ברטנורא על חלה ב

משנה חלה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה - דכתיב (במדבר טו) אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ:

מכאן לשם - מא"י לחו"ל:

ר"א מחייב - דכתיב (שם) והיה באכלכם מלחם הארץ, בין שאתם אוכלים אותו בארץ בין שאתם אוכלים אותו בחו"ל, הואיל ולחם הארץ הוא, חייב בחלה:

ורבי עקיבא פוטר - דשמה משמע ליה מיעוטא, שמה אתם חייבים, ואין אתם חייבים בחוצה לארץ, אע"פ שאתם אוכלים מלחם הארץ. והלכה כרבי עקיבא:

(ב)

עפר חו"ל הבא בספינה לארץ - בספינה נקובה איירי, ורגבי האדמה סותמין את הנקב שאין המים נכנסים בה:

חייבת במעשרות - אם זרע וצמחו הזרעים בעפר שבתוך הספינה. ואע"פ שמעפר חו"ל הוא, הואיל והיא נקובה הזרע יונק מלחות עפרה של ארץ ישראל:

אימתי בזמן שהספינה גוששת - נוגעת בגושי העפר, כלומר שהיא דבוקה בארץ:

עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה - בירושלמי מוכיח קצת שאין הלכה כסתם משנה זו, ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מחלה. הלכך אין ללוש עיסה שיש בה שיעור חלה במי ביצים או במי פירות לבדם בלא תערובת מים, הואיל ולא אתבריר הלכה אי חייבת בחלה או פטורה:

ונאכלת בידים מסואבות - שאין אוכל מוכשר לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים או אחד משבעה משקין, [ומה] שלא הוכשר לקבל טומאה אין הידים מסואבות פוסלות אותה:

(ג)

וקוצה חלתה ערומה - מפרשת חלה ומברכת על הפרשתה, והוא שפניה של מטה טוחות. בקרקע וכל ערותה מכוסה. והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה. אבל האיש אינו יכול לברך ערום שאי אפשר לו לכסות ערותו שבולטים הביצים והגיד:

מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה - כגון שהוא טמא, ואין שם ארבעים סאה שיטבול בהן :

יעשנה קבין - יעשה כל עיסתו קב קב, כדי שלא תתחייב בחלה ויצטרך להפריש בטומאה:

יעשנה בטומאה - דהכי עדיף טפי ממה שיפטור עיסתו מן החלה ולא יהיה בה חלק לשם . ואין הלכה כרבי עקיבא:

(ד)

קבים - קב קב בפני עצמו:

ונגעו זה בזה - אין הנגיעה מצרפתן להתחייב בחלה:

עד שישוכו - שיתדבקו זה בזה כל כך שאם בא להפרידם נתלש מזו לזו:

אף הרודה ונותן לסל - הרודה חלות מן התנור לאחר שנאפו ונותנם בסל:

הסל מצרפן לחלה - ואף על פי שאין נושכות. והלכה כרבי אליעזר. והא דמצרכי רבנן נשיכה ור' אליעזר נגיעה, הני מילי לצרף שני עיסות יחד שאין בכל אחת כשיעור, אבל לענין לתרום [מן] המוקף אף נגיעה לא בעי, רק שיהיו סמוכים זה לזה. ובשלהי פרקין דאמר רבי אליעזר נותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף, אלמא בעינן נגיעה לענין מוקף, טהורה וטמאה שאני מפני שהוא דבר שמקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף:

(ה)

אינה חלה - דראשית עריסותיכם כתיב:

וגזל ביד כהן - וצריך להחזירה לבעלים, שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה :

העיסה עצמה - שהפריש חלתה קמח חייבת בחלה:

והקמח - שבא ליד כהן בתורת חלה:

אם יש בו כשעור - חמשת רבעים קמח, חייבת בחלה:

ואסורה לזרים - כל הקמח שבא ליד כהן, וחומרא בעלמא הוא, לפי שראו שבא ליד כהן שלא יאמרו ראינו זר אוכל חלות:

וקפשה זקן זר - חטפה זקן זר ואכלה:

קלקל לעצמו - דאכלה ואיענש:

ותיקן לאחרים - שאחרים אוכלין ותולין בו, ומוצאים פתח להתיר, לפי שראוהו שאכל:

(ו)

חמשת רבעים - של קב חייבין בחלה, דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ועיסת מדבר היתה עומר לגלגולת, והעומר עשירית האיפה הוא, האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, הרי י"ח קבין באיפה, והקב ד' לוגין, הרי ע"ב לוגין. עשירית ע' ז' לוגין, ועשירית שני לוגין הוא ביצה וחומש ביצה, שהלוג הוא ששה ביצים. כשבאו לירושלים והוסיפו שתות על המדות נמצא ו' לוגין [הם] ה', ולוג הז' [צ"ל ולוג הוא] חמשה ביצים, שכל ששה נעשים חמשה, וביצה וחומש ביצה נעשית ביצה. נמצא העומר שהיה במדבר שבעה לוגים וביצה וחומש ביצה, נעשה בירושלים ששה לוגין. כשבאו לציפורי והוסיפו שתות על המדות של ירושלים, נעשו הו' לוגין חמשה. והיינו חמשת רבעים קמח. ונקראו הלוגין רבעים, לפי שהלוג הוא רובע הקב, שהקב ד' לוגין:

הן ושאורן - השאור שנותנין לתוכן:

וסובן - הוא הדק:

מורסנן - הוא הגס. כולן מצטרפין עם הקמח להשלים השיעור, שכן עני אוכל פתו בעיסה מעורבת עם סובין ומורסנן:

ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים - שאין דרך עיסה להחזיר מורסן לתוכה לאחר שנטל ממנה:

(ז)

אחד מעשרים וארבעה - לפי שבעל הבית עיסתו מעוטה, ובפחות מאחד מעשרים וארבעה אין בה כדי מתנה, והתורה אמרה תתנו שיהא בו כדי נתינה:

והעושה למשתה בנו - אף על פי שעושה עיסה מרובה לא פלוג בעיסת בעל הבית:

נחתום העושה למכור בשוק - עיסתו מרובה, ובאחד ממ"ח יש בה כדי מתנה:

וכן האשה העושה למכור - אע"פ שעיסתה מעוטה לא פלוג בפת העשוי למכור:

נטמאת - הואיל ולשריפה עומדת א' ממ"ח:

(ח)

נטלת מן הטהור על הטמא - ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה:

נוטל כדי חלה - שיעור חלה שצריך ליטול מן הטהור והטמא, נוטל מאותה עיסה הטהורה שלא הורמה חלתה:

ונותן פחות מכביצה באמצע - בין הטמאה והטהורה, דפחות מכביצה אינו מטמא , ומניח החלה על אותו פחות מכביצה המחבר בין הטמאה והטהורה, שאין החלה מקבלת טומאה בכך:

כדי שיטול מן המוקף - שתהיה הטמאה מחוברת לטהורה ע"י אותו פחות מכביצה, וכאילו הטמאה וטהורה עיסה אחת:

וחכמים אוסרין - ליטול מן הטהורה על הטמאה, דחיישינן שמא יגע זו בזו אלא נוטל מן הטהור לעצמו ומן הטמא לעצמו. והלכה כחכמים: