רי"ף על הש"ס/ברכות/דף טו עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
תלמידי רבנו יונה
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה'
שיטת ריב"ב
שלטי הגיבורים
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה. וכן הלכה.
אמר רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין, וצר ביה תפילין, אסור למיצר ביה זוזי. אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה - שרי למיצר ביה זוזי. מאי טעמא? הזמנה לאו מילתא היא. וכן הלכתא. וליתא לדאביי דאמר: הזמנה מילתא היאשא, דגרסינן בפרק נגמר הדין: איתמר, האורג בגד למת. אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר אסור - הזמנה מילתא היא, ורבא אמר מותר - הזמנה לאו מילתא היא. וקיימא לן דאביי ורבא הלכה כרבא, בר מיע"ל קג"ם.
בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו? תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי, דכיוון דבזיון הוא, אסור. כי קא מיבעיא לי, תחת מראשותיו, מאי? אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותרמא, ואפילו אשתו עמושב. והלכתא כשמואל, ואף על גב דאיתותב. מאי טעמא? נטורינהובא טפי עדיף.
והיכן מניחן? אמר רב ירמיה: מניחן בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו.
אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: יומא חד הוה קאמינא קמיה דרבא ואמר: זיל אייתי לי תפילי. ואתאי, ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דההוא יומא - יום טבילה הואי. ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעא.
שניים שהיו ישנים בטלית אחתבב, קיימא לן כרב יוסףשג דאמר: אשתו, כיוון דכגופו היא, מותר להחזיר פניו ולקרותדש. אבל אחר, כגון בניו ובני ביתו, כיוון דלאו כי גופיה הוא, אסור לקרות קריאת שמע עד שתהא טלית מפסקת ביניהם. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים - מותר. ועד כמה? תינוקת - בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק - בן י"ב שנה ויום אחד. ואידי ואידי עד שיהו שדים נכונו ושערך צמחשה.
תנו רבנן: היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה, חוצץ בטליתו עד צוארו וקורא קריאת שמע. ויש אומרים: עד ליבו. ותנא קמא, הרי ליבו רואה את הערווה? קסבר ליבו רואה את הערווה מותר. והלכתא, ליבו רואה את הערווה אסורשו.
אמר רבי חנינא: אני ראיתי רבי שתלה תפיליו. מיתיבי: התולה תפיליו יתלו חייו. דורשי חמורות אמרו: "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח), זה התולה תפיליו. ואסיקנא דרבי בכיסיה תלה, אבל תפילין גופייהו אסור לתלותן, בין ברצועה, בין בקציצה.
המשמיע קולו בתפילתושז
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה מא: תיבות "אמר ליה הכי אמר שמואל מותר" מחוקות. הגא"י.
הערה בא: "כל לנטורינהו", כן צריך להיות. ב"ח.
הערה בב: נ"ב ס"א: במטה אחת.
רש"י (ליקוטים)
בברכת המזון.
אסור למיצר ביה זוזי — כיון שהקצהו לתפילין.
אביי אמר אסור — בהנאה, כיון דאזמניה למת, דכל מילי דמת אסור בהנאה, דילפינן "ותמת שם מרים" (במדבר כ א), "שם" "שם" מעגלה ערופה (דברים כא ד).
תחת מראשותיו — בלילה כשהוא ישן.
יום טבילה הוה — יום שאשתו טבלה, דהוה ליל תשמיש, והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו.
ולאגמורן הלכה למעשה — מה שציווני להביאן לו, לא כיון אלא ללמדני הלכה למעשה לעשות כשמואל אפילו אשתו עמו.
אשתו כיון דכגופו היא — כי רגיל בה וליכא הרהור.
שדים נכונו ושערך צמח — שמשם ואילך הם באים לכלל ביאה שאדם מתאווה להם.
שתלה את תפיליו — ביתד.
זה התולה תפיליו — כי התורה היא חייו של אדם, ולכך רמז לו הכתוב שיתלו לו חייו.
בכיסיה — בכיס שהתפילין מונחין בו,
תלמיד רבנו יונה
באיזה משוי אמרו? במשוי של ארבעת קבין, דהא הכא פסק הלכה כאביי לחומרא, דאפילו ריבעא דריבעא דפומבדיתא אסור. ולא היה לו לכתוב אלא זו, שבזה נדחה אותה ברייתא שסוברת שאינו אסור אלא בארבעת קבין:
אביי אמר אסור דהזמנה מילתא היא — פירוש, תכריכי המת אסור בהנאה, כדילפינן מגזירה שוה מדכתיב: "ותמת שם מרים" (במדבר כ א), וכתיב בעגלה ערופה: "וערפו שם את העגלה" (דברים כא ד); מה להלן אסורה בהנאה, דכפרה כתיב בה כקדשים, אף כאן תכריכין אסורים בהנאה. וסבירא ליה לאביי דאפילו בהזמנה לתכריכין אסור, דהזמנה מילתא היא, ולית הלכתא כוותיה:
תחת מראשותיו מאי אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו — ופוסקים הגאונים הלכה כשמואל, ואף על פי שחולק עם הברייתא, ואין דרך האמוראים לחלוק על הברייתא, אפילו הכי בדבר שהוא בדקדוק המצות, כגון זה שהוא משום שמירהדא, נוכל לפסוק כמו האמורא:
ולהניחן במיטה כנגד צידו נראה דאזלינן לחומרא ודיינינן ליה כתחת מרגלותיו, מפני שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן. ונראה למורי הרב נר"ו, דתחת מראשותיו יש בו שלשה דינין, ואלו הן: תחת מראשותיו כנגד ראשו אסור בכל עניין, ואפילו כלי בתוך כלי ואפילו בלא אשתו עמו. ושלא כנגד ראשו, אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי, דהיינו כלי אחד, והכר שהוא כלי שני. ואם אין אשתו עמו, אפילו בכלי אחד, דהיינו בין הכר והכסת סגי. ודייק הכי, מדאמרינן בגמרא: והיכא מנח להו? אמר רבי ירמיה: מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. ומקשינן, והתני רבי חייא: מניחן בכובע תחת מראשותיו? כלומר, היאך אתה אומר שלא כנגד ראשו מותר, דמשמע דהא כנגד ראשו אסור, והתני רבי חייא: מניחן בכובע תחת מראשותיו, דמשמע אפילו כנגד ראשו מותר. ויש לשאול על זה, ומאי קושיא? דדילמא רבי חייא נמי, מאי דאמר "תחת מראשותיו", לא אמר כנגד ראשו ממש, אלא שלא כנגד ראשו; דהא חזינא בסוגיא דשמעתא שיותר פשוט להם לשון תחת מראשותיו, שרצה לומר שלא כנגד ראשו. ותירץ הרב רבי יוסף תלמידו של רבינו שמואל ז"ל, דמדאמר בכובע תחת מראשותיו שהוא כלי בתוך כלי, הכובע כלי אחד והכר והכסת כלי אחר, שמעינן דכנגד ראשו ממש מיירי; דאי שלא כנגד ראשו, בכלי אחד סגי, ומאי הוצרך לומר "מניחן בכובע"? די בשיניח תחת מראשותיו בלא כובע. ומשום הכי פריך מיניה, היאך אתה אומר דכנגד ראשו אסור, דהא משמע הכא דכנגד ראשו היה מניחן בכובע תחת מראשותיו. ומתרצינן, דמפיק לה למורשא דכובע לבר. כלומר, מילתיה דרבי חייא מיירי כגון שהיה יוצא הכובע חוץ מתחת ראשו, ולא היה כנגד ראשו אלא מעט ממנו, ובמורשא היוצא לחוץ שם היו התפילין, ולפיכך מותר. אבל אם היו כנגד ראשו, ודאי אסור היה, מדקא מקשי: והתני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו, ופריך אכנגד ראשו, כדכתבינן, שמעינן מינה דרבי ירמיה אוסר כנגד ראשו אפילו בכלי בתוך כלי. ומדחזינן שלא תירץ דהתם מיירי שלא כנגד ראשו, שמעינן עוד דשלא כנגד ראשו היכא דאין אשתו עמו מותר אף על פי שאינו כלי בתוך כלי, דאם איתא דשלא כנגד ראשו צריך כלי בתוך כלי, היה יכול לתרץ ולומר: התם נמי שלא כנגד ראשו מיירי, ומה שאמר בכובע, משום דשלא כנגד ראשו צריך כלי בתוך כלי. אלא ודאי משום הכי לא תירץ לו כן, משום דשלא כנגד ראשו היכא שאין אשתו עמו סגי ליה בכלי אחד, דהיינו בין כר לכסת. אבל היכא דאשתו עמו, ודאי צריך כלי בתוך כלי, כדאמר לקמן (סוף דף כ"ה.): בית שיש בו ספר תורה או תפילין, אסור לשמש מיטתו עד שיוציאם, או עד שיניחם כלי בתוך כלי. זה הנראה למורי הרב נר"ו מהצעת השמועה. אבל רמז"ל לא כתב כן, שהוא לא חילק בין אשתו עמו ולשאין אשתו עמו, ובכל עניין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא:
והוה ידענא דההוא יומא יום טבילה הואי — כלומר, שהיה יודע שטבל לקריו ושימש מיטתו, שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מיטותיהם. ואית דאמרי שטבלה אשתו (והאחד עיקר)בג. ולאגמרן הלכה למעשה, דשלא כנגד ראשו כלי בתוך כלי אפילו אשתו עמו מותר, הוא דבעא מינאי, דמאי דאמר: אשכחתינהו בין כר לכסת, רוצה לומר: בכלי אחד ובין כר לכסת:
שנים שהיו ישנים בטלית אחת — כתב הרב האלפסי ז"ל: קיימא לן כרב יוסף דאמר, אשתו עמו, כיון דכגופיה היא, מותר להחזיר פניו ולקרות. וכן דעת הגאונים. ורבני צרפת ז"ל פוסקין לחומרא, כמו הברייתא האחרת שמביא בגמרא דמצריך חציצה, ואומרבד שבדבר כזה יש לנו להחמיר ולומר, כי שמא אם היה יודע רב יוסף זו הברייתא לא היה מיקל כל כך. ואיכא למידק, דהיכי אמר: מחזיר פניו וקורא? והיאך יכול לקרות קריאת שמע והוא שוכב מוטה על צידו? דהא אמרינן (דף יג.): מקרי אף על גב דמצלי אסיר. ומאי דאמרבה (דף יא): מטין וקורין, זהו במיושב, אבל בהטיה בשכיבה לא אמרו. והיכי אמרי הכא דשרי? ואיכא דאמרי, דכי אמר: מקרי אף על גב דמצלי אסיר, זהו בהטיה כמו פרקדן, בשוכב על קדקדו ומוטה מעט; אבל זה שמוטה על צדו לגמרי, מותר. והנכון יותר לתרץ, דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טירחא שרי, כדאמרינן דרבי יוחנן מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא, הכא נמי התירו לו בהטיה משום דהוה ליה טירחא, כיון שפשט את בגדיו, לחזור וללבשן:
ואידי ואידי עד שיהו שדים נכונו ושערך צמח — כלומר, בין תינוקות שהיא בת י"א או ביןבו תינוק בן י"ב, מותר כל זמן שלא יהו שדים נכונו ושערך צמח, שנאמר: "ואת ערום ועריה" (יחזקאל טז ז), דמשמע שבזה דיינינן ליה ערום ואיכא ערוה. וכתב רבינו משה ז"ל, דדווקא לי"ב ולי"א בעינן שדים נכונו ושערך צמח, אבל כיון שהגיע התינוק לי"ג והתנוקות לי"ב, אף על פי שלא הביאו אלו הסימנים, אפילו הכי כבר יצאו מתורת קטנים ואינו קורא עמהם בלא הפסקה. מיהו אם הביאו אלו הסימנים קודם י"א לתינוקת ולי"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר. מפי מורי הרב נר"ו:
והלכתא לבו רואה את הערוה אסור — והשתא אפילו יכול להוציא את ראשו, לא סגי ליה בהוצאת ראשו עד שיהיה חוצץ (ראשו)דג עד ליבו, דתנא קמא דאמר דסגי ליה בהוצאת הראש או בחציצת הטלית עד צווארו סבר ליה דליבו רואה את הערוה מותר, אבל אנן כיון דקיימא לן ליבו רואה את הערוה אסור, ובהוצאת הראש עדיין ליבו רואה את הערוה, נמצא שאין הוצאת הראש מועיל בלא הפסקה עד הלב:
דורשי חמורות אמרו — חמורות מלשון "חומרתא", ומפרשין אותו מלשון מרגלית, ורוצה לומר: דורשי הדברים שהם כמרגלית. ויש מפרשים אותו מלשון קשר, ורוצה לומר: דורשי הדברים המקושרים והמחותמים:
תלויים לך מנגד זה התולה תפיליו — כלומר, שהוא אינו חושש לכבוד התפילין, גם כן לא יצאו מזונותיו בכבוד אלא מרחוק, מלשון "כי מנגד תראה את הארץ" (דברים לב נב):
המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה דא: ד"ת: לא ידעתי למה הוצרך לזה, משום דהכא פסקינן כשמואל משום דרבא פסק כוותיה, אף על גב דאידחו, ובנידון דידן ידע רבא שזאת הברייתא היא דלא כהלכתא. ומאחר שרבא הוא אמורא ובתראה, ודחה הברייתא, אין לנו אלא דברי האמורא.
הערה בג: והראשון עיקר. ב"ח. וגירסת ד"ת: והא עיקר.
הערה בד: נ"ב: ואומרים. ב"ח.
הערה בה: נ"ב: דאמרינן. ב"ח.
הערה בו: נ"ב: ובין תינוק, כן צריך להיות, ותיבת "או" נמחק. ב"ח.
הערה דג: ד"ת מוחק זה.
שיטת ריב"ב
סודר — של ראש.
מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו — בלילה כשהוא ישן.
יום טבילה הואי — יום שטבלה אשתו, דהוה ליה ליל תשמיש.
חוצץ בטליתו עד צוארו — מה שיש מן הטלית למעלה מכתפיו, מדביק לצוארו. ובישן ערום קאמר.
שתלה תפיליו — ביתד.
דורשי חמורות — קשרים וסתומות הכלולים בתורה.
זה התולה תפילין — שהתורה היא חייו של אדם.
בכיסתיה תלא — בתיק היו ותלה את התיק.
שלטי הגבורים
הערה שא: לשון ריא"ז: ומורי זקני הרב חילק בהזמנה בין קרקע למטלטלי, שהקרקע אין בו הזמנה בדבור, שאם אמר: קבר זה יהא למת, אין בו הזמנה עד שיעשה בו מעשה לשם מת. אבל מטלטלי יש בו הזמנה בדבור, שאם אמר: יהא בגד זה למת, הרי זו הזמנה אפילו בדבור בלבד, וכן אם אמר על הסודר: יהא סודר זה לתפילין, הרי זו הזמנה אפילו בדבור בלבד, ואם קשר בו תפילין אפילו לפי שעה הרי זה אסור לקשור בו מעותיו, הואיל והזמינו לתפילין וגם קשר בו תפילין. ולי נראה שאין חילוק בזה בין קרקע למטלטל, אלא אף המטלטל אין בו הזמנה בדבור אלא על ידי מעשה, כגון האורג בגד למת, וכן סודר של תפילין אם עשה בו שום תיקון לצורך תפילין הרי זו הזמנה, ואם קשר בו תפילין לפי שעה הרי זה אסור. אבל אם לא עשה בו שום תיקון אלא הזמינו בדבור בלבד, אין זו הזמנה, ואם קשר בו תפילין לפי שעה מותר. ואם ייחדו להניח בו תפילין עולמית והניח בו תפילין, אין לך הזמנה גדולה מזו. וכן קבר שיחד למת לקבור בו מת עולמית וקבר ביה המת, אין לך הזמנה גדולה מזו והרי זה אסור לעולם, וכן הפורש בגד על המת וייחדו לו להניח שם עולמית, הרי זה אסור לעולם, ואין חילוק בזה בין קרקע למטלטל.
הערה שב: לשון ריא"ז: אפילו אם היתה אשתו עמו ומשמש מיטתו. והוא שיהו בתוך כלי.
הערה שג: כתב הרא"ש: פסק רב אלפס כרב יוסף, דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות; אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור. ור"י ז"ל כתב, כיון דלא איפסקא הלכתא לא כשמואל ולא כרב יוסף, עבדינן לחומרא כברייתא דפליגא אדרב יוסף, ולא יקרא אפילו אשתו עמו אם אין טלית מפסקת בינו לבינה. אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא, כדאמר רבא לעיל: ואף על גב דאיתותב שמואל הלכתא כוותיה, הני מילי היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה, אבל אם האמורא אומר דבר מסברא דנפשיה ונמצא ברייתא דלא כוותיה סמכינן אברייתא, דאילו היה יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה.
הערה דש: תוס' ומרדכי פליגי על זה, וכן רש"י פסק דגם באשתו אסור בלא הפסקת טלית. ומיימוני וסמ"ג פסקו כרבינו.
הערה שה: כתב הרא"ש, כתב ר"מ ז"ל: דווקא לי"ב ולי"א בעינן "שדים נכונו ושערך צימח", אבל כשהגיע תינוק לי"ג ותינוקת לי"ב, אף על פי שלא הביאו הסימנים, כבר יצאו מתורת קטנים ואין קורא עמהם בלא הפסקה. ואם הביאו אלו הסימנים קודם י"א לתינוקת וי"ב לתינוק, לא חיישינן להם ומותר, עד כאן.
הערה שו: כתב הרא"ש: הרב שמעיה כתב בשם רש"י שמצא בתשובת הבבלי, לבו רואה את הערוה מותר, מדקסבר תנא קמא דיש אומרים דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד. ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה, משמע דבלבו מודו אביי ורבא דאסור. ואף על גב דשמואל אית ליה אית ליה בפרק ב דסוכה: הישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קריאת שמע, ולבו רואה את הערוה מותר, לא קיימא לן הכי אלא כאביי ורבא דאינון בתראי, [ד]משמע דמודו בלבו דאסור. וכן היה נוהג רבינו תם, כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות, והיה מתכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, עד כאן.
- רש"י פסק דלבו רואה את הערוה מותר, ופליג על זה. ומיימוני וסמ"ג וטור כתבו כרבינו.
הערה שז: ויש אומרים, הא דאמרינן שלא ישמיע קולו בתפילתו, שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תישמע אפילו לאזניו. ומביאין ראיה מן התוספתא: "יכול יהא משמיע לאזניו? כבר פירש בחנה: וקולה לא ישמע". ומיהו בגמרא דילן אינו ממעט אלא השמעת קולו, דמשמע שמשמיע קולו לאחרים, אבל לאזניו יכול להשמיע, והכי איתא בהדיא בירושלמי: "יכול יהא מגביה קולו בתפילתו? כבר פירש בחנה: וקולה לא ישמע". והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו, כי אז יכול לכוין יותר טוב. וכן כתב מיימוני: לא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו.