טור אורח חיים צד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן צד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

ובקומו להתפלל יחזיר פניו למזרח, דתניא: סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות, יכוין לבו לאביו שבשמים, שנאמר: "והתפללו אל ה'". היה עומד בחוץ לארץ, יכוין פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם". היה עומד בארץ ישראל, יכוין פניו כנגד ירושלים, שנאמר: "והתפללו אל העיר הזאת". היה עומד בירושלים, יכוין פניו כנגד בית המקדש, שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה". היה עומד בבית המקדש, יכוין פניו כנגד קדשי הקדשים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה". היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו כנגד הכפורת.

נמצא, עומד במזרח, מחזיר פניו למערב. במערב, מחזיר פניו למזרח. בצפון, מחזיר פניו לדרום. בדרום, מחזיר פניו לצפון. נמצא כל ישראל מכוונין לבם לאביהם שבשמים. אמר ר' אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קרא? "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות", תל שהכל פונין בו. וכהך שמעתתא קיימא לן, ולא כההיא דב"ב דפליגי אמוראי בפרק לא יחפור, איכא מאן דאמר שכינה במזרח, וצריך להחזיר פניו למזרח, ואיכא מאן דאמר שכינה במערב, וצריך להחזיר פניו למערב. ואנן שמחזירין פנינו למזרח, מפני שאנו יושבים במערבה של ארץ ישראל, וכשנחזיר פנינו למזרח נמצינו מתפללין כנגד ירושלים.

היה רוכב על החמור, אין צריך לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו, אלא מתפלל דרך הילוכו. וכן אם היה בספינה או על גבי קרון, יושב ומתפלל. או אם היה הולך ברגליו, מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים, אפילו שלא במקום סכנה; כי אם יעמוד ויתפלל, יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יכול לכוין. ויש מחמירין לעמוד באבות.

בית יוסף

ובקומו להתפלל יחזיר פניו למזרח, דתניא: סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות וכו', עד תל שהכל פונים בו — הכל בפרק תפילת השחר (דף ל.). ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כה:), אמר ליה ר' חנינא לר' אשי: כגון אתון דיתביתו בצפונה של ארץ ישראל, אדרימו אדרומי:

ומה שכתב: וכהך שמעתתא קיימא לן ולא כההיא דבבא בתרא וכו', עד שאנו יושבים במערבה של ארץ ישראל — כן כתבו התוס' והרא"ש בפרק תפילת השחר. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: ותימה על המנהג שאנו נוהגים להתפלל לצפון ולדרום, ולא היה לנו להתפלל אלא למזרח כדברי המחבר. ונראה שיש לנו להחזיר הפנים בצד המזרח כשאנו מתפללין לצפון ולדרום, כדאמרינן בפרק לא יחפור, "דמצדד אצדודי"; פירוש, שהמתפלל לצפון ולדרום יש לו להטות פניו לצד ארץ ישראל, עכ"ל. ומיהו רש"י פירש, דמצדד אצדודי מעט לצד הדרום, משמע שפניו כלפי מזרח והוא מצדד כלפי דרום כדי שיחכים, או כלפי צפון כדי שיעשיר. ועם כל זה, כיון דאשכחן דמצדד אצדודי מהני, יש ללמוד משם למתפלל כלפי צפון או דרום דסגי בשיצדד פניו כלפי ארץ ישראל. וכן כתב סמ"ג, גרסינן בפרק ב דבבא בתרא: אתון דיתביתו לצפונה דארץ ישראל אדרימו, ואנו יושבים במערב ארץ ישראל ומכוונים למזרח כנגדה. ואף על פי דאמר מר: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, מכל מקום צריך לצדד פניו למזרח כדמסיק התם, עכ"ל^(א):

כתב ה"ר יונה בפרק תפילת השחר: היה עומד בחוץ לארץ, יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל; לא תימא כנגד ארץ ישראל בלבד, אלא כנגד ארץ ישראל וכנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים. וכשעומד בירושלים אינו צריך לכוין כנגד ירושלים, שהרי כבר עומד בתוכה, אבל יש לו לכוין כנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים:

היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל וכו' — בפרק תפילת השחר (דף ל.), תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן התפילה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו, ירד למטה ויתפלל; ואם לאו, ישב במקומו ויתפלל. רבי אומר: בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי, הלכה כרבי. וכתבו התוס': הלכה כרבי, שלא ירד למטה, ואפילו שלא במקום סכנה, ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו כנגד ירושלים. וכן כתבו המרדכי והרא"ש, ודלא כה"ר יוסף שפירש דאיירי במקום סכנה. וגם הרשב"א כתב דמשמע דלא נחלוק בין מהלך במקום גדודי חיה ולסטים ובין מהלך שלא במקום גדודי חיה. וכן משמע דלא שנא ראשונות ואחרונות לא שנא אמצעיות, דהא לא מפליג בהו כלל. וכן נמי לא שנא בין בעי למיזל באורחא רחיקתא ובין בעי למיזל אפילו קליל ואפילו בתוך התחום, כדמשמע מההיא דתניא בסמוך: השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע וכו', ומדקתני שופר ותוקע, אלמא ביום טוב עסקינן, ואם כן היכי משכים לצאת לדרך? אלא דעל כרחך במשכים לצאת בתוך התחום. ואוקימנא פלוגתא בתפילה מעומד אף מהלך, דאלמא לעולם אינו צריך לעמוד כלל. אלא דההיא איכא לדחויי במהלך חוץ לתחום ועל ידי בורגנין, עכ"ל:

וכתב הרוקח: היה רוכב על החמור, יושב ומתפלל. יכול יחזיר פניו? אין יכול לכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים. וטעמא דרבי פירש רש"י, מפני שקשה עיכוב הדרך, וכן כתב הרא"ש. ולפי זה, אם קדם הוא את השיירא ועבר אותה וצריך להמתין להם, אם יש לו מי שיאחז בהמתו, ירד, שהרי אינו קשה בעיניו עיכוב הדרך, דבין כך ובין כך צריך הוא להמתין. אבל ה"ר יונה כתב דטעמא דרבי מפני שבירידה ובעליה תתבלבל מחשבתו ולא יוכל לכוין; ולפי טעם זה, אף על פי שהוא צריך להתעכב ולהמתין השיירא, לא ירד:

וזה לשון ר"י: ההולך בדרך ומתפלל י"ח, אין לו לעמוד מדרכו, שאם יאחר דרכו לא יהא דעתו מיושבת עליו, כן כתבו המפרשים וכן כתב הרא"ש. ונראה לי כי הכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו, עכ"ל. ודברים נכונים הם:

ומשמע מדברי התוספות והרא"ש והמרדכי, שיתפלל בעודו רוכב ומהלך, ואינו צריך להתעכב כלל. וכבר כתבתי בסמוך בשם הרשב"א, דמדפסקינן הלכה כרבי, משמע דלא שנא ראשונות ואחרונות לא שנא אמצעיות, דהא לא מפליג בהו כלל. אבל ה"ר יונה כתב שצריך לעכב הבהמה, דאמרינן בפרק קמא דקידושין (קידושין דף לג:) רכוב כמהלך דמי, וכי היכי דמהלך על רגליו אינו יכול להתפלל כשהוא מהלך אלא יש לו לעמוד, הוא הדין נמי ברוכב. תדע, דהא אמרינן לעיל: הביננו מעומד. מיהו אפשר שאם השיירא הולכת, יתפלל בלא עיכוב הבהמה, שהתפילה כיון שתלויה בכוונה ובישיבת האברים בנחת, אין לדמות הליכה ברגליו שיש לו עמל בהליכתו ולא יוכל לכוין כלל להליכת בהמה, שעומד עליה בנחת. ובדיעבד אם השיירא הולכת מותר, ובלבד שיעכב אותה באבות, מפני שבאבות אפילו בדיעבד אמרו שצריך כוונה, ואם לא כיון צריך לחזור ולהתפלל, עכ"ל. ולשון בדיעבד שכתב גבי שיירא הולכת קשה בעיני, ונראה דהיכא שאי אפשר לו להתעכב מפני שהשיירא הולכת קרוי דיעבד. ולעניין הלכה נראה, שאם אפשר לעכב הבהמה באבות, יעכב; ואם הוא במקום סכנה, אפילו באבות לא יעכב: והיכא שהתפלל והוא מהלך, יתבאר בסמוך שכשיגיע למקום תחנותו, צריך לחזור ולהתפלל מעומד:

כתוב באהל מועד: הרוכב אינו צריך לירד למטה, אלא מתפלל כשהוא רוכב, ואפילו במהלך ברגליו מותר להתפלל בדרך, אלא שיש מחמירין לעמוד באבות. וכתבו התוס' דמשום כך אמרו דהביננו מעומד, משום דהואיל ואין בה אלא כעין שבעה ברכות לא דמיא למתפלל י"ח. ומתוך דבריהם נראה לעניות דעתי, שהיוצא לדרך ביום טוב שני ללוות המת, או שיצא באונס, אין מתפלל ז' ברכות של יום טוב אלא מעומד, דלא גמרינן ז' ברכות מי"ח, עכ"ל^(ב):

ומה שכתב רבינו: וכן אם היה בספינה או על גבי קרון, יושב ומתפלל — נראה שלמד כן מדתניא בפרק תפילת השחר (דף ל.): השכים לילך בקרון או בספינה, מתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ואחר כך מתפלל. ואמרינן: במאי קא מיפלגי? מר סבר: תפילה מעומד עדיף, ומר סבר: מיסמך גאולה לתפילה עדיף; אלמא דכשיושב בקרון או בספינה, מתפלל מיושב. וטעמא דקרון, מפני שאי אפשר לעמוד, מפני שמתנועע לכאן ולכאן, והאי טעמא שייך נמי בספינה. ורש"י כתב, דטעמא דספינה משום ביעתותא דמיא.

וזה לשון ארחות חיים: היה יושב בספינה או בעגלה, כתב הריא"ג הרב יצחק אבן גיאת: אם יכול לעמוד בהגיעו למקום הכריעות – עומד, כדי שיהא כורע מעומד ומפסיע ג' פסיעות; ואף על פי שיושב בכל התפילה, שפיר דמי. ואם אי אפשר, מתפלל כל תפילתו בשבתו, עכ"ל:

כתב הרמב"ם בפרק ה: היה יושב בספינה או בעגלה, אם יכול לעמוד יעמוד, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיוכל לכוין את דעתו. ובהגהות מיימוני החדשות כתוב: רש"י היה נוהג שלא התפלל בשעת חליו, אלא קריאת שמע בלבד קרא, וכן כתב בכלבו. וכתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן נ"ז, דרש"י לא היה מתפלל בחליו, רק קריאת שמע, והרמב"ם כתב דהחולה מתפלל בשכיבה על צדו. ודאי דליכא מאן דפליג דאנוס מצי להתפלל מיושב, כדמוכח בפרק תפילת השחר; אלא רש"י היה חולה כל כך שלא היה יכול לכוין בתפלתו, ובקריאת שמע, שאין צריך לכוין [אלא] רק בפסוק א', קרא. והרמב"ם איירי שאינו חולה כל כך, עכ"ל. ובסימן ק"ח יתבאר אם אחר כך משלים תפילתו:

כתוב בארחות חיים בשם פסיקתא: אם אין אתה יכול, התפלל על מיטתך. אם אין אתה יכול ואתה אנוס מחולי או מדבר אחר, אמור בלבבך, שנאמר: "אמרו בלבבכם":

כתוב בארחות חיים בשם רש"י, שמי שהיו לו גוים מכאן ומכאן, ומתיירא שמא יפסיקו תפילתו או יפסידו מקחו, שישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ואף על פי שצריך לעשות ג' פסיעות בסוף התפילה, יושב ומתפלל וכורע, עכ"ל. וכן כתב בשבלי הלקט בשם רבינו האי, שכיון שמתיירא לעזוב מקחו אין דעתו מיושבת עליו, מתפלל יושב ופטור מג' פסיעות, וכריעות כורע, עכ"ל^(ג):

ונראה שיש ליזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד או לחבירו בשעת תפילה, דהוי לה עמידה מן הצד ולאו עמידה היא, כמו שיתבאר בסימן קמ"א בס"ד. וכן כתב הגהות מיימוניות בפרק ה^(ד):

גרסינן בפרק תפילת השחר (שם): רב אשי מצלי בהדי ציבורא ביחיד מיושב; כי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי מעומד. ופירש רש"י: בשבת הרגל היו העם הולכים לבית המדרש, וכשמגיע זמן קריאת שמע קורין, והדרשן דורש, והעם נשמטין ומתפללין איש איש לבדו. ורב אשי היה ראש ישיבה במתא מחסיא ודרש, והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש, אלא כשמגיע זמן קריאת שמע לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים – הוא קורא את שמע, וסומך גאולה לתפילה ומתפלל מיושב, שלא היה רוצה לצאת, שלא להטריח את הציבור לעמוד מפניו, ע"כ. למדנו מכאן שמי שהיה מוכרח להתפלל מיושב, כשיוכל יחזור להתפלל מעומד. מיהו אפשר היה לומר דהיינו דווקא כגון רב אשי, שהיה מכוין בתפילתו; אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילתנו, לא יחזור להתפלל, דקרינן ביה "למה לי רוב זבחיכם" וכמו שכתב רבינו בסימן ק"ן בשם הרא"ש. אלא שהתוספות כתבו שם גבי אבוה דשמואל ולוי, כי הוו בעו למיפק לאורחא וכו': משמע די"ח ברכות מותר להתפלל בדרך כשמהלך, ואינו צריך לעמוד. ואם תאמר, ומאי שנא מ"הביננו" דמסקינן לעיל דמעומד דווקא? ויש לומר דשאני "הביננו" שהיא קצרה ואין כאן ביטול דרך כל כך כמו בי"ח ברכות. ועוד פירש הר"מ, דהכא כי הדר לביתיה מצלי מעומד כדאמרינן בסמוך, רב אשי מצלי בהדי ציבורא ביחיד מיושב כדי לקרות קריאת שמע בעונתה, וכי הדר לביתיה מצלי מעומד, עכ"ל. ונראה מדבריהם שמי שמתפלל מיושב, מדינא חייב לחזור ולהתפלל מעומד. ומשמע מהא דרב אשי שמי שהתפלל מיושב, כשחוזר להתפלל מעומד אינו צריך לחדש דבר בתפילתו, דהא סתמא קאמר: "הדר ומצלי מעומד", משמע דמצלי תפילה הנהוגה בלי תוספת ומגרעת:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ובקומו להתפלל יחזיר פניו למזרח דתניא וכו' ס"פ ת"ה (דף ל') וכתבו התוס' וז"ל היה עומד בח"ל יכוין כנגד א"י ול"ג לבו דאפניו קאי כדקתני סיפא היה עומד במזרח מחזיר פניו למערב עכ"ל וכך היא גירסת הרא"ש דבכולהו אמר בסתם יכוין כנגד וכו' ולא הזכיר לא פניו ולא לבו אבל בגירסת גמרתינו ובאלפסי אמר יכוין את לבו בכולהו ונראה ליישב גירסא זו דאע"פ דודאי דאפניו קאי כדקתני סיפא מ"מ לא קאמר יכוין את פניו דהוה משמע דצריך שיהא פניו מכוון ממש וזה אי אפשר לכל אדם אלא צריך שיכוין לבו לאותו רוח שמחזיר לו פניו אע"פ שאינו מכוון ממש ובזה אפשר ליישב מקצת נוסחאות דספרי רבינו דבעומד בח"ל ובעומד בבה"מ ובעומד אחורי הכפורת אמר יכוין פניו יחזיר פניו ובעומד בא"י ובעומד בירושלים אמר יכוין לבו דאיכא למימר דאתא לאורויי דתרתי בעינן דיחזיר פניו אלא כיון דאי אפשר דיחזיר פניו ממש למה שהוא מכוין מכל מקום יכוין את לבו לאותו רוח שמחזיר לו פניו כדפי' אבל העיקר דט"ס הוא וצ"ל בכולהו יכוין פניו או בכולהו יכוין לבו וכך הוא ברוב נוסחאות בספרי רבינו שכתוב בכולהו יכוין את פניו:

ומ"ש היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו כנגד הכפורת וכו' כך היא גירסת הרא"ש ולגירסא זו ל"ק מידי אבל בגירסתינו בגמרא וכן באלפסי כתוב היה עומד אחורי הכפורת יראה את עצמו כאילו הוא לפני הכפורת וקשה דלמה שינה בבבא זו ולא אמר יכוין פניו כנגד הכפורת כמ"ש ברישא ונראה דאתא לאשמועינן דצריך שיכוין פניו ממש כנגד הכפורת ואע"פ דבכל הני דברישא אי אפשר לכל אדם לכוין פניו ממש כנגד המקום אבל כאן שעומד בעזרה אחורי הכפורת צריך שיראה את עצמו כאילו הוא ממש לפני הכפורת שהרי אפשר לכל אדם לכוין כנגד הכפורת:

ומ"ש וכהך שמעתתא קי"ל וכו' עד וכשנחזיר פנינו למזרח נמצינו מתפללין כנגד ירושלים כ"כ התוס' והרא"ש בס"פ ת"ה וז"ל הגהות ש"ע שהביא דברי ר' ישעיה אחרון בשלטי הגבורים ואין עושין מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש כי זהו דרך האפיקורסים רק מכוונים נגד אמצע היום עכ"ל וז"ל בעל הלבוש כיון דארצות האלו הם כנגד מערבית צפונית של א"י על כן צריך ליזהר כשבונין בה"כ שיעמידו כותל המזרחי שבו הארון ומתפללין כנגדו שתהא הכותל נוטה לצד מזרחית דרומית דהשתא מחזיר פניו כנגד א"י ובה"מ וקדשי קדשים אבל אם מעמידין כותל המזרחי כנגד זריחת השמש ממש איתא בה תרתי לריעותא חדא דאינו מחזיר פניו לא"י כלל אידך דאיכא משום דרכי אפיקורסות שמחזירים פניהם למזרח ומשתחוין לשמש ואם יעמיד כותל המזרחי לצד מזרחית צפונית אע"פ שאין בזה חששא דרך אפיקורסות כיון שאינו מחזיר פניו בשעת תפלה כנגד זריחת השמש מכל מקום אינו מחזיר פניו כלל לצד א"י אבל כשמעמידין כותל המזרחי כנגד מזרחית דרומית אית ביה תרתי לטיבותא דאינו מחזיר פניו בשעת תפלה כנגד זריחת השמש ממש וגם מחזיר פניו לא"י וב"ה וקדשי קדשים וכל דבריו נכללין במ"ש ר"י אחרון דמכוונים כנגד אמצע היום וכמ"ש בהגהת ש"ע:

היה רוכב על החמור וכולי שם פליגי ת"ק ורבי בברייתא ואמר רבא ואיתימא ריב"ל הלכה כרבי דאפילו יש לו מי שיאחז את חמורו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו ופירש"י שקשה עליו עיכוב הדרך עכ"ל:

ומ"ש וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון יושב ומתפלל שם בפלוגתא דת"ק ורשב"א בברייתא מפורש דבקרון או בספינה יושב ומתפלל ופירש"י דבספינה איכא ביעתותא דמיא עכ"ל משמע דבקרון פשיטא דאיכא ביעתותא שמא יפול מן הקרון ולא צריך לפרש אבל בספינה שהיא רחבה ליכא ביעתותא דנפילה והיה צריך לפרש דאעפ"כ אין דעתו מיושבת משום דאיכא ביעתותא דמיא דיורדי הים באניות המה ראו מעשי ה' וגו':

ומ"ש או אם היה הולך ברגליו וכו' כל זה כתבו התוספות לשם בד"ה הלכה כרבי וכ"כ הרא"ש ודלא כמו שפירש ה"ר יוסף דאיירי במקום סכנה:

ומ"ש ויש מחמירין לעמוד באבות אכולהו קאי דבין ברוכב על החמור ובין היה בספינה או ע"ג קרון ובין היה הולך ברגליו צריך שיעמוד מפני שבאבות צריך כוונה ואם לא כיון צריך לחזור ולהתפלל וכ"כ ה"ר יונה ומיהו ודאי דוקא כשאין סכנה אבל במקום סכנה אפילו באבות א"צ לעמוד וכן פסק ב"י וכ"כ בש"ע: וכתב עוד ב"י מי שהוא אנוס דמתפלל מיושב דכשיוכל אח"כ צריך לחזור ולהתפלל מעומד וא"צ לחדש בה דבר ע"כ ופשוט הוא דלא גרע מספק התפלל דמתפלל בלא חידוש דאין לך חידוש גדול מזה כדלקמן בסימן ק"ז לדעת ה"ר יונה וכן פסק לשם בש"ע והכי נמי אין לך חידוש גדול מזה שמתפלל מעומד והכי איתא להדיא בפ' ת"ה דף ל' דהכי עביד רב אשי וכ"כ התוס' לשם בד"ה מסמך גאולה:

דרכי משה

(א) כתב בהגהת אלפסי החדשים סוף תפילת השחר, וזה לשון ר"י א"ז: יש מגדולי החכמים שהיו מתפללים לכל רוח לכוין נגד ארץ ישראל, חוץ מרוח מזרחית שהיה נזהר מלהתפלל כנגדו, לפי שהאפיקורסים עובדים ומתפללים באותו רוח, כמבואר בפרק לא יחפור. ונראה שלזה נתכוונו קדמונינו שאין מתפללים בכנסיות נגד זריחת השמש ממש. ובכנסיות שלנו מקום תפלה מכוון נגד אמצע היום, ואף הוא כנגד ארץ ישראל, עכ"ל:

(ב) ועדיף היה לומר דין זה בז' ברכות של מוסף ראש חודש וחול המועד. ומכל מקום נראה, דבמקום שהשיירא הולכת ויש סכנה בדבר, יכול להתפלל כך בהליכה, דלא עדיף מברכת אבות, ואפילו הכי אמרינן דבכהאי גוונא אפילו באבות לא יעכב:

(ג) ובהג"ה אלפסי החדשים סוף פרק תפילת השחר: הרוכב על הבהמה, נראה בעיני שיש לו לחזור בהמתו או מחזיר עצמו לאחוריו על גבי בהמתו, כדרך שהיה נוהג כשנפטר מלפני המלך, עכ"ל:

(ד) וכן הוא במרדכי פרק קמא דברכות, ע"כ: