רי"ף על הש"ס/ברכות/דף טז עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
כדי לגמור את כולה. והכין מסקנא בסוף מסכת ר"ה. וכן בתקיעות, וכן בהלל, וכן במגילה. אבל בתפילה בלחוד, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראששא.
אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו, קורא קריאת שמע. תניא נמי הכי: היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה לו על מתניו, קורא את שמע; ולתפילה, עד שיכסה את ליבושב.
אמר רב הונא: שכח ונכנס לבית הכסא בתפיליו, מניח ידו עליהן עד שיגמור. עד שיגמור סלקא דעתך?! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: עד שיגמור עמוד ראשון. וניפסוק וניקום? סבר לה כדתניאחא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד החוזר, מביא את האדם לידי הדרוקן; סילון החוזר, מביא את האדם לידי ירקון.
איתמר: צואה על בשרו, או ידו מטונפת מבית הכסאשג. רב הונא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרוא קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא? דכתיב (תהלים קנ): "כל הנשמה תהלל יה". ורב חסדא מאי טעמיה? דכתיב (תהלים לה): "כל עצמותי תאמרנה".
וקיימא לן כרב הונאחב דש. חדא, דהוא רביה דרב חסדא. ועוד, דקא מקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה, דאמר רב פפא: צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע. פירוש, צואה בפי טבעת. היכי דמי? אי דנראית, פשיטא! ואי דלא נראית, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא, דיושב ונראית, ועומד ואינה נראית. ומאי שנא מצואה על בשרו? דאיתמר, צואה על בשרו או ידו מטונפת מבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע. ומשני: במקומה, נפיש זוהמא; שלא במקומה, לא נפיש זוהמא.
מדקא מקשינן מיניה, שמעינן דהלכתא היא.
איתמר: ריח רע שיש לו עיקר. רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע. ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא.
תניא כוותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד
הערות ומראי מקומות
רש"י (ליקוטים)
בו תאריכו ימים.
היתה טליתו חגורה לו על מתניו — ומכסה אותו ממתניו ולמטה, אף על פי שהוא ערום ממתניו ולמעלה.
קורא קריאת שמע — אבל לתפילה לא, שצריך לראות בעצמו כאילו עומד בפני המלך ולעמוד באימה, אבל בקריאת שמע אינו מדבר אל המלך.
הדרוקן — חולי המצבת את הבטן.
סילון — של מי רגלים. ועמוד הוא הריעי.
ירקון — חולי של ירוקן.
כל הנשמה — והפה והחוטם הם בכלל ההילול ולא שאר איברים.
ריח רע שיש לו עיקר — כגון שצואה מונחת שם והיא מסרחת. ושאין לו עיקר היינו הפחת רוח.
מרחיק ד' אמות — מן העיקר, ואף על פי שבא הריח אליו, וכגון שהוא לאחוריו, שאינו רואה אותו.
לא כנגד
תלמיד רבינו יונה
עבירה, שמבזה את התורה באותה קריאה, ועל כן אמר: "הוי מושכי העון" בחינם:
אבל בתפילה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש — ורבני צרפת ז"ל אומרים, דלא שנא תפילה, לא שנא קריאת שמע ומגילה, חוזר למקום שפסק, כדכתבינן לעיל:
ולתפילה עד שיכסה את לבו — שאף על פי שיש הפסק בין ליבו ובין הערוה, אפילו הכי, מפני שהלב הוא האבר הנכבד שבכולם, אמרו שיהיה מכוסה:
איתמר: צואה על בשרו או ידיו מטונפתבא1 מבית הכסא וכו' — הכי איתא הגרסא בספרי הגמרא המדוייקים, והכי פירושה: צואה שעומדת בבשרו תחת בגדיו, או שהיו ידיו מטונפותבא2 מבית הכסא, כלומר, שהכניס ידיו מן הבית לבית הכסא דרך חור אחד, ולא הניחם שם אלא תלויים ועומדין, ואין ריח רע מגיע אליו כלל. רב הונא אמר: מותר לו לקרוא קריאת שמע, ואף על פי שאינה יבשה. וטעמיה מפרש ואזיל, דכתיב: "כל הנשמה תהלל יה", (כלומר) כיון שמכוסה בבגדיו מותר, דכי היכי דצואה אחרת, אם מכסה אותה בכלי או בדבר אחר – מותר לקרוא קריאת שמע אצלה אפילו בתוך ד' אמות, כיון שאינו מגיע אליו ריח רע ממנו, הכי נמי כשעומדת בבשרו, כיון שמכוסה בבגדיו ואינו מריח אותה כלל, או כשידיו בבית הכסא, כיון שאין מגיע אליו ריח רע כלל, מותר. ולא אמרינן: אינו דומה צואה שעומדת בבשרו לצואה דעלמא, דלא חיישינן להכי, ולא דיינינן גופו אלא כמקום אחד, דהא כתיב: "כל הנשמה תהלל יה". ורב חסדא סבירא ליה, שאף על פי שצואה אחרת כשהיא מכוסה מותר, בזו שעומדת בבשרו, אף על פי שהיא מכוסה, אסור. וכן כשידיו בבית הכסא, כיון שעומדות במקום שאינו ראוי לתפילה – אסור, שצריך שיהיה הגוף כולו נקי, ושיעמוד כולו במקום נקי, דהא כתיב: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". ויש מפרשים, דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא לא הוי אלא בצואה שעומדת בבשרו במקום שמתכסה מאליו בלא המלבושים, כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו, אבל במקום אחר שנראה מיד, אין כיסוי המלבוש מועיל, ודברי הכל אסור. ונראה להעמיד פירוש זה, מדיוק הסוגיא דפרק אמר להן הממונה, דאמר התם: צואה במקומה, אסור לקרוא קריאת שמע. כלומר, אף על פי שלבוש בבגדיו ואינו יכול לראותה, כיון שעומדת במקומה אסור לו לקרוא קריאת שמע. והוינן בה: היכי דמי? אי דנראית, פשיטא! כלומר, אם עומדת במקום שאם היה ערום אפשר לראותה, פשיטא דאסור. ומאין לנו שאם עומדת במקום שאפשר לראותה, שאף על פי שהבגדים מכסין אותה שיהיה אסור, דפריך בפשיטות: "אי דנראית פשיטא"? ואם באת לדחות ולומר, ד"פשיטא" חוזר ל"מקומה", ורוצה לומר: פשיטא דכיון שעומדת במקומה ואיפשר לראותה – אסור; זה לא יתכן, שהרי עדיין לא היה יודע ההפרש שבין מקומה לשאינה מקומה, שאחר כך תירץ לו במסקנא. אלא ודאי משום דפשיט ליה לתלמודא, שאם עומדת בגופו במקום שאפשר לראותה, שהוא אסור לדברי הכל, ופלוגתא דרב הונא ורב חסדא לא הוי אלא במקום שאי אפשר לראותה, כדכתבינן, ומשום הכי היה מקשה בפשיטות: אי דנראית, פשיטא דאסור וכו':
והריא"ף ז"ל ורבינו משה ז"ל גורסים: צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא, ואינם מעמידים חילוק בין שהיה תחת בגדיו בין שלא יהיה, בכל עניין מותר. ותימה הוא זה, היאך אפשר שבידיו מטונפות מן הצואה, או בצואה בבשרו ועיניו רואות, יקרא קריאת שמע? והלא משנה שלימה שנינו (דף כב ע"ב): "כמה ירחיק מהם ומן הצואה? ד' אמות". ואפילו נאמר דהכא מיירי ביבשה, אפילו הכי קשה, שהרי אמרו (דף כה ע"א) דצואה כחרס אסור, אף על פי שהיא יבשה ואין ריח רע יוצא ממנו, אפילו הכי אסורה. ורבינו משה ז"ל רצה ליזהר מזו הקושיא, וכתב: "נטישתבב צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא", כלומר שאין בו ממשות, אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו, או ידיו מטונפות, ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ואפילו הכי אינו מתקבל, דאם איתא דאיירי בעניין זה, למה היה אוסר רב חסדא מטעם "כל עצמותי תאמרנה"? דכיון שהוא כל כך מועט ויבש, שאנו דנין אותה כאילו לא היה שם צואה כלל, נמצא שכל עצמותיו נקיים. ורב הונא נמי, (למה) [לא] הוצרך להתיר מטעם ד"כל הנשמה תהלל יה"? בג שאפילו בלא זה מותר, כיון שאין בו ממשות. על כן נראה יותר נכון כמו שכתבנו תחילה, דאפילו בצואה שאינה יבשה מיירי, ולא גרסינן מטונפות. דייקינןבד נמי דמקשים ממילתיה דרב הונא גבי צואה במקומה, ומסתמא צואה במקומה לא איירי ביבשה:
ולעניין פסקא
הגהות, הערות ושינויי נוסחאות
הערה בא1: ידיו בבית הכסא וכו'. ב"ח.
הערה בא2: או שהיו ידיו בבית הכסא. כן צריך להיות. ב"ח.
הערה בב: היתה טיפה. ב"ח.
הערה בג: תיפוק ליה. ב"ח.
הערה בד: ודייקינן. כן צריך להיות. ב"ח.
המאור הקטן
בשלא שהה, ובהא קמפלגי: מר סבר: גברא חזי הוא, ומר סבר: גברא דלא חזי הוא. ולדעתי אין בדברי רב אשי שום ראיה, דלרווחא דמילתא קא מוקים לה, דאפילו מאן דאית ליה בעלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, מוקים לה בלא שהה, ומאן דאית ליה בעלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, דין שהה ולא שהה אחד הוא בכל מקום. והכא היינו טעמא דחוזר לראש, משום דגברא דחוי הוא.
איתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא וכו' — נראה לי, צואה על בשרו במקום קינוח, ובכל מקום כיוצא בו שהוא בסתרים וליכא ריחא ולא עביד לאיגלויי, דאי בדוכתא דעביד לאיגלויי הוא לא גרע מצואה דבוקה בסנדלו הוא דאיבעיא ולא אפשיטה ולחומרא עבדינן, וכן מי שהיו ידיו בבית הכסא בלא שום טינוף, ומחיצה חוצצת בינו לבית הכסא, דאי לאו הכי הא קיימא לן דאסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגד בית הכסא ישן ואף על פי שאין בו צואה.
ובנוסחי הרב ז"ל נמצא: או ידיו מטונפות מבית הכסא, וזו הנוסחא אינה נמצאת בכל ספרי מקומותינו. ורי"ף פסק בזו כרב הונא, והגאון רבינו האי ז"ל פסק בזה כרב חסדא. ודעתנו נוטה לדברי הגאון, משום דקיימא לן כרב חסדא בריח רע שיש לו עיקר, שמרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא, והם רואים בדעתם שהדברים קל וחומר.
השגת הראב"ד
בת הפסקה היא כלל, ואפילו נחש כרוך על עקיבו, מה שאין כן בקריאת שמע ובהלל ובמגילה. ומשום הכי החמירו בהפסקת תפילה, ובדשהה בה בתפילה כדי לגמור את כולה, שחוזר לראש. ולולי שהגאון פסק כדברי המיקל בדלא שהה, מסתברא כדברי המחמיר, דהא קיימא לן: המתפלל וצריך לנקביו ואינו יכול לעמוד עד פרסה, תפילתו תועבה, וזה שהשתין בתוך תפילתו הרי לא יכול לעמוד, וכגברא דחויא הויא אפילו מה שהתפלל קודם שהשתין.
במקום קינוח — אמר אברהם: ואי במקום קינוח ולא עביד לאגלויי, הא אמרינן במסכת יומא: לא נתנה תורה למלאכי השרת, והיכי פליג רב חסדא? אלא על כרחך דעביד לאגלויי. ואי במקום קינוח, הא קיימא לן דאסור, כדרב פפא, דהיינו צואה במקומה. אלא האי פלוגתא דהכי שלא במקום קינוח הוא, ואף על גב דאית בה ריחא כי ארח בה, דלא נפישא זוהמיה אמרינן אבל זוהמא מיהא אית בה, כדמכסיא בבגדו מיהו לית בה ריחא. וקיימא לן כרב הונא, כמו שפסק הרב, מדמקשי מיניה. ולצואה דבוקה בסנדלו לא דמי, דהתם מגליא לגמרי היא כדמדלי רגליה. גם לריח רע שיש לו עיקר נמי לא דמיא, דהא מכסיא בבגדו, וכריח רע שאין לו עיקר דמיא. אלא שהיה רב חסדא אוסר, מפני שהיא דבוקה בבשרו ובעינן "כל עצמותי תאמרנה". וידיו מטונפות שכתב הרב ז"ל, לא שיהא הטנוף בידיו, אלא שהם מונחות במקום טינוף. ואין ספק שאם היו מטונפות ממש, נטילת ידים מיהת בעינן.
מלחמת ה'
אמר הכותב: ולא ניחוש לסבי? שהרי בעל הלכות כתבה, ורבינו הגאון ורבינו חננאל ורבינו, כולם ז"ל הסכימו על ידיו. ובוודאי אין ללמוד דין תפילה מדין קריאת שמע והלל ומגילה, שאין דנין חמור מקל להקל עליו, ומצינו בכל מקום תפילה חמורה לעניין הפסק, שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסוק, וצריכה אימה יתירה מקריאת שמע כמו שמוזכר בכמה מקומות במסכתא זו. וכן לעניין היה צריך לנקביו הזכירו בשמועה זו תפילה, ולא מצינו שהחמירו כך בקריאת שמע. ועוד, שראיית הראשונים מדברי רב אשי ראייה גדולה היא, ומה שדחה בעל המאור ז"ל דלרווחא דמילתא קא מוקים לה היפך האמת הוא, שאם כן היה לו לומר איפכא, דכולי עלמא שהה אינו חוזר אלא למקום שפסק, והכא בהא קמיפלגי, כלומר דבין שהה בין לא שהה מר סבר חוזר לראש משום דגברא דחיא הוא, ומר סבר למקום שפסק, אי נמי לומר סתם, הכא בהא קמיפלגי, לאפוקי נפשיה מפלוגתא. מדקא מוקים לה בדלא שהה וקאמר בהדיא דכולי עלמא שהה חוזר לראש, שמע מינה בסברא דקושטא קא מוקים לה דווקא בשלא שהה, אבל שהה חוזר לראש. ומעתה, אם נאמר שהיא סברתו של רב אשי בכולהו שהייה בכדי לגמור את כולה שחוזרין לראש בין בקריאת שמע בין בתקיעות, הנה דחינו דבריו מכלל הלכה. ואין ראוי לדחות דבריו, כיון שהוא עיקר דמסקנא דגמרא בכל מקום. ועוד, שאפילו היתה סברתו של רב אשי כך, לא היה ראוי להכניסם לרב חסדא ורב המנונא במחלוקת, והוה ליה למימר סתם כדאמרן. אלא שמע מינה דהכי סבירא ליה, דבתפילה דכולי עלמא שהה חוזר לראש, ואפילו לרבי יוחנן דתקיעות, וחלוק דין קריאת שמע ודין תפילה בזה כמו שחלוק במקומות אחרים.
ומי שמפרש דכולי עלמא שהה חוזר לראש בכאן, דגברא דחיא הוא, כיון ששהה כל כך קודם שיכלו המים, אין בדבריו טעם. דלמאן דאמר גברא דחיא הוא, אין לחלוק בשהה לשלא שהה. אלא בשוהה בעלמא, ואין לנו בכל התורה נדחה שהוא חוזר ונראה לשיעורין, אלא כל שנדחה רגע א' כנדחה ק' שנים. וכל שכן בכאן, שטעם הדחיה מפני שהתפלל ולא בדק ואירע לו כך, שתפילתו תועבה. ועוד, דמאי דאיתמר בהא: לימא בהא קמיפלגי, דמר סבר אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש, ומר סבר למקום שפסק, ודאי מעיקרא לאו משום מי ברכים איתמר, אלא אתינן לאוקמוה בפלוגתא דתנאי ואמוראי דהלל מגילה וקריאת שמע ותקיעות, כלומר: לימא כי היכי דפליגי התם פליגי בתפילה; וכי דחיא נמי דכולי עלמא שהה חוזר לראש, כהאי גוונא קאמרי, כלומר: לאו תנאי שייכי הכא, דבתפילה דכולי עלמא שהה חוזר לראש, ובדלא שהה פליגי בטעמא אחריתי, שאם תאמר שהה בכאן דווקא חוזר לראש, הוה ליה למימר דכולי עלמא בעלמא למקום שפסק, והכא שאני. ועוד, דאכתי שהה ולא שהה מיבעי ליה, והוה ליה למאן דאמר למקום שפסק לפרשו ולמימר: אם לא שהה חוזר למקום שפסק, ואם שהה חוזר לראש משום דגברא דחיא הוא, כלומר: אף על גב דפליגנא עלך בלא שהה, מודינא לך בשהה דגברא דחיא הוא, ואף על גב דעיקר פלוגתייהו השתא לאו בדשהה ודלא שהה, אפילו הכי לא הוי ליה למסתמי סתומי. אלא דכולי עלמא, אפילו בלא שהה חוזר לראש, ולפום הכי לא שייך למימר הכא אם שהה, דטעמא דשהייה לאו משום מי ברכים הוא, ולפיכך איתמר סתם, דוודאי פלוגתייהו בדלא שהה דווקא הוא ומשום מי רגלים, אבל שהה לא איירי ביה הכא, דאפילו בדלא דיחוי קים להו דשהה בתפילה חוזר לראש, ולית ליה עיקר בפלוגתא דידהו. הדין הוא סברא דקמאי, וסברא מעליא הוא.
ועוד: ובנוסחי הלכות הרב נמצא: או ידיו מטונפות מבית הכסא, וזו הנוסחא אינה נמצאת בכל ספרי מקומותינו.
אמר הכותב: אבל נמצאת היא בספרי ספרד. ופירושה לפי הנראה, שהיו ידיו מטונפות מקינוח בית הכסא, כגון שקינח באבנים מקורזלות של בית הכסא ואין בידו צואה, אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה, לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא: "כל הנשמה תהלל", שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל. ורב חסדא סבר: "כל עצמותי תאמרנה", ואין היד הזו ראויה לומר שירה, שדעתו של אדם אוננת ממנה. וזה פירוש נאה.
שיטת ריב"ב
והכין מסקנא וכו' — והרב דודי1 ז"ל פסק בכולן, שאף על פי ששהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק.
היתה טלית חגורה לו על מתניו — לכסותו ממתניו ולמטה, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום, קורא קריאת שמע. אבל לתפילה צריך הוא לראות עצמו כאילו עומד בפני המלך, אבל בקריאת שמע אינו מדבר עם המלך.
סילון — מי רגלים.
איתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא וכו' — נראה לי, צואה על בשרו במקום קינוח ובכל מקום כיוצא בו, שהוא בית הסתרים, וליכא ריחא ולא עביד לאגלויי, דאי בדוכתא דעביד לאגלויי הוא, לא גרע מצואה דבוקה בסנדלו דאיבעיא ולא איפשיטא ולחומרא עבדינן. וכן מי שהיו ידיו בבית הכסא בלא שום טינוף, ומחיצה חוצצת בינו לבין בית הכסא, דאי לאו הכי קיימא לן דאסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כנגד בית הכסא ישן ואף על פי שאין בו צואה.
ובנוסחי הלכות הרב ז"ל איתא: או ידיו מטונפות מבית הכסא. וזו הנוסחא אינה נמצא בכל ספרי מקומותינו. והרב אלפסי פסק בזו כרב הונא. והגאון רבינו האי ז"ל פסק כרב חסדא. ויש שדעתם נוטה לדברי הגאון, משום דקיימא לן כרב חסדא בריח רע שיש לו עיקר, שמרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא, והם רואים בדעתם שהדברים קל וחומר. כל זה מספר המאור.
כל הנשמה — הפה והחוטם בכלל הילול, ולא שאר איברים.
שיש לו עיקר — שהצואה מונחת שם.
מרחיק ארבע אמות — מן העיקר, וכגון שהיא לאחוריו, שאינו רואה אותה.
הערות
הערה 1: בעל המאור.
שלטי הגבורים
הערה שא: הרא"ש הביא כל הלשון שבעמוד, וסיים וזה לשונו: ולמעלה כתבתי, אף בתפילה נמי אם שהה בלא אונס אין חוזר לראש, עד כאן.
הערה שב: כתב מיימוני: לא כיסה את ליבו, או שנאנס שאין לו במה שיתכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא. ולכתחילה לא יעשה כך.
הערה שג: פירוש צואה על בשרו תלוי בגרסאות, וצריך עיון.
כתב הרא"ש: ורב אלפס ורבינו משה גורסין, או ידיו מטונפות מבית הכסא, מותר. ולא נהירא גירסא זו, דהיכי שרי ליה רב הונא, כיון שהצואה נראה. ואי מיירי ביבשה, אפילו הכי אסור, דאמרינן: "צואה כחרס אסורה".
- לשון ריא"ז:
מי שהיתה צואה על בשרו או ידו מונחת לבית הכסא, מותר לקרוא קריאת שמע, שהרי הצואה מכוסה בבגדיו, וידיו הן לפנים ממחיצת בית הכסא וידיו נקיות, כמבואר בקונטרס הראיות. וכך היא שיטת מורי זקני הרב, עד כאן לשונו.
היתה צואה על בשרו המכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו לבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע, רבינו חננאל פסק כרב חסדא וכן דעת הרא"ש. ויש מפרשים, דרב הונא לא שרי בצואה על בשרו אלא במקום שהיא מתכסית מאליה בלא מלבושין, כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו. טור.
הערה דש: כתב הרא"ש: ופסק רבינו חננאל כרב חסדא, דאמר: אף על גב דרב חסדא תלמידו דרב הונא, אזלינן לחומרא. ור אלפס כתב דקיימא לן כרב הונא, והביא כל הלשון שבעמוד, ובסוף כתב: וכן מסתבר, עד כאן.