משנה חלה ב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ב · משנה ז | >>
שיעור החלה, אחד מעשרים וארבעה.
העושה עיסה לעצמו, והעושה למשתה בנו, אחד מעשרים וארבעה.
נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק, אחד מארבעים ושמונה.
נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה.
נטמאת מזידה, אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.
שִׁעוּר הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.
- הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ,
- וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ,
- אֶחָד מֵעֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה.
- נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק,
- וְכֵן הָאִשָׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכּוֹר בַּשׁוּק,
- אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
- נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה,
- אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
- נִטְמֵאת מְזִידָה,
- אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה,
- כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר:
שעור חלה -
- אחד - מעשרים וארבעה.
- העושה עיסה לעצמו,
- ועיסה למשתה בנו -
- אחד - מעשרים וארבעה.
- ועיסה למשתה בנו -
- נחתום, שהוא עושה למכור בשוק,
- וכן האישה, שהיא עושה למכור בשוק -
- אחד - מארבעים ושמונה.
- נטמאה עיסתה,
- שוגגת, או אנוסה -
- אחד - מארבעים ושמונה.
- נטמאת מזידה -
- אחד - מעשרים וארבעה,
- כדי שלא יהא חוטא - נשכר.
- אחד - מעשרים וארבעה,
- שוגגת, או אנוסה -
- וכן האישה, שהיא עושה למכור בשוק -
מה שחייבו לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, לפי שהוא לש עיסה קטנה, וצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתתו לכהן, כמו שאמר השם יתברך "תתנו"(במדבר טו, כא) שיהא בו כדי נתינה, ועל כן אין ראוי להיות פחות מחלק מעשרים וארבעה מן השיעור המשוער לחלה שהוא חמשת רבעים.
אבל הנחתום שהוא לש הרבה, אפילו חלק מארבעים ושמנה הוא שיעור שיש בו כדי נתינה.
ועוד נתנו טעם אחר, מפני מה נתנו שעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה, לפי שעניין הוצאת החלה הוא נתון לאשה, והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמנה.
והעושה עיסה למשתה בנו, אף על פי ששיעורו רב והוא דומה לנחתום, חייב להוציא חלק מעשרים וארבע, כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית. וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהיה חלק מארבעים ושמנה, ואפילו תהיה זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו בעל הבית.
ונתן שיעור תרומה טמאה מעט, לפי שהיא לשריפה עומדת, ולא נשתדל להרבות טומאה בקדש.
שלא יהא חוטא נשכר - פירוש שלא ירויח החוטא שטימאה, ויוציא פחות ממה שהיה מוציא אילו לא עבר וטימאה:
ירושלמי (שם) תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן והתנן העושה עיסה למשתה בנו אחד מכ"ד שלא לחלוק בעיסת בעל הבית והתנן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק ממ"ח בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה בשעה שהיא עושה למכור עינה רעה בעיסתה:
שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח. משום דחלתה לא חזיא לאכילה ואמרינן בירושלמי (שם) אמר רבי מתניה בלמודה להיות מפריש אחד מכ"ד כיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה בנטמאת בשגגה אבל בלמודה להיות מפריש אחד ממ"ח מפרשת אחד מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת:
אחד מעשרים וארבעה - לפי שבעל הבית עיסתו מעוטה, ובפחות מאחד מעשרים וארבעה אין בה כדי מתנה, והתורה אמרה תתנו שיהא בו כדי נתינה:
והעושה למשתה בנו - אף על פי שעושה עיסה מרובה לא פלוג בעיסת בעל הבית:
נחתום העושה למכור בשוק - עיסתו מרובה, ובאחד ממ"ח יש בה כדי מתנה:
וכן האשה העושה למכור - אע"פ שעיסתה מעוטה לא פלוג בפת העשוי למכור:
נטמאת - הואיל ולשריפה עומדת א' ממ"ח:
.אין פירוש למשנה זו
שיעור החלה וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל נטמאת עיסתה כך מצאתי בכל הספרים עיסתה וכו' ונ"ל לפי זה דעיסתה ר"ל העיסה שעשתה לביתה וזהו שאמר עיסתה כלומר העיסה שעשתה לעצמה ולא שעשתה למכור עכ"ל ז"ל. ובבת העושה עיסה לעצמו וכן בבת האשה שהיא עושה למכור בשוק נראה דיתרות הן ועם מה שכתב הרמב"ם ז"ל נראה שמתיישב קצת וז"ל ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שיעור לבעל הבית חלק מכ"ד לפי שענין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מכ"ד ולואי שתוציא חלק ממ"ח והעושה עיסה למשתה בנו אע"פ ששיעורו רב והוא דומה לנחתום חייב להוציא חלק מכ"ד כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהי' חלק ממ"ח ואפי' תהי' זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו בבעל הבית ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל שמעתי טעם לכ"ד לבעל הבית משום דשמונה תיבות יש ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וט"ז תיבות יש בפ' חלה בשלח לך ראשית עריסותיכם מראשית עריסותיכם וגו' וטעם למ"ח דנחתום שבאותה פרשה יש מ"ב תיבות וששה תיבות עד ברכה ביחזקאל ע"כ. כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפי' ה"ר עובדי' ז"ל וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אע"פ שעיסתה מעוטה לא פלוג וכו' פי' זה אינו נראה דטעם זה לא מצינו בשום מקום אלא נראה לפרש דהא קמ"ל דאפי' אשה שאין רגילה לאפות פת למכור אלא שפעם א' עשתה למכור וכל העושה למכור נותן בעין יפה ובעבור זה לא חייבוהו להפריש אלא א' ממ"ח ע"כ:
יכין
שעור החלה אחד מעשרים וארבעה: דב"ב שעיסתו מועט פחות מכ"ד אין בו כדי נתינה:
והעושה למשתה בנו: אף שעיסתו מרובה לא פלוג רבנן:
נחתום שהוא עושה למכור בשוק: מדרגיל ללוש עיסה גדולה גם בא' ממ"ח יש כדי נתינה:
וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק: אף שעיסתה קטנה לא פלוג רבנן במוכר. ונקט אשה מדהכי אורחא שהאשה לשה [כשלהי מרובה בתקנת עזרא]. ואפ"ה הקילו גבה בשעשתה למכור בשוק:
נטמאת עיסתה: ר"ל אפי' עיסה של עצמה:
אחד מארבעים ושמנה: מדבל"ז אזיל לשריפה. ולדידן חלת חו"ל שנשרפת במעט סגי ונוהגין בכזי' (שו"ע יו"ד שכב, ה):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת