רמב"ם על פרה י
ראו גם נוסח המשנה פרה י רמבם
פרה פרק י
עריכהכבר ידעת, שאין כל אדם טהור או כל כלי טהור באמת הוא טהור לגבי חטאת, אבל עד שיטהר לחטאת, כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח:). ושם אמרו "יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת", רוצה לומר לגבי חטאת כמו מדרס הזב בשווה, ואף על פי שהיתה בתכלית הטהרה, והבן זה העיקר.
וגם כן שהכלי שהוא טמא באמת או במדרס או במת, אם הגיע אליו תנועה מפני האדם ולא תנועת היסט, אבל תנועה יותר חלושה ממנו כמו שנבאר בזאת ההלכה, הנה זה האדם נטמא. וזאת היא טומאת מדף, והיא טומאה קלה מדרבנן. ובראש מסכת נדה (דף ד:) אמרו בטומאת מדף דרבנן "דכתיב "קול עלה נדף"(ויקרא כו, לו)", רוצה לומר תנועה חלושה. הנה זה חלק אחד מחלקי טומאת מדף. ונשאר חלק אחר, והוא כל מה שיגיע על הזב מלמעלה מן הכלים, ואפילו היה בינו ובינם מכסים רבים מאד, הנה זה הכלי העליון יטמא, והוא יקרא "מדף" לפי שהוא כלי הגיע אליו תנועה חלושה מן הזב. אך זה הכלי יטמא טומאה קלה, רוצה לומר שלא יטמא אדם וכלים כמו המשכב, אמנם יטמא אוכלים ומשקין לבד. וזה המדף הוא ולד הטומאה לא אב הטומאה כפי העיקרים אשר הקדמנו בפתיחת זה הסדר. ועוד נבאר דין מדף בעיקריו והוראותיו ומופתיו מן הפסוקים בפרק אחרון מזבים.
וכבר קדם לך בכלים (פ"א) זכרון הכלים אשר יטמאו במדרס.
ואחר מניתי לך אלו העיקרים, שים שכלך להבין זאת ההלכה.
אמר שכל כלי אפשר בו שיטמא במדרס, וזה כשיהיה ראוי למשכב או למושב כפי מה שהתבאר בכלים, ואין הבדל בין היותו טמא או היותו טהור, כל עוד שהניע זה אשר הוא טהור לחטאת לזה הכלי תנועת מדף הנה נטמא, לפי שכל מה שיאות למדרס, לגבי חטאת מדרס הזב נחשבהו לא לעניין נוגע או נושא אלא לעניין טומאת מדף לפי שאנחנו נשימהו במדריגת המדרס האמיתי.
ואדם כיוצא בו - רוצה לומר כל האדם מן האדם, ואף על פי שיהיה טהור, הנה הוא כמו זה הכלי הראוי למדרס אשר אמרנו שהוא יטמא טהור לחטאת אפילו במדף, ואמנם במגע לא דיבר בו.
ואם היה זה הכלי ראוי לטמא טמא מת ואינו ראוי למדרס, אמר רבי יהושע שהוא כמו הראוי למדרס, וכל עוד שהגיע אליו ממנו תנועה נטמא זה המניע, ואפילו היה הכלי המונע טהור. רבי אליעזר אומר, אפילו היה הכלי המונע טמא מת מניעו אינו נטמא לחטאת, לפי שלא נעשה זה זולת הדבר אשר הוא ראוי למדרס. וחכמים יאמרו, אם ידענו שהוא טמא טומאת מת לא זולתו מן הטומאה אז יהיה מדף לחטאת.
ושמע המשל הנזכר בתוספתא אשר יתבאר לך ממנו טומאת מדף ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע וחכמים, והוא "שאם סגר פתח מן הפתחים ומפתח תלוי בזה הפתח, יניע המפתח בעת סגירת הדלת". אמר רבי אליעזר, שאפילו היה המפתח טמא טומאת מת הנה אשר סגר הבית טהור לחטאת, רוצה לומר למלאות ולקדש ולהזאה, כמו שהיה בתחילה. ורבי יהושע אומר, שאפילו היה המפתח טהור הנה זה האיש טמא למלאות. ובתוספתא אמרו, "מעשה ברבי ישמעאל שהיה מהלך אחר רבי יהושע, אמר לו טהור לחטאת שהסיט את המפתח הטהור של תרומה מהו טמא או טהור, אמר לו טמא". וחכמים אומרים, שאם היה המפתח טמא מת אז יהיה סוגר הדלת טמא לחטאת, ואם היה טהור סוגר הדלת טהור לחטאת.
ולמה שבא לשון המשנה ואמר בטמא מדף, ובטהור אינו מדף, והיה קם בלבול אם יהיה זה הכלי טמא באיזה טומאה היתה שהוא יטמא במדף, הוצרכה התוספתא לביאור סברת חכמים ואמרה הטמא שנטמא טמא מת ולא טמא מדף, רוצה לומר שזה הכלי כבר נטמא במת לא שיהיה הכלי עצמו נטמא טומאת מדף כמו שזכרנו, רוצה לומר שהוא יהיה וולד הטומאה.
והלכה כחכמים:
כבר ביארתי לך, שהמדף שם הכלי שעל גבי הזב, והוא ולד הטומאה ולא יטמא זולת אוכלים ומשקין, אך לעליונות מדריגות החטאת כמו שיתבאר שמנו מדף שיטמא אדם וכלים הטהורין לחטאת.
וכאשר תשמע לגין של חטאת, דע שהוא הכלי אשר בו מים מקודשים.
וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאין ומשקין טמאין לא יטמאו האדם במגע, אלא אם נגע בידיו ביחוד נטמאו ידיו לבד. וכבר סיפרנו בעיקר של חטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו, ולכך אם נגע הטהור לחטאת באוכלין ומשקין הטמאים לחטאת בידו נטמא כולו, ושכל המשקין והאוכלין אף על פי שהיו טהורין לקודש הנה הן טמאין לגבי חטאת.
ורבי יהושע אומר, שאם הסיטן בידו כאילו הוא נגע בידו.
ואין הלכה כרבי יהושע:
קלל - הוא הכד הנקראת קלת, תרגום "ותער כדה"(בראשית כד, כ) "ונפצת קולתה".
והוא יקרא הכלי אשר בה אפר הפרה קלל של חטאת. ודיבורו פה בכד של חרס שאינו מטמא מגבו, או כלי אבן וכיוצא בו מן הכלים אשר לא יקבלו טומאה בשום פנים, כפי מה שהתבאר בכלים (פ"י), וזה אם נגע בשרץ טהור.
ואמנם אמרנו שאם הניח זה הכלי על גבי השרץ מטמא האפר, לעיקר אבאר לך. וזה שהאל יתברך אמר באפר הפרה "והניח מחוץ למחנה, במקום טהור"(במדבר יט, ט). ואמרו חכמים, שאם הגיע האפר בעצמו על גבי דבר טמא אין זה מקום טהור. ורבי אליעזר אומר, בהיות הכלי טהור מקום טהור הוא.
וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאים ומשקין טמאין אמנם יטמאו הכלי מדרבנן. ועוד יתבאר בסוף מסכת זבים שכתבי הקודש פוסלים את התרומה כמו שני לטומאה, ונתבאר סיבת זה שם לפי שהיא גזירה מדרבנן. ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן, אם הגיע הכלי באפר הפרה על גביהן אין זה מקום טהור ונטמא האפר. ורבי יוסי לא ישמור זה בטומאה דרבנן.
והלכה כחכמים בכל:
לא תחשוב שזה התנור נטמא בשרץ וכיוצא בהן מאבות הטומאה ואשר יגע בו נטמאו ידיו כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ידים, אבל הוא תנור טהור, לפי שהכלי הטהור לקודש טמא הוא לחטאת כמו שהתבאר. וכבר ידעת העיקר בחטאת, שמי שנטמאו ידיו נטמא גופו.
וכבר ביארנו שאסל קנה ינשא עליו משא. ואם מתחו המקבל על תנור טמא ובקצותיו שני כדים בהן אפר הפרה, הנה טמא האפר להיותה בזולת מקום טהור.
וכן האיש העומד על התנור טמא לחטאת עומד במקום טמא ומי חטאת בידו, הנה נטמא האפר להיותה בידו והוא במקום טמא, כי הנה הכלי במקום טמא. ורבי עקיבא אומר, בהיות הכלים אינם על עצם התנור אלא יוצאין ממנו אינם במקום טמא.
ואין הלכה כרבי עקיבא.
ואני מופלא בהיות נוגע לתנור יטמא לחטאת וברגלו טהור, וכבר התבאר אצלינו שכל מי שיגע בכלי הטמא לחטאת, ולו נגע באי זה אבר שהיה מגופו, הנה נטמא לחטאת, ואפילו נטמא זה הכלי במשקין כמו שביארנו בפרק שמיני. והקרוב אצלי בסיבת זה, היות זה המין מן הכלים לא יהיה לעולם אב הטומאה עד שיטמא אדם, רוצה לומר כלי חרש, אשר דין התנור ודינו דבר אחד כמו שביארנו במקומות ממסכת כלים, והשאירוהו לגבי חטאת גם כן על עניינו, רוצה לומר שיטמא את הידים לבד:
כבר ביארנו בפרק אחד עשר ממסכת שבת (מ"א) (דף צז.) סברת רבי עקיבא שהוא מחשב קלוטה כמי שהונחה. וכפל סברתו הנה ואמר, שאם העביר זה הלגין על התנור טמא, הנה כאילו הונח שם. וחכמים אומרים, כאשר לא הונח על גבי מקום טמא הנה הוא טהור.
ואחר ביאר, שאם עמד טהור לחטאת על גבי תנור טמא ובידו כלי טהור לחטאת ריקם, הנה זה הכלי טהור לחטאת נשאר על עניינו. וכן אם היה בידו כלי במים שאינן מקודשים הנה הן גם כן נשארים בכשרותם, שאנחנו לא נצריך מקום טהור אלא לאפר הפרה כמו שביאר הפסוק, או למים מקודשים מסיבת האפר אשר בה:
זאת ההלכה גדולה העומק מאד רבת הקושי, ולכן אראה שאזכור בה שורשים אשר נבנו עליה אלה הבבות, אף על פי שכבר הקדמתיך אלה ההקדמות מפוזרות במקומות מזאת המסכתא, והן שבעה שורשים.
- הראשון, שהכלים הטהורין לתרומה או לקודש טמאין הן לגבי חטאת, כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח:).
- והשורש השני, שכל אדם טהור לתרומה או לקודש טמא לחטאת.
- והשורש השלישי, שכל מה שאמרנוהו והצענוהו בפתיחת זה הסדר ממשפט ראשון ושני ושלישי ורביעי, אמרנו שאב הטומאה לבד הוא אשר יטמא אדם וכלים, ושולד הטומאה לא יטמא אדם וכלים, ואין כלי מטמא כלי, אמנם זה כולו לגבי טהרת הקודש וטהרת תרומה. אמנם לגבי חטאת כל כלי טמא לחטאת מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה, ועוד יתבאר זה בפרק אחרון מזאת המסכתא.
- והשורש הרביעי, שהטהור לחטאת אם נגע בכלי טמא לחטאת נטמאו ידיו.
- והשורש החמישי, שהטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו.
- והשורש השישי, שהדברים אשר יטמאו הידים הן במישוש. ואם יהיה בין היד ובינם מסך כמו עלה נייר וכיוצא בהן הנה הן לא יטמאו הידים, ואפילו הניעם ואחזם. ושם "אל-כאגד" הוא נייר.
- והשורש השביעי, שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם, כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא, כפי מה שהתבאר בראשון מכלים. ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכוון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו או במגע ובמשא, כמו שיתבאר מפירושינו בראשון מכלים.
ואחר מניתי אלה השבעה שורשים, שים שכלך להבין זאת ההלכה.
אמר שאם נגע לגין של מי חטאת בלגין של קודש או של תרומה, הנה לגין של חטאת כבר נטמא, לפי שלגין של קדש ושל תרומה טמא הוא לגבי חטאת. אמנם לגין של קודש ושל תרומה הנה הוא נשאר בטהרתו.
ואם החזיק השני לגינין בשתי ידיו שהן רוצה לומר לגין של חטאת ושל קודש או של תרומה, [הרי שני הלגינין טמאים] להיותו טמא לגבי חטאת כמו שהתבאר, ואם ניטמא ידו ניטמא גופו, וששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קודש בידו ניטמאו לגין של חטאת אשר בידו האחרת, ומפני היותו גם כן טמא לחטאת יטמא במי חטאת אשר נשא בידו, כמו שביארנו בשורש השביעי מאלו השורשים, וישוב טמא לתרומה גם כן, ולזה יטמא לגין של קודש ושל תרומה אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו האחרת.
וכמו זה המשפט בעצמו יחויב כאילו היה לגין של חטאת כרוך בנייר אשר בידו, ולגין של קודש אשר בידו האחרת בלי מסך, לפי שהיגלות זה הלגין אשר הוא טמא לגבי חטאת הוא אשר יטמא גופו עד שיהיה מטמא החטאת, ונושא החטאת נחייבהו לטמא התרומה אשר בידו אחרת או הקודש כמו שביארנו. ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו, שניהם טהורין לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה, לפי שהנייר מבדיל ביניהן וישאר טהור לחטאת כמו שהיה, ויהיה לגין של חטאת שבידו השנייה טהור, ולא יטמאנו גם כן נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות, ולזה ישאר לגין של תרומה טהור. וכן אם היו שניהם בשני ניירות, כי העיקר היות של קודש ושל תרומה בנייר כמו שביארנו.
וחלק רבי יהושע על זה ההבדל ואמר, ואפילו היה של תרומה בנייר ושל חטאת בידו טמא בהעלותו שני לגינים בשתי ידיו, לפי שזה הלגין שהוא טמא לגבי חטאת, כמו שיטמא הטהור לחטאת אם נגע בו כן יטמאנו אם נשאו, כפי מה שהתבאר מסברתו במסיט אוכלין ומשקין בידו בזה הפרק, אשר אמר שהוא טמא לחטאת ואף על פי שלא נגע. ולשון התוספתא "זה הכלל, כל שמטמא מי חטאת במגע, מטמא במשא", וזה הדיבור אמנם אמרו שם בתת סיבה למאמר רבי יהושע של חטאת טמא, והבן זה.
ואחר זה אמר אם היו נתונים על הארץ ונגע בהן - רוצה לומר אם היו לגין של קודש או של תרומה מונח על הארץ ולגין של חטאת, ונגע טהור לקודש או לתרומה [בשניהם], הנה של חטאת טמא לפי שזה הטהור טמא הוא לגבי חטאת, ושל תרומה או של קודש טהור לפי שהוא אף על פי שהיה טמא לחטאת וטימא את הלגין לא טימא מי חטאת אשר בתוך הלגין עד שישוב טמא לתרומה, לפי שהוא לא נשא מי חטאת ולא נגע בהם, אמנם נגע בלגין לבד.
והבן זה, כי זה עיון דק, שאם הסיט זה הטהור לקודש לגין של קודש ושל חטאת, הנה שניהן טהורים אצל החכמים אחר שלא נגע, ורבי יהושע יטמא של חטאת כמו אם נגע, שהמסיט אצלו בזה האופן כמו נוגע כמו שכבר נתבאר מסברתו בזה הפרק.
ואין הלכה כרבי יהושע בשני המאמרים:
משנה פרה, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב