רמב"ם על פרה יא
ראו גם נוסח המשנה פרה יא רמבם
פרה פרק יא
עריכהאם מצאה מכוסה, בידוע שאדם הוא אשר כיסה אותה, והיה ראוי להיות טהור לחטאת והנה לא יהיה לפי שרוב האנשים אינן טהורין לחטאת, ולזה תפסל.
ואם מצאה מגולה, הנה לא נאמר שאדם גילה אותה באמת, אבל גילה אותה בעל חיים אשר לא יפסול מי חטאת בנגעו בה אלא בשתית קצת מימיו, כפי מה שהתבאר בפרק התשיעי. ושם התבאר שרבן גמליאל אומר, שנחש אם שתה מי חטאת פסלן.
וכבר ידעת העיקר, והוא שמי חטאת ואפר חטאת לא יהיו אלא במקום טהור, ומים שאינן מקודשין לא נשמור בהם זה. ולשון ספרי "קלל של חטאת, שמוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת, טמא, שנאמר "במקום טהור"(במדבר יט, ט)", ואין זה מקום טהור:
עוד יתבאר לך במסכתא אשר אחר זאת (טהרות פ"ד מ"ה):
- שיש שם ספק טומאה תשרף עליו תרומה, ויש שם ספק טומאה לא תשרף ולא תאכל, וזהו עניין תולין.
- ויש שם ספק טומאה לא תטמא התרומה בשום פנים, אבל תשאר טהורה כמו שהיתה ומותר לאכלה.
ולכן אמר:
- שכל ספק טומאה שנתחדש בחטאת, אילו נתחדש כמותה בתרומה היתה טהורה והותר לאכילה, הנה הוא טהור גם כן לגבי חטאת.
- וכל ספק טומאה שיתחדש בחטאת, אילו נתחדש כמותה בתרומה היתה תלויה, הנה זה החטאת תשפך.
- ואם נעשו חולין על טהרת החטאת, כמו שיתבאר במסכת טהרות (פ"ב) שיעשו חולין על טהרת הקודש ועל טהרת תרומה, ונתחדש להן כמו זה הספק טומאה, הנה הן ישארו תלויות.
- ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת חטאת, וכמו זה הספק בחטאת תשפך כן גם כן אלו הטהרות ישרפו, ולא ידמה שפיכת החטאת לשרפת הטהרות, שלא נעשה לאכילה ואלו נעשו לאכילה.
והרפפות - הן שבכות מעץ כמו שביארנו בשלשה עשר מאהלות.
ורעדות - עצים מחוברים חבור חלוש, ולזה נקרא רעדות להתרעדם אם יונעו.
ואמר שהן אינן כלים שיקבלו טומאה, ולזה לא יטמאו לא קודש ולא תרומה ולא חטאת לפי שהן אינן ראויין לטומאה.
ורבי אליעזר אומר שהרעדות, הנה לפעמים ישב אדם עליהן והן ראויות למשכב ולזה יהיו טמאות לחטאת. וזה אצלי דומה בלתי אפשר שיאמר ברפפות וברעדות, כי לא תמצא בתוספתא ובברייתא מה שיתאמת בו כוונת זה המאמר:
כבר ביארנו, פעמים רבות שאוכלין טמאים לא יטמאו משקין או אוכלין אחרים אלא אם יהיו כביצה (לגבורות). וכבר ביארנו שכל האוכלין טמאין הן לגבי חטאת, ואפילו לקודש.
ולאלה השורשים אם נפל דבלה של תרומה כביצה לתוך מי חטאת נטמאו המים, ואפילו היתה תרומה טהורה. ומי שיאכלה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נדה, כפי מה שהתבאר בראשון מכלים, ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב כמו שביארנו בתשיעי בסנהדרין (דף פג.).
ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם. ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובין הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה. וידוע הוא שמי חטאת מים שאובין הן, ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובין, ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהן וישוב ראשון לטומאה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כשתעיין העיקרים אשר הקדמנו בפתיחת זה הסדר, תמצא שכל טעון טבילה מן התורה אמנם הוא אב הטומאה או ראשון לטומאה. ושם ביארנו שראשון עושה שני בחולין וכל שכן במעשר ובתרומה ובקודש, ועוד יתבאר זה בטהרות (פ"ב).
לאחר ביאתו במים - אשר הוא טבול יום, יאמר רבי מאיר שהוא יפסול את התרומה ויטמא את הקודש. וחכמים אומרים, שטבול יום כמו שיפסול את התרומה כן יפסול את הקודש, ולא יטמא בשום פנים. וכבר זכרנו זה בפתיחה בהתבארנו טומאת משקין.
וכן אומרים חכמים, שטבול יום אם היה טעון ביאת מים מן התורה חייב על ביאת מקדש עד שיערב שמשו אף על פי שטבל. וכבר קדם לך בראשון מכלים שטבול יום אסור להכנס לעזרת נשים, אך אינו חייב אלא על עזרת ישראל כמו שביארנו שם.
והלכה כחכמים:
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כמו אוכל אוכלין טמאים, ושותה משקין טמאים. ועוד יתבאר לך שהוא מטמא את הקודש ופוסל את התרומה.
וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהוא אינו טעון הערב שמש, ולזה לאחר ביאתו מותר בכולן, ורוצה לומר לאחר ביאתו במים. ואינו חייב על ביאת מקדש לפי שהיא טומאה קלה מדרבנן, והפסוק לא אסר ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה מדאורייתא, כמו שאמר בטומאת אדם "או בבהמה טמאה, או בכל שרץ טמא"(ויקרא ה, ב):
האזוב - מכלל האוכלים, ולזה לא יטמא אלא אחר הכשר. ואם נגע בו אפילו מי שאכל אוכלים טמאים הנה הוא יטמאהו, ולא יזה בו מי חטאת.
וכן יטמא זה הטעון ביאת מים ואפילו מדברי סופרים למים שאינן מקודשין המוכנין לקדש, ולכלי ריקם, הטהור לחטאת, רוצה לומר כלי שטהור לגבי חטאת לשום בו אפר פרה או מים מקודשין וכיוצא בזה.
והלכה כחכמים:
שם לווי - שם מחובר.
אזוב זה ירצה לומר, שאם יראהו הרואה יאמר אזוב הוא זה מבלי שיודיעהו בדבר.
ואמנם יחוייב האזוב בתרומה אם נזרע בגנות, כפי העיקרים אשר ביארנו בזרעים. ואמרו אזוב תרומה טמאה פסול, ותאמר איך אפשר בו ההזאה והוא יטמא מי חטאת ואפילו היתה תרומה טהורה כפי מה שקדם, לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא מי חטאת אלא אם תהיה כביצה ואפילו אם היתה טמאה.
ותמרות - פה יקראו הכיס אשר בו יהיה הזרע בקצות הענפים.
ויונקות - הוא אשר בארץ.
גבעולין - הוא הפרח קודם שיפתח, כל עוד שהוא מקובץ בכיס אחד.
ואחר אמרו ואין חייבין על היונקות על ביאת המקדש - כוונת זה שאם היה טמא והוזה עליו ביונקות ובא אל המקדש, הנה הוא פטור אף על פי שלא יעבור בזאת ההזאה, כי אחר שהוזה עליו בזאת לא נאמר בו "את מקדש ה' טמא"(במדבר יט, ה).
ואין הלכה כרבי אלעזר:
אלו המשקין לא תחשבם משקין טמאים, אבל אפילו משקין טהורים מעת שהוכשר פסול להזות בו, להיותו מוכן לטומאה.
ואין הלכה כרבי מאיר:
שלשה קלחים - שלושה שורשים, ובכל שורש גבעול אחד, ויבא בשלושה הענפים שלושה גבעולין. ורבי יהודה אומר, שיצטרך שיהיה בכל קלח שלשה גבעולין.
מפסגו - או מפסקו, הכל אחד.
רוצה לומר שאם היה שורש אחד ובו שלושה ענפים ופסגם עד שישובו שלושה קלחים, ואחר יקשרם וישיבם אגודה אחת, לפי שבא הפסוק "ולקח אזוב"(במדבר יט, ו), ואמר בפסח מצרים "ולקחתם אגודת אזוב"(שמות יב, כב), הנה הצריך שתהיה אגודה, ולא תהיה פחותה משלושה ענפים. ובסיפרי נאמר "כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה, מה לקיחה האמורה להלן שלושה, אף לקיחה האמורה כאן שלושה".
גרדומיו - שארית הגבעולין. אם נשארו העלין ועבר עליו הזמן, ואפילו לא נשאר מהן אלא שיעור מועט מכל גבעול.
והלכה כרבי יוסי:
משנה פרה, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב