רמב"ם על שבועות א
שבועות פרק א
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבועות א רמבם
שבועות שתים - כי ישבע אדם על מה שעבר ועל מה שעתיד לבא ואלו הם שני מינים, ויתחלק שבועתו על שעבר שני חלקים שעשה כך וכך או שלא עשה, וכן בעתיד שיעשה או שלא יעשה.
וידיעות הטומאה - הוא מבאר אותם בפרק שאחר זה.
ואמר יציאות השבת - הוא רוצה לומר בכאן רשויות השבת שהם שנים רשות היחיד ורשות הרבים, ולכל אחד מהן הכנסה והוצאה. וכבר נתבארו דיני היציאות על תשלומן בפרק ראשון ממסכת שבת, ולא זכר בהם בכאן אלא מה שחייב בה סקילה בלבד, אבל בשבת זכר חיובי ופטורי כמו שביארנו לשם.
ומראות נגעים - שאת ובהרת, והם העיקרים. ולבהרת שניה לה, ולשאת שניה לה. ועוד אבאר זה תכלית הביאור, ואביא ראיותיהם בפרק ראשון מנגעים:
התחיל ביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלים המאמר בדבר שאינו מעניין המסכתא, ויחזור לעניין המסכתא והיא שבועות. אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכתא בפני עצמה.
וממה שאתה צריך לידע, שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן. אמר רחמנא "והביא את אשמו לה'"(ויקרא ה, ו) וגו', ואם אי אפשר לו קרבן מן הצאן אמר "ואם לא תשיג ידו"(ויקרא ה, יא) וגו', ואם לא תגיע ידו, וזהו קרבן עולה ויורד. ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים. והראיה על זה דאמר רחמנא בעניין ההוא "ונעלם ממנו והוא ידע ואשם"(ויקרא ה, ד), אמרו "ונעלם ממנו" מורה שקדם לו ידיעה לפני זה, ואמרו "והוא ידע" ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחילה, הנה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים.
ואמנם עניין ראיותיהם על שעיר יום הכפורים הנשרף כולו יארך סיפורו, ויותר ראוי להתפרש בתלמוד מלפרשו בחיבורנו זה:
זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא קדמה לו ידיעה שהוא איסור על בני ישראל ביאה למקדש, והוא טמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש, [ואחר כך ידע שהוא טמא כשנכנס וכי הוא אסור ליכנס למקדש] טמא, הנה כי אין לו ידיעה בתחילה.
ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים הוא חטאת ויאכל למוצאי יום הכיפורים, וכבר נתבאר זה במקומו [מנחות פרק יא הלכה ז]:
כל השעירים - רוצה לומר שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים.
ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר חוזר אל השם יתברך. ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקים אין זה מקום לזכור ענייני ההיקש בהם. וכבר בארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשים, שיפול בו מחלוקת בין החכמים, לא נאמר בו הלכה כפלוני.
ועניין מאמרו שיקרבו זה בזה, שיקריב שעיר ראש חודש כשנתאחר הקרבתו ברגל מן הרגלים, ויהיה שעיר הרגל, ושעיר הרגל כשנתאחר הקרבתו יקריבהו בראש חודש, ויהיה הוא בעצמו שעיר ראש חדש, לפי שכל אחד משניהם חטאת הנעשית בחוץ הוא:
לפי שכבר אמר מוסיף עליהם של יום הכיפורים, שהוא מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף:
אמר רחמנא על שעיר הנעשה בפנים "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל"(ויקרא טז, טז) וגו'.
וקלות - נקרא מצות עשה ומצות לא תעשה, זולתי לא תשא בלבד.
וחמורות - הם כריתות ומיתות בית דין ולא תשא, לפי שהיא מן החמורות אף על פי שהיא לא תעשה בלבד. וכפל אותם לפי שבא לבאר אותם.
באמרו השגגות והזדונות - רוצה לומר בין שעשה שום דבר מהם ושגג בה, או לא הודע, שעיר המשתלח מכפר אפילו לא עשה תשובה מן הקלות, אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין:
אמר כי כולם שווים בכפרת שעיר המשתלח, ואין בין הכהנים לישראל וכהן משוח הפרש זולתי בטומאת מקדש וקדשיו.
ורבי שמעון אומר, כי הם גם כן חלוקין בכפרת שעיר המשתלח, ואמנם יכפר על ישראל בלבד:
משנה שבועות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב