משנה בכורות ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ד · משנה ה | >>
הנוטל שכרו להיות רואה בכורות, אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה, שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה, וששה בגסה, בין תמים בין בעל מום.
הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת,
- אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו;
- אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְּיַבְנֶה,
- שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים
- לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בְּבְהֵמָה דַּקָּה,
- וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָּה,
- בֵּין תָּמִים, בֵּין בַּעַל מוּם:
הנוטל שכרו להיות רואה בכורות -
- אין שוחטין על פיו - אלא אם כן היה מומחה כאילה ביבנה,
- שהתירו לו חכמים, להיות נוטל -
- ארבעה איסרות בבהמה דקה, ושישה בגסה,
- בין תמים, בין בעל מום.
- אין שוחטין על פיו - אלא אם כן היה מומחה כאילה ביבנה,
אין שוחטין על פיו - דדילמא משום אגרא קא שרי ליה:
כאילא - שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו:
ארבע איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה - גסה נפיש טרחא, להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה, הלכך שכרה מרובה:
בין תמים בין בעל מום - ואע"ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי, נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא טז. ומכאן דן הרמב"ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל או שיטלו שכר על הנמצאות נבלה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי מומי הבכור:
בין תמים בין בעל מום. כתב הר"ב ואע"ג דכי א"ל תם הוא. לא אהני ליה כו'. אתו למחשדיה. ופרכינן בגמ' א"ה כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס' וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה. לפי שא נו רוצה [לטרוח] פעם אחרת [*וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת]. אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר. ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה ע"כ:
(טז) (על הברטנורא) ופרכינן בגמרא, אי הכי כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא, והאי דלא קשרי, סבר כי היכי דלישקל אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס'. וא"ת אכתי אמרו האי תם הוא ושרי ליה כי היכי שלא יטריח פעם אחרת. וי"ל כו' ועוד דבזה לא יחשדוהו שיתיר האסור בשביל טרחתו של פעם שנייה:
הנוטל שכרו להיות רואה בכורות וכו': ביד שם בהלכות בכורות פ"ג סי' ז'. ואיתה בתוס' פ' שני דייני גזרות וכתבו שם דדוקא בבכורות שיש לחיש שמא משום שכר יתירנו אבל בבדיקת מומי שאר קדשים קתני התם בברייתא שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
כאילא: יש גורסין כאיילא בשני יודין והאלף והיו"ד בנקודת פתח ובמקום אחר מצאתי מנוקד כאילא האלף בפתח והיוד בשבא והלמד בפתח. בפי' רעז"ל דאע"ג דכי א"ל תם הוא לא אהני ליה וכו' אתו למחשדיה ובגמרא פריך אי הכי כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלישקול אגריה זימנא אחריתי ומשני חד זימנא תקינו ליה רבנן תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וכן פסק שם הרמב"ם ז"ל שלא יתנו לו שכרו על בהמה זו אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד ע"כ.
יכין
אין שוחטין על פיו: דדלמא משום אגרא משקר:
כאילא ביבנה: שהיה חסיד גדול ובקי במומין:
שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות: הן ב' פונדין והא דלא נקט ב' פונדיון ובסיפא ג' פונדין. היינו דמניין איסרות נוח להמעיט טפי. דכשלא היה לו טרחה מרובה. היה לוקח איסר א' פחותה:
וששה בגסה: דבגסה נפיש טרחא דידה להשליכה לארץ ולכפותה. כדי לראות מומה יפה:
בין תמים בין בעל מום: שלא יחשידוהו שמתירה משום שכרו. ואף דהשתא נמי יחשידוהו שאוסרה כדי שישובו להראותה לו ושיקבל שוב שכר. י"ל דבאמת לא יקבל שכר רק פעם א'. מיהו אינש אחרינא. אפילו בכה"ג חיישינן שישקר. כדי שלא יצטרך להטריח שנית ולראותה [שי"ב א']. ומה שנוהגין שהשוחט לוקח כרכשאות מבהמות שהכשיר. י"ל דמחשב דבר מועט וליכא חשדא [הט"ז י"ח סקי"ד]. [ונ"ל ראיה לדברי רבינו דבדבר מועט לא חיישינן לחשדא. דהרי קיי"ל [י"ד שי"ד ס"ב] דללגימא לא חיישינן. [ועי' לקמן פ"ה מ"ד]. או דוקא במומי בכור דהרבה פעמים תלוי בשקול דעת של המכשיר לדון אם המום קבוע או עובר. וכדומה להכי חיישינן לחשדא. אבל בשוחט. לא נחשידהו שיתיר דבר המפורש לאיסור [שפתי דעת י"ח ל"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת