רמב"ם על חלה א

רמב"ם · על חלה · א · >>

חלה פרק א

• ראו גם: נוסח הרמב"ם

משנה א

כבר בארנו בתחילת כלאים, כי הכוסמים הם חיטים מדבריות, ושבולת שועל ושיפון מינין מן השעורים.

והכתוב אמר בעניין חלה "והיה באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יד), ואמר במצה "לחם עוני"(דברים טז, ג), כמו שהלחם הנאמר בפסח אינו בא אלא מחמשת מינין כמו שנבאר, כמו כן הלחם הנאמר בחלה לא יהיה אלא מחמשת המינין.

ומצטרפין זה עם זה - עניינו שיעור חלה, כשיהיו מאלו החמשה מינין, נתחייבת אותה עיסה בחלה.

ואסורין בחדש מלפני הפסח - הוא מאמר השם יתברך "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"(ויקרא כג, יד), וכבר בארנו שאלו החמשה מינין נקראין "לחם".

ומלקצור מלפני העומר - למה שאמר השם יתברך בעומר התנופה "וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"(ויקרא כג, י), ואמרו בספרא "ראשית קצירכם, שתהא תחילה לכל הנקצרים, כן אסור לקצור דבר מחמשת המינין קודם קצירת עומרי התנופה".

ומה שהיה מהן זרוע, ונמשכו שרשיו בקרקע קודם קצירת העומר, מותר לקצרו אחר קצירת העומר. ומה שנזרע מהם ולא השריש אלא אחר קצירת העומר, אסור לקצרו עד שיקצור העומר של שנה הבאה. אמרו בתלמוד, רבי שמואל בר נחמן שמע כלהון מן הדין קרא, "ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו"(ישעיה כח, כה), חיטה אלו החטים, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה? שהיא עשויה כשורה, ושעורה אלו השעורים, נסמן זה שיפון, וכוסמת אלו הכוסמין, גבולתו עד כאן גבולו של לחם. וזו היא אסמכתא כאשר תראה:

משנה ב

באכילת מצה בליל פסח מצות עשה למה שאמר השם יתברך "בערב תאכלו מצות"(שמות יב, יח). ועוד אמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני"(דברים טז, ג). והדבר שהוא אסור משום חמץ, אדם יוצא בו ידי חובתו משום מצה, רוצה לומר אם אכל ממנו כזית מצה בליל הפסח יצא ידי חובתו. ושאר שבעת ימים, רצה אוכל מצה, רצה אוכל קטנית וכיוצא בהן, ועוד יתבאר זה במקומו. ואלו החמשה מינין הם שמתחמצים ובאין לידי חמוץ, אבל השאר אינן מתחמצין אבל מתעפשים ומסריחין, והוא אמרם (פסחים דף לה.) "יצא אורז ודוחן ופרגין ושומשמין, שאין באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון".

ואמר הרי זה עובר בפסח - עניינו כי המניחן ברשותו בפסח, הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, כשהתערב באחד מהן שום תערובת ויהיה באותו תערובת מים כמו שיתבאר בפסחים.

ואין מחלוקת בין החכמים, שהנודר מן הפת ומן התבואה שאסור בחמשת המינים בלבד.

וחולק רבי מאיר לחכמים בנודר מן הדגן, שחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמישה המינין בלבד, ורבי מאיר אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן. כי לדעת רבי מאיר, "דגן" כולל התבואה והקטנית, ולדעת החכמים דגן ותבואה שווה. ועוד יתבאר זה מדעתם במסכת נדרים.

ואמרם וחייבין בחלה ובמעשרות - נאמר למה שעתיד לומר "חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות, וחייבין במעשר ופטורים מן החלה".

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ג

כבר בארנו במה שקדם, כי לקט שכחה ופאה וההפקר, שהן פטורין מן המעשרות.

ומותר העומר - הוא מה שישאר מן הנקצר להקריב ממנו העומר, לפי שהיו לוקחים מן היפה שבו עומר, ומניחים את המותר כמו שיתבאר במקומו.

ותבואה שלא הביאה שליש - עיסתה באה לידי חימוץ, וכבר אמר כי כל מה שהוא בא לידי חימוץ חייב בחלה.

ורבי אליעזר מביא ראיה מן הכתוב שאומר בחלה "כתרומת גרן כן תרימו אותה"(במדבר טו, כ), וכמו שתרומת גורן לא תבוא אלא מתבואה שהביאה שליש כמו שבארנו, כמו כן החלה.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ד

כבר קדם לנו בשביעית פירוש אורז ודוחן - הם זרעים ידועים.

ופרגין - הוא הנקרא בערבי "כשבאש".

שומשמין - גם כן ידוע, ובערבי נקרא "אלסמסם".

ופחות מחמשת רבעים בתבואה - הוא פחות משעור חלה.

וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת - הם מיני פת, אלא שמתחלת לישתן עושין בהם מלאכה אחרת, ומערבין בהן שמן או דבש, או מתבלין אותן בתבלין, ואופין אותן במינים משונים ממיני האפיה, וקורין להם שמות כפי הדברים המעורבין בהם וכפי מלאכת אפייתם. גם כן תרגום "רקיקי מצות"(שמות כט, ב) "אספוגנין פטירין". ו"דובשנין" נקראין כן לפי שהן נילושין בדבש. ו"אסקריטין" תרגום "צפיחית"(שמות טז, לא).

ותרגום "מחבת"(ויקרא א, ה) "מסריתא", ומזו הגזירה אמרו חלת המשרת.

והמדומע - הם החולין המעורבין בתרומה, וכבר נתבאר זה במסכת תרומות בתכלית הביאור.

ואמרם בסוף זו המשנה פטורין מן החלה - חוזר על סופגנין ודובשנין ואסקריטים וחלת המשרת והמדומע.

ואמרם בתחילתה חייבין במעשרות ופטורין מן החלה - נופל על אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות ופחות מחמשת רבעים קמח בתבואה:

משנה ה

קנובקעות - הוא קמח קלוי נילוש בשמן, ואחר לישתו ואפייתו מפרכין אותו בידים, ומחזירין אותו קמח:

משנה ו

כשהמים הם רותחין בתכלית הרתיחה, נותנין בו קמח ולשין הכל, וקורין אותו מעיסה, וכשנותנים המים הרותחים על הקמח, קורים אותו חליטה.

ואין הפרש בין "מעיסה" ו"חליטה". אלא שאחד כתב מחלוקת בית שמאי ובית הלל במעיסה, שבית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, וכן הדין אצלו בחליטה. ואחד כתב מחלוקתם בחליטה, שבית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין, וכן הדין אצלו במעיסה.

וההלכה כי מעיסה וחליטה, אם נאפות בתנור שהם חייבות בחלה, ואם הם מעשה אילפס, הוא שנותנין אותן במרחשת ומבעירין תחתיה אש עד שתאפה, הם פטורין מן החלה.

וחלות תודה ורקיקי נזיר - הם האמורים בתורה שיעורן ואיכות עשייתן. אם עשאן לעצמו נתקדשו ואינן חייבות בחלה, ואם עשאן למכור בשוק לא נתקדשו, לפי שכוונתו אם לא יוכל למכרם שיאכלם, וכן יתבאר בתלמוד.

ומה שזכרנו ממחלוקת בית שמאי ובית הלל מבואר בירושלמי:

משנה ז

שיעור זו המשנה כן, "וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור, ויש בשל כל אחת מהם שיעור חלה - חייב בחלה, ואם אין בשל אחת מהן כשיעור - פטורה מן החלה".

ומה שאמר, כי נחתום כשלש עיסה ועשאה כולה שאור לחלקה על בני אדם בתורת מכר, שהוא חייב, לפי שהוא מתכוין אם לא ימצא קונה לזה השאור, שיעשה ממנה עיסה ויאפה אותה, כמו שקדם ממאמרם "למכור בשוק חייב":

משנה ח

עיסת הכלבים - הוא שלשין אותה ב"מורסנה" ודומה לו, ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות, ושלא יאכל ממנה שום אדם.

אינה חייבת בחלה - למאמר השם יתברך "באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יד).

ואין עושין בה ערובי תחומין ולא שיתופי מבואות - לפי שאלו הערובין אינן נעשין אלא מן הדברים שהכוונה בהם שיאכלום בעליהן, כמו שיתבאר בערובין, כי זה הוא כוונת העירוב.

וכמו כן אין מברכין עליה ואין מזמנין עליה - לפי שהן כמו הקטניות.

ואינה נעשית ביום טוב - למה שאמר השם יתברך ביום טוב "הוא לבדו יעשה לכם"(שמות יב, טז), ואמר "לכם" ולא לכלבים.

ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה, כמו שבארנו במה שקדם. ואם חשב בעת הלישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם, נתחייבה אותה עיסה במה שהיא חייבת כל עיסה, ואין הפרש ביניהם.

בין כך ובין כך מטמא טומאת אוכלים - לפי שהעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מיוחד למאכל אדם יטמא טומאת אוכלין, ואין צריך מחשבה רוצה לומר שאינו צריך שיחשוב עליו למאכל אדם, אלא כיון שהיא מיוחד מטמא, עד שיפסל מלאכול הכלב כמו שיתבאר בפרק שמיני מטהרות (משנה ו). ובלי ספק כי זו העיסה היא מחמשת המינים, וכל מין ומין מהם מיוחד לאכילת אדם בלא ספק:

משנה ט

מצינו שקרא השם יתברך לחלה "תרומה", שנאמר "חלה תרימו תרומה"(במדבר טו, כ), ואמר בתרומה "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט), ומי שאכלה מישראל מזיד חייב מיתה בידי שמים, ואם אכלה שוגג נתחייב בתוספת חומש כמו שנתבאר במסכת תרומות.

והם נכסי כהן - לפי שהוא יכול לקדש בהן אשה.

ועולין באחד ומאה - כמו שנתבאר בתרומות.

וטעונים רחיצת ידים - אפילו שיהיו ידיו טהורות. והיא מכלל שמונה עשר דברים שגזרו, ועוד יתבאר זה במקומות רבות מסדר טהרות. וכשנגע(ה) בתרומה או החלה בידו אפילו היא טהורה, ולא נטלה ליגע בהן, כבר פסל אותן, ולפיכך חייב בנטילת ידים לאכול פירות של תרומה, ואינו חייב בזה לא בחולין ולא במעשר, ועוד יתבאר כל אלו הדברים במקומן.

והערב שמש - לאמרו השם יתברך "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים"(ויקרא כב, ז), והעיקר אצלנו ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, וכבר בארנו זה בתחילת ברכות.

אלא מן המוקף - עניינו מן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד, ולא שיוציא מזו העיסה החלה החייבת בה והחייבת לאותה עיסה האחרת שהיא במקום אחר, ונמצא שהפריש שלא מן המוקף על המוקף. ושיעור המאמר כן "אין נוטלין מן הטהור על הטמא, ואין נוטלין אלא מן המוקף". וכן תרומת הגורן כמו שזכרנו בתרומות.

ומן הדבר הגמור - לפי שנקראת "ראשית", ואמרו "ראשית דגנך - אינו מפריש עד שיהא דגן", עניינו עד שיגמור.

עד שישייר מקצת - עניינו לא נקרא "ראשית" אלא אם נשאר ממנה שיור, והוא אמרם "מראשית, ולא כל ראשית". וכן פסקנו ההלכה במסכת תרומות:

משנה חלה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב