רי"ף על הש"ס/ברכות/דף טו עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר. גיהק ופיהק לרצונו, הרי זה מגסי הרוח; אבל שלא לרצונו, אין בכך כלום. והמתעטש מלמטה - סימן רע לו, ויש אומרים: ניכר שהוא עכרן. אבל המתעטש מלמעלה - סימן יפה לו: כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה, כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. והרק בתפילתו - כאילו רק בפני המלך; אלא אם נזדמן לו הרוק כשהוא עומד בתפילה, מבליעו בטליתו. ואם הייתה טליתו נאה - מבליעו באפרקסיתו. ואי אנינא דעתו, שדי ליה לאחוריה.
ואסור להתעטף ולהניח ידו על סנטרושא כשהוא עומד בתפילה.
והמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, אמר רב הונא: לא שנו אלא שיכול לכוין את ליבו בלחש; אבל אם אינו יכול לכוין את ליבו בלחש, מותר. והני מילי בינו לבין עצמושב, אבל בציבור לא. מאי טעמא? דילמא אתי למיטרד ציבורא.
תניא: היה עומד בתפילה ונתעטש - ממתין עד שיכלה הרוח ומתפלל. בקש להתעטש, מהלך לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח. וכשיכלה הרוח אומר: רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו ובושתנו וכלימתנו; חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותינו. ומתפללשג.
אמר רב הונא: תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטינופת, שאי אפשר לו בלא תורה. ואמר רבי יוחנן: בכל מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא.
תניא: לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע; ולא עוד, אלא שאם היה קורא ובא, פוסק.
לא פסק, מאי? אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי משמיה דרבי יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כה): "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" וגו'. רב אדא בר מתנה אמר (במדבר טו לא): "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר". רב אמר (ישעיהו ה יח): "הוי מושכי העון בחבלי השוא".
פסק, מאי? אמר רבי אבהו, עליו הכתוב אומר (דברים לב מז): "ובדבר הזה תאריכו ימים".
וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסקדש, ואף על פי ששהה
רש"י (ליקוטים)
ותלה את התיק.
הרי זה מקטני אמנה — שעושה כאילו הקב"ה אינו שומע תפילה בלחש.
מגביה קולו — שצועק בקול רם.
הרי זה מנביאי השקר — דכתיב בהו: "ויקראו בקול גדול" (מלכים א יח כח).בא
והמתעטש מלמטה — שהוא מפיח.
שהוא עכרן — כלומר, שהוא מכוער.
כשם שעושין לו נחת רוח למטה — בארץ, שהעיטוש הוא נחת לאדם, כך עושין לו נחת רוח למעלה בשמים.
והרק — שרוקק על קרקע בתפילתו.
באפרקסותו — סדין שבראשו שני ראשין תלויין לפניו.
היה עומד בתפילה ונתעטש — מלמטה.
הוי מושכי העון בחבלי שוא — בחבלים שאינם חזקים אלא נוחים ליפסק, כך הם מושכים את העון על עצמן על ידי דיבור בעלמא.
ובדבר הזה — שנזהרתם
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה בא: שגיהק — ריטיי"ר בלע"ז, פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה ונשמעת וריחה כריח המאכל שאכל.
פיהק — באליי"ר בלע"ז, חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא, כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה. ויש שדורשין גיהק נוטריקון "גו הקים", פיהק "פיו הקים", עד כאן לשונו. ב"ח.
תלמיד רבינו יונה
אמנה — שנראה שחושב שאין הקב"ה שומע בלחש כמו בקול. אבל אינו כל כך קשה כמו שמגביה קולו, שדומה לנביאי שקר, דכתיב בהו: "קראו בקול גדול" וכו' (מלכים א יח כז):
ויש אומרים מכוער — הכי איתא לגירסתבב מקצת ספרים. ויש ספרים שגורסין: ניכר שהוא עכרן. ולפי גירסא זו אפשרבג שרצונו לומר: ניכר שהוא עכור במעיו, כיון שלא היה בו כח לשהות בשעת התפילה. ונראה שדוחק לומר שמפני זה ניכר שהוא עכורבד, כיון שהוא אנוס. מפי מורי הרב נר"ו:
כשם שעושים לו נחת רוח וכו' — פירוש, כשם שעושים לו מן השמים נחת רוח לגופו, שהעיטוש מחזק האיברים, כך עושין לו למעלה בעניין תפילתו, שתהיה מקובלת:
ואי אנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה — כלומר, אם יש לו אסטנוסית שאפילו להבליעו באפרקסותו או בטליתו אינו יכול לשהות, שדי ליה לאחוריה. וכן אם אינו יכול לעמוד בלא רקיקה, מותר לו לרוק, שיותר טוב הוא שישב בנקיות משיהיה בקוצר רוח, וכיון שאינו עושה דרך גאוה וטיול, מותר לרוק לאחריו כדי שיכוין דיבורו כראוי. ואפילו לצד שמאל היכא דלא אפשר ליה להשליכו לאחריו מותר. ואם יהיה בבית הכנסת תבן או גמי, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו, שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד. אבל בשעת התפילה שאסרו לרוק, אין לו לעשות בשום עניין אלא כשהוא אנוס, ולאחריו או לצד שמאל כדכתבינן. וכל אלו הדינין למדנו אותה מתוך הירושלמי, דגרסינן התם (ירושלמי ברכות ג ה): אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי מפהק ומעטש ונותן ידו על פיו, אבל לא רקק. רבי יוחנן אמר: אפילו רוקק, כדי שיהיה כוסו1 נקי. לפניו אסור, לאחריו מותר; לימינו אסור, לשמאלו מותראא. הדא היא: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" (תהלים צא ז). כל עמא מודו בהדין דרקיק אינטליין2 דו אסור. רבי יהושע בן לוי אמר: הרוקק בבית (המקדש)גא כרוקק בבבת עינו. ר' יונתן רקיק ושאיף. למדנו מזה, דהיכא שאינו עושה דרך גאוה וטיול שהוא מותר, כדי שיהיה כוסו נקי. ומה שאמרו: "אנטיילן דו אסור", הנכון מה שפירש הנגיד רב שמואל ז"ל, שרוצה לומר דדברי הכל, היכא שרוקק כמו המטייל, שאינו עושה לצורך, שאסור. ויש שגורסין: "איצטלין דו אסור", ומפרשים דרוצה לומר: כולי עלמא מודו שאם הבליעו באצטלתו, דהיינו הבגד העליון, כיון שהרוק נראה, אסור. ולמדנו, דהיכא דלא אפשר ליה לאחוריו, אף לשמאל מותר. ולכאורה נראה דלאו שמאלו דווקא, אלא ימינו שהוא שמאלו של הקב"ה, כדאמר גבי שלשה פסיעותאב. ומדחזינן דרבי יונתן הוה רקיק ושאיף כשהוא עומד בבית הכנסת, כשיש שם תבן או גמי, שזהו כמו שפשוף כיון שמכוסה בתוכו, מותר שלא בשעת תפילה כמו שכתבנו למעלה. אבל בשעת תפילה דלא סגי ליה בשיפשוף, שהרקיקה עצמה אסורה, אין התבן והגמי מועילין. ובסוף המסכת (ברכות סב א) נראה, דלדעת התלמוד שלנו, הרקיקה בבית הכנסת שלא בשעת תפילה מותרת. מפי מורי הרב נר"ו:
מבליעו באפרקסותו — פירש רש"י ז"ל, דאפרקסותו הוא הכובע שבראשו. וקשה לי, דהיאך שייך למימר מבליעו בכובע? דוודאי אסור להסיר הכובע בשעת התפילה. ודוחק הוא לומר שמבליעו בחוטין התלויין ממנו. אלא הנכון כמו שפירש רבינו האי גאון ז"ל, דאפרקסותו הוא בגד התחתון, ולובש אותו תחת החלוק. ועל זה אמר (ברכות כג ב): צורר אדם מעותיו ותפיליו באפרקסותו, ובוודאי אינו רוצה לומר ביחד, אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ומפני שזה המלבוש מנהגם היה לעשות בו כיסין סביב הצוואר, משום הכי אומר שצורר המעות בכיס אחד ותפילין בכיס אחר. והכא נמי מבליעו באפרקסותו, רוצה לומר שמבליעו בכיס אחד מאפרקסותו. והכי אמרינן בהלכות דרך ארץ: פושט חלוקו ואחר כך פושט אפרקסותו, דמשמע דאפרקסותו תחתון מהחלוק:
ואסור להתעטף ולהניח ידו על סנטרו — פירש רש"י ז"ל, מפני שזה דרך הגאים. והוא הדין בכל דבר שהוא דרך גאוה, כגון במתניוגב על חגורו וכיוצא בזה, שאסור. ובגמרא אמרינן (ברכות כד ב), אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שממשמש בבגדיו, אבל לא היה מתעטף. ופירש רבינו יצחק הזקן ז"ל, דתרי מילי נינהו, שהיה ממשמש בבגדיו מפני הכינה שהיתה על בשרו עוקצת אותו, אבל אם נפלה טליתו אחר כך, לא היה רוצה להתעטף באמצע התפילה. ורבינו חננאל ז"ל מפרש דחדא מילתא הוי, דהוה ממשמש בבגדיו, רוצה לומר שהיה ממשמש בטליתו ומתקן אותו כדי שלא יפול, אבל כשהיה נופל לגמרי לא היה מתעטף, משום דסבר שיותר טוב לו שיתפלל בגילוי הראש משיקח שום דבר בשעת התפילה. ולשני הפירושים הללו היה נראה שאין ראוי ליקח תפילות ולא שום דבר אחר משעה שהתחיל להתפלל. ואפשר שבתפילות, כיון שהם לצורך התפילה, אם הכינם מתחילה במקום שידוע אצלו שיהו מוכנים, מותר:
אבל אם אינו יכול לכוין את דעתו בלחש מותר והני מילי בינו לבין עצמו — כלומר, כיון שעושה לעורר הכוונה וליכא טרדא לציבורא, מותר ואפילו בהגבהת קול, דהכי אמרינן בירושלמי בפרק תפילת השחר: רבי בא בר זבדא מצלו בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה. הנה שכל כך היה מתפלל בקול, להעיר כח הכוונה, שבני ביתו היו שומעין ולומדין התפילה ממנו:
מהלך אחריו ארבע אמות [וכו'] ומתפלל — לכאורה משמע דמשום הכי אומר לאחריו, מפני שצריך שיהו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל, ואם היה מהלך לפניו, היה מניחו לאחריו ודומה כמי שפוסק לגמרי, שאין כוונתו לחזור לתפילתו:
וכשיכלה הרוח אומר רבון העולמים וכו' — כתב בעל הלכות גדולות ז"ל: חוזר לתפילתו ומתפלל – נראה שבא להשמיענו שחוזר למקום שפסק. ויש לשאול, למעלה (ברכות כב ב) כשאמרו שאם היה מתפלל ומים שותתין לו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר, אמאי לא הצריכוהו לומר: יצרתנו נקבים נקבים וכו', כמו שהצריכוהו בכאן? ויש לומר דלא דמי, דהתם כשמים שותתין על ברכיו, איגליא מילתא דפושע הוא מעיקרא, דנצרך היה לנקביו מתחילה ולא בדק, וברכה זו תיקנוה לאונס, דמשום הכי אמרינן בה: "גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתנו", להודיע שאנוס היה ואין היכולת בידו. ולפיכך בדבר שהוא בידו והוא פשע בנפשו, אינו יכול לאמרו, אבל הכא שהוא אנוס, שזה אונס מצוי ואין אדם יכול ליזהר ממנו, התקינו לאומרה:
עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים אשר לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם — כלומר, כיון שעושה הדבר בעבירה, נמצא שלא יהיו החוקים והמשפטים טובים ולא יחיו בהם:
רב אדא בר אהבה אמר כי דבר ה' בזה וכו' — ואם תאמר, ר' יהושע בן לוי, למה לא היה סובר כרב אדא? והלא אמרו בפרק חלק: כל האומר דבר תורה במבואות המטונפות, עליו הכתוב אומר: "כי דבר ה' בזה" וגו', והתם הוא לדברי הכל. ויש לומר, דרבי יהושע סבירא ליה, דוודאי כשמתחיל לקרוא במבואות המטונפות עונשו גדול כל כך, אבל הכא שהתחיל מתחילה במקום שלא היה שם טינוף, אלא שאינו רוצה לפסוק, היה סובר שאין העונש חמור כל כך:
רב אמר הוי מושכי העון — כלומר, דרך בני העולם שעושים העבירות להנאת עצמן, וזה עושה עבירה לחינם, שהוא חושב שעושה מצוה בקריאה ועושה
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה בב: צ"ל: בגרסת. ב"ח.
הערה בג: צ"ל: נראה, ותיבת "אפשר" נמחק. ב"ח.
הערה בד: צ"ל: מכוער. ב"ח.
הערה 1: נ"א: פיהו.
הערה אא: ד"ת: מדקאמר "לימינו" ו"לשמאלו" דומיא ד"לפניו" ו"לאחריו", משמע דלימינו ממש קאמר ולא לימין השכינה, הפך מה שאמרו בג' פסיעות בפרק הוציאו לו (יומא נג ב) ומייתי לה בהלכות סוף פרק אין עומדין (רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף כד ע"ב). וקשה לי, דמאי שנא הא מהא? והמפרש הזה פירש אותו על דרך מה שפירשו בג' פסיעות. ולא מצאתי שום מפרש אחר שמפרש כזה. חידושי אנשי שם.
הערה 2: נ"א: אמנטולין דהוא אסור.
הערה גא: נ"ב: הכנסת. הגא"י.
הערה גב: נ"ב: בידו, כצ"ל. הגא"י.
הערה אב: מ"ע: והא דנקט ראיה מדכתיב: "יפול מצדך אלף" וכו', היינו משום שמבואר בו שימין חשוב משמאל, ממילא יש לנו להחשיב גם כן ימינו של הקב"ה יותר משמאלו, כמו גבי ג' פסיעות סוף פרק אלו עומדין. ורש"ל כתב, שרוב הפוסקים כתבו שימין הוא כפשוטו, ואינו דומה לג' פסיעות שנוטל רשות מן המקום, וחושב כאילו עומד לפניו ממש, מה שאין כן ברקיקה. ומשום הכי חשבינן שמאלו כאחריו, כי עיקר המעשים והויות האדם הן ביטד ימינו, ויד שמאלו היא יד כהה, עד כאן לשונו. והבית יוסף בסימן צ"ד מיישב דברי הטור בעניין אחר. חידושי אנשי שם.
המאור הקטן
הא דאמרת בגמ': "אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא, הא באיש הא באשה", שהאשה מגלה לפניה מפני צורך קטנים, שאי אפשר לגדולים בלא קטנים, והאיש אינו מגלה לפניו. ומפורש בירושלמי, שכן האיש הזה מפשיל לאחוריו ומטיל מים, והיינו דאמרינן בגמרא, דרכה דמילתא הכי הוא.
הא דאמר רב פפא: "טפח באשה ערוה", אוקימנא באשתו ולקריאת שמע, ושוק באשה וקול באשה ושער באשה, הכל ערוה ואסור להסתכל בהן. והרי"ף ז"ל השמיט כל זה.
וזה שכתב הרי"ף ז"ל: ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה, אבל בתפילה לחוד אם שהה חוזר לראש, לא נראה לי שום הפרש בין תפילה לכל אלו, אלא בכולן אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, וכדאסיקנא בראש השנה. והרי"ף סמך על הא דרב אשי דאמר: האי אם שהה אם לא שהה מבעי ליה, אלא דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור חוזר לראש, והכא במאי עסקינן
השגות הראב"ד
דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש — אמר אברהם: הגאון כך כתב כמו שכתב הרב ז"ל. ומה שכתב זה, משום דגברא דחוי הוא דשאני ליה לרב אשי הכי, אטו בט' שעות אי אפשר שלא יהא שום דיחוי באמצע, ולא מפליג ר' יוחנן בין שיהא שם דיחוי בין שלא יהא שם דיחוי באמצע. והא דאמרינן: הכא גברא דחוי הוא, לאו על שעת ההפסק קאמר אלא על שעת התפילה עצמה קאמר, דמאן דאמר חוזר לראש, אפילו בלא שהה סבר, אפילו מאי דצלי קודם המים לא חזי מפני הרגשתו להשתין, ומר סבר גברא חזיא הוא ועלתה לו, וקיימא לן חזיא הוא. אבל בדשהה כדי לגמור את כולה דברי הכל חוזר לראש בתפילה בלחוד. והטעם, לפי שאין דרך רחמים שיהא הפסק גדול בתפילתו. ועוד, דתפילה לאו
מלחמת ה'
ועוד, וזה שכתב הרי"ף ז"ל: אף על פי ששהה כו'. והרב אלפסי סמך על הא דרב אשי. ולדעתי אין בדברי רב אשי שום ראיה, דלרווחא דמילתא קא מוקים דאפילו מאן דאית ליה בעלמא אם שהה וכו' —
שיטת ריב"ב
מקטני אמנה — כאילו אין שומע בתפילת לחש.
מנביאי השקר — שנאמר בהם: "ויקראו בקול גדול" (מלכים א יח כח).
גיהק — רטיר בלע"ז. פיקק — בדליר בלע"ז. גירסת רבינו שלמה ז"ל.
ניכר — שהוא מכוער.
מתעטש מלמעלה — אשטורנודאר בלע"ז.
כשם שעושין לו נחת רוח — שהעיטוש נחת רוח הוא לאדם.
ואסור להתעטף — אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל, אינו נוטלה ומתעטף בה, כדי שלא יפסיק.
ולהניח ידו על סנטרו — מונטון בלע"ז כשהוא מפהק, כדי שלא תראה פתיחת פיו.
ונתעטש — מלמטה.
בחבלי השוא — בחבלים שאינן חזקים אלאנוחין לינתק, היו מושכין העון על עצמם. אף זה, על ידי דיבור בעלמא הוא נענש.
ובדבר הזה — בשביל דבר זה שנזהרתם עליו, תאריכו ימים.
שלטי הגבורים
הערה שא: הרא"ש כתב: והניח ידו על סנטרו. פירש רש"י, כשהיה מתעטש או מפהק, שלא ייראה פתיחת פיו. והרי"ף גורס: לא היה מניח ידו על סנטרו בשעת תפילה, משום דנראה כגסי הרוח.
הערה שב: ואם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר, כדאיתא בירושלמי: רבי יונה כד הוה מצלי בבי כנישתא, הוה מצלי בלחישה, וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא, עד דילפון מיניה בני ביתיה צלותא.
הערה שג: כתב הרא"ש ז"ל: ומתפלל. וכתב בעל הלכות גדולות: וחוזר לתפילתו. בא להשמיענו שחוזר למקום שפסק.
הערה דש: שאלתות ויראים והלכות גדולות פליגי על זה, וסברי דחוזר לראש. והרא"ש כתב בשם רש"י, דעל ידי אונס אם שהה (כדי לגמור את כולה. ויקיעורך) – חוזר לראש, וכן דעת סמ"ג ותוספות. ומיימוני הסכים לדעת רבינו. אבל דעת הטור הוא, דאפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש, וכן כתב בסימן תכב בדין ההלל ובסימן תרצ בדין המגילה.