פתיחת התפריט הראשי
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תרצ | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

הקורא המגילה עומד או יושב, יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחלה לא יקרא יושב, ובירושלמי קאמר דאפילו לכתחלה, והרמב"ם ז"ל כתב אבל לא יקרא לכתחלה יושב בצבור מפני כבוד הצבור.

ואפילו שנים ואפילו עשרה יכולין לקרותה ביחד.

וצריך לקרותה כולה ומתוך הכתב, ואם קראה ע"פ לא יצא, הלכך צריך שתהא כתובה כולה לפניו, ודוקא לכתחלה אבל דיעבד אם השמיט בה הסופר תיבות אפי' עד חציה וקראה הקורא על פה יצא, אבל יותר מחציה אפילו הן כתובות אלא שהם מטושטשות ואין רישומן ניכר פסולה.

קראה סירוגין - פי' שפסק ושהה בה ואח"כ חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא.

קראה סירוסין - פירוש שקרא פסוק הראשון ודילג השני וקרא שלישי ואח"כ חזר וקרא הב' לא יצא, דהוה ליה למפרע והקורא למפרע לא יצא, הלכך אם דילג הקורא פסוק לא יקרא לפניו ויחזור ויקרא הפסוק שדילג, אלא יתחיל מהפסוק שדילג ויקרא משם ואילך.

מגילה נקראת בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ושתהא כתובה באותו לשון, אבל אם אינו מבין בלשון שקורא בו או שאינה כתובה באותו הלשון לא יצא, ובלשון הקודש הכל יוצאים בו אע"פ שאין מבינים בו, ורב עמרם ז"ל כתב שלשון יוני ג"כ כשר לכל וכ"כ הרמב"ם ז"ל וב"ה, ואין דעת רי"ף ז"ל כן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל.

קראה מתנמנם - פירוש נים ולא נים תיר ולא תיר, יצא.

היה כותב, שקורא פסוק וכותבו, יצא ובלבד שתהא כתובה כולה לפניו, וכן אם היה מגיהה ודורשה, שקורא פסוק ודורשו יצא, והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה.

וצריך שיכוין הקורא לצאת בקריאתו וגם להוציא לכל השומעים, וגם צריך שיכוין השומע לצאת, והא דבעינן שיכוין הקורא על השומע בפרט להוציאו היינו דוקא יחיד הקורא, אבל ש"צ מסתמא דעתו על הכל דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול מגילה אם כיון לבו יצא.

ירושלמי: אין מדקדקין בטעיותיה, ר' יצחק בר אבא ור"ח הוו יתבו קמיה דרב חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא הדר חד מנהון, וי"מ דוקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד אבל טעות אחר לא שא"כ לא קראה כולה.

וצ"ל עשרת בני המן בנשימה אחת, ירושלמי צריך לאומרם בנפיחה אחת ועשרת עמהם.

לרבי נתן ז"ל הקורא מגילת אסתר בקהל צריך לסדרה כאחד מפני שהיא אגרת, אבל בנשימה אחת א"צ אלא עשרת בני המן ועשרת בלבד, הלכך אם מפסיק בין פסוק לפסוק הרשות בידו, ושיעורו בין פסוק לפסוק ובין באמצע הפסוק כדי נשימה לבד.

ירושלמי: צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, א"ר פנחס וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב.

כתב רב האיי ז"ל: מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה פושט וקורא כאיגרת אבל כס"ת לא חזי לן, ורב נטרונאי ז"ל כתב הוו יודעין שבב' ישיבות שבבית רבינו שבבבל ובכ"מ ישראל קורין וכורכין כס"ת, ונוהגים בספרד ובאשכנז וצרפת כרב האיי.

מגילה בזמנה שהוא בי"ד שהוא עיקר זמנה קורין אותה אפילו ביחיד לרי"ף, ור"ת כתב אפילו לחזר אחר י' א"צ אלא לכתחלה קורין אותה ביחיד, ובה"ג פסק ודוקא בעשרה, ורב עמרם ז"ל כתב צריך לחזר אחר עשרה ואם אי אפשר בעשרה אז קורין אותה ביחיד, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הקורא את המגילה עומד או יושב יצא ר"פ (כא:) וכתב הר"ן דיצא לאו דוקא דאפי' לכתחילה נמי:

ומ"ש רבינו אפי' שנים ואפי' י' יכולין לקרותה ביחד משנה וברייתא שם ואף ע"ג דבתורה אין קורא אלא א' מגילה שאני דכיון דחביבא להו יהבי דעתייהו ומשתמעי כל הנך קולות:

וצריך לקרותה כולה בפ"ב דמגילה (יט.) תנן מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה י"ח ר' מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר מאיש יהודי רבי יוסי אומר מאחר הדברים האל' ואיפסיקא הלכתא בגמרא כדברי האומר כולה:

ומ"ש ומתוך הכתב ואם קראה על פה לא יצא פשוט שם במשנה (יז.):

ומ"ש הלכך צריך שתהא כתוב' כולה לפניו שם (יט.) הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה:

ומ"ש ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם השמיט בה הסופר תיבות וכו' שם (יח:) ת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא מיתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר כשירה ואם לאו פסולה לא קשיא הא בכולה הא במקצתה וכתב הרמב"ם היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר אפי' היה רובה כשירה ואם אין רישומן ניכר אם היה רובה שלם כשירה ואם לאו פסולה נראה מדבריו שהוא מפרש דמיעוטא קרוי מקצתה ורובה קרוי כולה וכדאמרינן בכל דוכתא רובו ככולו וכך הם דברי רבינו וכ"כ בא"ח וכתב ע"ז בשם הרא"ש וה"ה באמצעיתה והוא שלא תהא חסירה ענין: וכתב הר"ן אהא דת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וכו' הקשה הרשב"א דהכא משמע דחסרה מקצת כשירה ואילו לקמן אמרינן הלכה כדברי האומר כולה ואפי' מאן דאמר מאיש יהודי צריך שתהא כתובה כולה אלמא אם חסרה מראשה עד איש יהודי פסולה דנהי דאמרינן צריך שתהא כתובה כולה משמע דלעכב אמרינן הכי מדפרכינן לקמן בגמרא אלא דכתיב פסוקא פסוקא וקרי ליה והא אמר רבי חלבו הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריך שתהא כתובה כולה לפניו ואם איתא דלכתחלה בלחוד קאמר מאי קושיא ותירץ דהכא בשתחלת המגילה וסופה כתובה אלא דבאמצע היא חסירה ומש"ה כל היכא דלא מיחסרא רובה כשיר' דאינה נראית כספר חסר אלא כספר מלא שלם שישבו טעיות ומגילה כיון דנקראת איגרת אין מדקדקין בה לפסלה בכך אבל כשחסר ממנה מראשה עד איש יהודי אע"פ שהוא מעוטה נראה כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה (סימן תסז) אני אומר שכל מי שתופס בידו מגילה שאינה כשירה לקרות בה פירוש לקרות בה עם ש"צ גריעא טובא משנים שקראו אותה מפני שנותן דעת בקריאתו באותה מגילה ע"כ: וזה לשון שבלי הלקט כתב הרב רבי בנימין שכשהחזן קורא את המגילה צריכים הצבור לשתוק ולכוין דעתם בקריאתו ואסור להם לקרות עמו במגילות שאינם כתובים בגליון דכיון שאינם כתובים כתקנן הו"ל כקורא על פה וכן הפסוקים שנהגו הצבור לענות כולם יחד הקורא חוזר עליהם וקורא מתוך הספר לפי שבקריאת הצבור לא יצאו ידי חובתם שהרי קראו אותם ע"פ וכן מנהג עכ"ל ואע"ג דתניא השמיט בה הסופר פסוקים וקראה על פה יצא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה צריך לקרותה כולה מן הכתב: וכתב בא"ח נהגו לגעור במי שמסייע לחזן ע"פ והטעם שמא יתן לב השומע לזה שקורא ע"פ ולא לקריאת החזן :

קראה סירוגין וכו' משנה שם (יז.) קראה סירוגין יצא ומפרש בגמ' (יח:) דהיינו שקורא מעט ופוסק מעט ואמרינן תו התם רבי מונא אומר משום ר"י אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה אלא אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא: קראה סירוסין וכו' ברייתא שם:

ומ"ש הלכך אם דילג הקורא פסוק לא יקרא לפניו וכו' פשוט הוא ולא צריך רבינו לכתבו דהיינו ממש קראה סירוסין אלא מפני שהוא שנוי שם בברייתא לפיכך כתבו:

מגילה נקראת בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ושתהא כתובה באותו הלשון וכו' שם משנה קראה על פה קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא ובגמרא (יח:) קראה תרגום ה"ד אילימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו ע"פ לא צריכא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום ואמאי דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז פריך והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא ואסיקנא הא לא דמיא אלא להא גיפטית לגיפטיים עברית לעבריים עילמית לעילמים וכו' יצא כלומר דכיון שהם מבינים באותו לשון יוצאין ידי חובתן והוא שתהא כתובה באותו לשון דאל"כ הו"ל קורא ע"פ וכדאמרינן גבי היתה כתובה תרגום והרמב"ם כתב בלשון הזה היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות העו"ג לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקרא ארמית לארמיים לא יצא שנמצא זה קורא ע"פ וכיון שלא יצא י"ח הקורא לא יצא השומע ממנו עכ"ל וראיתי מי שהיה רוצה לדייק מדכתב והוא שתהיה כתובה בכתב אותה הלשון דתרתי בעינן חדא שתהא כתובה באותו לשון והב' שתהא כתיבתה המיוחד לבני אותה לשון לאפוקי אם היתה כתובה בל' גיפטית וכתב עילמית ואין זה כלום דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בל' אחר כדי שלא יהא כקורא ע"פ אבל כל שכתובה באותו לשון אע"פ שכתובה בכתב אחר ל"ל בה ומדברי הרמב"ם עצמו משמע דהא דקאמר והוא שתהי' כתובה בכתב אותה הלשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דהא מסיים בה אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמ' לא יצא שנמצא זה קורא ע"פ אלמא דמאי דקאמר והוא שתהא כתובה בכתב אותו הלשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שהוא קורא על פה או שאינו קורא ע"פ ולא בכתב וראיתי שכתב הריב"ש וז"ל דהשתא אין יוצאין ידי חובתן במגילה הכתובה בלשון לעז ואפי' קראה ללועזים המכירים באותו ל' משום דאמרינן בגמ' אטו אנן אחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן ואף על פי שאנו לועזי' לושפוטרו"ש פיגו"ש דילא"ש ייגוא"ש אין ידוע שזה לעז של תיבות הללו דאי חכמי התלמוד לא ידעי אנן מנא ידעינן ול"נ דשפיר מצי נפיק בה ידי חובתיה בה ויקראנה כולה בלעז מתוך הכתב הכתוב בלשון לעז וכשיגיע לאותם התיבות יאמרם בלשון המקרא האחשתרנים בני הרמכים ואע"פ שהשומע אינו מכיר ל' הקדש יצא כדבסמוך ואף על פי שנמצא שקראה בב' לשונות לא אשכחן שיפסל מקרא מגילה בכך ולענין כתיבת תיבות הללו במגילה אפי' הן כתובות בלעז לית לן בה דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא ע"פ דיצא אחר שכתבתי זה ראיתי תשובת הר"ן להריב"ש ע"ז וכתב בסוף דבריו אין ספק כי הלעז ההוא משובש ופוסל הקריאה לגמרי ע"כ ולא הזכיר שום תיקון בדבר וגם מהטעם שיבא בסמוך כתב למחות מלקרותה לנשים בלעז וכן ראוי לעשות וכתב ה"ה שנראה מדברי רש"י שאע"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא י"ח וכ"נ מדברי הרמב"ם אבל אין נראה כן מן הירושלמי שאמרו יודע לעז ויודע אשורית מהו שיוציא אחרים בלעז יבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלמא פשיטא להו שמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלעז ע"כ בחידושי הרשב"א וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל והר"ן בפ"ב דמגילה האריך להשיב על דברי הרמב"ן ובסוף כתב שראוי לחוש לדבריו ובתשובת הר"ן שהביא הריב"ש בתשובה האריך לפרש הירושלמי ע"פ דעת הרמב"ן ואעפ"כ על דברי הריב"ש שכתב שלא היו בקיאין בלעז האחשתרנים בני הרמכים ואפי' אם היו בקיאין בו לא היה ראוי לקרותה לנשים בלעז משום ההיא דהרמב"ן כתב כלשון הזה רואה אני דבריך טובים ונכונים שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי' באפשר רחוק עאכ"ו שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמים עכ"ל:

ומ"ש רבינו ובלשון הקדש הכל יוצאין בו אע"פ שאינם מבינים משנה כתבתיה בסמוך הלועז ששמע אשורית יצא ופריך בגמרא והא לא ידע מאי קאמרי ומשני מידי דהוה אנשים ועמי הארץ מתקיף לה רבינא אטו אנן אחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן אלא מצות קריאה ופירסומי ניסא ה"נ מצות קריאה ופירסומי ניסא:

ומ"ש בשם ר"ע שלשון יוני ג"כ כשר כלומר אע"פ שאינו מבין אותו הכי אית' בגמרא שם רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר כלומר ואפילו לשאינו מכיר בו והא קתני בברייתא יונית ליונים ליונים אין לכ"ע לא אינהו דאמור כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית וכתב הרא"ש הרי"ף לא הביא הא דרב ושמואל אף על גב דליכא מאן דפליג עלייהו ואפשר דס"ל דלאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרשב"ג ולית הלכתא כרשב"ג והרמב"ם כתב כדברי רב ושמואל שאם היתה כתובה יונית ושמעה יצא אף על פי שאינו מכיר אפי' היה השומע עברי ובפ"א מהלכות תפילין כתב אין כותבין תפילין ומזוזה אלא כתב אשורית והתירו בספרים לכתוב אף ביונית בלבד וכבר נשתקע יונית מעולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית ע"כ לומר שבהלכות מגילה העתיק דברי רב ושמואל להודיענו דהלכה כוותייהו בעיקרהדין וסמך על מ"ש בה' תפילין שכבר נשתקע יוני מעולם ונשתבש ואבד וא"כ אין יתרון לבעלי הלשון היוני המצוי היום משאר לשונות ונראה שמפני כך השמיט הרי"ף הא דרב ושמואל וכתב בברייתא דיונית ליונים דמשמע דוקא ליונים אבל לא למי שאינו מכיר באותו הלשון וכ"כ הר"ן שזה היא דעתו של הרי"ף ז"ל:

קראה מתנמנם יצא משנה שם(יז.) ובגמ' (יח:) ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ולא ידע לאהדורי סברא כתב המרדכי ירושלמי מנשה הוה יתיב קומי רבי זירא וקא מתנמנם א"ל חזור בך דלא כוונת ואיכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קראה מתנמנם מאחר שהוציאה מפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא וכ"כ שבלי הלקט בשם רבינו שמחה:

היה כותב שקורא פסוק וכותבו ג"ז משנה (שם יז) היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ומוקי לה בגמרא (יח:) כגון דכתיבא כולה קמיה וקרי פסוקא פסוקא במגילתא דמנחא קמיה וכתב לי' דאפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה לפניו וכתב הרא"ש ודורשה אע"פ שאסור להפסיק במגילה כדאיתא בפ"ב דברכות (יד.) והכא כשמשמיע הדרשה לרבים או דורש בינו לבינו נמצא שמפסיק בקריאתה מ"מ יצא א"נ כיון שאינו דורש אלא בעניינו של מגילה אין זה חשיב הפסק והכי איתא בירושלמי ודורשה ובלבד שלא יפליגו דעתם לעניינים אחרים עכ"ל וז"ש רבינו ולא יפסיק בה בענינים אחרים:

ומ"ש והוא שיכוין לקרות כראוי לא כמי שקורא להגיה היא מדתנן בפ"ב דברכות (יג.) היה קורא והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואיתמר עלה בגמרא ש"מ מצות צריכות כונה ודחי מאי אם כיון לבו לקרות והא קא קרי בקורא להגיה והרבה פרושים נאמרו בה וכתבתיו בסי' ס' ודברי רבינו כאן נראה שהם כדברי התוס' שכתבתי שם:

וצריך שיכוין הקורא לצאת בקריאתה רבינו סתם דבריו כאן כדעת הרא"ש שהוא סובר כדעת האומרים מצות צריכות כוונה וכמו שנתבאר בסי' תקפ"ט ואיכא למידק דכיון דהא דאוקמא למתניתין דאם כיון לבו יצא בקורא להגיה היינו כי היכי דלא תפשוט מינה דמצות צריכות כונה אבל למאן דסבר צריכות כוונה אפי' בקורא כדרכו מתוקמא דאפ"ה לא יצא עד שיכוין לצאת מאחר שרבינו סותם דבריו כמ"ד צריכות כוונה לא היה לו לכתוב ולא כמו שקורא להגיה וצ"ל דמ"מ כיון שאף לדברי האומר אינן צריכות כוונה שלא יקרא כמי שקורא להגיה אע"פ שהוא סותם כמ"ד צריכות כונה כתב כן לומר בהא כולי עלמא מודו:

ומ"ש והא דבעינן שיכוין הקורא על השומע בפרט להוציאו היינו דוקא יחיד הקורא אבל ש"צ מסתמא דעתו על הכל כדתנן כבר נתבאר בסימן הנזכר:

ירושלמי אין מדקדקין בטעיותיה רב יצחק בר אבא ורב חננאל הוו יתבי קמיה דרב וכו' וכתבוהו הרא"ש והר"ן ואיכא למידק דהול"ל ולא אהדר מאן דאמר יהודיים דההוא הוא דטעי אבל ההוא דאמר יהודים דשפיר קאמר לא הו"ל למהדריה וי"ל דלא נחת השתא תלמודא לאשמעינן הי מינייהו שפיר קאמר אי מאן דאמר יהודים או מאן דאמר יהודיים אלא לאשמועינן דלא אהדר למאן דטעי ומש"ה קאמר ולא הדר חד מינייהו ואפשר דאיכא פלוגתא אי אקרינן יהודים או יהודיים וההוא דקאמר האי עובדא לא ידע היכי הוה קושטא דמלתא ומיהו רב ודאי הוה ידע מדלא אהדר חד מינייהו אלמא אין מדקדקין בטעיותיה:

ומ"ש רבינו שי"מ דוקא בטעות כי האי שהלשון והענין היה אחד כ"כ הר"ן ואע"פ שיש לדחות דכל שקרא התיבה אע"פ שלא קראה כתקנה קראה כולה מקרי וכתב בא"ח י"א דוקא יהודים יהודיים אבל אם אומר מיושב ישב או מנופל נפל וכדומה ודאי חוזר וכ"נ עכ"ל:

וצ"ל י' בני המן בנשימה אחת בספ"ק דמגילה (טז:) ומפרש טעמא משום דכולם בהדי הדדי נפקן נשמתייהו וכתבו התוס' נראה דהיינו מתחלה אבל בדיעבד יצא :

ירושלמי צריך לאמרם בנשימה אחת ועשרת עמהם בפרק בני העיר וכתוב בא"ח שצריך לאומרו עם עשרת בני המן איש שלפניה ועשרת הכל בנשימה אחת:

לר"נ הקורא מגילת אסתר וכו' אבל בנשימה אחת א"צ כלומר א"צ לקרות כל סוף פסוק ותחלת פסוק בנשימה אחת דאילו כולה בנשימה אחת לא הוה צ"ל שא"צ שהרי מלתא דלא אפשר הוא והרוקח כתב מנהג שלא לנשם בין פסוק לפסוק לפי שנקראת אגרת ובשבלי הלקט שרבי' ישעיה דקדק מדמשמע בברייתא בגמרא שהיו מתרגמין אותם שהיו קורין פסוק אחד עד סופו ומתרגם וחוזר וקורא אחר ולא כמו שאנו נוהגים שלא לעמוד בסוף הפסוק והראב"ע כתב בפי' אסתר בעבור עזרא הסופר הפסיק הפסוקים ולא היה אחר שנים רבות צוו אבותינו עליהם השלום שלא יפסיק הקורא הפסוק בסוף עכ"ל:

ירושלמי צריך שיאמר ארור המן וכו'. בפרק בני העיר:

כתב רב האי ז"ל מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה דברי רבינו האיי כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמגילה וכ"כ הרמב"ם ג"כ והמרדכי בפ"ב דמגילה כ' ב' הסברות: כתב בא"ח כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם וכתוב בהם שם המן ובניו וע"י הניקוש הם נמחקים ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק אפי' מעל העצים ומעל האבנים לכן אין להלעיג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא ונותנים טעם ע"ש ושם רשעים ירקב עכ"ל:

מגילה בי"ד שהוא עיקר זמנה קורין אותה אפי' ביחיד לרי"ף בפ"ק דמגילה (ה.) אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד שלא בזמנה בי' ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה קורא אותה בי' הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי והאי פלוגתא דרב ורב אסי איכא לפרושי דלכתחל' היא אבל בדיעבד מודה רב אסי דיצא ואופשר לפרושי דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה מודה רב דבי' ואפשר דבתרוייהו פליגי דלרב אפילו לכתחל' ביחיד ולרב אסי בדיעבד נמי לא יצא ור"ת פירש דבתרוייהו פליגי דלרב אפי' לכתחיל' ביחיד ולרב אסי בדיעבד נמי לא יצא ואע"ג דחש ליה רב לדרב אסי פסק כרב משום דקאי רבי יוחנן כוותיה דאמר בפ"ב (יט:) גבי קורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא בציבור אלמא דקורין ביחיד וכרב ור"ע היה אפשר לומר דמפרש פלוגתייהו בדיעבד אבל לכתחילה מודה רב דצריך לחזר אחר י' ופסק כרב משום דקאי רבי יוחנן כוותיה כמו שכתבתי או אפשר דר"ע מפרש פלוגתייהו בלכתחילה אבל בדיעבד מודה רב אסי דיצא ומדחש לה רב לדרב אסי אלמא הילכתא כוותיה ולא חיישינן לדרבי יוחנן דהו"ל חד לגבי תרי וכ"כ הרא"ש לדעת רב עמרם וז"ל בסדר ר"ע פסק כר' אסי מדחש ליה רב לדרב אסי וכן מסתבר והא דר"י אינה ראיה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפירש"י דמצוה לחזר אחר י' אם לא מצא י' אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד ע"כ ובה"ג נראה שמפרש דבדיעבד פליגי ופסק כרב אסי מדחש לה רב ורבינו נסתפק בדברי הרי"ף אם דעתו כדעת ר"ת וכמו שפי' הר"ן וכיון דפסק כרב א"צ לחזר אחר י' או אם מפרש כפירוש קמא שכתבתי לדעת ר"ע דבדיעבד פליגי אבל לכתחילה מודה רב דצריך לחזר אחר י' ולפיכך כתב בתחלת דברי הרי"ף סתם כלומר אלו הם דברי הרי"ף והם סתומים ואפשר לפרשם כדברי ר"ת או כדברי רב עמרם לפי הפירוש הא' שפירשתי בו כנ"ל לפרש דברי רבינו ואפשר לומר דפשיטא ליה לפרש דברי הרי"ף כדברי ר"ת וה"ק דברי הרי"ף הם סתומים ודברי ר"ת הם מפורשים ובה"ג חולק על פסק זה שסובר דבדיעבד פליגי והלכה כרב אסי ור"ע סבר כבה"ג בחדא שפוסק הלכה כרב אסי וסבר כפר"ת בחדא דלכתחלה פליגי ומ"מ אינו סובר לגמרי כוותיה דר"ת סבר דבדיעבד נמי פליגי ור"ע סבר דבדיעבד מודה רב אסי דיצא ולשטה זו אתי שפיר שכתב סברת רב עמרם אחר סברת בה"ג וגם מפרש דברי ר"ע כמו שפי' הרא"ש ז"ל וא"ח כתב הראב"ד הכריע ואמר דלעולם בעינן י' מיהו במקום שיש ציבור שקראוה בי' אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראוה עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהיה בעיר פירסום דקריאת הציבור עכ"ל . ומ"ש רבינו בזמנה שהוא י"ד שהוא עיקר זמנה לאו דוקא דה"ה לט"ו לבני הכרכים אלא דחדא מינייהו נקט ושלא בזמנה פי' הר"ן דהיינו בשחל יום י"ד לבני עיירות או ט"ו לבני כרכים להיות בשבת שמקדימין וקורין בע"ש כתב המרדכי בשם ר"ג יחיד הקורא את המגילה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה דאמר רב אסי מגילה בי' וכיון דצריך י' יחיד לא מחייב לקרות דהיכי מברך הא הו"ל מוציא שם שמים לבטלה וכ"כ בא"ח שכן דעת מקצת גאונים ושהר"מ כתב שמברך אפי' ביחיד עכ"ל ומתוך מה שנתבאר יתבאר לך שדעת כל הפוסקים חוץ מבה"ג היפך דעת מרדכי הילכך נקטינן כדברי הר"מ שמברך אפילו ביחיד : תנן בס"פ ראוהו ב"ד (כח.) הי' עובר אחורי בהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מקרא מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכתב הר"ן דקשיא לתוספות היכי נפיק הא מגילה בעיא י' בין בזמנה בין שלא בזמנה ולאו קושיא היא דהא דבעינן י' דמגילה היינו משום פירסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן י' משום פירסומי ניסא והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא י' קריאתה מיהא בי' הוא וממקום דאיכא משום פרסומי ניסא שמע לה ומשום הכי יצא ע"כ ואמאי דתנן ואם לאו לא יצא כתב הירושלמי א"ר יוסי בר חנינא לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון: כתב בת"ה בני היישובים שאין להם מנין ורוצים ללכת לקהילות הסמוכים להם לימי הפורים כדי לשמוע מקרא מגילה בציבור צריכים להקדים ביאתם גם לשבת הסמוך לפורים כדי שישמעו פ' זכור בי' כלומר מפני שהיא מן התורה כמו שנתבאר בסי' קמ"ו:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • הקורא את המגילה עומד או יושב יצא ר"פ הקורא עומד. ומ"ט משמע בדיעבד וכו' פי' דביושב דיעבד אין לכתחילה לא ומאי דקתני נמי הקורא דמשמע דיעבד משום יושב נקט הכי וה"ק הקורא את המגילה יוצא בדיעבד כשיושב כמו בעומד אבל עומד ודאי אפי' לכתחילה דאי אפשר בלי עומד או יושב ומ"מ קשה ל"ל לתנא למיתני עומד ויושב כיון דדין עומד אינו כדין יושב ונראה דתני הכי למידק מיניה דבמגילה דוקא הוה דינא הכי משא"כ בתורה דעומד דוקא וכדתניא משא"כ בתורה מנה"מ א"ר אבהו דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי אבל יושב אפי' דיעבד לא וצריך לחזור ולקרות מעומד נ"ל. ומ"ש ובירושלמי קאמר דאפי' לכתחילה כ"כ הרב המגיד וכ"פ הר"ן וכן ודאי עיקר:
  • ומ"ש והרמב"ם כתב אבל לא יקרא לכתחילה יושב בצבור כו' פירוש דגם הוא סובר דאפי' לכתחילה קורא יושב אלא שסובר דבצבור לכתחלה הוא דאינו קורא יושב מפני כבוד הצבור וטעמו דלכל מילי דחיישינן לכבוד צבור בקריאת התורה ה"ה במגילה דהא טעם שניהם אחד ולפ"ז יראה דאע"פ דלדעת הרמב"ם נשים מוציאות לאנשים במקרא מגילה ואפ"ה בצבור לכתחילה לא תקרא אשה מפני כבוד הציבור כמו בקריאת התורה:
  • ומ"ש ואפי' שנים משנה שם. ומ"ש ואפי' י' ברייתא שם ומסיים בברייתא מ"ש כיון דחביבא יהבי דעתייהו ושמעי וצריך לפרש דודאי אפשר לתרי קלי דמשתמעי בכ"מ אלא שאין השומעין מכוונין לקול שני הקוראים מפני עירוב ב' הקולות אבל מגילה מגו דחביבה להו יהבי דעתייהו למשמע דהא אפשר הוא אבל אי אפשר לפרש דא"א לתרי קלי דמשתמעי דא"כ במגילה נמי אמאי יצאו וכן פי' הרא"ם ובדרך זה הם דברי הגהת אשיר"י בפרק ראוהו ב"ד לענין שופר ועי' במ"ש למעלה בסי' תקפ"ט:
  • ומ"ש וצריך לקרותה כולה בפ"ה דמגילה תנן מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה י"ח ר"מ אומר כולה ר"י אומר מאיש יהודי ובגמרא אמר רב הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה:
  • ומ"ש ומתוך הכתב וכו' משנה שם קראה על פה לא יצא:
  • ומ"ש ודוקא לכתחלה וכו' ת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקי' וקראן הקורא כמתרגם יצא. מיתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה ל"ק הא בכולה הא במקצתה והדבר פשוט דמקצתה דכשרה היינו פחות מרובא דכל שהוא רובא לאו מקצתה מקרי וכן מבואר ברמב"ם ובאשר"י וז"ל האשיר"י במאי דמסיק ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה פירוש לכתחילה צריכה שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד הא אמרינן לעיל אם השמיט בה הסופר פסוקים עד רובה ולא רובה בכלל וקראוה על פה יצא עכ"ל וכך הם דברי רבי' ואיכא למידק מדאמר התם בגמרא אהא דתנן היה כותבה אם כיון לבו יצא ה"ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב ליה כי כיון לבו מאי הוה ע"פ הוי אלא דכתב פסוקא וקרי ליה ומי יצא והא"ר הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה אלא דמנחה מגילה קמיה וקרי לה מינה פסוקא פסוקא וכתב ליה אלמא דמאי דקאמרינן דצריכה שתהא כתובה כולה לעכב אמרינן הכי דאם איתא דלכתחילה בלחוד קאמר מאי קושיא ונראה ליישב דודאי דלכתחלה בעינן שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד יצא בשכתובה רובה כדכתב הרא"ש והתם הכי דייקינן אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה ומי יצא הא ודאי כל מאי דקרי לה עד חציה קורא על פה הוה כיון דאכתי לא כתב לה רובה ומאי דקרי לה בתר הכי כדכתב רובה נמי אינו יוצא בה י"ח דהלכה כדברי האומר כולה וכל מאי דקרי לה מקמי הכי לאו כלום הוא דאנן בעינן שתהא כתובה כולה ולפחות בדיעבד בעינן רובא והכא אפי' רובא לא הוי כדפי' והר"ן ז"ל בשם הרשב"א פסק מכח האי שקלא וטריא דאפי' חסרה מיעוטא מתחלתה אינו יוצא בה אפי' דיעבד ודלא כהרא"ש ומביאו ב"י ולפע"ד נראה כדעת הרא"ש ורבינו:
  • הילכך אם דילג וכו' נראה דאשמעינן דלא תימא דוקא בדילג פסוק אחד ואח"כ קוראו באמצע שלא במקומו הוא דהוה בכלל הקורא למפרע אבל בכהאי גונא שקורא הדילוג לבסוף לית לן בה קמ"ל דאפ"ה לא יצא:
  • קראה מתנמנם יצא משנה שם ובגמרא ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מידכר וכתבו התוספות ספ"ק דתענית נים ולא נים שייך לומר בתחילת שינה תיר ולא תיר שייך לומר בסוף שינה שבא להקיץ משנתו והקשו ע"ז מפרק ערבי פסחים ופירשו דהכל בתחילת שינה אלא דסד"א דתיר הוי טפי מנים וכן להיפך סד"א דנים הוי טפי מתיר הילכך איצטריך למימר תרווייהו וכן היא דעת הר"ן בפ"ב דמגילה דהכל בתחילת שינה ע"ש ומשמע לפ"ז דלא יצא בקראה מתנמנם אלא בדקרא' בתחילת שינה אבל בסוף שינה לא יצא והך דירושלמי דהוה יתיב קמיה דר' זעירא וקא מתנמנם וא"ל חזור בך דלא כיונת היינו לומר שהיה קורא מתנמנם בסוף שינה אבל אם היה קורא בתחילת שינה יצא אבל המרדכי ושבולי הלקט כתבו דהך דירושלמי איירי דשמעה מתנמנם התם הוא דלא יצא כיון שלא הוציאו מפיו אבל קראה מתנמנם דהוציא מפיו יצא ומביאו ב"י ומיהו דוקא בתחילת שינה כדפי' והכי נקטינן:
  • ומ"ש וכן אם הי' מגיהה ודורשה פי' או שדרש' שקורא פסוק ודורשו והוא משנה שם דרשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וסובר רבינו דהאי אם כיון לבו לצדדין קתני בדורשה דודאי קורא אותו בקריאת' קאמר דצריך שיכוין לבו לצאת בקריאתו דמצות צריכות כוונה כדלעיל בסי' תקפ"ט ובמגיהה קאמר דצריך ג"כ שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה שמדקדק לקרות ע"פ המסורת בחסרות ויתרות ככתיבתן שזה לא קראה כולה ודוקא בטעות דיהודים לית לן בה אבל שאר קורא בטעות לא יצא וכ"נ בירושלמי דאיתא התם ומגיה תני אין מדקדקין בטעיותיה רב יצחק כו' נראה מבואר דמדתנן במגיה אם כיון לבו יצא למדנו ממנו דאין מדקדקין בטעיותיה שהרי כל מגיה אינו קורא התיבות בקריאתו אלא ע"פ המסורת ואפ"ה יצא ואחר זה הביאו ההוא עובדא דיהודיים לאורויי לן דדוקא בטעיות שהענין והלשון אחד ולפ"ז יש לתמוה קצת בדברי רבינו שהביא הירושלמי וכתב עליו וי"מ דוקא בטעות כי האי כו' והלא כל עצמו של פסק דינו שכתב תחילה והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה אינו אלא מטעם שמפרש הירושלמי בדוקא בטעיות כי האי כו' שאילו היה מפרשו בכל טעיות א"כ אף בקורא להגיה נמי יצא וא"כ מאי י"מ דקאמר דמשמע דאיהו אינו תופס אותו פי' ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי סוף סי' תרצ"א:
  • וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת בספ"ק דמגילה אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת מ"ט כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו ופי' רש"י עשרת בני המן ועשרת הזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן וכך העתיקו הרי"ף והרא"ש ושאר מחברים ואיכא לתמוה בדברי רבינו שלא כתב רק דצ"ל עשרת בני המן בנשימה אחת דיראה מדבריו שלא היה גורס בגמרא עשרת בני המן ועשרת ועוד דמדהביא גם הירושלמי ופשיטא דאין חילוק בין נשימה לנפיחה בע"כ צ"ל שהביאו בשביל שמוסיף ועשרת עמהם וא"כ בתלמודנו לא היה גורס ועשרת:
  • לרבי נתן הקורא מגילת אסתר בקהל צריך לסדרה כאחד מפני שהיא אגרת ר"ל שלכתחלה לא יקראנה סירוגין שישהה בקריאתה מעט אלא יסדרנה כאחד כאגרת אבל בנשימה אחת א"צ וכו' כלומר שהמנהג שנוהגין לומר כל סופי פסוקים וראשי פסוקים בנשימה אחת דלהוי כאגרת זה אין צריך אפי' לכתחילה ותדע מדקאמרינן ועשרה מכלל דשאר ראשי פסוקים א"צ אלא עשרת בני המן ועשרת בלבד הילכך כו' ומ"ש ושיעורו בין פסוק לפסוק כו' נראה טעמו שכן דרך קוראי אגרת לקרותה כולה כאחד ולהפסיק במקום שצריך כדי נשימה לבד ובהגה"מ פ"ב דהל' מגילה כתב בשם מהר"מ כדברי ר"נ והעלה שא"צ לומר חמש מאות איש ואת פרשנדתא בנשימה אחת דבגמרא קאמר דוקא בעשרת בני המן משום דכולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו וחמש מאות איש לא שייכי בהאי טעמא וכו' והב"י העתיק על שם א"ח שצ"ל איש שלפניהם בנשימה אחת ואפשר לחלק דדוקא חמש מאות איש לא צריך אבל כל מה שהוא בכלל השירה דהיינו איש לבד צ"ל ובמהרי"ל כתב בשם הרוקח דטעמא דחמש מאות איש צריך בנשימה א' היינו משום שי' בני המן היו שרי חמשים על אותן חמש מאות איש עכ"ל וכן נוהגין לאמרם בנשימה אחת:
  • כתב רב האי מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה פושט וקורא כאגרת וכו' לשון זה משמע דפושטו קודם הקריאה וכן המנהג אבל בכל שאר המחברים שהעתיקו דברי רב האי כתוב קורא ופושט כאגרת משמע דקודם הקריא' אינו פושט אלא בשעת קריאה כל מה שקרא מניח פשוטה עד אחר גמר הקריא' וכבר האריך בזה בתשובת מהרי"ל בסימן נ"ו ומסקנא לפושטו קודם הקריא' ומ"מ כתבו על שמו דווקא הקורא בציבור להוציא אבל היחידים שיש להם מגילות אינן צריכין לפשוט עיין בדרשותיו וכ"כ מדברי הרמב"ם שכתב קורא ופושט כאגרת להראות הנס ואין זה אלא בקורא בציבור להוציא:
  • מגילה בזמנה וכו' פ"ק דמגילה ריש דף ה' אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד שלא בזמנה בי' רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בי' הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ופירש"י בזמנה בי"ד מתוך שהוא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפי' ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס שלא בזמנה כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בי' דבעינן פרסומי ניסא ורב אסי אמר בין בזמנה ובין שלא בזמנה מצוה לחזר אחר י' משום פרסומי ניסא אבל אי לא אשכח י' לא אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרות' בי' וחש ליה רב להא דרב אסי וחזר על י' וקיבצן עכ"ל רש"י וכן הסכים בעל המאור והביא ראי' ממה שלא מנו מקרא מגילה עם אותן שהם בי' דקתני להו בפ' הקורא המגילה עומד אין פורסין על שמע וכו' וכיון דבמסכת מגילה קיימינן אם איתא דלעכובא בעי י' הו"ל למנותה עמהם ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי אלא ודאי דלכ"ע אם קראה ביחיד יצא וכן משמע הלשון דקאמר קורין אותה בי' ולא אמר אין קורים אותה אלא בי' ש"מ דמצוה לכתחילה להדורי אבי י' אבל אם קראה ביחיד יצא א"כ היכא דלא אשכח בי י' קרי לה ביחיד אפי' לכתחילה אבל הרי"ף כתב וז"ל ואע"פ דחש לה רב להא דרב אסי קיי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה דאמר לקמן ריש פ' שני א"ר יוחנן הקורא את המגילה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא בציבור אבל ביחיד יצא ושמעינן מינ' דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דלרב אסי אפילו בדיעבד לא יצא דאי בדיעבד יצא א"כ מאי מייתי ראיה מר' יוחנן הא לא קאמר אלא הקורא וכו' דמשמע דיעבד וכן פי' הרמב"ן לדעת הרי"ף בספר מלחמותיו וז"ל וסעד לדברי רבי' שאלמלא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה לאהדורי אבי י' על מה חשש רב להא דרב אסי כיון דלא ס"ל כוותיה אלא ודאי לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא ומש"ה חש ליה לרב להחמיר ואלמלא כן הוי אמרי בגמרא מצותה בי' א"כ הוו מפרשי בהדי' לא מצא י' קורין אותה ביחיד ומאי דקשה דהו"ל למנותה בהדי דאין פורסין על שמע וב"י תירץ דכל אותם דחשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בעשרה או רובם מחוייבין בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו אבל במגלה לא בעינן י' אלא משום פרסומי ניסא הילכך אפי' בשביל יחיד קורין אות' בי' אע"פ שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא ונראה לפע"ד מלשון רב שאמר מגילה בזמנה ביחיד ושלא בזמנה בי' דלכתחלה קאמר דבזמנה אפי' ביחיד דומיא דשלא בזמנה דכי היכי דהתם בי' לכתחלה ה"נ בזמנה ביחיד לכתחלה וא"כ להרי"ף דהלכה כרב אפי' לכתחלה כך הוא ההלכה וכך מבואר בדברי הר"ן דאפי' לכתחיל' קאמר רב דבזמנה ביחיד ומה שהביא הרי"ף ראייה מר' יוחנן אע"פ דר' יוחנן לא מיירי אלא דיעבד אינו מביא ראיה ממנו אלא לדחות דברי רב אסי דאפי' בדיעבד לא יצא דליתא וא"כ ממילא משמע דנדחו דבריו מהלכה לגמרי והלכה כרב אפילו בלכתחלה וכ"נ מדברי הרא"ש שכתב ל' הרי"ף וכתב שכן פסק ר"ת ורבינו העיד שר"ת כתב שאפי' לכתחיל' א"צ לחזור אחר י' וא"כ ממילא אף דעת הרי"ף כך היא גם דעת הסמ"ג שכתב שר"ח ור"ת פסקו כרב מכח ההיא ראיה דרבי יוחנן קאי כוותיה כדכתב הרי"ף כונתו לומר דאפי' לכתחיל' ודלא כמה שעלה על דעת מהר"ם בביאוריו דדוקא בדיעבד מפני שסובר דמכח הראי' דר' יוחנן קאי כותי' דלא מיירי אלא בדיעבד משמע דרב נמי מיירי בדיעבד וכבר כתבתי שאין זה כלום דפשיטא דרב מיירי בלכתחיל' ולפ"ז מ"ש רבי' מגילה בזמנה קורין אפי' ביחיד לרי"ף ור"ת כ' וכו' דנראה מהלשון שהם שני סברות הוא שלא בדקדוק שהרי ר"ת גופיה שפסק כרב לא פסק הכי אלא מכח ההיא ראי' דרבי יוחנן שהביא הרי"ף כמבואר בסמ"ג ובמרדכי ואפשר דכיון שמצא רבינו לר"ת שכתב כן בפירוש שא"צ לחזר אחר עשרה עשה מדבריו בבא מיוחדת דאע"פ שגם מדברי הרי"ף מוכח כן כדפי' לא כתב כן בפי' אלא שא"כ הו"ל לכתוב וכתב ר"ת מאחר שדברי ר"ת הם כמו פי' לדברי הרי"ף ויותר נכון בעיני שהספר מוטע' וכך צריך להיות קורין אותה ביחיד לרי"ף ור"ת ואפי' לחזר אחר י' א"צ וכו' דהשתא הוה ממש כמ"ש הרא"ש ושאר מחברים דהרי"ף ור"ת ור"ת תופסים שטה אחת והכי משמע ודאי דאין כאן אלא ג' דעות דעת רי"ף ור"ת דלכתחיל' קורין אותה ביחיד ודעת בה"ג דאפי' דיעבד לא יצא אלא בי' ודעת רב עמרם דלכתחיל' צריך לחזר אחר עשרה ואם אי אפשר קורין אותה ביחיד ויצא בה בדיעבד:
  • ומ"ש ובה"ג פסק ודוקא בי' טעמו שהוא פוסק כרב אסי וכ"כ בסמ"ג וז"ל ובה"ג פוסק כרב אסי וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמותיו ומפרש דברי רב אסי אפילו בדיעבד לא יצא אלא בי' כמו שפירש הרי"ף ולפיכך פסק דוקא בי' אפי' בדיעבד:
  • ומ"ש ור"ע כתב צריך לחזר כו' איכא לתמוה טובא דבמרדכי משמע שר"ע סובר דאפילו בדיעבד בעינן י' כדעת ר"ג מ"ה ובאגודה מפורש כך וז"ל רבינו שמואל ור"ח ור"ת פסקו כרב ור"ע גאון ור"נ פסקו כרב דיחיד לא מברך עכ"ל ונראה ליישב דלפי שרבינו ראה בדברי הרא"ש שכתב דברי הרי"ף ושכן פסק ר"ת ואח"כ כתב ובסדר רב עמרם פסק כרב אסי מדחש לי' רב לרב אסי וכן מסתבר והא דר' יוחנן אינה ראי' דאף לרב אסי קראה ביחיד יצא כדפי' רש"י וכו' הבין רבינו שכל זה הם דברי ר"ע וליתא דר"ע לא כתב רק דהלכ' כרב אסי והרא"ש הסכים עמו בזה וכתב שכן מסתבר מדחש לה רב לדרב אסי וכמו שפסק ר"ע אבל בפי' דברי רב אסי אינו מסכים לדברי רב עמרם דאילו רב עמרם מפרשם דאפילו בדיעבד בעי י' ויחיד אינו מברך עליה כמ"ש באגודה בפירוש וכמו שפי' הרי"ף דברי רב אסי אבל הרא"ש סובר פירוש דברי רב אסי כפי' רש"י ובעל המאור ומכחה דחה ראי' הרי"ף וז"ש והא דרבי יוחנן אינה ראיי' וכו' הוא מלשון הרא"ש עצמו לא מלשון רב עמרם וכתב הר"ן וא"ת והא דרשי' מדכתיב משפחה ומשפח' להביא משפחות כהונה שמבטלין מעבודתן וכו' ומכאן סמכו של בית רבי וכו' ולרב אמאי והא איהו דאמר דבזמנה קורין אותה ביחיד לכתחיל' י"ל דאפי' רב מודה דמצוה מן המובחר לקרות עם הציבור משום פרסומי ניסא ולפיכך בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה ות"ת ובאין לשמוע עם הציבור ואף ע"פ שיש בבית המדרש אפי' ק' כשל בית רבי מיהו משום דברוב עם הדרת מלך ס"ל לרב שלא הטריחוהו חכמים לכנוס י' כדי לקרותה עכ"ל ועל דרך זה הם דברי המרדכי שכתב שר"ת ור"ח פסקו כרב דנקראת שפי' שלא בציבור ומיהו מצוה בי' ורצה לומר דודאי לא הטריחוהו חכמים לכנוס י' כדי לקרות' אלא נקראת שפיר אף לכתחיל' ביחיד אלא מיהו מצוה מן המובחר לקרות' בי' אם אפשר וה"ה שאפי' יש שם י' מצוה מן המובחר לקרותה ברוב עם. ולענין הלכה כבר התבאר דהרי"ף ור"ח ורבינו שמואל ור"ת ורבינו שמחה במרדכי פסקו כרב דאפילו לכתחיל' א"צ לחזר אחר י' ורב עמרם ובה"ג ור"ג מ"ה פסקו כרב אסי ופירשו דאפי' בדיעבד לא יצא ביחיד ויחיד הקורא את המגילה לא יברך ובעל המאור והרא"ש ז"ל פסקו דלכתחיל' צריך לחזר אחר י' אבל בדיעבד יצא ביחיד ופירשו דהיינו דרב אסי ויחיד הקורא מברך עליה ומיהו האגודה כתב ונוהגין לברך בזמנה אפי' קורא לנשים ובדרשות מהרי"ל כתב מי שקורא לחולה או ליולדת מברך לפניה ולאחריה אע"פ שיצא כבר י"ח בבהכ"נ כדקיי"ל במסכת ר"ה כל הברכות אע"פ שיצא מוציא וכו' ואפי' במקום שאין שם י' יכול אחד לפטור כולן אפי' ליודעין לקרות בעצמן ומכ"ש אם אחד יודע והשאר אינן יודעין כדקיי"ל סופר מברך ובור יוצא עכ"ל ומצאתי בהגהות על שם האגודה דמי שכבר יצא וקורא מגילה לנשים ולבני ביתו יברך על משמע מגילה ע"כ וזה ע"פ שיטת ראבי"ה עיין במרדכי פ"ק דמגילה:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב המרדכי פרק הקורא עומד ע"כ אסור לקרות המגילה עד שאומרים לו קרא עכ"ל:

(ב) ובתשובת הרשב"א סימן רמ"ד דאף אם שח בינתיים אין צריך לחזור אפילו שהה כדי לגמור כולה ומיהו גוערין בשח בינתיים עכ"ל:

(ג) וכ"ה במהרי"ל וכ"כ אבודרהם וכתב הגה"מ פ"ב שנוהגים לומר חמש מאות איש ואת פרשנדתא כו' הכל בנשימה אחת והוא פלא דלא אמרינן בגמרא אלא עשרת בני המן משום דבהדי הדדי נפקי נשמתייהו ואותן הנוהגים כן ס"ל דאין להנשים בין פסוק לפסוק כי יש מרבותינו סוברים כן ובמהרי"ל כתב בשם הרוקח די"ל גם חמש מאות איש עם עשרת בני המן הכל בנשימה אחת די' בני המן היו שרי חמשים על אלו ה' מאות איש וכ"כ אבודרהם כתב בשם מהרי"ל מאד מקובל בעיני המנהג מהר"ש ז"ל ש"ץ במגענצא כשהגיע לומר בלילה ההוא הגביה קולו יותר ממה שעשה עד כאן כי מכאן ואילך התחלת הגאולה עכ"ל:

(ד) בהגה"מ פ"א דמגילה כדאמרינן אתי אליהו ז"ל אדמי להו כו' ונהגו הקהל לומר פסוקים אלו בקול רם איש יהודי ומרדכי יצא ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי ואין זה אלא מנהג שמחה בעלמא שנהגו לשמוח התינוקות ולזרזם כדי שיהא דעתם מתוך כך לשמוע קריאת המגילה ויש מקומות שלא נהגו מנהג זה עכ"ל וכ"ה בכלבו וכבר כתבתי למעלה דהחזן צריך לחזור ולקרות אותן פסוקים ובאבודרהם כתב וטעם דנהגו בד' הפסוקים אלו יותר משאר פסוקים משום כבוד מרדכי שנעשה נס על ידו ורבי סעדיה לא הזכיר רק ב' והם כי מרדכי היהודי ליהודים כו':

(ה) וכתב האגור ובאשכנז נוהגים לפתוח כל המגילה ואח"כ מתחיל לקרות וכ"ה במהרי"ל וכן נוהגים:

(ו) ובהגה"א פ"ק מסתפק אי בעינן שכל הי' צריכים להיות בני מצוה דמאחר שאינו אלא משום פרסום הנס לא בעינן שיהא בני מצוה עכ"ל:

(ז) וכן פסקו במנהגים שלנו דמגילה בזמנה קורין אותה ביחיד ושלא בזמנה בעשרה עכ"ל:

(ח) וכתב הג"א פ"ק דמגילה ואותן ב"א שמניחין ב"ה וקורין המגילה ביחיד לא טוב הם עושין אלא צריכין לבא לבהכ"נ הם ונשותיהם וילדיהם עכ"ל: