רמב"ם על נגעים א
ראו גם נוסח המשנה נגעים א רמבם
נגעים פרק א
עריכההתחיל בחלוקת מראות נגעי בשר כמו שעשה הכתוב:
- והם שני מראות: בהרת, ושאת.
- ויחלקו לארבעה מראות: בהרת ושניה לה, שאת ושניה לה.
- והוא אמרו יתברך "אדם כי יהיה בעור בשרו, שאת או ספחת או בהרת"(ויקרא יג, ב).
ו"ספחת" אינה ממראות נגעים עומדת בעצמה, והוא אמרם "מה לשון ספחת, טפילה, שנאמר "ספחני נא אל אחת הכהונות"(שמואל א ב, לו)", עניין זה שהוא סמוך. וזכרו הפסוק בין שאת ובהרת להודיענו שהוא סמוך לשניהם, ותהיה השאת והסמוך לה, ובהרת והסמוך לה.
ואלו שני מראות, רוצה לומר שאת ובהרת, הם מראה הלובן, אמר יתברך "שאת לבנה"(ויקרא יג, י), או "בהרת לבנה"(ויקרא יג, ד), כן בלא ספק השני מראות הסמוכין להן.
ואלו ארבע מינים כולן מיוחסין למראה הלובן, יתחלפו בחוזק וחולשה:
- והיותר חזק מהן לובן הבהרת.
- ועניין עזה כשלג, שהלובן עז וחזק כשלג, והוא אמרו "ואם בהרת לבנה היא"(ויקרא יג, ד), ובא בפירוש "היא לבנה, ואין למעלה ממנה", כלומר שתבוא לבנה כשלג.
- ולמטה ממנה כלובן סיד ההיכל.
- ואלו השנים מראה הבהרת.
- ומראה השאת כצמר לבן, והוא כצמר נקי בן יומו, רוצה לומר יום הולדת השה כאשר נרחץ זה הצמר ונתלבן ברחיצה. וזה המראה חזק הלובן מסיד ההיכל.
- ולמטה ממנו בלובן כקרום ביצה.
- והם שני מראות השאת.
ודעת רבי מאיר, שאחר קרום ביצה מראה אחר, והוא שני של שאת, ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה אינו ממראות נגעים.
והלכה כחכמים:
פתוך - הנה המראה המעורב מן הלובן והאדמימות.
והוא גם כן ממראות נגעים:
- [ואף שלא] (ואם) יתבאר זה בשאת, אבל אמר "שאת לבנה" לבד, אבל התבאר בבהרת, אמר "אם בהרת לבנה אדמדמת"(ויקרא יג, יט).
- ובסיפרא "מנין ליתן את האמור בבהרת בשאת, ואת האמור בשאת בבהרת, תלמוד לומר צרעת היא, לפי שבא בבהרת צרעת היא, וכן בשאת".
- והבן מזה, שאלו המראות כולן כאשר נתערב כל אחד מהן לאדמימות מעט, עד שיהיה בו לובן מעורב עם אדמימות, שהוא גם כן נגע צרעת.
ואמר שנחשוב כל מראה מהם כבר נתערב ביין, ויעמוד עליו מראה הצרעת, וזכר ממנו השני מראות רוצה לומר שלג וסיד, והוא ההיקש לשאר מראות. וכן שמו דרך משל בתלמוד לזה ארבע כוסות מלאים חלב שווה השיעור, ובאחד הפילו בו שני טיפי דם, ובשני ארבע טיפי דם, ובשלישי שמונה טיפי דם, וברביעי ששה עשר טיפי דם. ועל זה היחס מהעירוב יקישו ארבע המראות המורכבים מהלובן והאדמימות, לפי שמה שיהיה הלובן חלוש יהיה מעט האדמימות כאשר יערבו בו יותר נראה אודם חזק. ולזה יהיה מעט האדמימות עם מראה קרום ביצה, כמו ששה עשר טיפות מדם בזה השיעור מהחלב, יהיה זה האודם מבואר. והבן זה.
וביאור דיהה - עכור הבהירות.
והלכה כרבי עקיבא:
מצטרפין זה עם זה - לכל הדינים.
עוד ביאר איך יתחברו ונחשבים כמראה אחד בזה אחד מהשלושה דינין אם הם אחד, וזה מהשלושה דינים אם לפטור אם להחליט אם להסגיר. וכאשר חייב חיבורם והיותם במראה אחד, שיאמר לו "טהור אתה" וזהו לפטור, או יעכב עניינו וזהו להסגיר, או יאמר לו "טמא אתה" וזהו להחליט, בזה המעשה.
והתחיל בביאור דין ודין:
- ואמר להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון -
- וזהו שהנה יתבאר ברביעי מזאת המסכתא, שמי שהיה בגופו בהרת כחצי גריס ואין בו מחיה ולא שיער לבן, עוד התחדש לו אחר זה בהרת כחצי גריס דבוקה בראשונה ובו שיער אחד לבן, שהוא יצטרך הסגר שבעת ימים.
- וכאשר היה איש מוסגר ובגופו בהרת גם כן כחצי גריס, ובסוף השבוע נתחדש לו כחצי גריס ובו שיער אחד לבן דבק בבהרת אשר היה בו, שהוא גם כן יסגיר, כמו לו בהרת ובהרת.
- עוד אמר לפטור את העומד בסוף שבוע שני -
- כמו שיהיה רושם צרעת אשר הקיפו שבוע שני, אשר קצתה מראה בהרת ובה כגריס, ובצידה דבקה בו מראה שאת כגריס, עוד הוסרה קצת מראה שאת ונשאר מראה בהרת על שיעורו, הנה הוא טהור שכבר הוסרה הצרעת, ונחשבה יחד כמראה אחד, ובהתאמת זה כולו בעתיד.
- עוד אמר להחליט את שנולד לו מחיה -
- וזה שהנה יתבאר לך בשלישי מזו המסכתא, שרושם הטומאה בצרעת העור שלושה סימנים: מחיה, או שיער לבן, או פסיון.
- והמחיה - שתהיה שיעור עדשה מרובעת מן בשר חי, בתוך מקום הצרעת.
- ושיער לבן - הוא שיהיה במקום הנגע שתי שערות לבנות.
- ופסיון - שירבה הנגע, ויוסיף להמשך בגוף ואפילו מעט מזער.
- אולם המחיה או שיער לבן הנה הם אותות טומאה לעולם,
- בין שיהיה בתחילת ביאת כהן והוא עניין בתחילה,
- או התחדש אחד מהן בשבוע ראשון או בשבוע שני,
- או אחר שאמר לו הכהן "טהור אתה" וזהו עניין אמרו לאחר הפטור, והוא אמרו יתברך "אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן"(ויקרא יג, ז), רוצה לומר שיתחדש עליו חידוש אחר שדן עליו בטהרה ושב אל הכהן שנית.
- וכאשר היה באיש רושם צרעת בו שני מראות, קצתו מראה בהרת וקצתו מראה שאת, עוד התחדש באחד מהמראות מחיה או שיער לבן, הנה הוא מוחלט לטומאה לפי שהן התקבצו בדמיון מראה אחד,
- בין שיהיה זה השיער לבן או המחיה בתחילה, והוא כאשר בא אל הכהן בתחילה,
- או שהתחדש בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני,
- או אחר שטיהר לו הכהן ואמר לו "טהור אתה".
- וכן גם כן סיפר להחליט את שנולד לו פסיון -
- ומבואר הוא שאינו טמא בפסיון אלא אחר שבוע ראשון, לפי שהפסיון אמנם יוודע בעמידה בין מה שיהיה לנגע בתחילת עמדו לפני הכהן ובין מה שהוא לאחר השבוע.
- וכאשר היה בנגע תוספת, בשבוע ראשון או השני או לאחר הפטור, הנה הוא טמא.
- ואם היה באיש רושם נגע, ובקצתו מראה בהרת ובמקצתו מראה שאת ונמשך אחד מהמראות בשטח הגוף, או היה הרושם אשר עמד בו מראה בהרת ויהיה התוספת אשר נמשך בסוף שבוע מראה שאת, הנה הוא מוחלט לטומאה בכל זה כאשר התחדש התוספת, לפי ששני מראים יחד בדמיון מדריגת מראה אחד.
- ואמר וכן גם כן יתחברו מראות נגעים להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור - ועניין זה המאמר אמנם יתבאר בשמיני מזאת המסכתא,
- שהאיש אשר יראה בו רושם צרעת תאמר לו "פטור אתה" כאשר לא יהיה שם מחיה ולא שיער לבן,
- עוד אחר זה תכלול הצרעת כל גופו הנה הוא טמא,
- ושמאמר השם יתברך "כלו הפך לבן, טהור הוא"(ויקרא יג, ג) אמנם הוא במוחלט לטומאה כאשר כלל אותו הנגע אחר שהיה טמא,
- וכאשר היה איש בגופו בהרת ופטרו הכהן, עוד כלל גופו מראה שאת, הנה הוא יתחבר עם הבהרת הראשון ויהיה מוחלט לפי מה שהשרשנו, וזהו עניין אמרו "להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור".
- וכן כאשר היה מוחלט בבהרת טומאה, רוצה לומר שיהיה בו שיער לבן או מחיה או פשתה בעור, ואחר ההחלט כולל גופו כולו מראה שאת, שהוא כמראה אחד ונאמר כולו הפך לבן טהור הוא, וזהו עניין אמרו לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר, לפי שהוא כאשר כלל גופו הצרעת והוא מוסגר הנה הוא גם כן טהור, לפי שהמוסגר הוא טמא כמו המוחלט כמו שהתבאר בתחילת כלים.
ואלו המשלים כולן אשר המשלנו בביאור זאת ההלכה מראה הבהרת והשאת, ההיקש בעצמו אם היה הנגע בשלושה מראות או בשאר מראות מהמראים המנויים, שהן כולם במדרגת מראה אחד לכל הדינים לפטור ולהסגיר ולהחליט. וכל מה שאמרנו באלה המשלים רושם נגע או מקום נגע, אמנם נרצה בו השיעור אשר יטמא בנגעים והוא כגריס, ואני עתיד לבאר זה.
וכבר שאל רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא מארבע מראות, מה תועלת לחלק אותן במספר אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפים לכל הדינים, והיה ראוי שיאמר "כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו הוא נגע צרעת", והוא אמרו בתוספתא "ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, וזה עם זה מצטרפים". אמר לו, מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים, רוצה לומר שאילו נמנו להיותו רגיל בהבדל המראים והכרתם, עד שיאמר זה המראה בהרת וזה שאת, זה שני לבהרת וזה שני לשאת.
וממה שראוי שתדעהו שדעת רבי עקיבא שתולדת הבהרת תוקף הלובן מן השאת. וחכמים אומרים שהשאת יותר לבן מסיד ההיכל אשר הוא תולדת הבהרת כמו שזכרנו, ושסיד ההיכל יותר לבן מקרום הביצה. ויהיה סדר המראים לפי דעת החכמים כן, בהרת, אחריו השאת, אחריו תולדת הבהרת, ואחריו תולדת השאת, לפי מה שהתבאר בגמרת שבועות.
ואמרו הרי אלו מראות נגעים - ירמוז אל הארבעה הפשוטים, ואל הארבעה המורכבים מהן מהאדמימות, כמו שהתבאר:
כבר התבאר בהלכה אשר לפני זאת שסיבת מנין אלו המראות היא ההרגל וההכרה במראות.
ולזה אמר רבי דוסא, שאי אפשר להרגיל במראות אם לא ידע ויכיר בהן שהן שלושים וששה, וביאור זה שהנגעים ששה מינים:
- נגעי עור בשר תחילה,
- והשני נגעי שחין ומכווה,
- והשלישי נגעי קרחת וגבחת,
- והרביעי נגעי ראש וזקן, והוא אשר יקראו "נתקים",
- והחמישי נגעי בגדים,
- והששי נגעי בתים.
ולשון התוספתא "השחין והמכווה שניהם סימן אחד, ושניהם טומאה אחת, ולמה נחלקו, שאין מצטרפין זה עם זה". ושם נאמר גם כן "הקרחת והגבחת שניהם סימן אחד, ולמה נחלקו, שאין מצטרפין זה עם זה". ואני אבאר לך כל זה במה שיבוא.
וכבר קדם לך שמראות נגעים בעור הבשר שמונה, ארבעה פשוטים, וארבעה אשר תתערב אתם האדמימות כמו שהתבאר, והוא אשר יאמר ממנו "ארבע בחלוק, וארבע בפתוך". ובתוספתא אמרו "מראות שעור הבשר מטמא בהן, השחין והמכווה והקרחת והגבחת טמאים". ושם נאמר גם כן "הנתקים מטמאים בכל מראה". וכאשר יגיעו לך ההקדמות כולן:
- יהיו שלושים ושנים נגעים,
- שמונה בעור הבשר,
- ושמונה בשחין ומכווה,
- ושמונה בקרחת,
- ושמונה בגבחת, והן בעצמם בנתקים.
- ובנגעי בגדים שני מראים, ירקרק ואדמדם.
- ובנגעי בתים גם כן שני מראים, ירקרק ואדמדם.
הנה אלו שלושים וששה מראים, בחילוף המראים והמקום אשר יהיה בו המראים.
ואמר עקביא בן מהללאל, היה העניין כן על אופן ההרגל הנה הן שבעים ושנים. לפי שאלו המראות כולן בהתחלפות המראים והתחלף מקום המראים, יהיו בתחילה ויהיו אחר ראייה קודמת, ויצטרך הקישה בין עתה ובין מה שהיה עליו קודם אם בשבוע ראשון שני ושלישי כמו שיתבאר, הנה אלו שבעים ושנים מראין:
- שלושים וששה בתחילה כמו שמנינו,
- והן בעצמן בסוף אחר ההסגר, אי זה זמן יהיה ההסגר, או שבוע אחד או שני שבועות או שלוש איך שיתחייב הדין.
ואל זה העניין רמז בתוספתא "כל כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים, בנתקים ולא בקרחות, באדם ולא בבגדים, בבגדים ולא בבתים, במראה ראשון ולא במראה שני, במראה שני ולא במראה שלישי, לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן, שנאמר "זאת התורה לכל נגע הצרעת, ולנתק, ולצרעת הבגד, ולבית, ולשאת, ולספחת, ולבהרת, להורות ביום הטמא וביום הטהור"(ויקרא יד, נד) וגו'", רוצה לומר שהוא לא יורה עד שיהיה בקי באלו המראים כולן, ובשמירת העניינים, ובידיעת השם המורה על כל עניין מהן.
ושמור אלו העניינים שהן נפלאים מאד.
וכבר יסופק זה המספר על כל מי ששמעתי דבריו או ראיתי פירושו, והנה עזרני ה' בהבנתו. ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה.
אמר ולא בשני, שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת - וזה יתחיל מספרו מהיום השביעי מהשבוע ראשון, עד שיהיה היום השביעי משותף לשני השבועות יחד, וכן השלושה שבועות של נגעי בתים יהיה היום השביעי משותף לסוף שבוע שני והתחלת השלישי, ויהיה מספר השני שבועות שלושה עשר יום ומספר השלוש שבועות תשעה עשר יום, ולזה אם התחיל בראיה ביום שני יבוא היום שלושה עשר בשבת, ואם התחיל בראיה בשלישי יבוא יום תשעה עשר בשבת. והנה יתבאר זה בשלישי מזאת המסכתא.
ואמר רבי עקיבא, שהוא יתחיל לראות באיזה שיזדמן, מאשר יבוא יום סוף שבוע מהשבועות ביום שבת אשר אין ראוי לראות הנגע בו, להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת וכבר יהיה בזה האיחור חומרא לבעל הצרעת או קולא והוא יבאר.
והלכה כחכמים:
שמור אלו השורשים, והוא:
- שכל נגע שיעורו אינו פחות מכגריס.
- שנגעי עור בשר נטמאו בשלשה סימנין איזה שיהיו, והוא שיער לבן או מחיה או פסיון. וכבר קדם לנו זכרון זה.
- ודע שמתנאי שיער לבן שיהיה בנגע, ולא יהיה בשחין או במכווה, או במחית השחין והמכווה, או בתוך הבוהק.
- ואם היה זה השחין אשר בו שיער לבן בתוך הנגע, וכן המחיה אם היתה בשחין שבתוך הנגע, אינה סימן טומאה.
- וכן הפסיון, לא יהיה מעור הבשר לתוך השחין, או למחית השחין, או לתוך המכווה ולמחית המכווה, או לבוהק.
- והנה יתבארו כל אלו השורשים וראיותיהם, כאשר יתחדש לנגע מה ינצל מאחד מאלו הסימנים השלושה עד שלא יהיה סימן טומאה, והוא קולא לבעל הנגע.
- ומתנאי נגעי הבשר, שתהיה עגולה מכל צד עור הבשר, עד שיהיה אפשר הפסיון באיזה צד שיהיה.
- ולשון סיפרא "בעור הבשר, עד שיהיה כל החוצה לו סמוך לעור הבשר ראוי לפסיון, שאם יהיה סמוך לראש או לזקן ולשחין ולמכווה ולקרחת אינו טמא".
- וכן אלו השתי שערות לבנות אשר הוא סימן טומאה, כאשר היו שתיהן או אחד מהן קצרות פחות מהשיעור אשר יתבאר אחר זה, או היו שחורות, או היו בצד השחין או מחית השחין בשחין או מכווה או מחית המכווה, הנה אינו טמא.
- וכן אם התחדש בין צמיחת השתי שערות שחין, או מחית השחין או מכווה או מחית המכווה או בוהק, הנה אינו טמא. וכבר התבאר שורש כל אלו.
והנגע הראשון אשר היה בגשם בעת עמידה בתחילה לפני הכהן יקרא אום, וכאשר יוסיף עליו שיתרבה אחר זה יקרא פסיון.
- וכאשר לא הוסיף הנגע, או שהוסיף הנגע והוסר השורש וישאר התוספת, או נשאר קצת השורש עם התוספת וכל מה שנשאר עם התוספת פחות מכגריס, הנה אינו טמא.
- וכן אם נתחדש בין השורש והתוספת אחד מן הדברים אשר לא יהיה בהם פסיון, כמו שיהיה בין השורש והתוספת שחין או מכווה או מחית השחין או מחית המכווה, או התחדש בין האום והתוספת שחין או מכווה או מחית השחין או מחית המכווה או בוהק והבדילה, הנה כבר ינצל מהיות מוחלט בפסיון מפני החידוש שנתחדש.
וזכרתי לך בזאת ההלכה כל אלו הדברים אשר חידושיהם ידחו סימני טומאה, שהוא אפשר שיהיה יום שבת אשר הוא שביעי שלו טמא או קרוב להחליט לו, ותחדש לו אחד מאלו החידושים להציל לו בשארית היום עם ליל אחד בשבת, ובבוקר ימצא על עניין אחר, הנה כבר היה לו האיחור קולא. ואפשר יהיה יום השבת בלתי מוחלט, ויתחייב לו האיחור שיהיה יום אחד בשבת מוחלט, כמו שיזכור אחר זה.
- ומתנאי המחיה, כאשר היתה כעדשה מצומצמת שתהיה מרובעת, כמו שנבאר.
- וכן מתנאי כל מחיה, שתהיה מגעת בעור הנגע והנגע יקיף בה ואז יהיה סימן טומאה, והוא אמרו מבוצרת.
- אולם אם היתה בצד הנגע כזה, הנה לא יהיה סימן טומאה:
- ומתנאי המחיה גם כן, שתהיה שיעור כעדשה ממנו מדובקת כולה גוף אחד, אולם אם היתה מפוזרת בתוך הנגע זעיר שם זעיר שם, אף על פי שבין כולן כעדשה ואף על פי שכל חלק ממנו נראה בתוך הנגע, הנה אינו סימן טומאה.
- וכן כאשר חלקה השחין או הקיפה או מיעטה הנה אינו סימן טומאה, עד שתהיה כולה מקובצת נראית בעצם הנגע, לא בתוך הבוהק או שחין או מכווה שבתוך הנגע, לאמרו השם יתברך "ומחית בשר חי בשאת"(ויקרא יג, י).
- וכן בשאר מראות נגעים לא תהיה סימן טומאה עד שיהיה בתוך הנגע לא מן הצד, ואז יהיה סימן טומאה כמו שהקדמנו.
והנה יתבאר זה בזאת המסכתא:
זאת ההלכה כולה מבוארת כאשר הבנת מה שקדם מהמאמר, לפי שהכוונה שיהיה נראה יום השביעי שהוא שבת, ויתחדש לו בבוקר אחד בשבת מה שיחייב לו הטומאה כמו חידוש מחיה ושיער לבן ופסיון.
או יעדר אחד מאלו הדברים כאשר היו מצילין אותו, כמו שיהיה עניין יום שבת כמו שנזכר שיהיה השחין סמוך לבהרת, ושאר הדברים אשר ביארנו שהן יצילו, ואחר נעדרו אלו ההצלות, והוא עניין אמרו והלכו להן, רוצה לומר שהן הוסרו בנשאר מיום השבת ויהיה הסיבה להיות בוקר אחד בשבת טמא, וזה להחמיר.
וכבר התבאר לך מזאת ההלכה ומאשר לפניה, ששיער לבן לא יהיה סימן טומאה אם לא שיהיה בעצם הנגע, אולם כאשר היה שחין או מכווה בתוך הנגע ושיער לבן בזה השחין או המכווה הנה אינו סימן טומאה, ולזה יאמר נסמך השחין לשתיהן או לאחד מהן וכו'.
ומה שראוי שתדעהו שהמחיה לא תהיה סימן טומאה עד שתהיה נראית בתוך הבהרת והנגע יקיף בה מכל צד ושתהיה גם כן מחוברת. אולם אם היתה המחיה מן הצד והוא שתהיה כמו רצועה מבשר חי כבר נמשכה ונכנסת בתוך הנגע, ולא יקיף הנגע בה מכל צד, הנה אינו סימן טומאה. והנה יתבאר כל זה. וכן המחיה כאשר היתה מפוזרת בתוך הנגע הנה אינו סימן טומאה.
ואשר היה זה כן, הנה כבר התבאר שאומרו מבוצרת ונעשית מן הצד מכונסת ונתפזרה, כולן הן תנאים מן המחיה. וכן כל מה שנמשך בזה מן המאמר באמרו הקיפה השחין חלקה או מיעטה וזולת זה, הכל תנאי המחיה כמו שהתבאר בהלכה הקודמת לזו.
וזה כלל כל השורשים אשר יבנה עליה המאמר:
משנה נגעים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב