משנה נגעים א ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק א · משנה ה | >>

[עריכה]

כיצד להקל?

היה בו שער לבן והלך לו שער לבן, היו לבנות והשחירו, אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן,

ארוכות והקצירו, אחת ארוכה ואחת קצרה והקצירו שתיהן,

נסמך ^טו השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין ^טז לשתיהן או לאחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק,

היתה בו מחיה והלכה לה המחיה,

היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה, מבוצרת ונעשית מן הצד, מכונסת ונתפזרה^יז,

ובא השחין ונכנס בתוכה.

הקיפה, חלקה, או מעטה השחין או מחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק,

היה בו פשיון ^כ והלך לו פשיון, או שהלכה לה האום, או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס^כא,

השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפשיון, הרי אלו להקל.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיצד להקל?

היה בו שיער לבן - והלך לו שיער לבן,

היו לבנות - והשחירו,

אחת לבנה, ואחת שחורה - והשחירו שתיהן,

ארוכות - והקצירו,

אחת ארוכה, ואחת קצרה - והקצירו שתיהן,

נסמך השחין לשתיהן, או לאחת מהן,

הקיף השחין את שתיהן, או אחת מהן,

או חלקן - השחין, ומחית השחין,

והמכווה, ומחית המכווה, והבוהק,

היתה בו מחיה - והלכה לה המחיה,

היתה מרובעת - ונעשת עגולה, או ארוכה,

מבוצרת - ונעשת מן הצד,

מכונסת - ונתפזרה,

ובא השחין - ונכנס לתוכה, והקיפה חלקה,

או מעטה - השחין, ומחית השחין,

והמכווה, ומחית המכווה, והבוהק,

היה בו פסיון - והלך לו הפסיון,

או שהלכה לה האום,

או שנתמעטה - ואין בזה ובזה כגריס.

השחין, ומחית השחין,

המכווה, ומחית המכווה, והבוהק - חולקין בין האום לפסיון.

הרי אלו להקל.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

שמור אלו השורשים, והוא:

• שכל נגע שיעורו אינו פחות מכגריס.
• שנגעי עור בשר נטמאו בשלשה סימנין איזה שיהיו, והוא שיער לבן או מחיה או פסיון. וכבר קדם לנו זכרון זה.
• ודע שמתנאי שיער לבן שיהיה בנגע, ולא יהיה בשחין או במכווה, או במחית השחין והמכווה, או בתוך הבוהק.
• ואם היה זה השחין אשר בו שיער לבן בתוך הנגע, וכן המחיה אם היתה בשחין שבתוך הנגע, אינה סימן טומאה.
• וכן הפסיון, לא יהיה מעור הבשר לתוך השחין, או למחית השחין, או לתוך המכווה ולמחית המכווה, או לבוהק.

• והנה יתבארו כל אלו השורשים וראיותיהם, כאשר יתחדש לנגע מה ינצל מאחד מאלו הסימנים השלושה עד שלא יהיה סימן טומאה, והוא קולא לבעל הנגע.

• ומתנאי נגעי הבשר, שתהיה עגולה מכל צד עור הבשר, עד שיהיה אפשר הפסיון באיזה צד שיהיה.

• ולשון סיפרא "בעור הבשר, עד שיהיה כל החוצה לו סמוך לעור הבשר ראוי לפסיון, שאם יהיה סמוך לראש או לזקן ולשחין ולמכווה ולקרחת אינו טמא".

• וכן אלו השתי שערות לבנות אשר הוא סימן טומאה, כאשר היו שתיהן או אחד מהן קצרות פחות מהשיעור אשר יתבאר אחר זה, או היו שחורות, או היו בצד השחין או מחית השחין בשחין או מכווה או מחית המכווה, הנה אינו טמא.
• וכן אם התחדש בין צמיחת השתי שערות שחין, או מחית השחין או מכווה או מחית המכווה או בוהק, הנה אינו טמא. וכבר התבאר שורש כל אלו.

והנגע הראשון אשר היה בגשם בעת עמידה בתחילה לפני הכהן יקרא אום, וכאשר יוסיף עליו שיתרבה אחר זה יקרא פסיון.

• וכאשר לא הוסיף הנגע, או שהוסיף הנגע והוסר השורש וישאר התוספת, או נשאר קצת השורש עם התוספת וכל מה שנשאר עם התוספת פחות מכגריס, הנה אינו טמא.
• וכן אם נתחדש בין השורש והתוספת אחד מן הדברים אשר לא יהיה בהם פסיון, כמו שיהיה בין השורש והתוספת שחין או מכווה או מחית השחין או מחית המכווה, או התחדש בין האום והתוספת שחין או מכווה או מחית השחין או מחית המכווה או בוהק והבדילה, הנה כבר ינצל מהיות מוחלט בפסיון מפני החידוש שנתחדש.

וזכרתי לך בזאת ההלכה כל אלו הדברים אשר חידושיהם ידחו סימני טומאה, שהוא אפשר שיהיה יום שבת אשר הוא שביעי שלו טמא או קרוב להחליט לו, ותחדש לו אחד מאלו החידושים להציל לו בשארית היום עם ליל אחד בשבת, ובבוקר ימצא על עניין אחר, הנה כבר היה לו האיחור קולא. ואפשר יהיה יום השבת בלתי מוחלט, ויתחייב לו האיחור שיהיה יום אחד בשבת מוחלט, כמו שיזכור אחר זה.

• ומתנאי המחיה, כאשר היתה כעדשה מצומצמת שתהיה מרובעת, כמו שנבאר.
• וכן מתנאי כל מחיה, שתהיה מגעת בעור הנגע והנגע יקיף בה ואז יהיה סימן טומאה, והוא אמרו מבוצרת.

• אולם אם היתה בצד הנגע כזה, הנה לא יהיה סימן טומאה:

• ומתנאי המחיה גם כן, שתהיה שיעור כעדשה ממנו מדובקת כולה גוף אחד, אולם אם היתה מפוזרת בתוך הנגע זעיר שם זעיר שם, אף על פי שבין כולן כעדשה ואף על פי שכל חלק ממנו נראה בתוך הנגע, הנה אינו סימן טומאה.
• וכן כאשר חלקה השחין או הקיפה או מיעטה הנה אינו סימן טומאה, עד שתהיה כולה מקובצת נראית בעצם הנגע, לא בתוך הבוהק או שחין או מכווה שבתוך הנגע, לאמרו השם יתברך "ומחית בשר חי בשאת"(ויקרא יג, י).
• וכן בשאר מראות נגעים לא תהיה סימן טומאה עד שיהיה בתוך הנגע לא מן הצד, ואז יהיה סימן טומאה כמו שהקדמנו.

והנה יתבאר זה בזאת המסכתא:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

היה בו שער לבן. ביום השבת ואם היה רואהו היה מחליטו ולאחר השבת הלך לו הרי זה להקל דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ואע"ג דאי נמי חלטו בשבת כשהלך לו לאחר השבת היה מטהרו מ"מ צריך להביא קרבן כדין מצורע מוחלט שנתרפא ועכשיו פטור:

היו לבנות. כלומר אי נמי היו לבנות ביום השבת שהיה ראוי להחליט ולמחר השחירו הרי זה להקל להכי נקט לשון רבים משום דתניא בת"כ מיעוט שער שתי שערות:

אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהם. כדי נסבא דאין כאן להקל דבין כך ובין כך טהור ואגב סיפא דלהחמיר נקטא דקתני והלבינו שתיהן:

ארוכות והקצירו. היו השערות ארוכות ביום השבת כדי לקרוץ בזוג דהיינו שיעור טומאה ולמחר הקצירו הרי זה להקל:

אחת ארוכה ואחת קצרה. כדי נסבה דבין כך ובין כך טהור ואגב סיפא דלהחמיר נקטא דקתני והאריכו שתיהן:

נסמך השחין לשתי שערות. לאחר השבת ובשבת לא היה בו שחין ואילו בשבת ראהו היה מחליטו מחמת השערות לבנות שבתוך הבהרת ועכשיו לאחר השבת שבא השחין וסמך את שתיהן או אחת מהן תראה כתחלה כדתניא לקמן בס"פ התולש הסגירו בשחין ובסוף השבוע נעשה עור הבשר כעור הבשר או הסגירו בעור הבשר ובסוף השבוע נעשה שחין יראה כתחלה:

הקיף השחין. כלומר נסמך או שהקיף ב' השערות הלבנות או אחת מהן:

או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק. כלומר שבא השחין בין שער לשער מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק כל הני איירי דבשבת לא הוי ולאחר השבת באו ה"ז להקל:

היתה בו מחיה. בשבת והלכה לה לאחר השבת א"נ היתה מרובעת בשבת והיה ראוי להחליטו ונעשה עגולה או ארוכה א"נ היתה מבוצרת המחיה בשבת באמצע הבהרת כמין מבצר שבעיר שבאמצע העיר שהוא ראוי להחליטו ולאחר השבת נעשה מן הצד א"נ היתה מכונסת כעדשה במקום אחד בשבת ולאחר השבת נתפזרה:

ובא השחין ונכנס לתוכה. כלומר בשבת לא היה שם שחין ומכוה ומחיה סימן טומאה ובא השחין המורד ונכנס לתוכה:

הקיפה חלקה או מיעטה. כלומר או שלא בא השחין על כל הנגע אלא על קצת המחיה ופחתה מכעדשה:

השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבוהק. כל הני אמיעוטא קיימי שמיעטה השחין או מחית השחין דהיינו כשנעשית הקרום כקליפת השום או המכוה או מחית המכוה כל הני דבשבת לא היו ולאחר השבת באו וכן הבוהק שבשבת היה מד' מראות הללו ונעשה בוהק למחרתו ומיעט המחיה דשחין ובוהק ממעטין מחיה כדתניא בת"כ בשר חי ולא השחין בשר חי ולא הבוהק. היה בו פסיון. בשבת:

והלך לו פסיון. לאחר השבת דמה שפשה בשבת כנס למחרתו:

או שהלכה האום. עיקר הנגע נקרא אום והלכה האום ונשאר הפסיון. או שנתמעטה. האום ואין בין שניהן כגריס:

השחין ומחית השחין. כלומר אי נמי בשבת פשה ולא היה מפסיק בשבת בין האום לפסיון לא שחין ולא מחית שחין ולא מכוה ולא מחית מכוה ולא בוהק ולאחר השבת הפסיק אחד מאלו ה"ז להקל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

היה בו שער לבן - ביום השבת. ואם היה רואהו היה מחליטו, ולאחר השבת הלך לו, הרי זה להקל ^יד. ואע"ג דאי נמי חלטו בשבת, כשהלך לו אחר השבת היה מטהרו, מכל מקום היה צריך להביא קרבן כדין מצורע מוחלט שנתרפא, ועכשיו פטור:

היו לבנות - אי נמי היו לבנות ביום השבת שהיה ראוי להחליטו, ולמחר השחירו, הרי זה להקל:

אחת, לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן - כדי נסבה, דאין כאן להקל, דבין כך ובין כך טהור. ואגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והלבינו שתיהן:

ארוכות - היו השערות ביום השבת כדי לקרוץ בזוג, דהיינו שיעור טומאה, ולמחר נתקצרו, היינו להקל:

אחת ארוכה ואחת קצרה - כדי נסבה, דבין כך ובין כך טהור. אלא אגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והאריכו שתיהן:

נסמך ה - שחין. לשתי שערות, לאחר השבת, ובשבת לא היה בו שחין, דאילו בשבת ראהו היה מחליטו מחמת השערות לבנות שבתוך הבהרת, ועכשיו לאחר השבת שבא השחין ונסמך לשתיהן או לאחת מהן, אינן סימן טומאה:

הקיף השחין וכו' - או שהקיך השחין לשתי השערות לבנות:

או לאחת מהן או חלקן השחין - שבא השחין או מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק בין שער לשער. כל הני דבשבת לא היו ולאחר שבת באו, הרי זה להקל:

היתה בו מחיה - בשבת, שהיא סימן טומאה, והלכה לה לאחר השבת. אי נמי היתה מרובעת בשבת, והיה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית עגולה או ארוכה דהשתא אינה סימן טומאה. אי נמי היתה מבוצרת המחיה בשבת באמצע הבהרת, כמין מבצר של עיר שיושב באמצע העיר, ומתוך כך היה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית מן הצד. אי נמי היתה בשבת מכונסת כעדשה במקום אחד, ולאחר השבת נתפזרה:

ובא השחין ונכנס, לתוכה - כלומר בשבת לא היה שם שחין והיתה המחיה סימן טומאה, ובא השחין ונכנס לתוכה ^יח:

הקיפה או חלקה או מיעטה - כלומר, או שלא בא השחין על כל הנגע אלא על קצת המחיה, ופחתה מכעדשה:

השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבהק - כל הני אמיעטה ^יט קיימו, שמיעטה השחין או מחית השחין, דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום. או המכוה או מחית המכוה. כל הני שבשבת לא היו ולאחר השבת באו. וכן הבוהק שבשבת היו מארבעה מראות ונעשה בוהק למחרתו ומיעט המחיה, דשחין ובוהק ממעטין מחיה, כדתניא בתורת כהנים בשר חי ולא השחין, בשר חי ולא הבוהק:

היה בו פשיון - בשבת:

והלך לו הפשיון - לאחר השבת, דמה שפשה בשבת כנס למחרתו:

או שהלכה האום - עיקר הנגע נקרא אום. והלכה האום ונשאר הפשיון, או שנתמעטה האום ואין בין שניהם כגריס:

השחין ומחית השחין - כלומר, אי נמי בשבת פשה ולא היה מפסיק בשבת בין האום לפשיון לא שחין ולא מחית השחין ולא מכוה ולא מחית המכוה ולא בוהק, ולאחר השבת הפסיק אחד מאלו, הרי זה להקל:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

היה בו שער לבן והלך לו. לשון הר"ב. הרי זה להקל. ומסיים הר"ש דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ע"כ. ועמ"ש לקמן [ד"ה היה בו פשיון] [ומ"ש הר"ב דנ"מ שהיה צריך להביא קרבן. עמ"ש בזה בס"ד משנה ו']:

היו לבנות. להכי נקט לשון רבים. משום דתניא בת"כ מיעוט שער שתי שערות. הר"ש. והביאו הר"ב ברפ"ד ושם אפרש בס"ד:

אחת לבנה ואחת שחורה. כתב הר"ב כדי נסבה כו' וכ"כ הר"ש. וכ"פ בסיפא גבי אחת ארוכה ואחת קצרה כו' ומהר"ם כתב ולי נראה לפרש דלאו כדי נסבא. וקאי אדלעיל והכי פירושו היו לבנות פירש בשבת והשחירו לאחר השבת. ולא פירש היאך השחירו. והדר מפרש לה. בין שהשחירה אחת מהן. בין שהשחירו שתיהן. והשחירו שתיהן הוי פירושו. או השחירו. כמו חלץ ועשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג]. דהוי או עשה מאמר. וכן יש לפרש גבי אחת ארוכה ואחת קצרה. דאדלעיל קאי אארוכות והקצירו. והדר מפרש בין שנעשה אחת ארוכה. ואחת קצרה. בין שהקצירו שתיהן לאחר השבת או נסמך השחין לשתיהן לאחר השבת כו'. ותדע דגבי שחורות והלבינו בסיפא קתני או אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא לא קתני או וכן באחת קצרה ואחת ארוכה קתני בסיפא או. משום דסיפא הוי פירושא בשבת היו אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא אלאחר השבת קאי וק"ל. ע"כ. אבל בספרים שלנו ל"ג או בסיפא. ומ"מ רישא שפיר מיתרצא בלאו האי תדע:

ארוכות. עיין פ"ד משנה ד:

נסמך השחין כו'. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה [ועיין בפירוש )הר"ב דריש מתני' דלקמן] ועיין בסוף מ"א דפ"ד:

הקוף השחין וכו'. כתב הכ"מ בפ"ב מה"צ [הלכה ד] וא"ת הא קי"ל [במשנה ד' פ"ג] ששער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. וא"כ דל בהרת מהכא תיפוק לי משום שחין ומכוה שיש בהם שער לבן וי"ל דמשכחת לה כגון שהיא מכה טרייה ונקרא מורד ואינה מטמאה ע"כ. ובודאי שכדבריו כן הוא דאי התחילו להתרפאות. זו היא מחית השחין והמכוה. ואי נתרפאו רפוי גמור. אע"פ שמקומן נעשת צלקת נדונין כעור בשר כדתנן כל זה במשנה ב פ"ט. [אבל מהר"ם כתב כיון דנגע חדש הוא משום שער לא מטמא כיון דשער לבן קודם לשחין [וכדתנן בספ"ד] נ"ל ע"כ. ומ"מ דברי הכ"מ מוכרחים על דברי הרמב"ם דהתם. שהוא כתב סתם בהרת ובתוכה שחין או מכוה וכו' ושתי שערות לבנות בתוך השחין וכו'. ולא כ' לענין שבת כפי משנתינו שמשנתינו כתבה בפ"ט מה"צ [הלכה ז] ודרך כלל שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לראות טמא. ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר כו']:

ומחית השחין והמכוה כו'. אכולהו קאי. נסמך והקיף וחלקן וכן העתיק הרמב"ם בפ"ב מה"צ [הלכה ה] והר"ב דאסברא לה בחלקן משום דסמוך להו במתני'. ולאו בדוקא פי' כן. ועי' עוד בסמוך:

ומחית השחין. פי' הר"ב לקמן דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום ועיין ספ"ו. [ובמ"ב פ"ט] ובכתוב נקרא צרבת אבל למכוה נאמר מחיה ואגביה נקט התנא ג"כ בשחין:

והבהק. פי' הר"ב בפ"ח משנה ו שהיא מראה לבנונית למטה מד' מראות:

מרובעת. עמ"ש במ"ב פ"ו [ד"ה ובה מחיה]:

מבוצרת. בת"כ יליף לה בשאת שתהא מבוצרת בשאת. והביאה הר"ש במשנה ב פ"ד ועיין בל' הר"ב פ"ו מ"ב ופ"י משנה ג וז:

מכונסת ונתפזרה. ל' מהר"ם שפשה הנגע לתוכה וכסה מקצתה. ומיהו כי מצטרפת לה לכולה מחיה אכתי איכא שיעור מחיה שהיא כעדשה ובא השחין ונכנס לתוכה. ובא. פירוש או בא כמו חלץ ועשה מאמר דהוי פירושו או עשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג] ברישא נקט ונתפזרה מחמת שנכנס הנגע לתוכה ונתפזרה מחמת הנגע התם שייך ל' פזור שהנגע והמחיה ענין א' הן ושייכי להדדי. אלא שהמחיה מפוזרת ואין ממנה במקום א' כשעור. אבל שחין ומכוה דלא מטמאו במחיה לא שייך בהו ונתפזרה אלא נכנס לתוכה. כלומר נכנס לתוכה דבר חדש שאינו מן הענין שלה כלל. וניחא נמי הא דברישא גבי שער לבן נקט מעיקרא נסמך השחין לשתיהן וכו'. והכא לא קתני נסמך לה השחין די"ל דאיידי דקתני מכונסת ונתפזרה פי' שנכנס הנגע לתוכה ובכך נתפזרה נקט נמי בהאי לישנא ובא השחין לתוכה ונתפזרה נמי בכך ותו לא איצטריך למתני נסמך לה השחין. דהיא היא ע"כ:

ובא השחין ונכנס בתוכה. כתב מהר"ם יש ספרים שכתוב בהן שחין המורד. ע"כ. ועיין פ"ט מ"ב. וכתב עוד כלומ' בשבת לא הי' שם שחין וכו' והשתא דרואהו אחר השבת כשנעשה שחין לא מטמא במחיה כדתנן לקמן [פ"ג מ"ד] דשחין אין מטמא במחיה אלא בשער לבן ופסיון נ"ל ע"כ:

השחין או מחית השחין וכו'. כתב הר"ב כל הני אמעטה קיימא כו'. וכ"כ הר"ש. ולאו דוקא אלא דנקטי במאי דסליק וסמיך וה"ה לאינך דכל הני קיימי אכולהו:

והבהק. כתב הר"ב כדתניא בת"כ כו' בשר חי ולא הבהק. צ"ע לקמן בפי' מ"ו פ"ו וע"ש [ד"ה היה בוהק]:

היה בו פסיון בשבת. אנגעי הגוף קאי. דאילו היה רואהו בשבת היה מחליט. ומשום דבנגעי הגוף אין מחליטין לעולם על עמד בעיניו אע"ג דבנגעי בתים [ובנגעי בתים נמי מיירי וכמ"ש לקמן בד"ה ואין בזה כו'] מחליטין על עמד בעיניו כמו על הפסיון נקט פסיון משום דבנגעי הגוף [אין] מחליטין [אלא] על הפסיון. מהר"ם:

ואין בזה ובזה כגריס. דאילו יש בין שניהן כגריס עדיין צריך הסגר אי קאי בסוף שבוע ראשון. וקצת קשה דאי מתני' איירי בסוף שבוע ראשון. הא כל הני דקתני בעי הסגר כדמשמע מל' הר"ש שכתבתי [לעיל ד"ה היה בו] דדוקא בסוף שבוע ב' פוטרו. וכן הן דברי הרמב"ם בפ"ב [הלכה ד] ופ"ג מה"צ [הלכה ג] ואפ"ה קרו להו להקל ואמאי דייק הכא למתני שאין בזה ובזה כגריס הא אפי' הוה כגריס עדיין יש להקל שלא נחלט. וי"ל דעכ"פ אצטריך למתני שנתמעטה. עד שאין כאן פסיון ממה שהיתה בתחלה. דאל"כ יוחלט עדיין. והואיל ואיצטריך למתני תנאי בדבר. קתני ואין בזה ובזה כגריס. למתני להקל לגמרי. שיהא פטור גמור. אבל מהר"ם כתב וז"ל אע"ג דאי איכא נמי כגריס בזה ובזה. אכתי לא מטמא משום פסיון. אפ"ה ניחא ליה למנקט ואין בזה ובזה כגריס. למנקט מלתא דפסיקא. אף לנגעי בתים. דזמנין דמשכחת לה אף בנגעי בתים דמטהרים ליה כשהלך הפסיון. כגון דבשבת כנסה ועמדה על פחות מכגריס. ופשתה בו ביום ועמדה על כגריס ועוד. ואילו בו ביום ראהו. היה נותץ אם הוא אחר חליצה וטיחה. אפילו לרבנן דר"ע דלקמן בפרק ד [משנה ט] דהתם פליגי דוקא בכנסה לאחר הפטור ועמדה על פחות מכגריס ופשתה. וע"ש. ועכשיו שלא ראהו עד למחר שהלך לו כל הפסיון. מטהרין ליה. כיון דעמד על פחות מכגריס. דאילו יש בזה ובזה רחב כגריס וארכו כב' גריסין היה מחליט בבתים דהעומד בעיניו שלשה שבתות. חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שני. ונותץ בסוף שבוע ג'. כמו שאפרש לקמן פרק יב [משנה ז]. להכי נקט. ואין בזה ובזה כגריס. דקאי אהא דאמר לעיל אין רואין כו' עד ולא בג' לבתים. דבבתים נמי מיירי. ע"כ:

חולקין בין האום לפסיון. עיין מ"ש במשנה ה פרק ד [ד"ה אם יש בו] גם עיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ו פרק ו [ד"ה היה בהק קמא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יד) (על הברטנורא) דאי קאי בסוף שבוע שני, פוטרו. הר"ש:

(טו) (על המשנה) נסמך. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה:

(טז) (על המשנה) השחין. וקשה, תיפוק ליה משום שחין ומכוה ששער לבן גם בהם סימן טומאה. ויש לומר, כגון שהיא מכה טריה שאינה מטמאה. כ"מ. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) ונתפזרה. פירוש, שפשה הנגע לתוכה וכיסה מקצתה, ואכתי נשאר שיעור מחיה דהיינו כעדשה בהצטרף לכולה מחיה. ובא, פירוש, או שבא השחין. מהר"מ. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) ושוב לא מטמא במחיה. מהר"ם:

(יט) (על הברטנורא) לאו דוקא, דהוא הדין אאו נכנס וכו' קאי, אלא דנקט במאי דסליק וסמיך:

(כ) (על המשנה) פשיון. משום נגעי הגוף נקטיה. ובנגעי בתים [דבהו נמי מיירי] אפילו עמד בעיניו טמא:

(כא) (על המשנה) ואין כו'. אפילו יש בהם כגריס ועומד בשבוע אחד, נמי הוי להקל דהוי בהסגר ולא בהחלט, וככל הני דתני בהדיא. אלא משום דעל כל פנים איצטריך למתני ונתמעטה, דאם לא כן קאי בהחלט, נקט ואין כו' דפטור לגמרי. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

שיער לבן. פי' כגון זקן שזרקה בו שיבה או כיוצא בו כך פי' הר"ש ז"ל לקמן פ"ד סי' ג' אברייתא דמייתי התם ושם בסוף הפרק פי' דרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותם והופכן ללבן וסימן לדבר שיער זקנים שמתלבן מתוך חלישת חיל ע"כ והנה העתקתיו אני שם ספ"ד:

בפי' ר"ע ז"ל והשחירו שניהם כדי נסבה וכו'. אמר המלקט ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' היו לבנות בשבת והשחירו אחר השבת ולא פירש היאך השחירו והדר מפ' בין השחירו שתיהן או אחת מהם והשחירו שתיהן הוי פירוש או השחירו וכן אחת ארוכה ואחת קצרה קאי אארוכות והקצירו ומפ' כיצד הקצירו בין אחת ארוכה ואחת קצרה בין הקצירו שתיהן תדע דבסיפא קתני או אחת לבנה וכו' או אחת קצרה וכו' וברישא לא קתני דברישא הוי פירושא ולא שייך למיתני או ולא תיקשי דהוי זו ואין צריך לומר זו אחת שחורה טהור כ"ש שתיהן דאגב סיפא נקטי'. הרא"ש ז"ל:

נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן. נסמך הוא בשכיסה השחין את כל הבהרת מצד אחד של השער והדר קתני לא שכיסה כולה מצד אחד אלא מעט שחין הקיף שתיהן או אחת מהן ועדיין כל הבהרת קיימת סביב. הרא"ש ז"ל:

היתה בו מחיה והלכה לה המחיה וכו'. כצ"ל:

בפי' ר"ע ז"ל והיתה המכוה. אמר המלקט נלע"ד והיתה המחיה צ"ל:

או מיעטה השחין ומחית השחין. כך צ"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

היה בו שער לבן:    ביום ז' של הסגר שחל בשבת. והרי אם היה הכהן רואהו ביום זה היה מחליטו:

והלך לו שער לבן:    שכשראהו הכהן ביום א' מצא שנשרו הב' שערות. ומצי איירי בין בסוף שבוע א' או סוף שבוע ב'. דאם היה אתמול סוף שבוע ב'. אם היה רואה אתמול שב' שערות בנגעו היה מחליטו ואף שהיום ינשרו ממנו הב"ש ויטהרנו עכ"פ יהיה צריך לקרבן לטהרתו. אבל השתא שלא ראהו אתמול כשיראה היום נגעו בלי הב"ש יטהרנו מיד. הרי קולא. ואפילו אם היה אתמול סוף שבוע א'. אפ"ה יש קולא. דאע"ג דע"י שלא ראהו אתמול אתילד חומרא להמנוגע. דהרי אם ראהו אתמול עם הב"ש והחליטו. עכ"פ כשיראה היום שחזרו ונשרו. הרי יטהרנו לגמרי. אבל השתא שלא ראה אתמול הב"ש שבו. רק ראה היום שנשרו ממנו הב"ש יחזור ויסגרנו שבוע ב' והרי חומרא. עכ"פ יהיה לו קולא לענין קרבן. שאילו היה רואהו אתמול והחליטו כשינשרו היום יהיה צריך קרבן. אבל השתא שלא ראהו אתמול. כשיפטרנו בסוף שבוע ב' פטור מקרבן:

והשחירו שניהם:    כולה פירושא דהשחירו הוא. וה"ק השחירו שאמרתי. היינו בין שביום א' בשבת נעשת א' לבנה וא' שחורה. או שביום א' הושחרו שתיהן:

ארוכות:    דשער לבן אינו סימן טומאה עד שיהיו ארוכות כדי לקרוץ בזוג:

והקצירו:    שביום א' נתקצרו שנתהוו אחת וכו':

והקצירו שתיהן:    ה"נ כולה פירושא דהקצירו הוא. וה"ק בין שביום א' הקצירה א' או שתיהן:

נסמך השחין לשתיהן:    לב' השערות. ואתמול היה תוך הבהרת ועכשו רואה שהן סמוכין לשחין. והרי ב"ש אינן סי' טומאה עד שיגדלו תוך הבהרת. אף שא"צ שיקיף רוחב הבהרת חוצה לב"ש סביב. עכ"פ הכא השחין הוא סמוך להן בצד א'. והו"ל ספק נגעים בתחילה דטהור דמי יוכל לשער אם הם תוך הבהרת או תוך השחין. או שביום א' הקיף וכו':

הקיף השחין לשתיהן:    שאתמול היו הב"ש תוך הבהרת. והיום נתהפך הבהרת שסביב השערות לשחין. והרי הן השתא עומדים תוך השחין. ואע"ג דב"ש לבנות גם בשחין הם סימן טומאה. נ"ל דמיירי דאין בשחין כגריס. ורכ"מ [פ"ב מטו"צ ה"ד] תירץ דמיירי כשהשחין מורד. אולם שייר תנא גוונא שחזרה נגע לאחורי' ונמצא שעומדים חוץ להבהרת ולא נקט לה. מדלא מצי למנקט סיפא איפכא במשנה ו' בשהיו הב"ש חוץ להבהרת בשבת וביום א' התפשטה לשם. דהרי בכה"ג לא היה להחמיר מדקדים ש"ל לבהרת. וגם בל"ז כבר מכח כ"ש שמעינן כן הכא ברישא מדקתני הקיף השחין לשתיהן. מקילינן. מכ"ש בחזרה נגע לאחורי'. ונשארו הב"ש במקום בריא:

או חלקן:    להב' שערות. ונ"ל דלא מיירי שנגע השחין בהשערות. דא"כ היינו רישא. אלא כגון שהיה בהרת כב' גריסין [וכ"ש כשהיתה רק גריס] ובה שער א' במזרח ושער א' במערב ואח"כ בא השחין ופילש באמצע הבהרת והפרידה לב' חלקיו ועי"ז יש רק שער א' לכל חלק:

השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק:    כעדשה. דבפחות מכעדשה אינו מפסיק [ועמ"ש פ"ו]. וכולהו או או קתני. ואכולהו תלת דתני. דהיינו נסמך. הקיף. חילק. קאי. וה"ק. אם א' מהנך חמש. נסמך או הקיף או חילק לב' השערות והפסיק ביניהן. ע"י כל חד מהנך גווני נטהר הש"ל [כפ"ח מ"ז]. אולם מלת מחי' פירושו בשר בריא ור"ל שנולד בשר בריא באמצע השחין או באמצע המכוה והרי בהן אין המחי' סימן טומאה. ומלת בהק היינו שיש בהעור כתם שלבנינותו נמוך טפי ממראה קרום ביצה. שאז אין דינו כנגע והוא טהור:

היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה:    והרי מחי' שהוא סימן טומאה צריך שיהא בה ג' דברים [וסימנך ס'ע'ר']. (א) שיהיו ממשות הנגע סביב להמחיה כרוחב ב' שערות. (ב) שתהי' המחיה גדול כמו עדשה. (ג) ושתהי' שטחה כדי להושיב עליה רבוע שארוך ורחב כרוחב עדש. וזו אתמול בשבת היתה כך. והיום מחזיק שטחה רק עדש עגול או שרק ארוך כעדש. אבל לא רחב:

מבוצרת:    שאתמול היה בכל צד מהמחיה בהרת סביב בכל צד ברוחב ב"ש. והיתה לפ"ז סגורה בהבהרת כבמבצר:

מכונסת:    שהמחיה צריכה שתהיה גדולה עד כדי שיוכל להושיב עלי' כעדש מרובעת. וכולה במקום א'. וכך היתה זו בשבת:

ונתפזרה:    שביום א' אח"כ נכנס הנגע לתוכה ונתחלקה המחיה. ואעפ"כ ע"י צירוף נשאר עדיין מהמחי' שיעור כעדש. או בא וכו':

ובא השחין ונכנס בתוכה:    ר"ל או שבשבת הי' בהרת ומחי' בתוכה כדינו לטמאו וביום א' שאח"כ מצא ששחין נכנס לתוך המחיה דהיינו הקיפה וכו':

והבוהק:    או או קתני וכולהו פירושא דנכנס לתוכה דתני מקמי הכא קאי. וה"ק או שהשחין או מחית השחין וכו'. הקיף או חילק או מיעט את שיעור המחיה שהיה באמצע הנגע אתמול. והרי אפילו רק הקיפו הנך את המחי'. ולא מיעטו את שיעור המחיה. אפ"ה אין המחיה עוד סימן טומאה. דאין המחיה סימן טומאה בהן רק בבהרת:

והלך לו פסיון:    ר"ל שביום א' עבר הפסיון. [וגם הכא שייר תנא היכא שבשבת היה הפסיון וביום א' הפך כולו לבן. ואפשר משום שזהו בכלל מה דקאמר ועבר הפסיון]:

או שהלכה לה האום:    שאתמול היה בהנגע פסיון. והיום נשאר הפסיון אבל עיקר הנגע נתרפא והלך לו:

או שנתמעטה:    נתמעט האום:

ואין בזה ובזה כגריס:    שהמיעט שנשאר היום מעיקר הנגע ובמה שפשה מאתמול אין בשניהם יחד כגריס. ועי"ז נטהר היום לגמרי. דאילו נשאר משניהם יחד כגריס היום והוא עומד היום בסוף שבוע ראשונה לא היה מטהרו עדיין. דהרי צריך להסגירו עוד שבוע א' [כפ"ד מ"ט]:

והמכוה ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון:    ר"ל שביום השבת פשתה הבהרת ולא היה שום דבר מפסיק בין האום להפשיון. והיום מצא שמפסיק בין האום להפשיון. שחין או מחית השחין וכו'. וה"ה וכ"ש כשמצא היום שעור הבשר מפסיק בין האום לפשיון. דהרי פשיון שהוא רחוק מהאום אמ"ט באדם. אלא נקט שחין ומכוה וכו'. לרבותא דאע"ג שהן מין נגע דהרי גם בהק מין נגע הוא אלא שטיהרתו תורה אפ"ה מפסיקין [וערכ"מ פי"ב מטו"צ ה"ד]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת