רמב"ם על חלה ב
חלה פרק ב
עריכה- ראו גם: נוסח הרמב"ם
אמר השם יתברך "אשר אני מביא אתכם שמה"(במדבר טו, יח), שמה אתם חייבים, ואי אתם חייבים בחוצה לארץ.
ורבי אליעזר אומר, "באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יט), בין בארץ בין בחוצה לארץ. ולפיכך אומר שאם יצאו מן הארץ לחוצה לארץ חייבין.
והלכה כרבי עקיבא:
פירות חוצה לארץ אינן חייבות מן התורה במעשר ולא בדיני שמיטה.
וכשבא עפר מחוצה לארץ לארץ ישראל בספינה, וזרע באותו עפר שבאותו הספינה, אותו הזרע חייב בכל החוקים.
ובתנאי שתהיה הספינה מתחככת בארץ, וזהו עניין גוששת, ופירוש כלומר דבקה בארץ, ו"גוש" כמו עפר. וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי", שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו.
וכבר זכרנו זה כי מי פירות אינן מכשירים, וזכרנו עוד עניין ההכשר, ועוד יתבאר זה במקומותיו בסדר טהרות. ולפיכך כשלש הקמח במי פירות אותה הפת תאכל בידים מסואבות, ואף על פי שהיא תרומה, לפי שלא הוכשרה לטומאה ולא תפסל בידים מסואבות:
מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה - פירוש כשתשווה רגליה וישיבתה על הארץ, ותאסף רגליה זה לזה, לא תראה לה ערוה, ומותר לה לברך ולהוציא חלה, וכן אמרו בפירוש בתלמוד "כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע". והאיש אף על פי שהוא יושב, כיון שאבריו רוצה לומר איברי הזרע בולטים, אסור לו לברך, ולפיכך אינו מוציא חלה.
ומי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה - עניינו שיהיה טמא, ויהיה בינו ובין המים יותר מארבע מילין לפניו, אין מטריחין אותו ללכת עד מקום המים ולטבול וללוש, אלא ילוש בטומאה. אבל לא ילוש אלא קבים שהוא פחות משיעור חלה, כדי שלא יתחייב בחלה, וכבר בארנו שיעור הקב. וכן אין מטריחין אותו לשוב לאחריו לבקש מים, אפילו היה רחוק מהם שיעור מועט. אבל אם היה בינו ובין המים, ושהיו המים לפניו ארבע מילין או פחות, אסור לו ללוש בטומאה.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
קבים הנזכרים בכאן בזו ההלכה, (יש) [אין] בהם שיעור חלה, ועוד נדבר על זה בזה הפרק.
ואמר ונגעו זה בזה - רוצה לומר בעת האפיה שנגעו קצת ככרות לקצתם, שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה.
ורבי אליעזר אומר, שאם לש בדרך הדמיון מאה כעכין אחת אחת ואפה אותם, והוציאם כולן מן התנור אחת אחת, ונתקבצו כולן בסל אחד, אף על פי שאין נוגעות זו בזו חייב להוציא מהן החלה אחר האפיה. וכן ביארו בתלמוד ואמרו ש"אפילו כעכין שאין נושכות זו עם זו, הסל מצרפן לחלה".
והלכה כרבי אליעזר:
העיסה עצמה חייבת בחלה - עניינו שאם לש מה שנשאר מן הקמח אחר שהוציא ממנה קמח, ונתכוין להיות אותו הקמח חלה, שאותה עיסה חייבת בחלה.
ונותן הקמח, אם יש בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה כמו שיתבאר, ולש אותו, שהוא חייב גם כן בחלה.
ואותה חלה אסורה לזרים כדין כל חלה.
ולא נאמר זו העיסה אינה חייבת בחלה כיון שהקמח שלה לחלה היתה בו הכוונה, ולא יתקיים זה אלא כשהוציא החלה מן העיסה, וכאילו אותה חלה הראשונה על כל הקמח הוציאה, רוצה לומר על כל מה שנלוש ממנה ועל הקמח שהוציאו חלה.
אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר - "וקפשה" כמו "וכבשה", וכן באה זאת המילה במקומות בעניין אחר. ועניין אכילתו אותה, ראיה שאינה בכלל חלה, וכי זה הקמח שהוציאו חלה אינו חייב בחלה חיוב גמור, לפי שאילו היה חייב כשאר העיסות לא היה ראוי לזר שיכבוש אותה חלה לעצמו.
אמר להן אף הוא קלקל לעצמו - שאכל אותה חלה לפי שחטא, ותיקן לאחרים - שהם חשבו שלא חייב אותו הקמח חלה, ובאמת שהוא חייב, והוא אמרם בתלמוד "קלקל לעצמו ואכלה ואיענש, ותיקן לאחרים דאינון אוכלין ותולין ביה".
והלכה כרבי יהושע:
רבע - הוא רובע הקב.
אבל אתה חייב לדעת, כי הרבעים הנזכרים בכאן במסכת חלה, והקבים הנזכרים אינם הקבים שקדם לנו שיעור מידתם, ואין הרובע הנזכר בזו ההלכה בשיעור חלה הוא הרובע קב הנזכר בזו המסכת. ועוד אין הקבים הנזכרים בזו המסכת כולם שווין, וכבר בארנו במסכת עדיות (פרק א) כל זה, רוצה לומר שיעור המידות בעניין שיעור חלה.
וכמו כן כל זה כי חמשת רבעים הנזכרים בכאן יותר מקבים האמורין למעלה, באמרו "יעשנה קבים ולא יעשנה בטומאה", אבל הם הקבים שאמרו "העושה עיסתו קבים", ושאלו החמשה רבעים שיעורם מן הקב הנזכר במשנה בזולת זה המקום, שקדם לנו שיעורם בסוף פאה קב "ושמנה עשיריות הקב". וממה שזכרנו לך בסוף פאה מן המידות, יתבאר לך שמידת הקב הנזכר ארבע אצבעות על ארבע אצבעות ברום עשר אצבעות ושמנה עשיריות האצבע, נמצא לפי זה החשבון שהמידה שהיא חייבת בחלה, צריך שתהיה מידתה עשרה אצבעות על עשרה אצבעות ברום שלשה אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק מאלפים וחמש מאות מן האצבע וכל זה בדיוק. וכבר בארנו בסוף פאה כי האצבע שמשערין בו המידה הוא הגודל.
אם כן כל המידה שיהיה בחללה זה השיעור הנזכר יתחייב בחלה.
אבל אם באנו לשער מה שתכיל זאת המידה במשקל, ישתנה כפי שינוי דבר המדוד, לפי שאין כובד המשקל השעורים והחטים שווה, ולא מיני הקמח כולם משקלם שווה אף על פי שהם ממין אחד. ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במידה כמו שתראה, והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה, ומקום טעותו גלוי מאד אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו.
ואמרם ושאורן ומורסנן - רוצה [לומר] בו כי המורסן והשאור שבקמח מצטרפין לחמישה רבעים קמח.
וכשמסירין המורסן מן החמישה רבעים קמח, ואחר כך מחזירין אותן לתוך הקמח, פטורה, לפי שהמורסן אינו חייב בחלה, למה שאמר הכתוב "עריסותיכם"(במדבר טו, כ) דרך עיסה:
מה שחייבו לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, לפי שהוא לש עיסה קטנה, וצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתתו לכהן, כמו שאמר השם יתברך "תתנו"(במדבר טו, כא) שיהא בו כדי נתינה, ועל כן אין ראוי להיות פחות מחלק מעשרים וארבעה מן השיעור המשוער לחלה שהוא חמשת רבעים.
אבל הנחתום שהוא לש הרבה, אפילו חלק מארבעים ושמנה הוא שיעור שיש בו כדי נתינה.
ועוד נתנו טעם אחר, מפני מה נתנו שעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה, לפי שעניין הוצאת החלה הוא נתון לאשה, והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמנה.
והעושה עיסה למשתה בנו, אף על פי ששיעורו רב והוא דומה לנחתום, חייב להוציא חלק מעשרים וארבע, כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית. וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהיה חלק מארבעים ושמנה, ואפילו תהיה זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו בעל הבית.
ונתן שיעור תרומה טמאה מעט, לפי שהיא לשריפה עומדת, ולא נשתדל להרבות טומאה בקדש.
שלא יהא חוטא נשכר - פירוש שלא ירויח החוטא שטימאה, ויוציא פחות ממה שהיה מוציא אילו לא עבר וטימאה:
אמר רבי אליעזר, שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה, שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה, ואחר כך נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה, ונותן בצידה מצד אחד עיסה טהורה, ובצידה מצד שני עיסה טמאה, ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע. ואחר כך יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה, ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות, ואז יהיה תורם מן המוקף, כיון שכל אותם השיעורים דבקים זה בצד זה. ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה גם כן עומדת בטהרתה, לפי שכל אחת מהם לא נגעה אלא בפחות מכביצה מאוכל טמא, וכבר זכרתי לך כי מה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא שאינו מטמא טומאת אוכלים, ועוד יתבאר זה ויתברר במסכת טהרות.
וחכמים אוסרין, אלא שיוציא מן העיסה עצמה.
והלכה כחכמים.
וכבר קדם לך, שאסור להוציא מן הטהור על הטמא:
משנה חלה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב