רמב"ם על חולין ח
ראו גם נוסח המשנה חולין ח רמבם
חולין פרק ח
עריכהכבר בארנו במקומות מנדרים שהעיקר שעליו סומכים בנדרים "הלך אחר לשון בני אדם". אבל בזמן שחיברו המשנה היו עושין שהנודר מן הבשר אסור ואפילו בבשר דגים, ואין מותר לו זולתי בשר חגבים. ומה שאמר בכאן מותר בבשר דגים, על מנת שיהא שם עניין מורה על שהוא לא נשבע אלא על בשר בעלי ארבע רגלים. וכבר נתבארו דוגמות רבות בעניין זה בשביעי מנדרים.
ורבי יוסי אינו חולק על תנא קמא, אלא שרצה המחבר להודיענו כי מה שנזכר למעלה מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא דברי רבי יוסי.
והלכה כבית הלל, והטעם בו מפני הרגל עבירה:
מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, אינו אלא באכסנאין שאין מכירין זה לזה, ואין להם שייכות וקירוב אלו עם אלו כדי שיושיט ידו למה שאכל חבירו.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
כחל - ידוע. ודינו כפי מה שאומר, והוא:
- שכל זמן שקרעו שתי וערב וטחו בכותל, מותר לבשלו לכתחילה עם הבשר.
- ואם בשלו בלא קרע לבדו גם כן הוא מותר, והוא מה שאומר לא קרעו אינו עובר עליו, ואמרו "אינו עובר עליו ומותר".
- ואם בשלו בלא קרע עם בשר אחר משערין אותו בששים, אמרו "כחל בששים, וכחל מן המניין, וכחל עצמו אסור".
וידוע שבשר בחלב מין בשאינו מינו, ולפיכך משערין אותו בנותן טעם. ואם אין גוי מצוי, הרי אי אפשר לבדוק הטעם כגון הכחל עם הבשר, ולפיכך משערין אותו כפי העיקרים שבארנו בסוף מסכת עבודה זרה.
ומה שאמר בלב לא קרעו אינו עובר עליו, אבל אסור באכילה [כשיש בו כזית דם], ואין מותר לאוכלו עד שיקרענו ויוציא מה שבתוכו מן הדם.
ומה שאמר אינו עובר עליו בלא תעשה - רוצה לומר אינו בא לידי לא תעשה, לפי שבשר עוף בחלב עצמו מדרבנן הוא כמו שיתבאר:
דעת רבי עקיבא, שחיה ועוף אסור לאוכלן בחלב מדרבנן, ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בישול בהמה טהורה.
ודעת רבי יוסי הגלילי, שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שיתבאר מתוך דבריו, ובשר עוף מותר לבשלו בחלב ואפילו מדרבנן לפי שאינו סובר לגזירה זו.
והלכה כרבי עקיבא:
הקיבה - ידועה. וכבר ביארנו בשני מעבודה זרה שפסק ההלכה בקיבה שהיא כמו זבל ומותרת, ומותר להעמיד החלב לכתחילה בקיבת נוכרי ובקיבת נבילה מפני שהיא פירשא בעלמא.
ודע שאין מותר לכתחילה להעמיד החלב בעור קיבת שחוטה, ואם עבר והעמידו רואים אותו בנותן טעם כשאר כל בשר בחלב, ואם לא היה גוי מצוי משערים אותו בששים כמו שזכרנו. ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד, שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה, והאיסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד. אבל חלב שהעמיד בעור נבלה, אותה גבינה אסורה ואין טועמים אותה, לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד. וזו היא סיבת איסור גבינת הגוים כמו שבארנו שם:
"כל חלב לה'"(ויקרא ג, טז), אמרו "לרבות אימורי קדשים למעילה", רוצה לומר למי שנהנה בהן בשווה פרוטה מעל, כמו שנתבאר במעילה.
וכן אם היה אותו החלב נותר, חייבים עליו משום נותר. וכן אם אכל אותו אדם טמא, חייבים עליו משום טמא. וכן אם נתפגל הזבח כמו שנתבאר בשני מזבחים, מי שאכל מחלבו חייב.
ודם קדשים נאמר בו "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"(ויקרא יז, יא), אמרו "לכפרה נתתיו, ולא למעילה". ואי אפשר שיהיה דם קדשים פיגול, לפי שהוא בעצמו מתיר ואין מי שיתירנו, כמו שנתבאר ברביעי מזבחים. ונאמר עוד בדם מיעוט אחר והוא מה שנאמר "ואני נתתיו לכם"(ויקרא יז, יא), ונאמר מיעוט שלישי והוא שנאמר "כי הדם הוא בנפש"(ויקרא יז, יא) וגו', רוצה לומר שהוא עומד כמות שהוא ואין איסור אחר נוסף עליו, ואמרו "חד למעוטי ממעילה, וחד למעוטי מטומאה, וחד למעוטי מנותר", וכבר נתבאר שהאוכל דם קדשים באיזה עניין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם. ודע זה:
משנה חולין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב