ברטנורא על עבודה זרה ד

משנה עבודה זרה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

רבי ישמעאל - זו בצד זו. וכל שכן אחת על גבי שתים, שזו עיקר מרקוליס. [מרקוליס שם ע"ז הנקרא בלשונם מערקוריס]:

בצד מרקוליס - בצד ארבע אמות של מרקוליס, כלומר שהאבנים רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל, ובהא קאמר רבי ישמעאל דשלש אבנים אסורות, שאין מרקוליס פחות משלש אבנים, ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהו ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים. ורבנן סברי, אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הלכך, נראות עמו כלומר סמוכות לו , דאיכא למימר דמיניה נפל, בין שתים בין שלש אסורים . אין נראות עמו, מותרות. והלכה כחכמים:

(ב)

מצא בראשו - של מרקוליס:

מעות כמות או כלים הרי אלו מותרים - והוא שלא יהו מונחין לנוי , כגון שיהיו המעות מונחים בכיס קשוו' ותלוי לו על צוארו, כסות מקופלת ומונחת על כתפו או על ראשו, כלים נמי מונחים על ראשו, שכל אלו אינם דרך נוי:

(ג)

שלא בטובה - שלא יעלה שכר לכומרים:

(ד)

ע"ז של נכרי אסורה מיד - דכתיב (דברים ז) פסילי אלהיהם, משפמלו נעשה לו לאלוה:

ושל ישראל עד שתיעבד - דכתיב (שם כו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים של סתר, כלומר שיעבדנה, שהישראל אינו עובד ע"ז אלא בסתו' מפני שמתירא מבית דין:

נכרי מבטל ע"ז שלו - דכתיב פמילי אלהיהם תשרפון באש, כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות, אבל אם בטלוה הרי אלו מותרים :

ושל ישראל - בזמן שיש לו בה שותפות . ואין כן הלכה, דנכרי אין מבטל ע"ז של ישראל אפילו יש לו בה שותפות:

וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי - ואפילו נתן לו הנכרי רשות:

(ה)

פחסה - בפניה. מיעכה בקורנס עד שהמיר צורת פניה:

גררה - סחוב והשלך בתוך הטיט:

אינה בטילה - דלפום שעה רתח עלה, והדר פלח לה :

רבי אומר בטלה - פלוגתא דרבי ורבנן כשמכרה לנכרי, אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה . והלכה כחכמים:

(ו)

שהניחוה עובדיה - ואין דעתם לחזור:

בשעת שלום מותרת - הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה:

בימוסיות של מלכים - אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך, וכשהמלך עובר שם מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחוה לה. ובגמרא. מפרש, מפני שמניחין אותה, כלומר אינן מיוחדות להושיב שם ע"ז כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים, ופעמים שהמלכים עוברים בדו. ך אחרת ואין חוששין להם, הלכך לאו משמשי עבודה זרה חשיבי :

(ז)

אף אנו מחזקין ידיהם של אלו - העובדים לחמה וללבנה. אם היינו רואין ששאר עבודה זרה חרבו מעצמן ואלו קיימות, היינו מודים לאלו:

(ח)

גת בעוטה - שבעטה ודרכה נכרי:

אע"פ שהוא נוטל בידו - ענבים מתוך היין. ונותן לתפוח. מקום אסיפת הענבים העשוי כמין גל קרוי תפוח, וסבר תנא דידן דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. וזו משנה ראשונה היא ואין הלכה. אלא כיון שהתחיל היין להמשך, נעשה יין נמך :

מה שבבור אסור - אם יגע בו נכרי אחרי כן:

(ט)

דורכין עם הגוי בגת - ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא, דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהם הנכרי מעט, נטמאו . ונמצא שאין הישראל גורם טומאה :

אבל לא בוצרין עמו - לפי שנותנם בגת טמאה, והנכרי מטמא הענבים במגעו , והישראל הבוצר עמו גורם טומאה. וסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואפילו הם של נכרי. ואין הלכה כמשנה זו, דקיי"ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך, הלכך אין דורכין עם העכו"ם בגת. וקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כשהחולין הם של נכרי, הלכך בוצרין עם הנכרי, ואע"פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום. ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח נכרי עמו אפילו להביא ענבים לגת, משום לך לך אמרין נזירא כו' :

וישראל העושה פירותיו בטומאה - עובר עבירה הוא, לפי שהוא מטמא התרומות והמעשרות שבהם. הלכך אסור לסייעו, כדי שלא יהא רגיל בכך:

אבל מוליכין עמו - חבית ריקניות לגת. ומביאין עמו, חביות מלאות מן הגת. דמאי דהוה הוה, מאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:

(י)

אם יש לו עליו מלוה אמור - אם יש לו על היין מלוה, שזה היין משועבד לו בחובו , אז הוא כממונו ונגע ביה לראות היאך הוא:

נפל - הנכרי לבור מלא יין:

ועלה - מת. אע"ג דנגע בשעה שנפל אינו אסור בהנאה, הואיל ולא נתכוין ליגע. אבל עלה חי, בעלייתו אוסרו, משום דמודה לעבודה זרה על שניצול :

ומודדו בקנה - או שהיה הנכרי מודד יינו של ישראל בקנה:

והתיז - או שהתיז הנכרי את הצרעה מיינו של ישראל על ידי הקנה ולא נגע בידיו ביין:

המרותחת - שהיתה החבית מעלה רתיחות, וטפח הנכרי בידו על הרתיחות, אין דרך ניסוך בכך:

ורבי שמעון מתיר - ואין הלכה כרבי שמעון:

זה היה מעשה והכשירו - אף בשתיה:

(יא)

המטהר יינו של נכרי - ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל, ואינו נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לאחר זמן:

ונותנו ברשותו - של נכרי:

בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר - דמרתת נכרי דלמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא. ואפילו אין מפתח וחותם, שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין, כגון שכתב לו התקבלתי ממך, כדאמרינן לקמן :

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרי אחת היא - פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ותנא קמא, דת"ק סבר כשהניח ישראל יין ברשותו של נכרי בעל היין, הוא דבעינן שיהא הבית פתוח לרה"ר ועיר שישראל ונכרים דרים בה. אבל ברשות נכרי אחר שאינו בעל הבית, אפילו בעיר שאין ישראל דרים בה, שרי. ור' שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות נכרי אחת היא, וכי היכי דברשות הנכרי בעל היין אסור אלא בעיר שישראל ונכרים דרים בה והבית פתוח לרה"ר, הכי נמי ברשות נכרי אחר, צריך עיר שישראל ונכרים דרים בה ובית פתוח לרה"ר . והלכה כר' שמעון בן אלעזר. ובזמן שמפתח וחותם ביד ישראל, בין ברשות בעל היין בין ברשות נכרי אחר, מותר לדברי הכל:

(יב)

והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר - אם הבית פתוח לרה"ר וישראלים דרים באותה העיר, כדאמרינן לעיל:

אבל אם רצה וכו' - דהשתא הוי היין משכון אצל הנכרי הואיל ויש לו מלוה על היין, אסור. דלא מרתת, דסבר אי חזו לי ותבע לי, אמינא דידי הוא . ואע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל, אסור: