משנה חולין ט ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ט · משנה ה | >>
קולית המת וקולית המוקדשים, הנוגע בהן -- בין סתומים בין נקובים -- טמא.
קולית נבלה וקולית השרץ, הנוגע בהן -- סתומים, טהורים; נקובים כל שהוא, מטמאים במגע.
מנין שאף במשא? תלמוד לומר, 'הנוגע והנושא' -- את שבא לכלל מגע, בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע, לא בא לכלל משא.
קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן,
- בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים,
- טָמֵא.
- קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים,
- טְהוֹרִים;
- נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא,
- מְטַמְּאִים בְּמַגָּע.
- הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים,
- מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא?
- תַּלְמוּד לוֹמַר, הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא.
- אֵת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע,
- בָּא לִכְלַל מַשָּׂא;
- לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע,
- לֹא בָּא לִכְלָל מַשָּׂא:
קולית המת, וקולית המוקדשין -
- הנוגע בהן, בין נקובין ובין סתומין - טמא.
- קולית הנבילה, וקולית השרץ -
- הנוגע בהן סתומין - טהורים.
- נקובין כל שהן - מטמאין במגע.
- ומנין אף במשא?
- תלמוד לומר "הנוגע", "והנושא" (ויקרא יא כז-כח ויקרא יא לט-מ),
- את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא,
- לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא.
קולית - הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו.
ומה שאמר מוקדשין - רוצה לומר נותר מן המוקדשין, שהוא מטמא כמו שיתבאר.
ומה שאמר מנין אף במשא - הוא מדבר על קולית הנבלה, אבל השרץ אין בו טומאת משא, כמו שיתבאר בתחילת כלים:
קולית - כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר יט) או בעצם אדם:
וקולית המוקדשים - שהפיגול והנותר מטמאין הידים כג. דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה כד ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר כה:
קולית נבלה - נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ כו. הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואף על גב דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר כז ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא:
נקובים כל שהוא - אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מיטמא בכך:
מנין שאף במשא - אקולית דנבלה קאי, דשרץ אינו מטמא במשא:
וקולית המוקדשין. כתב הר"ב שהפגול והנותר מטמאין את הידים. לא מי"ח דבר. דההיא בסתם ידים. כמ"ש שם הר"ב בפ"ק דשבת. וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה וכמ"ש ברפ"ג דידים. ומ"ש הר"ב משום חשדי כהונה. קאי אפגול שלא יפגלהו ברצון. כמ"ש בסוף פסחים. ומ"ש הר"ב אף בעצמות ששמשו את הנותר. שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש"י פ"ז דפסחים דף פ"ג:
קולית נבלה. כתב הר"ב נבלה אין עצמותיה מטמאים כו' וכן שרץ. דבשרץ נמי דריש בת"כ פרשת שמיני פ"י בנבלתם לא מן העצמות ולא מן השינים כו'. ומ"ש הר"ב ואע"ג דשומר כו' ה"מ בדבר שאפשר ליגע. דתנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה. יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא [יו"ד יתירא דריש] את שאפשר ליגע טמא. [שם טומאה עליו] א"ל ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה [הפה והחוטם והעינים] גמ':
(כג) (על הברטנורא) לא מי"ח דבר. דההוא בסתם ידים כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת, וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה, כמ"ש בריש פרק ג' דידים:
(כד) (על הברטנורא) קאי אפגול. שלא יפגלהו ברצון, כמ"ש בסוף פסחים:
(כה) (על הברטנורא) שנות' בהן מוח חוץ. לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש"י:
(כו) (על הברטנורא) ובשרץ נמי דריש בת"כ פרשת שמיני פרק י', בנבלתם, לא מן העצמות ולא מן השינים כו':
(כז) (על הברטנורא) הכי יליף ליה בגמ, רא:
הנוגע בהן בין סתומין בין נקובין טמא: וה"ה משא ולא איצטריך למיתנייה דהא קיימא לן דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. וי"ס דגרסי בין נקובין בין סתומין והוי לא זו אף זו אכן התוס' ר"פ שני דקדושין גבי האיש מקדש בו ובשלוחו כתבו דלא שייך לשנויי לא זו אף זו קתני אלא בשתי בבות אבל בשתי תבות לא ע"כ. אך בשם הריטב"א ז"ל כתבתי שם דמצינן לשנויי לא זו אף זו קתני ע"ש. ובגמ' דייק נוגע אין מאהיל לא ואי דאיכא כזית בשר אמאי לא ואפי' דליכא אלא כזית מות מבפנים טומאה בוקעת ועולה דהא אין בה חלל טפח ובאהל נמי ליטמא ואפי' ליכא כזית מוח מבפנים אי ס"ל דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אע"ג דליכא מוח כלל הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבוא שהרי לפעמים שגם המוח כולו כלה וחוזר ועל ידי המוח גדל הבשר מלמעלה א"כ בלא בשר ובלא מוח חשוב אבר כל עצם חלול ובאהל נמי ליטמא דהתנן האברים אין להם שיעור אפי' פחות מן כזית מן המת ומוקי לה ר' יוחנן דאיכא בקולית המת כזית בשר ואי נמי ליכא כזית הויא קולית המת מטמאה באהל דקסבר תנא דידן מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ ותנא דידן דקתני נוגע לאו דוקא אלא קרי למאהיל נוגע ור' יוסי היא דקרי בברייתא למאהיל נוגע כדמפרש בגמ' ומטמא במגע ובאהל ור"ש פליג עליה דמאהיל ונוגע לאו חד שמא כדמשמע בההיא ברייתא שכתבתי בפ' חמישי דמנחות סימן זי"ן הלכך לר' יוסי נוגע לאו דוקא ומיהו קולית נבלה וקולית השרץ כי לא ניקבו טהורין אע"ג דאמרינן דס"ל לתנא דידן דמוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ משום דהכא מיירי דאיכא כזית מוח המתקשקש פי' יבש ונעקר בתוך החלל דההוא לא מעלה ארוכה הלכך גבי מת אע"ג דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבת אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא בה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשין נמי מטמאין דהרי שמשו נותר אבל נבלה כיון דמתקשקש הוא ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבה אין דמטמאה משום שיער דהא אפשר ליגע לא ניקבה לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה כעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא:
וקולית המוקדשין: דתנן בס"פ בתרא דפסחים הפגול והנותר וכו':
הנוגע בהן: סתומין טהור גרסינן:
נקובין כל שהוא מטמא במגע: שנאמר הנוגע יטמא יו"ד יתירא דריש. נוסחא אחרינא ברש"י כתיבת יד הא דהנוגע קא דריש דנוגע ה"מ למיכתב וכתב הנוגע משמע כל הנוגעים שתמצא לומר ואפי' לא נגע אלא אפשר ליגע ש"מ את שאפשר ליגע וכו'. ועיין בת"כ פרשת שמיני פרשה יו"ד. וביד ס"פ שני דהלכות שאר אבות הטומאות ובפ"ד סי' ט' ובפ"ח סי' ד':
יכין
קולית המת: כל עצם חלול שיש בו מוח. קרוי קולית:
וקולית המוקדשים: שהיה בו מוח של פגול או נותר. שגזרו בהן רבנן שיטמאו הידים משום גזירה שמא יותירו מהקרבן מחמת עצלות. או שמא יפגלוהו כדי לפסול הקרבן. כשישנאו את בעליו:
טמא: דבמת לא מהני סתום. דהרי גם כשעורה מהעצם בלי מוח מטמא מדאו' במגע ובמשא. וכ"כ במוקדשין ג"כ העצמות אפי' בלי מוח מטמאים כששמשו לפיגול ונותר:
קולית נבלה וקולית השרץ: שניהן נתמעטו בקרא שעצמותיהן לא יטמאו:
סתומים טהורים: דאע"ג דעצם שומר לטומאה שבפנים. עכ"פ לא רבתה תורה שומר שיטמא רק בשאפשר שיגע בהטומאה גופה:
מנין שאף במשא: שרץ בכל גוונא אינו מטמא במשא. רק אנבילה קבעי מניין וכו'. [אמנם תמוה לפע"ד דקולית נבלה נקובה למה לא יטמא במשא ומה מניין דקאמר. ונ"ל דעיקר הך מניין ארישא קאי. דקאמר דסתומין טהורין. ומקשה שפיר מניין דסתומין לא יטמא במשא. הרי עכ"פ נשא נבילה. אלא דנטר תנא עד דסיים לכולא מלתא. והדר מקשה מניין דאף במשא. ר"ל מניין דמשא שוה למגע בכל גוונא בין בנקובין בין בסתומין. וכן מוכח דאסתומין נמי קאי. מדסיים לא בא וכו'. והרי זהו בסתומין]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת