רמב"ם על כלים א
ראו גם:
- נוסח המשנה כלים א רמבם
כלים פרק א
עריכההשיעור אשר יטמא מהשרץ הוא כעדשה.
וטומאת שכבת זרע בכעדשה גם כן למי שנגע בה, בין אדם בין כלים. אולם האיש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה הוא יטמא בכל שהוא, ואין חילוק בין הטומאה אשר תצא ממנו או אשר יגע בה, כולן ראשון.
וכבר קדם לנו בפתיחה זו שבטומאת מת הבדלים רבים, ואני עתיד לבאר ראיות כל מה שקדם באהלות. והשלמת זה הדין, שכל מה שיטמא מפני המת טומאת ערב יקרא ראשון, וממנו ימנה שני ושלישי, וזה אשר טימאהו הוא טמא מת הרמוז אליו בכאן.
ודין המצורע כאשר נרפא מן הצרעת, שיטהר בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושני צפרים לפי מה שבאה לשון התורה, אחר יכנס לעיר ויעמוד שבעה ימים חוץ לאוהלו, והוא אמרו "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים"(ויקרא יד, ח), ובאלו שבעה ימים יקרא מצורע בימי ספרו, להיותו מונה אלו השבעה ימים.
וכדי הזייה - מן מי חטאת כמו שבאר התוספתא. וכמה יהיה במים ויהא בהן כדי הזייה, כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה חוץ מזה.
והיות אלו כולן יטמאו מי שיגע בהן הוא לשון התורה:
- אמר בשרץ "כל הנוגע בהם יטמא עד הערב"(ויקרא יא, לא).
- ואמר בשכבת זרע "ואשה, אשר ישכב איש אותה שכבת זרע, ורחצו במים"(ויקרא טו, לא).
- ואומר באשר יגע בטמא מת "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב"(במדבר יט, כב).
- ואמר במצורע אצל השלמת ימי ספרו "וכבס את בגדיו, ורחץ את בשרו"(ויקרא יד, ט).
- וזה ראיה על היותו מטמא בגדים במגע בימי ספרו, אולם היותו מטמא אדם הנה תלמדהו בגזירה שווה. וזה, שהוא אמר במצורע אצל שלמות ימי חילוטו קודם שיתחיל במספר השבעה ימים "וכבס המטהר את בגדיו"(ויקרא יד, ט), ואמר בגמר [בבא] בתרא, נאמר "כיבוס בגדים" בימי חילוטו ונאמר "כיבוס בגדים" בימי ספרו, מה כיבוס בגדים האמור בימי חילוטו מטמא אדם במגע, רוצה לומר שהוא קודם זה הכיבוס והוא ימי צרעתו היה מטמא אדם, כמו שבא הלשון "וטמא טמא יקרא"(ויקרא יג, מה), אף כיבוס בגדים האמור בימי ספרו מטמא אדם, רוצה לומר שהוא גם כן קודם הכיבוס השני והוא ימי ספרו יטמא אדם.
- ואמר במי חטאת "והנוגע במי הנדה, יטמא עד הערב"(במדבר יט, כא). והראיה על היות אין בהם כדי הזאה, לפי שאין בהם טומאת משא, כמו שנבאר בהלכה אשר אחר זה.
ודע שטומאת מגע הוא שיתחבר הדבר הטמא בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי, וכל מה שיאמר בו שהוא "מטמא אדם במגע", הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם טמאהו, ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו, וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא, לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים, ודע זה.
ואמרו וכלי חרס באויר, לפי שכלי חרס לבד לא יטמאו במגע לבד אבל בהגעת הטומאה בתוך הכלי, בין נגעה הטומאה או לא נגעה. המשל בזה, אם לקח אדם שרץ ויכניסהו על פי הקדרה ולא נגע בגוף הקדרה, אחר הוציאוהו ממנה, הנה זאת הקדרה טמאה ואף על פי שלא נגע בה הטומאה. ואם לקח השרץ ושמהו על גב הקדרה, לא תהיה טמאה. אמר יתברך "וכל כלי חרס אשר יפול מהן אל תוכו יטמא"(ויקרא יא, לא), ובא הקבלה "מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מאחוריו".
ואמרו אין מטמאים במשא, לפי שבאלו המנויין אמנם בא בהן "הנוגע", ולא אמר "והנושא":
עניין למעלה, יותר עליון במדרגה מהקודמת בטומאה, לפי שהן יטמאו טומאת הקודמים ויוסיפו זה התוספת, וכן הוא אמרו "למעלה מהן" בשארית הפרק.
ויצטרך שאבאר טומאת משא מה היא, וזה:
- שכל מה שיאמר בו "מטמא במשא" עניינו שהאדם כאשר הגביה משקל זה הדבר הטמא, יטמא ואף על פי שהוא לא יגע גופו בעצם הדבר הנטמא, אבל אפילו היה בינו לבינו אלף אמה באמצע הגוף שהגיע כבדותו עליו טמאהו.
- ואין הבדל בין שיעתיק זה הדבר הטמא על ראשו, או יחזיק בידיו או יהיה על מקום מגופו ממעל.
- וכן אם תלה אותו בחוט והגביהו מהארץ בזה החוט, הנה זה תקרא גם כן משא לפי שכבר הגביה משאו.
- וכן ההיסט הוא מין מן המשא, והוא שיניע זה הדבר שנטמא ויגביה משקלו גם כן, אבל בהנטיה.
- דמיון זה שיהיה עץ מונח על ראש הכותל והטומאה על קצה העץ, וכאשר נטה האדם על קצה השני הגביה הקצה אשר בו הטומאה, והתטמא זו בנטיית העץ.
- וכבר התבאר בגמר [בבא] בתרא שהנבלה מטמאה בהיסט, ואמנם דין זה להיותה מטמאה במשא, ובהיסט מין מן המשא.
- ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו. ובספרא "לכם הן מטמאין, ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים ולא כלים במשא".
- דמיון זה שאם לקח אדם מאה כלים דרך משל, וישימם בידו אחת הראשון על השני, עוד ישים כזית מהנבלה בכלי העליון, הנה זה האדם אשר בידו הכלים כבר נטמא בהיותו נושא נבלה והוא ראשון לטומאה, וכן הכלי היותר עליון נטמא להיותו נוגע בנבלה, ושאר הכלים טהורים לא יטמאו כלל במשא הנבלה.
- הנה כבר בארנו טומאת משא על השלמות, והושלם עניינו.
אמר שנבלה מטמאה במשא לטמא בגדים, רוצה לומר שמי שמעתיק אותם נטמאו בגדיו, וזה לשון התורה, אולם הנבלה הנה אמר יתברך "והנושא את נבלתה, יכבס בגדיו"(ויקרא יא, מ).
ואמר "ומזה מי הנדה, יכבס בגדיו"(במדבר יט, כא), ובאה הקבלה שאשר יזה מי נדה לא יטמא ושהוא טהור מקל וחומר, שהוא מטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו. והוציאו בלשון מזה להודיענו שהוא לא יטמא במשא עד שיהיה בו שיעור הזאה ובתנאי שישא שלא לצורך, אולם כאשר נשא להזות והזה כמו שזכרנו הנה הוא טהור. ובתוספתא "טהור שהזה על הטמא, טהור המזה וטהור הטמא, וזה וזה אומר טהרתי וטהרתיו", לפי שאם לא יזה עליו יהיה המזה טמא, ובלבד שיהיה נושא כדי הזייה. ובגמר נדה המזה ומזין עליו טהור, ונוגע בהן טמא" רוצה לומר הנוגע ללא צורך. ודע שאמרו יתעלה "יכבס בגדיו" במקום שבא, אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים אשר הוא לובש לבד, אבל הכוונה שהוא יטמא איזה בגד, ילבש אותו או לא, וכן שאר הכלים. ולשון ספרא "מטמא שאר הכלים כבגדים", זולת כלי חרש שהוא לא יטמאהו זולת האב כמו שקדם. וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים, בתנאי שיגע בהן והוא מחובר באב אשר טמאהו, ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני, לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד, אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש מטומאתו. אולם כאשר פירש ממטמאיו, כמו שישליך הנבלה ממנו, ויהיה אז ראשון, והוא ולד הטומאה, ולא יטמא בגדים אז כאשר נגע בהן לפי מה שבארנו בפתיחת דברנו. וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה, יטמאו אלו הכלים והם ראשון, וכן מי חטאת שיש בהן כדי הזיה.
ופירוש חשוכי בגדים - מנועי בגדים, מאמרו "חשכת נפשי משחת"(ישעיה לח, יז), ומטמאים במגע חשוכי בגדים. והעניין שהאדם כאשר נגע בנבלה יטמא, ולא יטמא בגדים ואפילו בשעת מגעו, וזה לשון התורה "והנושא את נבלתה, יטמא עד הערב"(ויקרא יא, מ) ולא יוודע במגע בטומאת בגדים.
הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתה נטמא גופו, ויטמא הבגדים ושאר כלים חוץ מכלי חרש בשעת נשיאתו, לאמרו "והנושא את נבלתה יכבס בגדיו". ומי שיטמא בה בלתי משא נטמא גופו לבד, ולא נטמאו אפילו הבגדים אשר הוא לובש אותן בשעת מגע, וכן מי נדה, וזהו עניין אמרם "נבלה, חלק מגעה מן משאה":
אמרינן בבועל הנדה "ואם שכב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שיבעה ימים"(ויקרא טו, כד), הנה מאמרו "ותהי נדתה עליו" נדע שהוא יטמא משכב ומושב כמו שתטמא היא. אבל אמר אחר זה "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא"(ויקרא טו, כד), בא הקבלה שהוא יעשה תנאי לזה הדין, ואמר שאשר אמרתי לך "ותהי נדתה עליו" הוא שיהיה גופו כמו גופה, רוצה לומר שיהיה אב מטמא במגע ובמשא כנדה לאדם ולכלי חרס, כמו שאמרו בספרא "מה היא מטמא אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס".
אמנם משכבו הנה הוא לא יהיה אב כמו משכבה, ואמנם יהיה משכבו ולד כמו כלים שנגע בהן ולזה אמר "יטמא", רוצה לומר שהוא יטמא בעצמו, ולא יטמא אדם וכלים כמו משכב זב וזבה ונדה ויולדת. אבל אמנם יטמא אוכלים ומשקים לבד כמו כל ולד הטומאה, ולשון ספרא "נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטמא אדם וכלים, ותלאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין".
והנה יתבאר לך במסכת זבים שהכלים אשר יגעו על הזב, ואם לא יגעו בגופו אבל יהיה ביניהם הבדל, הנה הן כמו כלים שנגע בהן ויהיו ראשון לטומאה ויטמאו אוכלים ומשקים. וכאשר שמעת משכב, לא ילך במחשבתך שיגע זה הטמא במשכב ואי אפשר, אבל אילו יהיה אלף בגדים זה למעלה מזה או אלף כסאות זו למעלה מזו וישב הטמא עליהן, הנה כל אלו הבגדים יקראו משכב, ואין הפרש בין הכלי הדבוק לגופו או הכלי הדבוק לארץ, ומה שביניהם הכל טומאת משכב, ושמור זה.
ויתבאר לך ממה שכתבנו שמשכב בועל נדה יטמא אוכלין ומשקין לבד כמו שיטמא הדבר אשר יהיה על הזב, וזהו עניין אמרם מטמא משכב התחתון כעליון, אמרו "שיהיה תחתונו של בועל נדה, כעליונו של זב". ודע שאין הבדל בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לעניין טומאה, אמרו "שכב ישכב לרבות שתי שכיבות, ואם לרבות מערה כגומר ביאה". וכן מתנאי זה הבועל שיהיה בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה.
ואמר השם יתברך בזב "זובו טמא הוא"(ויקרא טו, ב), וזה ראיה על היות עצם הדבר הניגר טמא. ואמרו "וזאת תהיה טומאתו בזובו"(ויקרא טו, ג), ובאה הקבלה "וזאת לרבות שכבת זרעו ומימי רגלו, דאי אפשר בלי צחצוחי זיבה". אולם רוקו הנה הוא פסוק "וכי ירוק הזב בטהור"(ויקרא טו, ח) וגו'. ואמר בנדה "והדוה בנדתה"(ויקרא טו, לג), ובא הביאור מדוה כמוה, רוצה לומר שדמה יטמא כמו טומאת גופה. וזה כולו תטמא במגע ובמשא, ותטמא בכל שהוא וזהו החומרא הנוספת בו, ולזה אמר בו אחר בועל נדה למעלה מהן, ואם היה בועל נדה כמו כן יטמא במגע ובמשא כנדה כמו שבארנו אבל כללו, וזהו בכל שהוא. ובגמר נדה "זובו טמא הוא, כי אצטריך קרא לאתויי במה שהוא לנוגע ולנושא". וכן שאריתו מושגת בזוב, ואין בזה הפרש בין נוגע לנושא, רוצה לומר שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו, כמו שיתבאר בסוף מסכת זבים.
עוד אמר למעלה מהן מרכב (ומושב) - הוא כל מה שיכשר לרכיבה כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן, כאשר יגיע כבדות הזב עליו, ואפילו היה הבדל בין גשם הזב וגוף המרכב אבן מושם שם, הנה המרכב יטמא והיה מרכב הזב.
ופירוש אבן מסמא - כמו "ושומת על פום גובא"(דניאל ו, יח).
וכבר בארנו שזב וזבה ונדה ויולדת באלו הפנים שווה, ושהכל עושים מרכב ומשכב, ורוקן ומימי רגליהן טמא.
ומשכב - הוא כל מה שהוא מוכן לשכיבה עליו. כאשר שכב עליו הזב או אחד מהנזכרים עמו יטמאו גם כן זה המשכב יהיה אב, אפילו האבן גם כן הנה עיקרו בין הזב והמשכב.
ולשון התורה שיהיו המשכב ומרכב יטמא אדם ובגדים, אמר במשכב "ואיש אשר יגע במשכבו, יכבס בגדיו"(ויקרא טו, ה), ואמר במרכב "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא, וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב"(ויקרא טו, ט), ולא נדין על אשר נגע במרכב בטומאת בגדים. ואחר מה שבא הפסוק בנוגע במשכב שהוא מטמא בגדים, ונוגע במרכב שהוא טמא לבד ולא יטמא בגדים, אחר זה "והנושא אותן יכבס בגדיו"(ויקרא טו, י), ודין נושא מרכב ומושב הוא מטמא בגדים בשעה שנושאו. הנה יתבאר לך מזה שהמרכב חלוק מגעו ממשאו, לפי שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת נגיעתו, ונושאו מטמא בגדים בשעת נשיאותו, כמו הנבלה ומי חטאת שיש בו כדי הזייה לפי מה שהתבאר. אולם המשכב שווה מגעו ומשאו, לפי שהוא יטמא בגדים הנוגע בו והנושאו.
ואמר השם יתברך "כל המשכב, אשר ישכב עליו הזב, יטמא"(ויקרא טו, ד), ובספרא "הזב עושה משכב, ואין משכב עושה משכב", אלא כאשר הגיע משכב הזב על כלי יהיה זה הכלי ראשון לטומאה, ואין הפרש בין הכלי אשר יגע במשכבו או אשר ינשא עליו המשכב ויגע בו, לפי שכבר בארתי לך שאין שם מה שיטמא במשא זולת האדם:
כבר ידעת שזבה ונדה דינן שווה בטומאה. וכאשר בעל האדם זבה הוא יטמא שבעת ימים, כמו שקדם ממאמרו "ותהי נדתה עליו"(ויקרא טו, כד) וגו'. אמנם זב כאשר בעל אשה הנה לא תהיה אב לטומאה, אמנם תהיה ראשון כמו אם נגע בה בידו. וכן מי שבעל זבה לא יהיה אב וכן באר בספרא, אבל יהיה הבועל כמו שנגע באב לבד.
והנה יתבאר לך בשלושה עשר מנגעים שהמצורע כאשר נכנס אל בית טמא כל מה שבתוכו, ואף אם לא נגע בדבר, וזה לאמרו יתברך "מחוץ למחנה מושבו"(ויקרא יג, מו), ובאה הקבלה מושבו טמא, וזו היא עניין אמרו בביאה. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד, רוצה לומר בזמן הצרעת לא בימי ספרו. וכן אבן מנוגע ובגד מנוגע כאשר נכנס אל בית יטמא כל מה שבו, כמו שיתבאר בשלושה עשר מנגעים.
ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה, תדע שהוא יטמא במשא כמוה, ושהוא יעשה משכב כזב וזבה. ולשון ספרי "בימי ספרו אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה, ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה", ושם נאמר באמרו השם יתברך שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס המטהר את בגדיו, אמרו "מה בא זה ללמדנו, אם ללמד שמטמא בגדים במגע, והלא קל וחומר הוא אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע, בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו, מלטמא משכב ומושב".
וכאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום, הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו מה שבין המרכב והמשכב כמו שבארנו, אבל דין המשכב והמושב אחד, אמנם תתחלף בתמונה ובשיעור, לפי ששם מי שיכשר למשכב, ושם מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא "משכב שהוא מיוחד לשכיבה, ומושב שהוא מיוחד לישיבה". וכן לא יטמא מרכב אלא מה שיכשר לרכיבה. ואני עתיד לבאר אלו הדברים כולן בסוף המסכתא.
ועצם כשעורה - הרמוז אליו באמרו "וכל הנוגע בעצם או בחלל"(במדבר יט, יח), ויתבאר זה בתחילת אהלות.
ולא זכר אותו הנה לאבות הטומאות על דרך ההגעה למניינו, ואמנם זכר מדרגות אלו האבות קצתם על קצתם, ולזה לא הזכיר פרה אדומה ושעיר המשתלח ושעירים הנשרפים לפי שאין בהם לא מגע ולא משא, ואמנם יטמאו בלקיחת דבר מיוחד לבד כמו שיתבאר במקומו, ואין לו קשור עם אלו האבות ולא בסדר במדרגותם:
אמר שעשר מדרגות תסודר במדרגות האדם בעניין יותר חזק מהראשון.
והתחיל במספר ביותר קלה והוא שיהיה מחוסר כפורים, וכבר קדם בשני מכריתות, אמרו "ארבעה מחוסרי כפרה הן, ואלו הן, זב וזבה ויולדת ומצורע". ולשון התורה בכל אחד מאלו הטמאים שהוא חייב קרבן כאשר נשלם טהרתו כמו שביארנו שם, וכאשר טבל אחד מאלו והעריב שמשו יקרא מחוסר כפורים עד שיביא קרבנו, ואין מותר לו לאכול קדש עד שיביא קרבנו.
וטבול יום, הוא האיש אשר טבל במי מקווה קודם שהעריב שמשו, אמר השם יתברך "ורחץ במים, וטמא עד הערב"(ויקרא טו, טז), ואינו מותר לאכול בתרומה כל זה היום, אבל יטמא אותה ויחזירה שלישי כאשר נגע בה, כמו שביארנו בפתיחה וכמו שיתבאר בסוף זבים.
ובעל קרי, הוא אשר ראה שכבת זרע קודם שיטהר, והוא ראשון לטומאה כמו שאמרנו בעיקרים, והוא יטמא המעשר וישיבהו שני כמו החולין, ולזה אסור בשלשתן, רוצה לומר בקדש ובתרומה ובמעשר כמו שיתבאר.
וכבר קדם לנו עניין אמרו מטמא משכב התחתון כעליון.
ושתי ראיות, הוא שיצא ממנו הזרע שתי פעמים. ושלש, שיצא ממנו שלש פעמים. וירצה הנה באמרו הזרע, זובו של זב.
והעיקר אצלינו שאין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן, והנה יתבאר כל זה במסכת זבים. וכאשר טהר בעל שתי ראיות וטבל במי מעיין נשלם טהרתו, ובעל שלשה ראיות ישאר אחר הטבילה מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו. והזב לבדו אחד מכל שאר הטמאין שלא יטהר במי מקווה אלא במי מעיין בהכרח, והוא אמרו הנה ביאת מים חיים, לפי שלשון התורה בו "ורחץ בשרו במים חיים"(ויקרא טו, יג).
וכבר ביארנו גם כן שהמוסגר והמוחלט לעניין טומאה שווין, ואם יכנס בבית יטמא כל מה שבו והוא אמרו בביאה, אבל בימי הסגר לא יחויב שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע, ובימי חלוטו יחויב לו זה. וכן כאשר טהר מתוך ההסגר לא יחויב לא גלוח כל שערו ולא שתי צפרים ושאר המלאכות, אולם כאשר טהר אחר החלט יחייבוהו זה, וזה כלומר פסוקי התורה.
ובאה הקבלה שאמרו יתברך "וכל הנוגע בעצם"(במדבר יט, יח), רוצה לומר גם כן אבר שאין עליו בשר כראוי, ואמרו "בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר"(במדבר יט, טז), ירצה בו אבר שיש עליו בשר כראוי שהוא יטמא במגע ובמשא ובאוהל כמו שיטמא האדם. זה הפרש בין אמרו "בעצם" ובין אמרו "או בעצם אדם", שאמרו בעצם אדם ירצה בו שיהיה זה העצם כמו האדם שיהיה בו בשר וגידים ועצמות. והנה יתבארו כל אלו הדינים וראיותיהן בתחילת אהלות.
וכאשר אמר בשר כראוי, כפל אותו ואמר שעניין כראוי בשר שהוא ראוי להעלות ממנו ארוכה, רוצה לומר שיתרבה ממנו הבשר על כלל זה האבר ויגן עליו. וכאשר היה על זה האבר אשר נחתך מהאדם, שהבשר יהיה אפשר שיתלקח ממנו כלל בשר האבר אם ישאר מחובר באדם, הנה זה האבר יטמא במשא ובמגע ובאוהל כמו המת.
ואמר רבי יהודה, שאפילו נשאר סביב האבר מבשר כעובי החוט של ערב, אפשר התלקחו אם ישאר. וחוט הערב יותר עבה מחוט השתי.
ואין הלכה כרבי יהודה, אבל נראה בכל אבר כפי מזגו ותכונת בשרו לפי מה שישפוט אותו מלאכת הרפואה.
ונשאר לנו בכאן הערה על עניין מה, וזה כי כאשר אמרנו שהמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באוהל, הנה לא תחשוב שהמצורע גם כן והמת דינם בזה שווה, שהמת כאשר נכנס תחת האוהל יטמא כל מה שבו וכן המצורע, אין העניין כן. לפי שטומאת אוהל תקבץ שלשה עניינים, וזה שכל מה שיהיה עם המת תחת אוהל אחד יטמא, וכן האדם או הכלים כשהאהילו על מת יטמא המאהיל, וכן כאשר האהיל המת עצמו על האדם ועל הכלים יטמא אותם, כאשר התבאר במסכת אהלות, וזה דין כל מה שיטמא באוהל. והמצורע אינו כן, אבל אמנם יטמא מה שיגיע ממנו תחת אוהל אחד, ובתנאי שיעמוד המצורע תחת זה האוהל עד שיהיה לו מושב כמו שנבאר בשלושה עשר מנגעים, אולם כאשר היה המצורע עובר מתחת האוהל הנה לא יטמא מה ששם. הנה כבר התבאר לך ההפרש בין אמרנו "מטמא בביאה" ואמרנו "מטמא באוהל":
בעבור שזכר מדרגות הטומאה, והתחיל ביותר קל מהן וסיים ביותר עליון, לקח גם כן במדרגות המקומות הטהורים אשר הם גם כן מסיבות הסרת הטומאות, והתחיל במדרגה ביותר קלה וביותר כוללת.
אמר השם בעומר "וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר"(ויקרא כג, כב), ואמר בשתי הלחם "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה"(ויקרא כג, יז), ואמר בבכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך"(דברים כו, ב):
אמר השם במצורע "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"(ויקרא יג, מו), ולזה יצא מכל מדינה.
ורוצה לומר עד שירצו - אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגלה, שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו.
וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם, ואפילו ירצו כולן בזה, לפי שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה לא יכנסו אליה:
לפנים מן החומה - ירמוז אל חומת ירושלים.
אמר השם בבכור והם קדשים קלים כמו שהתבאר בחמישי מזבחים "לפני ה' אלהיך תאכלנו, שנה בשנה, במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו"(דברים טו, כ). ובמעשר שני כתיב "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם"(דברים יד, כה).
ודע שישראל היו במדבר על שלשה סדרים:
- מחנה ישראל - והם הארבע מחנות.
- מחנה לויה - והוא מאמר השם "וסביב למשכן יחנו"(במדבר א, נ).
- ומחנה שכינה - והוא חצר אוהל מועד ומה שבתוכו.
ובכמותם המדרגות לדורות:
- מפתח ירושלים ועד הר הבית - מחנה ישראל.
- ומפתח הר הבית עד פתח העזרה, רוצה לומר שער נקנור - מחנה לויה.
- ומפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה.
וכבר התבאר זה בתחילת ספרי. ולשון התוספתא "כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל, כך היו בירושלים, מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל, מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה, משער נקנור ולפנים מחנה שכינה, והן הן קלעין שהיו במדבר".
והנה נבאר הפסוק, אמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש"(במדבר ה, ב), היה עולה בדעתנו ששלשתן צרוע וזב וטמא נפש ירוחקו למקום אחד, לולי שמצאנו אמרו במצורע "בדד ישב"(ויקרא יג, מו). וכאשר מצאנו המצורע אשר הוא יותר חזק הטומאה מהזב לפי שהוא מטמא בביאה כמו שקדם, כבר הפריד לו מקום והרחיקו יותר משאר הטמאים, ידענו שכל מי שהוא חזק בטומאתו יהיה מקומו יותר רחוק. והוא אמרם "שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכל, מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו".
הנה לזה השורש ריחקנו המצורע חוץ לשלש מחנות ויצא מן ירושלים, וזב וזבה ונדה ויולדת חוץ לשני מחנות יצאו מהר הבית, ולא נרחיק טמא מת זולת ממחנה שכינה והוא לפנים מהר הבית, לפי שטומאת מת לא יטמא באבן מסמא וזב וזבה ונדה ויולדת מטמאים באבן מסמא כמו שקדם. ובתוספתא "ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו, [שנאמר] "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"(שמות יג, יט) עמו במחנה לויה". ועל ידי ההיקש יהיה טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים, שהכל בדמיון מחנה לויה כמו שהקדמנו להיותן שווין, כבר ביארו בתוספתא ואמרו "החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית העולמים, והטמאים שנכנסו לשם פטורים". ולא נרחיק טבול יום מן החיל כמו מה שהרחקנו טמא מת, לפי שטבול יום כבר נטהר, ובשלישי מטבול יום אמרו "וחכמים אומרים אין טבול יום טמא". והרחקנו מעזרת נשים טבול יום ולא נרחיק מחוסר כפורים, לפי שטבול יום אסור בתרומה ומחוסר כפורים מותר בתרומה כמו שקדם. וזה כולו על השורש הנזכר כל שטומאתו חמורה מטומאת חבירו חמור שילוחו משלוח חבירו.
ועניין חייבין עליה חטאת - שהטמא כאשר נכנס לעזרת ישראל ובמה שאחריו בשגגה הוא חייב חטאת, לפי מה שהתבאר בשבועות וזולתו.
וכבר ביארנו בזבחים ששחיטה כשרה בזרים, ולזה כבר יכנס ישראל לעזרת כהנים וישחט שם הקרבן.
ובתוספתא "נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין את הארבעים, זבים וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים".
ואמרו הנה חומה - ירצה בו חומת ירושלים. אמנם חומת איזה מדינה תהיה בארץ ישראל, ואף על פי שנוציא ממנה המצורע, הנה אם נכנס בה לא יחייבהו מלקות.
ושיעור זאת הברייתא אצלי, שמצורע שנכנס להר הבית או זב שנכנס לחיל לוקין שמונים. וזהו אשר ביארנו על השורשים, לפי שכל מקום מהן שמור עליו בגדרו:
אמר השם יתברך לאשר במקדש "ראשיכם אל תפרעו"(ויקרא י, ו), ואמר "כל איש אשר בו מום לא יקרב"(ויקרא כא, יח), ועוד אמר "בבאם אל אהל מועד, ירחצו מים ולא ימותו"(שמות ל, כ).
תנא קמא סבר, שהאזהרה מליכנס להיכל לבד בלתי קידוש ידים ורגלים.
ורבי יוסי סבר, שאין בין האולם והמזבח גם כן מותר למי שלא קדש ידיו ורגליו ליכנס לשם.
ואין הלכה כרבי יוסי, ואף על פי שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לרבי מאיר.
והדברים החמשה, השווה בהן בין האולם ולמזבח להיכל, שבעת הקטרת הקטורת בהיכל וכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ושבין האולם ולמזבח, אולם ביום צום כפור (שני עתים) יקטיר כהן גדול הקטרת בקדש הקדשים, ולא תחייב הפרישה זולת מהיכל לבד. ולדעת רבי יוסי אשר ישווה הקדושה בהיכל ובין האולם ולמזבח וישימה קדושה אחת, היא אשר תהיה עשר קדושות כמו שזכר תחילה.
ולשון התורה הוא גם כן באיסור הכנסת השיכור למקדש, והוא אמרו "יין ושכר אל תשת"(ויקרא י, ט). וכן אזהרת כהן גדול מהכנס לקדש קדשים זולת ביום הכפורים, אמר (שם טז) "ואל יבא בכל עת אל הקדש"(ויקרא טז, ב) וגו' "בזאת יבא אהרן"(ויקרא טז, ג) וגו'.
והוא יכנס בזה המקום ביום צום כפור ארבע פעמים:
- הראשונה בקטורת, ויקטיר שם בקדש הקדשים כמו שביארנו במסכת יומא.
- והפעם השנית, בדם הפר.
- והפעם השלישי, בדם השעיר.
- והפעם הרביעי, יכנס להוציא את הכף ואת המחתה מקדש הקדשים כמו שהתבאר שם.
ובתוספתא "כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכיפורים ארבע פעמים ביום, ואם נכנס חמשה חייב מיתה". וכבר התבאר במדות שעליה היתה על ההיכל, ובתוספתא אמר "אין נכנסים לה אלא לשבע שנים לידע מה היא צריכה", רצה לומר לבית קדש הקדשים שעל עליה, לפי שבית קדש הקדשים בה מובדל, כמו שהתבאר שם:
משנה כלים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב