומר שחסר מן המים והניח שם מים חמין, ולפיכך אסור לו להוסיף על אותן המים מעט מים כדי שיהיו הכל חמין, אבל יכול להוסיף עליהם מים מרובין עד שיהיו הכל פושרין, וזהו עניין אמרו אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן.

והאילפס והקדירה - הם הכלים שמשימין בהם התבשיל להתבשל.

ואסור לתת תבלין בכלי הבשול והם רותחין לפי שהתבלין מתבשלין בהם, אבל אם נתן התבשיל בקערה, אף על פי שהוא רותח מותר לתת בה התבלין, לפי שהתבשיל כשהוא בקערה חמימותו חסר ואינו מבשל מה שמשימין בו.

ורבי יהודה אומר, כי מותר לתת התבלין בקדרה רותחת, אלא אם יש באותה קדרה חומץ או ציר, לפי שהן ממהרין הבשול, וכל זה בתבלין, אבל מלח הכל מודים שמותר לתתו בקדירה רותחת, כי המלח אינו מתבשל עד שישלוט האש עליו.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ו

הטעם שבעבורו אסרו נתינת כלי לקבל בו שמן בשבת, כי אותו שמן המנטף מן הנר אסור ליהנות ממנו בשבת לפי שאינו מן המוכן, כי כבר הקצה אותו להדלקה ועשה אותו מוקצה, ונאסר טלטול הכלי מפני אותו השמן שיש בו, שהוא אסור לטלטלו לפי שהוא מוקצה, והעיקר אצלנו "אין מבטלין כלי מהיכנו בשבת".

וטעם איסור טלטול נר ישן, לפי שהוא מאוס וזה יקרא "מוקצה מחמת מיאוס".

ורבי שמעון אינו חושש למין ממיני המוקצה, ולפיכך יתיר כל הנרות מלבד הנרות הדולקות גזירה שמא יכבה. והפתילה מותר אצלו לטלטלה, אף על פי שהיה אסור קודם לכן.

ואין הלכה כמותו בנר שהדליקו בו בשבת, כי העיקר אצלנו כי כל מה שהוקצה בין השמשות ואינו מותר לטלטלו באותה שעה, שאסור לטלטלו בכל השבת, והוא אמרם "מגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא".

ושאר הנרות דינם כרבי שמעון, לפי שמעיקרנו בשבת כרבי שמעון, שהוא אומר אין מוקצה.

ואמרם נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, הוא בשבת, כי אותן ניצוצות אינן חשובות עד שיאסור טלטול הכלי בשבילם, והוא אמרם "ניצוצות אין בהם ממש".

ואסרו לתת בו מים ואפילו בערב שבת, וכל שכן בשבת, לפי שממהר כבוי הניצוצות, והעיקר "גרם כבוי אסור" כאשר הודעתיך:

משנה שבת, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב