רמב"ם על בבא קמא ד

בבא קמא פרק ד

עריכה

כבר בארנו בכתובות שדינר זהב הוא חמשה ועשרים דינרין כסף.

וכשתפש הניזק השור לגבות ממנו ויצא מתחת ידו והזיק לאחר, האחרון גובה חצי נזקו שלם, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. ורבי שמעון אינו חולק בזה, לפי שכיון שתפש נעשה עליו שומר שכר וחייב בנזקיו.

וכל הדינים האלו הם בשור תם, שהעיקר הוא בידינו שמשלם מגופו כמו שבארנו, אבל כשהוא מועד אינו צריך לשום דבר מזה, לפי שהוא משלם נזק שלם מן העלייה.

והלכה כרבי שמעון:

אמנם מה שהיה מועד למין אחד אינו מועד לשאר המינים, אלא הרי הוא בחזקת תם עד שיועד, וכאילו אמר שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו. וכן עניין שאר ההלכה על הטעם הזה.

ודברי רבי יהודה נכוחים:

כשאירע דין ישראל עם גוי, עניין הדין ביניהם כך הוא, אם היה לנו בדיניהם זכות נדון להם כדיניהם ונאמר להם כך דינכם, ואם היה טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דיננו ונאמר לו כך דיננו.

ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך, כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואף על פי שלא חטאו, לפי שמי שאין בו שלימות המידות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת, אבל תכלית מציאותו לצורך האדם. והמאמר בזה העניין היה צריך דבור בפני עצמו:

כשירגיל בנגיחות שור חרש שוטה וקטן להזיק לבני אדם, באותה שעה מעמידין להם אפוטרופסין.

ואצטדין - שור שבני אדם מרגילין אותו, והוא שישלח זה שורו וזה שורו וירמוז עליו בקול, שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח לחבירו. וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם.

ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות:

השור יהיה מועד לאדם בפנים רבים, מכללם שיהרוג שלשה גוים קודם שיהרוג נפש מישראל:

עניין אמרו פטור - פטור מן המיתה, לפי שהוא חייב בכופר אם היה מועד לזה המעשה, כלומר שיהיה מועד להתחכך בכותלים כדי להפילן על בני אדם. וכמו כן כל כיוצא בזה:

חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים, חד לגופיה והשש לרבות אלה המנויין כאן, והם שור האשה ושור האפוטרופסין [וכו'].

ואין הלכה כרבי יהודה:

אמרה תורה "סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו"(שמות כא, כח), וכיון שגזרו עליו סקילה היאך יתכן לאכלו, אבל הוצרך "לא יאכל" לאסרו בהנאה:

מוסרה - הוא החבל או כיוצא בו שקושרין אותו בו.

והלכה כרבי (יהודה) [אליעזר], אבל חייב לשחטו כדי להסיר היזקו: