רמב"ם על שבועות ב
שבועות פרק ב
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבועות ב רמבם
כשתתבונן הידיעות תמצא שמונה:
- הראשונה, שידע שהוא טמא, ואחר כך נעלם ממנו ונכנס למקדש.
- אחר כך ידע ידיעה שניה כי היה טמא כשנכנס לעזרה, הנה אלו שתי ידיעות.
- והשלישית, שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס במקדש.
- אחר כן ידע שהיה טמא כשנכנס, והנה זו ידיעה רביעית.
- והחמישית, שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה, ואכלו והוא טמא.
- אחר כן ידע שמה שאכל הוא קדש, הנה זו ידיעה ששית.
- ושביעית, שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש.
- ואחר כך ידע שטמא היה כשאכל, זו ידיעה השמינית.
ואלה שמונה מיני ידיעות:
- מהם שתי ידיעות בטומאת גופו, וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה, אחר כן ידע שהוא טמא.
- ומהם שתי ידיעות במקדש, והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס, ואחר כך ידע שהוא מקדש.
- ומהם שתי ידיעות בבשר קדש, והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל, ואחר כן ידע שקדש אכל.
ואמנם אמר שהן ארבעה ואף על פי שהן שמנה כמו שמנינו, לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד, אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף. אבל ידיעות שבסוף לא מנה אותם בשום פנים, לפי שכל זמן שלא קדמה לו ידיעה אינו חייב קרבן ואף על פי שידע בסוף. וכאילו אמר ידיעות הטומאה שבתחילה שתים שהן ארבע, אמנם היותם שתים לפי שהם כולם תלויות בטומאת מקדש ובטומאת קדשיו, והיותם ארבע ידיעות טומאת גופו תחילה לעניין מקדש וקדשיו, וידיעת המקדש תחילה, וידיעת בשר קדש תחילה, וידיעת טומאת גופו תחילה לעניין בשר קדש.
ואמרו נעלם ממנו זה וזה - אינו ממניין הידיעות, אבל הוא מגיד הדין שהוא חייב קרבן אף על פי שלא היתה אצלו ידיעה בשעת המעשה בשום פנים, לא בטומאה ולא בקדש.
וכבר ידעת שעניין קרבן עולה ויורד כי הוא העולה עם העשיר ויורד עם העני, הוא לשון המקרא "ואם לא תשיג ידו"(ויקרא ה, יא) וגו'.
והנה הוספנו בפירוש זה ההלכה לפי שהוא קשה מאד בתלמוד, ומה שזכרנו מפתח למה שנזכר לשם:
אמר רחמנא למשה "ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו"(שמות כה, ט), רוצה לומר שכל מקדש שיעשו כגון זה יהיה מעשהו:
- וכבר ידעת שמשה מלך היה, ומכלל המלכים מנו אותו מוסיף על הנבואה, ועליו נאמר "ויהי בישורון מלך"(דברים לג, ה).
- והסנהדרין הם שבעים זקנים.
- וכן האורים והתומים.
והביא ראיה על השתי תודות, ממה שנאמר בעזרא "ואעמידה שתי תודות גדולות"(נחמיה יב, לא).
והשיר שאומרים הוא "ארוממך ה' כי דליתני"(תהלים ל, ב) וגו'.
אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו עד המקום שירצו, וכשמגיעין עד סופו עומדין, ונאכלת אחת מהן, והשנית שורפין אותה, והוא פירוש מה שאמרו "על פי נביא נאכלת, ועל פי נביא נשרפת".
ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים, לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו.
ואשר חייב להיות בית שני קדוש, ואף על פי שנעשה מאין אורים ותומים ומאין מלך, לפי שבקדושתו עומד עד סוף הדורות, רוצה לומר הקדושה שנתקדש בימי שלמה, ומעשה עזרא אמנם זכר בעלמא הוא דעבד:
כשהשתחוה לצד ההיכל ואפילו לא שהה לשם בשום פנים, או כשהשתחוה כלפי חוץ ושהה, או ששהה שיעור אותה השתחואה שתהיה לחוץ, ונזכר אחר כך חייב.
ושיעור אותה השתחואה כדי שיקרא אדם זה המקרא ביישוב לא במהירות ולא באריכות, והוא "ויכרעו אפים [ארצה] על הרצפה וישתחוו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו"(דברי הימים ב ז, ג), ופסוק זה הוא בדברי הימים.
ומצות עשה - הוא שנאמר לו "צא בקצרה".
ואמרו שאין חייבין עליו - רוצה לומר אין בית דין חייבין קרבן, כשהורו בו ואמרו אין מותר לו שיעמוד במקדש והוא טמא אבל יצא כמו שיוכל ואפילו בארוכה [ואינו] חייב שיקצר לכוונתו. ועוד יתבאר עיקר זה בהוריות (פרק ב הלכה ה):
ראוי שיעמוד כמו שהוא, ויבטל התנועה ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר ואחר כך יפרוש. ופרישתו ממנה היא מצות עשה.
ופירוש אמרו גם כן חייבין עליה - שיהיו בית דין חייבין כשהורו בה והתירו הפרישה והוא אסור. וכמו כן חייב האיש עצמו קרבן כל זה במצות עשה, ואינו חייב בעשה שבמקדש כמו שנבאר בהוריות:
רבי אליעזר אומר, שזה שאמר הכתוב בנבלת שרץ "טמא" וכו', אחר שאמר בכל דבר "טמא" שהוא כולל מיני הטומאות כולם, רוצה לומר כי אינו חייב קרבן עד שיודע באיזו טומאה ממיני הטומאות נטמא, אם שרץ או נבלה או זולתו. אבל כשנתברר לו שהוא טמא, ואינו יודע באיזו טומאה, אינו חייב קרבן.
רבי עקיבא אומר, שהוא חייב ואף על פי שהוא נכנס בכלל כל דבר טמא, עניינים אחרים יארך ביאורם ואין ראוי לזכרם כפי כוונת חיבורנו זה.
והלכה כרבי ישמעאל:
משנה שבועות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב