רמב"ם על מנחות ה

<< · רמב"ם · על מנחות · ה · >>

ראו גם נוסח המשנה מנחות ה רמבם

מנחות פרק ה

משנה א

דבר תורה במנחות שקרבים על גבי המזבח שיהיו מצה, שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה'"(ויקרא ב, יא). ונאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'"(ויקרא ב, יב), רומז אל שתי הלחם שנאמר עליהן "סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'"(ויקרא כג, יב). ואלו הבכורים גם כן שמביאים מן התמרים, והוא הדבש האמור בתורה באמרו "ארץ חטה ושעורה"(דברים ח, ח) וגו', רוצה לומר דבש תמרים כמו שבארנו במסכת בכורים. וכן נאמר בלחם תודה "על חלות לחם חמץ יקריב"(ויקרא ז, יג), והוא אחד מהארבעה מינים כמו שזכרנו, ועוד יתבאר זה.

ומה שאמר חסירה או יתירה - מפני שלפעמים יהא השאור קשה ומחזיק מן המידה מקום קטן, ופעמים יהא נפוח ורך ומחזיק מקום גדול, אף על פי שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשווה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב

לישה - הוא שמערבים הקמח במים.

ועריכה - הוא שעורכים אותה ועוסקים בו בידים.

ואמר רחמנא במנחה "לא תאפה חמץ"(ויקרא ו, י), וכבר נאמר "לא תעשה חמץ"(ויקרא ב, יא), ואמרו על שייחד המצווה שלא לאפות אותו "מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני מביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף והוא ציור החלות, שהוא חייב על כל פועל ופועל בפני עצמו".

ואמרו עוד "לא תאפה חמץ חלקם, אפילו חלקם לא יאפה חמץ", רוצה לומר השיריים שהן לכהנים כמו שבארנו הן גם כן אסור להחמיצן. אבל מותר ללוש השיריים בדבש ולבשלן בו, ואינו אסור אלא החימוץ בלבד:

משנה ג

כאילו הוא אומר שמנחת הסולת או המחבת או המרחשת או החלות או הרקיקים טעונה כל מנחה מהן שמן ולבונה. ואין הפרש בזה בין שהיא מנחת ישראל בין שהיא מנחת כהן או מנחת גוי, ובין שהיא מנחת איש או מנחת אשה.

אבל מנחת נסכים נאמר בה שמן, ואינה טעונה לבונה.

וכן נאמר בלחם הפנים "ונתת על המערכת לבונה זכה"(ויקרא כד, ז), ולא היה בה שמן.

מנחת חוטא, ומנחת קנאות נאמר בכל אחת משתיהן "לא ישים עליה שמן, ולא יתן עליה לבונה"(ויקרא ה, יא):

משנה ד

נתן כלי על גבי כלי - רוצה לומר שיתן כלי שיש בו שמן על הכלי שיש בו המנחה, לא פסלה, ואין אנו אומרים כבר עבר על מה שאמר "לא יתן עליה שמן", לפי שהכוונה לשם שלא יבלול הסולת או הקמח בשמן:

משנה ה

הגשה - היא שמגישים הדבר לקרן המזבח, רוצה לומר חודה של קרן דרומית מערבית, והוא מה שנאמר "והגישה אל המזבח"(ויקרא ב, ח) או "והגישו".

ותנופה - שמנענעים לארבע הרוחות, כמו שיתבאר.

ואלו שחייבים קצתן תנופה והגשה וקצתם חייבים באחת מהן, יש מהן מדאורייתא ויש מהן מדרבנן, וסמכום לפסוקים מן התורה. ומצאנו כוונתנו קצרה מלזכור אותן בארוכה, וביאור אותן האסמכתות והדברים התלוים בהן יאות לפירושים אחרים, יותר מאשר לפירושינו זה.

וידוע שמנחת כהנים ומנחת משיח כליל לאישים. ורבי שמעון אומר, כל שאין מהן לכהן אינן טעונות הגשה, והוא עניין מה שאמר כל שאין בהן קמיצה.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ו

אמר רחמנא באשם מצורע ולוג שמן שלו "והניף אותם תנופה לפני ה'"(ויקרא יד, יב), ואמרו "לפני ה', במזרח".

ונאמר על הבכורים "ולקח הכהן הטנא מידך"(דברים כו, ד), ואמרו "לימד על הבכורים שטעונים תנופה". וזה דעת רבי אליעזר בן יעקב והוא אמת, כמו שנתבאר בשני מבכורים.

ומה שאמר אבל לא באחרים - רוצה לומר שהתנופה עצמה פסולה בנשים ובגוים.

וסידרו המשנה הזאת בתלמוד כן: "אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים". ואמרו "בני ישראל מניפים ולא הגוים מניפים, בני ישראל מניפים ולא הנשים מניפות". ואמר "ידיו תביאנה את אשי ה'"(ויקרא ז, ל), אמרו "הרי ידי בעלים אמור".

לפיכך סדר התנופה מכלל עניין הפסוקים כמו שזכרנו כך היא, מניח האימורים על פס ידו וחזה ושוק למעלה, שנאמר "על אשי החלבים"(ויקרא י, טו), וכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף.

וכבר זכרנו פעמים שאלו שני כבשים הם השלמים הנקרבים בכלל הלחם ביום עצרת.

וכבר נתבאר בברייתא שרבי אומר בשתי הלחם עם שני כבשים, מניח זה בצד זה ומניף. וכן היא ההלכה לפי שעיקר בידינו כרבי שהוא אומר "על בסמוך" ואינו צריך על גביו על כל פנים, לפי מה שאמר "על הלחם", רוצה לומר "עמו" אף על פי שהוא לבדו.

ושאר העניין מבואר:

משנה ז

שלש מצות - יש בסמיכה ותנופה חיים, ותנופת שחוטים.

והשלושה דברים שיש בכל אחד מהן שתי מצות מאלו השלוש מצות הן: זבחי שלמי ציבור, וזבחי שלמי יחיד, ואשם מצורע.

נאמר בתורה על אשם מצורע שיונף חי קודם השחיטה, שנאמר "ולקח הכהן את הכבש, ושחט את הכבש"(ויקרא יד, יג), ומפני שהוא אשם אי אפשר לו בלא סמיכה על ראש קרבנו.

וזבחי שלמי יחיד יש בהן פסוק בתורה על הסמיכה כשהן חיים, ותנופת חזה ושוק, והוא שנאמר "שוק התרומה, וחזה התנופה"(ויקרא י, טו) וגו', וזהו עניין מה שאמר ותנופה שחוטין.

וזבחי שלמי ציבור כבר הודעתיך שהן שני כבשי עצרת, ואין לנו זבחי שלמי ציבור זולתן, וכבר הודעתיך בהן "והניף אותן"(ויקרא כג, כ), וזה כולל קודם שחיטה ואחריה, וכן באה הקבלה. ואין בהן סמיכה לפי שהן קרבן ציבור, והעיקר בידינו "שתי סמיכות בציבור לא יותר", והן סמיכה על שעיר המשתלח ושל פר העלם דבר.

ואלו העיקרים כולן אמתיים ואינן דעת רבי שמעון לבדו, אלא שאומר אותן בשם אמרם, ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה:

משנה ח

מרחשת - כלי עמוק שיש לו שפה סביב, והעיסה שמבשלים בה רך וניגר מאד. הוא עניין מה שאמר ומעשיה רכין.

ומחבת - כלי שאין לו שפה, ולפיכך תהיה העיסה קשה כדי שלא תיגר. וזה עניין שאמר מעשיה קשים.

וזהו הדעת אמיתי על פי התלמוד, שהן כלי כמו שסיפרנו צורתם:

משנה ט

כופח - מקום שפיתת קדרה אחת. שמסירים האש מאותו המוקד, ונותנין שם העיסה, והיא נאפת.

ומעשה תנור - הוא שמחממין אבן קשה ושברי חרס עד שיתלבנו, ומשליכים עליהן העיסה, וכופין עליה כלי ונאפית בו.

רעפים - "טיבולט" בלע"ז.

ויורות הערביים - גומא בארץ, טוחה בטיט כמו קדרה, ומסיקין האש בתוכה עד שתלבן, ומשליכין בה העיסה.

ואלו העניינים ידועים אצלנו בכפרים ובשדות.

ואמר רחמנא בקרבן מאפה תנור "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, סולת חלות מצות"(ויקרא ב, ד) וגו'. ורבי יהודה אומר אלו השני מינים שתי קרבנות, מביא זה או זה. ורבי שמעון נותן אותן קרבן אחד, ואמר שמביא שיעור קרבנו משני המינים אם ירצה.

והלכה כרבי יהודה:

משנה מנחות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב