פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף ט ע"א

הלכות רב אלפסעריכה

- חוזר לפרק ראשון. באמצע - חוזר לתחילת הפרקא. בין כתיבה לכתיבה - חוזר לכתיבה ראשונה. אמר ליה רבי יוחנן: לא שנו אלא דלא אמר "למען ירבו ימיכם"; אבל אמר "למען ירבו ימיכם", סירכיה נקט ואתי.


מתניתין:עריכה

האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה.


גמרא:עריכה

תנו רבנן: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך. ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה; ובשאר כל האילנות, יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית, בין כך ובין כך ירד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליוב.

ירושלמי: למה לי בראש הזית ובראש התאנה? רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין: מפני שטרחותן מרובה.

ראמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא: תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, למימרא דלא בעינן כוונה. ורמינהו: רבי שמעון בן יוחאי אומר, "הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו, שנאמר: 'שמע ישראל', ולהלן הוא אומר: 'הסכת ושמע ישראל' (דברים כז), מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת"! אשתיק. אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: בטלין ממלאכתן וקורין. והתניא, "בית הלל אומרים: עוסקין במלאכתן וקורין"? לא קשיא, כאן בפרק ראשוןג, כאן בפרק שני.

האי פירוקא,

רש"י (ליקוטים)עריכה

יודע איזה.

חוזר לפרק ראשון — להפסקה ראשונה, והיה אם שמוע.

בין כתיבה — שיודע שצריך הוא לומר "וכתבתם", ואינו יודע איזה, ראשון או שני.

סרכיה — דרך רגילתו אמר כסדר ולא טעה, ואמר כסדר לפניו.

הזית והתאנה יש להן ענפים רבים ואין לו שם פחד ליפול, לפיכך מתפללים בראשו אבל לא בשאר אילנות, לפי שאין דעתו מיושבת, שמבעית.

ובעל הבית בין כך וכו' — לפי שאצל פועלים הקילו, לפי שהן ברשות אחרים, ולא הקילו גבי בעל הבית, לפי

שיטת ריב"בעריכה

וטעה וכו'.

גמ': הכי גרסינן: תני תנא קמיה דר' יוחנן: קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור לתחילת הפרק — פירוש, כגון שיודע שבפרק זה טעה ודילג אבל אינו יודע באיזו מקום יחזור בו.

טעה בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון — פירוש, שיודע שגמר פרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת, ואינו יודע איזו מהם, חוזר לפרק ראשון, להפסק ראשון דהיינו והיה אם שמוע.

בין כתיבה לכתיבה — שיודע שצריך לומר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ואינו יודע אם ראשון או שני.

סירכיה נקט ואתי — אחר שסמך "למען ירבו ימיכם" לכתיבה שאמר, ודאי כתיבה אחרונה הוא שאמר כדרך שהוא רגיל לומר כשאינו טועה.

מתני': האומנין קורין בראש האילן וכו'. בראש הנדבך — בראש שורות החמוה, כמו: "נדבכין די אבן גלל" (עזרא ו ד).

גמ': הזית והתאנה ענפיהם מרובין ואין בהן פחד ליפול, לפיכך הן מתפללין בראשן, אבל לא בשאר האילנות, לפי שאין דעתו מיושבת מפני שהוא נבעת. ואם הקילו אצל פועלין, מפני ביטול מלאכתם שהם ברשות אחרים, לא הקילו אצל בעל הבית שהוא ברשות עצמו.

המאור הקטןעריכה

רמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא, תנן: האומנין קורין וכו'. ומסקנא, לא קשיא, הא בפרק ראשון, הא בפרק שני. – האי פירוקא רב מארי הוא דפרק ליה לרבא, ולאו רבא קאמר ליה, ולא קשיא דרבא אדרבא כמו שכתב הרי"ף ז"ל, דרב מארי כרבי יוחנן סבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון, ורבא הא מפליג פליג עליה בפרקא ואמר דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון, ומפסוק ראשון ואילך פועלים עוסקין במלאכתן וקורין אליבא דרבא. וההוא פירוקא דבמסכת יומא בפרק ז' ימים דף י"ט: לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני, ואף על גב דאליבא דרב הוא דמפרקינן הכי, ורב לית [ליה] כוונה אלא בפסוק ראשון, אפילו הכי לרווחא דמילתא הוא דקא משנינן הכי, ומילתא פסיקתא להתירא נקיטא, דליכא בכולהו תנאי ואמוראי מאן דאית ליה קריאה וכוונה כי הדדי בפרק שני; אבל בפרק ראשון איכא פלוגתא. וכולהו טעמא משום כוונה הוא, ולאו משום דלא לישוו ליה עראי כדברי הרי"ף ז"ל. ולטעמיה איכא לאקשויי, מאי שנא בפרק ראשון דכתיב "ודברת בם", עשה אותם קבע? בפרק שני הא כתיב "לדבר בם". ואפילו למאן דדריש ליה: אגמרינהו לבנייכו כי היכי דניגרסינהו, אינו מוציאו מידי קבע, מדכתיב "בם"! אלא אידי ואידי לההיא דרשה דדרשינן: התם בדברי תורה כתיבי קראי, שיהא עוסק בם בקבע ולא לשוינהו עראי. ודיקא נמי מדקתני רישא: "ודברת בם", בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ואמר רבא עלה: השח שיחת חולין עובר בעשה, כלומר שאין לשוח אלא בדברי תורה, ועלה אמרינן: עשה אותם קבע. והא דכתבו רבוואתא דלא קיימא לן כרבן גמליאל, גדר הוא שגדרו, שלא יהא כל אדם מיקל לעצמו לומר: אני איני כשאר כל אדם; ואסמכוה אדאורייתא, דכתיב: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". וכן נמצא במדרש אגדה, וכולה אסמכתא בעלמא היא.

השגות הראב"דעריכה

א] ומפסוק ראשון וכו' — אמר אברהם: אין נראין דבריו, כי הגאון רב האי ז"ל ור"ח ז"ל כך פסקו כמו שכתב הרב. וכן נראה בלי ספק, מדפרקו הכא: הא בפרק ראשון, הא בפרק שני, ורבא לא פליג, ובעל הגמרא נמי לא אמר: ולרבא דסבירא ליה פסוק ראשון הוא דבעי כוונה, הא (בפרק) [בפסוק] ראשון הא (בפרק) [בפסוק] שני. מי לא אמר רב מארי ושתיק ליה רבא? אלמא קבולי קבלה לענין בטול מלאכה. וסוגיין דמסכת יומא נמי, הא שמעינן לה בהדיא דאיכא הפרש בין פרק ראשון לשאר פרקים. והקושיא שהקשה מדכתיב "לדבר בם" כי היכי דכתיב "ודברת בם", לא דמי, שזה צווי לדבור וזה אינו צווי לדבור, אלא ללמוד הבנים שיעסקו בתורה. והדבר שאמרו הגאונים כמה הוא נאה ומתוקן והוא להחמיר, ואיך ימלא לב אדם לחלוק על דבריהם? וכל שכן להקל. ואין נראין דבריו.

ב] גדר הוא וכו'— אמר אברהם: אינו נראה זה, דרב האי כתב דלא קיימא לן כר"ג. ועוד, מפני הרמאין דלא לימרו אסטניס אנו. ור' אפרים ז"ל סייע לדברי גאון ממה שאמרו במסכת מועד קטן: אי אבלות דמעיקרא הוא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, כמו שכתב הרב בהלכותיו. ואף על פי כן אין אנו סומכים על דבריו, וכבר פירשנו יפה בפירוש מועד קטן לדעת הרב ז"ל והוספנו לתרץ אותה קושיא. אלא שהוקשה עליו הסוגיא שאמרו בפסח שני: אילימא דמית קודם חצות, הא חלה עליה אנינות! אלמא אנינות לילה דאוריתא ביום מיתה, דאי מדרבנן, הא אמרינן: אונן לא העמידו דבריהם במקום כרת, ומאי נינהו? דמית בי"ג וקברו בי"ד, דיום קבורה לא תפיס לילה אלא מדרבנן, אבל ביום מיתה מיהת תפיס לילו מדאורייתא. ואיכא למימר, דהא דמקשינן הכא: הא חלה עליה אנינות, בין לרבי יהודה דאמר אנינות לילה דאורייתא, ובין לר' שמעון דאמר דרבנן קא מקשינן. לר' יהודה ודאי כדאית ליה, דאין ראוי לאכילה בערב, ואי אייתי ליה הוה ליה נשחט שלא לאוכליו. ואפילו לר' שמעון דאמר אנינות לילה דרבנן, נהי דמשום אכילה ליכא שהרי ראוי לאכלו בלילה, אבל משום שחיטה וזריקה איכא, שהרי אונן אינו מביא שום קרבן, כדאיתא בזבחים פרק טבול יום. והתם מפרשי האי מילתא. הילכך קמה ליה מלתא דאנינות לילה דרבנן ככולהו תנאי בר מדר' יהודה לחודיה, דלית הלכתא כותיה. ועוד דמעשה רב.

מלחמות ה'עריכה

כתוב בספר המאור: רמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא וכו'. ומסקנא: לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני. האי פירוקא דרב מארי הוא דפריק לה ולאו רבא קאמר ליה, ומפסוק ראשון ואילך – פועלים עוסקין במלאכתן וקורין אליבא דרבא. וההוא פירוקא דבמסכת יומא, אף על גב דאליבא דרב הוא דמפרקינן הכי, ורב לית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון, אפילו הכי, לרווחא דמילתא הוא דמשני הכי.

אמר הכותב: אם כן, היכי נסיב לה קרא, "עליו הכתוב אומר: ולא אותי קראת יעקב", דמשמע משום דמשוי ליה עראי? לימא דמדאורייתא לא יצא, משום דכתיב "שמע"! ועוד, ההיא דאמר רב: לא ירמוז ולא יקרוץ, אי משום כוונה, כיוון דלא יהיב שיעורו בכמה, מאי קא משמע לן? מי איכא דלית ליה כוונה בקריאת שמע מיהת בפסוק ראשון? ומי לא הוה ליה לאשמועינן כוונה אחריתי, אלא רמיזה וקריצה? ואם תאמר: קא משמע לן שהמרמז והקורץ אינו מכוון, וכי לזו הוצרכנו? דבר ברור וידוע הוא אפילו לנכרי בשוק. ובגמרא נמי הקשו גבי עוסקין במלאכה, אלמא לא בעי כוונה, ולא הוצרכו להביא אותה מדרב. אלא ודאי אפילו היכא דלא בעי כוונה, אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר, משום שלא יהו מצוות עראי עליו, אלא שמפרשה ראשונה ואילך הקלו בה. ואפשר שהטעם כמו שאמרו בירושלמי: מה בין פרק ראשון, מה בין פרק השני? אמר רבי חנינא: כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד? אמר רב עולא: הראשון ליחיד, והשני לציבור; הראשון לתלמוד, והשני למעשה. או שמא מפני שאין חכמים מטריחין על האדם יותר מדאי, ולפיכך לא גזרו בפרק שני, שמידות חכמים בכל מקום כך היא.

וצורת השמועה שבמסכת יומא מוכחת, שכל עיקר לא הביאו שם אותה הברייתא במסכתא יומא במקום שאינו מקומה, אלא מפני שסמכו עניין לו, לומר שלכך אסרו לרמז, שלא יהו עליו מצוותיה של תורה כדברי עראי. תדע, דהא קתני "ודברת בם – ולא בתפילה", והא בקריאת שמע נמי מדריש ליה, דאי לדברי תורה בלחוד, אינו עניין למעט תפילה. וכך אמרו בירושלמי גבי שואל מפני הכבוד ומפני היראה: עד כדון באמצע פרשה, באמצע פסוק? רבי ירמיה מרמז. פירוש, מפני היראה והכבוד. רבי יונה משתעי. רב הונא בשם רב יוסף: "ודברת בם", מכאן שיש לך רשות לדבר בם. ומכאן אמרו: ולא בתפילה, כלומר, שאפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ועוד, שכיוון שהדברים אמורים לדעת רבא דלית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון, אלמלא טעמו של רבינו ז"ל לא היו מתרצינן "הא בפרק ראשון, הא בפרק שני" משום רווחא דמילתא, דהא לאו רווחא דמילתא היא אלא דוחק דמילתא היא, דמיבעי להו לאקשויי עלה: ומי אית ליה לרב כוונה בפרק ראשון? והא אמר רב יצחק בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר "שמע ישראל" ונאנס, יצא. והכי אורחא דתלמודא בכל כהאי גוונא. אלא שמע מינה אפילו לרב, בכל פרק ראשון אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר אחר בעולם. וזו היא דרך מחוורת באותה שמועה. אבל כאן בפועלים יש לו דעת נוטה שאין הפירוק הזה אלא לדעת הסובר: כל הפרשה כולה בכוונה; הא לדברי רבא, פסוק ראשון בטלין, מכאן ואילך עוסקין במלאכתן, שאין מטריחין על הפועלים אלא לצאת ידי חובה בלבד, ומכאן ואילך קרוב לאונס חשיב. ורבא דשתק ליה לרב מארי, משום דקביל פירוקא ואף על גב דלא קביל שיעוריה.

אלא כיוון שרבינו ז"ל השווה המידות, אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי? גבי פועלים נמי לא אמרינן להו לשוויי נפשייהו "ולא אותי קראת יעקב", ורבא קבולי קביל לפירוקיה דרב מארי מיניה לגמרי. וכן בברכת המזון אין עוסקין במלאכתן ומברכין, שהרי אמרו כאן: מברכין לאחריה שתים, ואלמלא מפני ביטול מלאכה, ודאי שהיו מברכין ארבע כתיקונן. וכך אמרו בירושלמי, תני: לא יהא מרמז בעיניו וקורא. ותני כן: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הרי אלו מברכין ברכה הראשונה, וכוללים של ירושלים בארץ וחותמין בארץ. ואם היו עושין עמו בסעודה, או שהיה בעל הבית אוכל עמהם, הרי אלו מברכין ארבע. אמר רבי מונא: זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שעה שיברך, ולכן אמרינן יעשה מלאכה ויברך? הא למדנו שהמברך אסור לעשות מלאכה, וכן השומע מן המברך, שאלמלא כן היו מברכין ארבע, או היה בעל הבית מברך ופועלים עסוקין במלאכתן ושומעין. וכל זה כדי שיעשה המצוות עיקר ולא יעשה עראי, ומכאן אתה דן לקריאת שמע, כמו שמפורש בירושלמי; אלא שהקלו בפרשה שנייה, כגמרתינו. וכן פסק רבינו הגאון, וכן כתוב בסידור מר רב עמרם ריש מתיבתא.


שלטי הגבוריםעריכה

הערה א: כתב הרא"ש ז"ל: הא דאמר דאינו יודע להיכן טעה חוזר לתחילת הפרק, היינו דווקא בשאינו יודע להיכן טעה; אבל אם ידע דאמר זה הפרק, ונזכר שדילג בפסוק אחד ותיבה אחת, אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך. והכי תניא בתוספתא דמכילתין: הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק אחר, לא יתחיל מראש הפרק, אלא יתחיל מאותו פסוק וגומרו, וכן בהלל, וכן במגילה, וכן בתפילה, עד כאן.

הערה ב: כתב הרא"ש: הא לאו הכי, מצי להתפלל. ולא דמי להא דאמרינן לעיל: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל, דכיון דעולה באילן לעשות מלאכה, הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל, אלא שאין דעתו מיושבת עליו, עד כאן.

הערה ג: מיימון וסמ"ג וטור מסכימים לדעת רבינו, והגהות מיימוניות ורבני צרפת אומרים דאין צריך להתבטל אלא עד קריאת פסוק ראשון.

לשון ריא"ז: במה דברים אמורים? בפרק ראשון של קריאת שמע; אבל בשאר פרקים מותר לעשות לו כל חפציו, וכך היא שיטת רבי יצחק. אבל מורי זקני הרב אומר שלא נאסר אלא (פרק) [פסוק] ראשון, שצריך בו כוונה. ושיטת רבינו יצחק עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות. עד כאן לשונו.