משנה נגעים א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק א · משנה ד | >>
[ רבי חנינא סגן הכהנים אומר, מראות נגעים ששה עשריא ].
רבי דוסא בן הרכינס אומר, מראות נגעים שלשים וששה.
עקביא בן מהללאל אומר, שבעים ושנים.
רבי חנינא סגן הכהנים אומר, אין רואים את הנגעים בתחלה לאחר השבת, ששבוע שלו חל להיות בשבת.
ולא בשני, ששבוע שני שלו חל להיות בשבת.
ולא בשלישי לבתים, ששבוע שלישי שלו חל להיות בשבת.
רבי עקיבא אומר, לעולם רואים.
חל להיות בתוך השבת, מעבירין לאחר השבת.
ויש בדבר להקל ולהחמיר.
רבי דוסא בן הרכינס אומר: מראות נגעים שלשים וששה.
- עקביה בן מהללאל אומר: שבעים ושנים.
- רבי חנינה סגן הכהנים אומר:
- אין רואין את הנגעים כתחילה -
- לאחר השבת - שהשבוע שלו חל להיות בשבת,
- ולא בשני - שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת,
- ולא בשלישי לבתים - שהשבוע השלישי שלו חל להיות בשבת.
- רבי עקיבה אומר: לעולם - רואין.
- חל להיות בתוך השבת - מעבירין לאחר השבת,
- ויש בדבר להקל ולהחמיר.
- אין רואין את הנגעים כתחילה -
כבר התבאר בהלכה אשר לפני זאת שסיבת מנין אלו המראות היא ההרגל וההכרה במראות.
ולזה אמר רבי דוסא, שאי אפשר להרגיל במראות אם לא ידע ויכיר בהן שהן שלושים וששה, וביאור זה שהנגעים ששה מינים:
- נגעי עור בשר תחילה,
- והשני נגעי שחין ומכווה,
- והשלישי נגעי קרחת וגבחת,
- והרביעי נגעי ראש וזקן, והוא אשר יקראו "נתקים",
- והחמישי נגעי בגדים,
- והששי נגעי בתים.
ולשון התוספתא "השחין והמכווה שניהם סימן אחד, ושניהם טומאה אחת, ולמה נחלקו, שאין מצטרפין זה עם זה". ושם נאמר גם כן "הקרחת והגבחת שניהם סימן אחד, ולמה נחלקו, שאין מצטרפין זה עם זה". ואני אבאר לך כל זה במה שיבוא.
וכבר קדם לך שמראות נגעים בעור הבשר שמונה, ארבעה פשוטים, וארבעה אשר תתערב אתם האדמימות כמו שהתבאר, והוא אשר יאמר ממנו "ארבע בחלוק, וארבע בפתוך". ובתוספתא אמרו "מראות שעור הבשר מטמא בהן, השחין והמכווה והקרחת והגבחת טמאים". ושם נאמר גם כן "הנתקים מטמאים בכל מראה". וכאשר יגיעו לך ההקדמות כולן:
- יהיו שלושים ושנים נגעים,
- שמונה בעור הבשר,
- ושמונה בשחין ומכווה,
- ושמונה בקרחת,
- ושמונה בגבחת, והן בעצמם בנתקים.
- ובנגעי בגדים שני מראים, ירקרק ואדמדם.
- ובנגעי בתים גם כן שני מראים, ירקרק ואדמדם.
הנה אלו שלושים וששה מראים, בחילוף המראים והמקום אשר יהיה בו המראים.
ואמר עקביא בן מהללאל, היה העניין כן על אופן ההרגל הנה הן שבעים ושנים. לפי שאלו המראות כולן בהתחלפות המראים והתחלף מקום המראים, יהיו בתחילה ויהיו אחר ראייה קודמת, ויצטרך הקישה בין עתה ובין מה שהיה עליו קודם אם בשבוע ראשון שני ושלישי כמו שיתבאר, הנה אלו שבעים ושנים מראין:
- שלושים וששה בתחילה כמו שמנינו,
- והן בעצמן בסוף אחר ההסגר, אי זה זמן יהיה ההסגר, או שבוע אחד או שני שבועות או שלוש איך שיתחייב הדין.
ואל זה העניין רמז בתוספתא "כל כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים, בנתקים ולא בקרחות, באדם ולא בבגדים, בבגדים ולא בבתים, במראה ראשון ולא במראה שני, במראה שני ולא במראה שלישי, לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן, שנאמר "זאת התורה לכל נגע הצרעת, ולנתק, ולצרעת הבגד, ולבית, ולשאת, ולספחת, ולבהרת, להורות ביום הטמא וביום הטהור"(ויקרא יד, נד) וגו'", רוצה לומר שהוא לא יורה עד שיהיה בקי באלו המראים כולן, ובשמירת העניינים, ובידיעת השם המורה על כל עניין מהן.
ושמור אלו העניינים שהן נפלאים מאד.
וכבר יסופק זה המספר על כל מי ששמעתי דבריו או ראיתי פירושו, והנה עזרני ה' בהבנתו. ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה.
אמר ולא בשני, שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת - וזה יתחיל מספרו מהיום השביעי מהשבוע ראשון, עד שיהיה היום השביעי משותף לשני השבועות יחד, וכן השלושה שבועות של נגעי בתים יהיה היום השביעי משותף לסוף שבוע שני והתחלת השלישי, ויהיה מספר השני שבועות שלושה עשר יום ומספר השלוש שבועות תשעה עשר יום, ולזה אם התחיל בראיה ביום שני יבוא היום שלושה עשר בשבת, ואם התחיל בראיה בשלישי יבוא יום תשעה עשר בשבת. והנה יתבאר זה בשלישי מזאת המסכתא.
ואמר רבי עקיבא, שהוא יתחיל לראות באיזה שיזדמן, מאשר יבוא יום סוף שבוע מהשבועות ביום שבת אשר אין ראוי לראות הנגע בו, להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת וכבר יהיה בזה האיחור חומרא לבעל הצרעת או קולא והוא יבאר.
והלכה כחכמים:
ששה עשר. הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פירש בקונט' בסוף המזבח מקדש (דף פח.) ועוד תניא בתוספתא (שם) רבי ישמעאל אומר מראות נגעי' שנים עשר ויש מדקדקים לכוין את החשבון דרבי ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצירוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפין הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי שנים עשר ורבי חנינא סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר"ע דאמר בפ"ק דשבועות (דף ו.) כולהו לבהדי שאת מצטרפין דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי הרי ארבעה צרופים וארבעה חלקים הא תמניא ופתוכים כנגדם הרי ששה עשר ועקביא נמי דאמר שבעים ושנים כר"ע ואמרינן בפרק קמא דשבועות משל דר"ע למה הדבר דומה לארבעה כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טיפות של דם ואחד נפל לתוכו ארבע טיפות של דם ואחד נפל לתוכו שמנה טיפות ואחד נפל לתוכו שתים עשר' טיפו' ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא סבר לה כמ"ד שש עשרה וכי מנית מטיפה אחת עד שש עשרה לארבע מראו' הרי לך לכל מראה ט"ז דהיינו ששים וארבע פתוכים לארבע מראות וארבעה חלקים וארבעה צרופים הרי שבעים ושנים ודברי רבי דוסא שלשים וששה אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפילו למ"ד כוס רביעי שתים עשרה טיפות ועוד דדברי עקביא נמי לא יתכנו דהני ארבעה כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטיפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטיפה אחת עד שתים ולשל צמר מג' עד ארבע ולשל סיד מחמש עד שמנה ולשל קרום מתשע ועד שש עשרה ויש לפרש דרבי דוסא חשיב נגעי הגוף כגון דעור הבשר ושחין ומכוה בכל אחד שנים עשר כר' ישמעאל דתוספתא הרי שלשים ושש ועקביא חשיב נמי דראש בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד שנים עשר הרי ששים וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם הרי שנים עשר סך הכל שבעים ושנים אי נמי קרחת וגבחת חדא חשיב להו ויש להוסיף עוד י"ב דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם פושין מזה לזה נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון ונתקים ולא מצינו דמיטמאי בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים (דף פח:):
שששבוע שני שלו חל בשבת. דשתי הסגרות שלשה עשר יום דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן כדתניא בת"כ והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומאחריו וכן שלש' שבועו' דנגעי בתים תשע עשרה יום דראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולים מלפניהם ומלאחריהם:
חל להיות בתוך השבת. שביום השבת חל ז' אין רואין אותו בשבת אלא ממתין עד לאחר השבת:
מראות נגעים שלשים וששה - גרסינן. ולא גרסינן מראות נגעים ששה עשר. ושלשים ושש הוו, ארבעה מראות חלקות וארבעה מראות פתוכות דעור בשר, וכנגדן בשחין ומכוה, ששחין ומכוה אחת הן ולא חלקן הכתוב אלא לומר לך שאין מצטרפין, וכנגדן בנתקים, וכנגדן בקרחת וגבחת, שקרחת וגבחת אחת הן, הרי שלשים ושנים מראות, וירקרק ואדמדם דנגעי בגדים, וירקרק ואדמדם דנגעי בתים, הרי שלשים וששה:
עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים - הנך שלשים וששה בתחילה כשהובא אל הכהן, ושלשים וששה אחריני כנגדן בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני של הסגר או בסוף שבוע שלישי לנגעי בתים להבחין בין מראה שלכתחלה למראה שבסוף, הרי שבעים ושנים. כך פירשן הרמב"ם, וישר הוא. אלא דקשיא לי בגוה שהוא מונה שמונה מראות דנתקין, ואנן קיי"ל דנתקין מטמאין בכל מראות ואין להם מראות מיוחדות כשאר נגעים יב:
ששבוע שני שלו חל בשבת - דשני הסגרות שלשה עשר יום דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן, דכתיב (ויקרא יג) והסגירו [הכהן] שבעת ימים שנית, מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומאחריו. וכן שלשה שבועות דנגעי בתים אינם אלא תשעה עשר יום, דראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולין לפניהם ולאחריהם:
חל להיות בתוך השבת - שביום השבת חל שביעי, אין רואים אותו בשבת, מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת, אלא ממתין עד לאחר השבת. ואין הלכה כר' עקיבא יג:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר. ה"ג הר"ש ופי' דס"ל כר' עקיבא דאמר בפ"ק דשבועות [דף ו] כולהו לבהדי שאת מצטרפים. דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום. וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי. הרי ד' צירופין וד' חלקים. הא תמניא. ופתוכי' כנגדם הרי ט"ז. ע"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. וכדאמר ר"ע בתוספתא שהעתיק הרמב"ם. כמ"ש לעיל [במ"ג ד"ה ד' מראות]:
רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים ושש. פי' הר"ב בשם הרמב"ם ד' מראות חלקים כו'. וכנגדן בנתקים והקשה דאנן קי"ל דנתקים מיטמאין בכל מראות. כמ"ש ברפ"י. וראיתי בספר קרבן אהרן. והוא פי' לת"כ. שמתרץ זה דהרמב"ם דייק בלישניה שאמר ח' בעור הבשר וח' בשחין וכו' ולא אמר וח' בנתקים. אלא אמר והם עצמם בנתקים. שכיון בזה לומר דנהי שבנתקין כל המראות מטמאין אבל בכלל כל המראות יש אלו הח' מראות. שהם יהיו היותר מיוחדים בהם. אשר הם דומים למראות הנגעים. עם היות שהם מטמאים גם בשאר המראות כולם. ע"כ. והר"ש פי' דר' דוסא חשיב נגעי הגוף. כגון דעור הבשר ושחין ומכוה. בכל אחד שנים עשר הרי ל"ו. שיש ד' חלקים ושנים בצירוף. שהתולדה מצטרפת לאב שלה. וקסבר דאין האבות מצטרפין. הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב. ועקביא חשיב נמי דראש. בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד י"ב הרי ס'. וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים. ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים. והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם. הרי י"ב. סך הכל ע"ב. א"נ קרחת וגבחת חדא חשיב להו. ויש להוסיף עוד י"ב. דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם. פוסין מזה לזה. נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון. ע"כ:
ר"ע אומר לעולם רואין כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ע. ותמיהני דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו [כמ"ש בפ' דלקמן משנה א בד"ה וחכ"א וכו'] ואולי דר"ח כוון שהיה בדור שלפניו. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהעשרה פרקים שבהקדמת פירוש המשנה. לא הוי בכלל חברו. והיינו נמי שכתב בפי' הרמב"ם והלכה כחכמים. אע"ג דלאו סתמא הוא דפליג אדר"ע. מ"מ כיון דר"ח לאו חברו הוא. קרי ליה בשם חכמים. להטעים טוב טעם שהלכה כמותו שהוא נדון כחכמים ואין הלכה כר"ע מחביריו וזה דוחק. ובנא"י כתוב והלכה כר"ע. וכן פסק בחבורו פ"ט מה' טומאת צרעת [הלכה ז]:
[מעבירין לאחר השבת. כתב הר"ב מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת. ויש בו משום רשות. כדתנן במ"ב פ"ה דביצה]:
(יא) (על המשנה) ופירש דסבירא ליה כרבי עקיבא דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפי, דשאת מצטרפת לבהרת וסיד וקרום, וקרום וסיד גם כן מצטרפין, ארבעה צירופים וארבעה חלקים, ופתוכים כנגדם, הרי ששה עשר. ע"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) ובספר קרבן אהרן תירץ, דהר"מ דקדק בלשונו ולא כתב ושמונה בנתקים, אלא והם עצמם בנתקים, לומר שהם היותר מיוחדים בהם אשר הם דומים למראות הנגעים, עם היות שמטמאים גם בשאר מראות. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) ובר"מ בנוסחת ארץ ישראל וכן בחיבורו פסק כר"ע. ועתוי"ט:
בפי' ר"ע ז"ל ולא גרסי' מראות נגעים ט"ז. אמר המלקט כן משמע מתוך פירוש הרמב"ם ז"ל דל"ג לי' מדלא הזכיר כלל בפירושו ז"ל דברי ר' חנניה אבל הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי לי' וז"ל ששה עשר הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי הראש והזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פי' בקונטרס בס"פ המזבח מקדש ועוד תניא בתוספתא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר ויש מדקדקין לכוון דר' ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצרוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפים הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב ור' חנניה סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר"ע דאמר בפ"ק דשבועות כו' ועקביא נמי דאמר ע"ב כר"ע ואמרי' בפ"ק דשבועות משל דר' עקיבא לה"ד לד' כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טפות של דם ואחד נפל לתוכו ד' טפות של דם ואחד נפל לתוכו ח' טפות ואחד נפל לתוכו שתים עשרה טפות ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא ס"ל כמ"ד שש עשרה וכי מנית מטפה אחת עד שש עשרה לד' מראות הרי לך לכל מראה שש עשרה דהיינו ס"ד פתוכים לד' מראות וד' חלקים וד' צרופים הרי לך ע"ב ודברי ר' דוסא ל"ו אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפי' למ"ד כוס רביעי י"ב טפות ועוד דלר' עקיבא נמי לא יתכנו דהא הני ד' כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטפה אחת עד שתים ולשל צמר משלשה ועד ד' ולשל סיד מה' ועד ח' ולשל קרום מט' ועד ט"ז ויש לפרש דר' דוסא חשיב נגעי הגוף כו' עד נמצא בכל א' ד' מראות עם פסיון ונתקים לא מנינו דמטמאין בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים עכ"ל ז"ל וכתוב בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת נגעים שמה שהוקשה לרבינו עובדיה ז"ל שאיך מנה הרמב"ם ז"ל בכלל המראות ח' בנתקים ואנן קיימא לן דנתקים מטמאין בכל מראות גם הרמב"ם ז"ל עצמו הרגיש בזה שלא אמר ושמנה בנתקים כו' עד עם היות שהן מטמאין גם בשאר המראות כולן ולזה נ"ל שכוון רש"י ז"ל בס"פ המזבח מקדש שכתב הני תנאי מנו פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים ע"כ ודוק אומרו ולבנים של נתקים שכוונתו לומר עם היות שהנתקים אין להם מראה מיוחד עכ"ז הנה המראה לבן שבהן הוא כלול בכלל מנין המראות הללו עכ"ל בקיצור מופלג. וכוונו חכמים לחלק המראות לכמה חלקים כדי שיהא החכם בקי בהן ובמראיתן והוסיפו החכמים לחלקן זה אחר זה כדי שיתבוננו בהן היטב:
בתחלה לאחר השבת. פי' ביום ראשון בשבוע:
ולא בשני. פי' ביום שני בשבוע שודאי שבוע שני שלו יחול בשבת כמו שפי' רעז"ל דשתי הסגרות וכו':
ולא בשלישי לבתים. פי' ביום שלישי בשבוע מפני שודאי יחול יום תשעה עשר בשבת:
ר' עקיבא אומר לעולם רואין חל להיות וכו'. נראה דכולה מילתיה דר' עקיבא אע"ג דרבנן מודו לי' בהא:
בתוך השבת. תימה אמאי לא תני בשבת:
בסוף פי' ר"ע ז"ל צ"ל הלכה כר' עקיבא וכן הוא ג"כ ברמב"ם פ"ט דהלכות טומאת צרעת סי' ז':
ויש בדבר להקל. כגון שאם הי' רואה אותו בשבת והי' בו שיער לבן אע"פ שלמחר הלך לו מ"מ הוי טהור מתוך החלט ובעי קרבן והשתא פטור מן הקרבן דה"ל טהור מתוך הסגר הר"ס ז"ל:
ולהחמיר. פי' שאם הי' רואה אותו בשבת ולא הי' בו שיער לבן בסוף שבוע שני הי' פוטרו ויכול לטבול בשבת ויהי' טהור לערב שיעריב שמשו ומותר בתרומה ובקדשים כל אותו הזמן שעדיין לא נולד לו שער לבן והשתא הפסיד אותו הזמן שהרי עדיין הוא בטומאתו שהי' מוסגר. הר"ס ז"ל:
יכין
רבי חנינה סגן הבהנים אומר מראות נגעים ששה עשר: והיינו ד' מראות יחידות וד' צרופות. דשאת מצטרף עם כל א מג' האחרות. הרי ג'. וקרום וסיד נמי מצטרפין יחד הרי עוד א'. שהן בין כולן ח'. אבל בהרת ס"ל דאינו מצטרף רק עם שאת. ועוד יש ח' פתוכות כנגדן. הרי ט"ז. ונ"ל דמניינא קמ"ל לאשמועינן דיש מראות שאינן מצטרפות:
ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה: ס"ל דכל הד' מראות מצטרפות זע"ז. הלכך לא נ"מ מידי למחשב כמה צירופין יש. דהרי אין בהן יוצא מהכלל. אלא רק מחשב ד' עיקר מיני לובן וד' פתוכות מאודם ולובן. וכולן מצטרפין. הרי ח' בעור הבשר וכנגדן ח' בשחין ומכוה. וכנגדן ח' בקרחת וגבחת. וכנגדן ח' בנתק. דאע"ג דמטמא בכל מראה שבעולם עכ"פ בח' הנ"ל שוה לשאר נגעים. הרי ל"ב. וירקרק ואדמדם בבגדים. וירקרק ואדמדם בבתים. הרי ל"ו. ונ"ל דגם ר' דוסא קמ"ל מניינא כדי לאשמועינן דבכל מין נגע כל הד' מראות מצטרפין. ולהכי לא חשיב פרטי צירוף שבכל מין מדלא נ"מ מידי למחשב פרטי שבכל מין ומין וכמש"ל:
עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים: ס"ל נמי כר' דוסא בכל דבריו. הלכך הרי יש ל"ו דר' דוסא בתחלה כשהובא אל הכהן. רק עקביא ראה למחשב כנגדן עוד ל"ו שבסוף ההסגרים שבנגעי אדם. בגדים. ובתים. דגם אז אינן מטמאין בעמד הנגע בעיניו. רק בשיש בהן א' מד' מראות כמו בתחלה וגם אז כל המראות הראויות לכל א' מצטרפות בכל א' הרי ע"ב:
אין רואים את הנגעים בתחלה לאחר השבת: ר"ל באחד בשבת [ונ"ל דלהכי לא נקט בל' מבורר בא' בשבת משום דאז יהיה כוונת מלת שבת ר"ל שבוע. ולא יהי' שוה למלת חל בשבת דנקט מיד בסמוך. דר"ל בשבת עצמו. וניח"ל טפי למנקט בתרווייהו מלת שבת בחד כוונה]:
ששבוע שלו חל להיות בשבת: ר"ל שעי"ז יחול יום ז' שלו בשבת עצמו. והרי אין הכהן רשאי לראות בו הנגע מדהו"ל כדן דין דאסור מדרבנן [כביצה פ"ה מ"ב]. ואף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת [כיבמות צ' ע"ב] עכ"פ אסור לגרום כן לכתחלה:
ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת: דיום ז' של שבוע ראשונה עולה לכאן ולכאן:
ששבוע שלישי שלו חל להיות בשבת: ר"ל ובנגעי בתים ג"כ לא יראה הנגע בתחילה ביום א' וביום ב'. אבל גם לא ביום ג' בשבת. משום דבתים אפשר בהם הסגר ג' שבועות. וכל יום ז' של הסגר עולה לכאן ולכאן:
ר' עקיבא אומר לעולם רואים: חוץ מבתחילה בשבת ויו"ט דלכו"ע אין רואין כמו שאין רואין אח"כ בשבת ויו"ט. וכדמסיק. [וערכ"מ פ"ט מטו"צ ה"ז]:
חל להיות: יום ז' של שום הסגר:
בתוך השבת: ביום השבת:
מעבירין לאחר השבת: ר"ל אינו רואה הנגע עד יום א' והכי קי"ל. [ודלא כהר"ב]. ופשוט שאינו מתחיל למנות שבוע שניה רק משעה שיבדקנו הכהן ביום א'. ומכאן נ"ל ראיה ברורה דבהסגירו הכהן בתחלה ושהה מלבודקו עד סוף שבוע ב' או יותר ומצאו שעמד בעינו. לא אמרינן כיון דמתחלה היה כך וגם השתא מצאו הכהן כך. נהוי כעמד בעינו ב' שבועות ונפטרנו. ליתא. דהתורה הקפידה על ב' הסגרות וב' בדיקות. וכל שלא בדקו כהן בינתים. לא הו"ל רק הסגר א' וצריך שבוע ב' עדיין להסגרו. וכן הוא הדין בהסגר בגדים ובתים:
ויש בדבר להקל ולהחמיר: דע"י שלא יראהו בשבת אפשר שעי"ז יתגלגל לפעמים להמנוגע קולא ולפעמים חומרא. וה"ה דלר' חנינא סגן הכהנים שייך כה"ג קולא וחומרא כשלא יראנו בתחלה. בא' בב' וג'. אבל אין לומר. דהא דקאמר יש בדבר להקל ולהחמיר חאי גם אאין רואין בתחלה בשבת. ליתא. דהרי קתני היה בו פסיון והלך לו. והרי אין פסיון פוסל בתחלה [כלעיל מ"ג]. אלא כל שלא בא עדיין תחת יד כהן מקודם לא חשיב לה קולא וחומרא עדיין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת