רמב"ם על בכורות ד
ראו גם נוסח המשנה בכורות ד רמבם
בכורות פרק ד
עריכהליטפל - רוצה לומר להתעסק בגידולו. והוא שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום, כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים, וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא "למשחה בהם"(במדבר יח, ח), לגדולה.
ולפיכך אין נותנים להם שום דבר שיש בו עמל וטורח, אלא בדברים שאין בהן עמל. ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת המתנות, אין שומעים לו, דאמר בברייתא "הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים, אין נותנים להן תרומות ומעשרות בשכרן, ואם עשו כן חללו, ועליהן הכתוב אומר "שחתם ברית הלוי"(מלאכי ב, ח)". ולפי העיקר הזה אם אמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי, הרי זה לא יתנו לו, אלא אם תבע אותו ממנו והוא בעל מום, הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו.
ודע שבעל מום הרי הוא גם כן לכהן, והכהן הוא שמוכרו או מאכילו למי שירצה, וכן בספרי ""ובשרם יהיה לך"(במדבר יח, יח), להביא בשר בעל מום שמתנה לכהן, שלא שמענו לו בכל התורה".
והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה, מה שנאמר "מלאתך ודמעך לא תאחר"(שמות כב, כח), ואחר כך סמוך ליה "כן תעשה לשורך לצאנך"(שמות כב, כט), וכתוב בתורה בבכור אדם "מבן חדש ומעלה תפדה"(במדבר יח, טז), וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר אלא כשיחול החג עליו. ופחות, שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת, לפיכך נתן לו ליטפל "בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום".
ורבי יוסי אומר, דקה טיפולה מרובה מפני ששיניה דקות, ולפיכך צריך להאכילה שיתחזקו שיניה ותוכל לטחון.
ואין הלכה כרבי יוסי:
מה שאמר לאחר שנתו - אי אפשר זה בהיתר אלא בזמן שאין בית המקדש קיים, שדין הבכור לעמוד עד שיאכל במומו לבעלים:
הכל מודים, שאם שחט על מום שנפל בעין שאינו צריך להראותו למומחה אחר שחיטה, לפי שאותו המום משתנה אחר שחיטה. ואין מחלוקתן אלא במומין שבגוף רוצה לומר בשאר הגוף, שאינן משתנים. רבי יהודה אומר, הואיל ואינן משתנין רואה אותו מומחה אחר שחיטה. ורבי מאיר אומר, גזרינן מומין שבשאר הגוף אטו מומין שבעין.
והלכה כרבי מאיר.
ודע שעניין מומחה - הוא זכאי, רוצה לומר שיהא האיש ההוא כבר עמד בניסיונות וקושיות ונמצא בחכמה גדול ומובהק. ואם היה המקשה עליו והמנסה אותו בית דין הוא נקרא "מומחה בית דין". ואם נתפרסמה חכמתו אצל המון בני אדם מעצמו, לא שזיכו אותו בית דין, הוא הנקרא "מומחה לרבים". ואף על פי שזיכו אותו בית דין, אין מותר לו להתיר בכורות עד שיטול רשות מבית דין על כך, ויאמרו לו שיתיר בכורות במומין בפירוש. וכבר בארנו בתחילת סנהדרין שאינו נקרא בית דין בשם "מוחלט" אלא סמוך בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים "קהל", והקב"ה קרא אותן "כל הקהל"(שמואל א יז, מז) ואפילו היו עשרה אנשים, ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות. ואינו מועיל רשות ראש גליות בהיתר בכורות בלבד, רק צריך בזה רשות ראש ישיבה מארץ ישראל כמו שנתבאר בתלמוד. לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות בלבד או ראיית מומו, תדע שהוא מומחה שנטל רשות מבית דין לראות בכורות:
תחילה מה שאני מבאר שהטעות יהא בדיין בשני דברים:
- האחד במקובל הכתוב, כגון שישכח אותה הלכה או שלא ידע אותה, ועל זה נאמר "טעה בדבר משנה".
- והשני שיטעה בעניין ההיקש, כגון שיהא הדבר אפשר כמו שאמר אלא שהמעשה בהפך, וזהו הנקרא "טעה בשיקול הדעת".
וכל זה היה קודם חבור התלמוד. אבל עכשיו בזמנינו זה אי אפשר להיות כן אלא מעט מזער, מפני שהדן שום דבר אם נמצא במה שכתוב בתלמוד הפכו הרי זה טועה בדבר משנה, ואם לא נמצא הפכו והיה היקשו כראוי כפי היקשות הדת, אף על פי שהדין יוצא בהפך אין אומרים עליו שטעה מפני שהיקשו אפשרי.
והעיקר האמיתי, שכל הטועה בדבר משנה חוזר הדין ואינו חייב לשלם כל עיקר, בין שיהיה הדיין מומחה או דיין אחר, אפילו היה הדבר שאי אפשר לחזור, כגון דין רבי טרפון בפרה הזאת שהיא טריפה והאכילה לכלבים על דינו, שהוא פטור מלשלם לפי שטעה בדבר משנה שלא היה יודע שזו אינה מכלל הטרפות, רוצה לומר שנחתך מן הרחם שלה שום דבר, ואפילו לא היה מומחה, והוא מה שאמר "חדא ועוד קאמר", רוצה לומר "חדא" דטעה בדבר משנה, "ועוד" אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לבית דין אתה.
ודע שאם הדיין טעה בשקול הדעת ולא נשא ולא נתן ביד, ולא אבד אותו דבר עד שאפשר לשלם, אינו חייב לשלם רק חוזר הדין.
אבל אם נשא ונתן ביד, או דן בשום דבר שאפשר שיאבד ואבד, כגון שטמא שום דבר או אסר אותו, ונתקלקל דינו ואבד בעל הממון ממונו, הרי בזה יש חילוק בין הדיינים:
- אם היה הדיין מומחה ונוטל רשות אפילו לא נתרצו בו בעלי הדין או לא נתקבלה הוראתו ברצון, או שהיה מומחה ולא נוטל רשות אלא שנתרצו בו בעלי הדין או מקבל הוראתו ברצון, הרי זה אינו חייב לשלם, רק נאמר מה שעשה עשוי אם אבד הדבר, או יחזור הדין במה שאפשר לחזור.
- ואם היה מומחה ולא נוטל רשות ולא נתרצו בו בעלי הדין, או אינו מומחה אבל נתרצו בו בעלי הדין כגון שאמרו לו דון לנו דין תורה, וטעה, כמו שאמרנו אלו שני הדיינים הן שנאמר עליהם מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
- אבל מי שאינו מומחה ולא נתרצו בו בעלי הדין, זהו אנס ואין ראוי לדבר עליו, ודינו אינו דין כל עיקר, ודינו כדבר שנשא ונתן ביד דין האנס, וכשמאבד שום דבר ואוסר אותו שלא כדין גם כן הוא אנס, ומשלם הכל.
- ולא נשאר מן החילוקים אלא מי שאינו מומחה ונוטל רשות, זה אין צד ועניין למנותו, שלא יתן בית דין רשות למי שאינו מומחה לפי שאינו מועיל כל עיקר, ולא עוד אלא אותו בית דין כאילו נטע אשרה ומקים מצבה בישראל כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין. ועוד נתבאר בחגיגה דבני מערבאה, שאפילו למנותו לדבר אחר אינו מותר עד שיהא חכם בכל דיני התורה, אמרו "אף על גב דאת אמר ממנים זקנים לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים".
ונשאר עלינו לברר מי הוא הנותן רשות ולמי ראוי לתת רשות שיועילנו:
- ואומר שהנותן רשות הוא "ראש גלות" הממונה בבבל ואין צריך להיות חכם, ו"ראש ישיבה" ממונה בארץ ישראל, אבל ראוי שיהא גדול בחכמת התורה מאד עד שלא ימצא גדול ממנו בשום פנים בארץ ישראל בזמן שממנין אותו.
- ואם הדיין הזה נקט רשות מראש ישיבה בארץ ישראל, אותו הרשות מועיל לארץ ישראל בלבד ואינו מועיל בחוצה לארץ.
- ואם נקט רשות מראש הגולה, הרי הוא המועיל בכל מקום בארץ ישראל ובחוצה לארץ.
- לפי שדינו של ראש גלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת, הרי קראו רחמנא "שבט", ואמרו ז"ל ""לא יסור שבט מיהודה"(בראשית מט, י), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט", רוצה לומר אונס ותגבורת. הלא תראה שאין אנו חוששים לחכמתו אלא ליחוסו, וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו בלבד.
- אבל ראשי ישיבות ארץ ישראל הם חכמים שנאמר "ומחוקק מבין רגליו"(בראשית מט, י).
- אבל האיש שמנסין אותו ואחר כך נותנין לו רשות מבבל או מארץ ישראל ומועיל לו הרשות, הוא האיש מתלמידי חכמים המפורסמים בחכמת התורה כמו שיתבאר בגמרא הוריות.
- ואם היה משותף בכל התלמוד, ויש לו כח במסכת מן המסכתות, וששואלין אותו שאילה באותה מסכתא הוא משיב עליה כראוי, הרי זה ראוי למנותו בעירו ונותנים לו רשות בזה, וכשנותנים לו רשות הרי הוא "נוטל רשות".
- אם היה גדול בחכמה עד שמשיב כראוי כששואלין אותו בכל התלמוד, הרי זה ראוי למנותו "ראש ישיבה". ועניין "ראש ישיבה", שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה, ודן ומלמד ושופט.
- ואם היה מי שנתן לו רשות שיהיה ראש ישיבה הוא ראש גלות, הרי הוא שופט ומלמד בכל הארץ.
- ואם היה מי שנתן לו רשות בישיבה בית דין של ארץ ישראל, הרי זה דן ומלמד בכל מקום מארץ ישראל, וידין דיני קנסות ואפילו בחוצה לארץ כמו שבארנו בתחילת סנהדרין.
וכתוב בתלמוד "אי זהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה, ואומר למאי הלכתא למנויה, אי במסכתא באתריה, אי בכוליה תלמודה בריש מתיבתא".
ואל תטעה בכל עניינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בארץ ישראל ובארץ המערב, שקורין קצת בני אדם "ראש ישיבה", ואחרים "אב בית דין", ועושין חילוק בין ראש ישיבה גאון יעקב ובין ראש ישיבת של גולה, וכותבין לבני אדם שלא ראו אותם בראש ישיבה או זולתן מן השמות, לפי שאלו הדברים "פטומי שמא בעלמא", והולכין אחר הכנויין והייחוסין. וכבר ראיתי בארץ ישראל אנשים נקראין "חברים", ובמקומות אחרים יש מי שנקרא "ראש ישיבה" ואפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה. ואין אנו מדברים בשמות אלא בעניינים.
וכבר בארתי שהממונה בעניין זה שהוא מנוסה, נותנים לו רשות כפי חכמתו.
ואחזור אל כוונת ההלכה. מה שאמר הרי זה יקבר וישלם מביתו, לפי שהוא אינו מומחה, והמקבל דינו כבר נתרצה דינו, והדבר שדן עליו כבר עבר זמנו ואי אפשר להחזירו, הרי דינו שישלם כמו שאמרנו, לפי שאמרו "משלם רביע לדקה ומחצה לגסה", ונתנו טעם בזה לפי שהפסיד עליו בדקה שיעור מועט ישלם רביע דמיה, ולפי שהפסיד עליו בגסה שיעור הרבה ישלם חצי דמיה. ואין אנו מחייבין לעולם לשלם כשיעור מה שהפסיד מפני התקנה, כדי שלא יגדלו בהמה דקה בארץ ישראל מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל, ולפיכך הקל בחיוב זה שדן בשחיטתו להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בארץ ישראל:
התקינו לו ליטול שכרו בתמים ובעל מום, כדי שלא יחשדו אותו ויאמרו "הבכור הזה תמים הוא, אבל מה שאמר עליו שהוא בעל מום כדי שיטול שכרו היה". וכן אין נותנים לו רשות ליטול שכרו אלא פעם אחת על בהמה זו, כדי שלא יאמרו גם כן "שזה הוא בעל מום, ולא אמר עליו שהוא תמים אלא כדי שיעמוד אצלו עד שיפול בו מום אחר ויתן לו עליו שכר שני", ולפיכך אינו נוטל עליו שכר שני כל עיקר.
ומן ההלכה הזאת יתבאר לך, שיש מן הטבחים ששוחטים בשכירות ידועה כשהשחיטה כשרה ואם היתה טריפה אינו נוטל שכר, וזה אינו מן הראוי, ואין דן דין זה אלא מי שאין לו חכמה, לפי שהראוי מצד הדת שישחוט בלא שכר, או יטול שכר על כל מה שישחוט בין נבילה בין טריפה בין כשרה כדי שלא יבא לידי חשד, כמו שהתקינו חכמים ז"ל בבכור:
מי מערה - אינן מותרים לקדוש אלא מן המים חיים, לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה. ואותו האפר כאילו הוא אפר מקלה רוצה לומר אפר הכבשן, לא אפר פרה.
ועניין הקידוש, להשליך אפר הפרה לתוך המים, וזהו שאין מותר לעשותו בשכר, ואם עשה פסול.
להזות - עליו ממי חטאת.
ואם נטל הדיין שכר משני בעלי הדין כאחד בפרסום, נוטל כנגד מה שבטל ממלאכתו לא יותר, ויהיה זה גלוי ומפורסם כגון שיהיה בעל אומנות ידים עושה כל היום ונוטל שני דרכמונים כסף, בטל עמהם רביע היום, נוטל משניהן חצי דרכמון רביע מזה ורביע מזה, והרי זה מותר וכבר עשו כזה גדולי החכמים.
ומה שאמר אם היה כהן - רוצה לומר אם היה זה שרוצה לדון לו כהן, ונמשך בדין זה עד שנטמא ונמנע מלאכול בתרומה, כגון שילך עמו למקומות שנטמא בדרך באחת ממיני הטומאות כדי שיראה לו שם שום דבר מן הדברים כדי שיעשה לו הוראה באיסור או בהיתר, הרי זה מותר להאכילו ולהשקותו משלו בכל הדרך ומרכיבו אם יצטרך לכך, לפי שזה תשלומי התרומה שמנעו מלאכול אותה.
ומה שאמר כפועל - אמרו "כפועל בטל באותה מלאכה".
ואני הנני מבאר המאמר הזה ועניינו לפי ששמעתי בו דברים שאינן מתקבלין, ולא עוד אלא שאין להן תכלית כוונה כל עיקר. וזהו שלפעמים יהא אדם גבור ומהיר במלאכתו ומרויח בכל יום ממון הרבה, אין אומרים יתן לו כנגד מה שבטל האיש הזה, אלא אומדים אותה מלאכה על הרוב ורואין במה שאפשר שירויח האדם באותה מלאכה בכל יום, וזהו עניין מאמרם "באותה מלאכה". אבל אומדן "הבטל של אותה מלאכה", אומדים אותו כפי היגיעה שבמלאכה ההיא או המנוחה ההיא, לפי שיש מן המלאכות שהן בעמל גדול כאומנות חרשי ברזל וחציבת צורי המתכות. ולפיכך אם נמסר לאדם רשות לבחור לו לעשות המלאכה הזו המיגעת או שינוח כל היום, בלי ספק יבחר לו המנוחה אף על פי שלא ירויח אלא מעט מזער יותר מהעבודה הקשה, אף על פי שירויח בו השיעור הידוע. אבל המלאכות הקלות שפועלים כבני אדם הבטלנים, כגון השולחני שמקבל מעות ומטבעות ונוטל שכר על כך והדומה לו, זה אין הפרש גדול בין העוסק באותה המלאכה או הבטל. שאם חרש הברזל דרך משל היה מרויח שני דרכמונים והשולחני שני דרכמונים, והיה הדיין הזה אומן ברזל ובטלו ממלאכתו יום אחד בדינו והוראתו, נותן לו חצי דרכמון לפי שאף על פי שבטל הרי זה נח מעמל גדול, ואם היה שולחני נותן לו דרכמון וחצי דרך משל, לפי שבטלו מדבר שלא היה בו עליו טורח. והבן העניין הזה שהוא נפלא ואמיתי:
בשר צבאים - דומה לבשר העגלים.
ומה שהתיר לקחת עורות מעובדים, לפי שאין מעבדין עור בכור תם, לפי שיאמר "שמעינן ביה רבנן, ומפסידין לו".
ועור נקבה - אמרו חז"ל שמא יחתוך מקום זכרותו, ויאמר עור נקבה היא שאכלוהו עכברים וחתכוהו.
ומה שאמר מלובן וצואי - כך פירושו בתלמוד מלובן מצואי רוצה לומר שרוחץ מצואיתו, כל שכן שאינו רחוץ כל עיקר.
ומה שאמר בארוג - אינו רוצה לומר בגד ארוג, לפי שכבר התיר לקנות הטווי ממנו ואיך ידבר על הארוג, אלא רוצה לומר בארוג דבר מחובר דומה לארוג, רוצה לומר הלבדים העושין מצמר.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
בגדים אלו שבכאן, רוצה לומר כעין בגדים, כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי, לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כל שכן הדבר העשוי עבות:
זיקה - שייכות. וכבר בארנו אותו ביבמות.
ורבי יהודה אינו אומר אלא על דרך הגזירה.
והלכה כרבי שמעון:
איסור שביעית דאורייתא, ואיסור מעשרות דאורייתא. ויש בכל אחד חומרא שאינה באחר. לפי שמעשרות טעונין הבאת מקום, רוצה לומר מעשר שני שעליו אנו מדברים, מה שאין כן בשביעית. ושביעית אין לה פדיון מה שאין כן במעשר. וכבר נתבארו עיקרים אלו במקומותם. ולפיכך מי שחשוד באחד מהן אינו חשוד באחר.
אבל חשוד בשניהם שהם מדאורייתא, הרי הוא חשוד גם כן על הטהרות.
ולפעמים יהא חשוד על הטהרות שהן מדרבנן, כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים וכיוצא בהן, ואין ראוי שיהא חשוד על פירות שביעית ומעשרות שהן מן התורה, לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא גם כן חשוד על שביעית ומעשרות, ולפי העניין הזה אמר יש שהוא חשוד על הטהרות.
ומה שאמר זה הכלל - עניינו מה שזכרתי לך, שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד גם כן על איסור אחר שהוא כמותו באיסור או פחות ממנו, אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדין, כמו שנתבאר במעשר ובשביעית:
משנה בכורות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב