רמב"ם על זבחים י
- ראו גם נוסח המשנה זבחים י רמבם
זבחים פרק י
עריכהפירוש תדיר תרגום "תמיד"(במדבר כח, ו), "תדירא".
וכל העניין מבואר, וכבר נזכר פירושו בתחילת סדר זה:
מרצה - מכפר.
ואימורי חטאת - אף על פי שנשרפים כולן כמו אברי עולה, אבל העולה נשרפת כולה, והחטאת אין שורפין ממנה זולתי האימורין, וזהו עניין מה שאמר מפני שהן כליל לאישים, רוצה לומר שכל העולה כליל לאישים.
ומה שאמר בשלמים מתן ארבע - רוצה לומר שתים שהן ארבע.
וכבר נתבארו הדינים כולן הנזכרים בהלכה זו בחמישי ממסכת זו.
ועוד נבאר במנחות שהבכור והמעשר אינם טעונים נסכים ותנופה:
אף על פי שקרבן העוף כולן קדשי קדשים, לפי שהוא חטאת או עולה כמו שנתבאר, אבל מין הבהמה שיש בה קצת מקדשי קדשים מעלתה גדולה אצלו ממין העוף שכולו קדשי קדשים.
ולפי שקרא הדם והאימורים קדשי קדשים, ידענו שמי שהוציא אימורי קדשים קלים חוץ לעזרה נפסלו.
אבל בשר קדשים קלים אם עבר והוציאו חוץ לעזרה קודם זריקת הדם לא נפסל, הואיל וסופו לצאת:
מנחת חוטא - הוא עשירית האיפה שמקריבה העני על טומאת מקדש וקדשיו או שבועת העדות, כמו שזכרנו בתחילת דברינו בזו המסכתא.
ואמר רחמנא "והקריב את אשר לחטאת ראשונה"(ויקרא ה, ח), ואמרו "בניין אב לכל החטאות שיהיו קודמות לעולות הבאות עמהן, בין בעוף בין בבהמה".
ומה שאמר וכן בהקדשה - רוצה לומר כי בשעה שיפריש קרבנותיו אומר "הרי זו חטאת", ואחר כך אומר "הרי זו עולה":
כל אלו פסוקי התורה.
ועניין להכשיר - שהוא מתקן האדם ומשלים טהרתו, והוא מה שנאמר "ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך"(ויקרא יד, כה) וגו':
הרי זה מבואר.
והלכה כחכמים:
אמר רחמנא בדברים שהכהן אוכל "למשחה"(במדבר יח, ח), אמרו "למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין", רוצה לומר מטעמים ומאכלים בתבלין וכיוצא בהן.
והלכה כרבי מאיר:
דבר תורה שמנחת ישראל מקריבין ממנה הקומץ, ואוכלים הכהנים הנותר והוא השירים. ומנחת כהן שורפים אותה כולה, שנאמר "וכל מנחת כהן, כליל תהיה לא תאכל"(ויקרא ו, טו). על כן שורפים הנותר מן השמן שצף על מנחת כהן, ואוכלין שאר השמן ממנחת ישראל. ועל דעת האומר שאין מתנדב שום אדם שמן לבדו, אין שם מה שישרף, ולא יתחלק אלא מה שנזכר למעלה.
והלכה כרבי טרפון שאומר מתנדבים שמן. ולא פחות מלוג, ומקריבין ממנה קומץ לאישים, והנותר יאכל כשאר המנחות אם היתה מנחת ישראל כמו שזכרנו.
וכן יכול אדם להתנדב יין לבדו ולא פחות משלושה [לוגין] כמו שיתבאר בסוף מנחות, וזורקין אותו כולו על גבי האישים. ואף על פי שהוא מכבה האש במזבח שהוא מצות לא תעשה לפי שנאמר "לא תכבה"(ויקרא ו, ה), ואמרו "הנוטל גחלת מעל גבי המזבח וכבה חייב". אבל הוא דבר שאין מתכוין מותר, ושמא תאמר בהכרח יתפעל כי בשעה שזורק היין על המזבח יכבה אותו בהכרח, והעיקר בידינו "מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות", דע שאינו מתכבה בהכרח, לפי שמעט מן היין או המים והדומה להם מן הדברים הניגרים כשזורקין אותן על האש הגדולה אין מכבין אותם, רק כוח האש מלהט אותן ונוצחן. ועוד שאפשר שיזרק על קרקע המזבח או על קצות העצים שלא נשרפו עדיין.
ומן הראוי להוסיף על העניין הזה מה שאמרו "נסכים שנטמאו, עושה להם מערכה בפני עצמה ושורפן".
ודע שהתודה קודמת לאיל הנזיר, לפי שיש בה מיני מנחה יותר כמו שבארנו במנחות. וכן חטאת העוף קודמת לעולת בהמה:
משנה זבחים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב