שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ב
'ב. בפירוש אם כוון לבו רבו הדעות, אם רצונו לומר אם כוון לשם קריאה, או רוצה לומר אם כוון לבו לצאת, והיינו פלוגתא דמצוות צריכות כוונה אם לאו. והטור אורח חיים תעה מסתפק בדעת מיימון. ומה שיש להקשות על הטור כתבתיו במקום אחר בס"ד.
לשון ריא"ז — אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. שכל המצוות צריכות כוונה ואין אדם יוצא עד שיתכוין לצאת כמו שבארנו בהלכות ראש השנה בפרק ראוהו בית דין.
ג. כתב הרא"ש: ואף על פי שלא קרא בברכותיה, יצא, וכן פירש ר"ח. ואמרינן נמי בירושלמי, אמר רבי אבא: זאת אומרת ברכות אינן מעכבות זו את זו. ורב האי גאון ז"ל כתב דסדרן אינו מעכב, אבל צריך לקרוא את שתיהן. ודייק מדקאמר תלמודא לעיל בפרק קמא: לא, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, וכי מטא זימנא אמר; ומאי ברכות אינן מעכבות? לקדם. אלמא סתמא דתלמודא סבירא לה דסדרן אינו מעכב, אבל אם לא אמר כלל, מעכב. והא דדייק הכא בירושלמי דברכות אינן מעכבות, היינו ביחיד, אבל בצבור מעכבין, כההיא דלעיל דקתני אמר להם הממונה, עד כאן.
ד. רבני צרפת חולקים בזה, וסבירא להו דתפילה שנתקנה בצבור, יחיד אומרה בכל לשון, ואפילו ארמית. והרא"ש (נמי) פסק דאומרה בכל לשון, חוץ מלשון ארמית.
לשון ריא"ז — במה דברים אמורים, ביחיד, אבל בצבור – שואלים צרכיהן בלשון ארמית, לפי שהתפילה מתפללין אותה בכל לשון, ואין הצבור צריכין לסיוע מלאכי השרת, כמו שמבואר במסכת סוטה פרק ואלו נאמרין בכל לשון. ומה שנהגו לומר פסוקי דרחמי: מלאכי רומא סמוכו יתנא, ומדברים למלאכים בלשון ארמית, לפי שאמרו חכמינו שמלאך גבריאל מכיר בכל לשון, כמבואר שם בקונטרס הראיות בפרק ואלו נאמרין בראיה ב'. ואם אין היחיד יודע להתפלל בלשון הקדש, מתפלל בשאר לשונות, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ואלו נאמרין בראיה ב'.
כתב הרא"ש ז"ל: מצאתי בנימוקי תלמידי ה"ר יונה ז"ל, שהיה תמיה, כיון שהתפילה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקדש, היאך נהגו כל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות? דכיון שחייבות בתפילה, לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש. ורבני צרפת נותנין טעם למנהג, כיון שהיא התפילה שהצבור מתפללין, כמו תפילת צבור דיינינן לה ויכול יחיד לאומרה בלשון אחרת. והא דאמר רב יהודה: אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, זהו בשואל צרכיו, כגון שיש לו חולה בביתו או דבר אחר שהוא צריך; אבל תפילה שקבוע לצבור, אפילו כשהיחיד מתפלל בביתו – כמתפלל בצבור דמי, שאינו צריך מליץ לפני הקב"ה.
ולי אינו קשה, דדוקא לשון זהש0131 קאמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והלא אפילו מחשבות אדם הם יודעין ומכירין? אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, עכ"ל.
ה. יש אומרים שימליכהו במחשבה, ויש אומרים שימליכהו ברמיזה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולארבע רוחות. ויש מפקפקין בדבר, משום הא דתניא: הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו. ואדוני אבי ז"ל היה אומר דאין לחוש, דהתם הרמיזה והקריצה לצורך דבר אחר, ומבטלים הכוונה; אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה. טור.
הערות ושנויי נוסחאות
עריכההערה ש0131: ארמית. וחולק על הרי"ף, שהרי"ף סובר שארמית לאו דווקא נקט, ואין מלאכי השרת מכירין אלא בלשון הקודש; אלא דווקא ללשון ארמית אין נזקקין, אבל לשאר לשונות נזקקין.
א. כן פסקו מיימוני וסמ"ג ומרדכי. אבל הלכות גדולות והראב"ד פליגי, שצריך לעמוד עד "על לבבך", וכן נראה דעת הרא"ש והטור. ובהגהות מיימוניות יש שפסקו שצריך לעמוד כל הפרק.
לשון ריא"ז — ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא כשקרא קריאת שמע בברכותיה עם הצבור בבית הכנסת, וחזר והזכיר יציאת מצרים, והצבור פעמים קורא מבעוד יום קודם צאת הכוכבים, מפני טורח הצבור, וכל אחד יוצא אחר כן בקריאת שמע שקורא על מטתו אחר יציאת הכוכבים. וכך היא שיטת המורה ושיטת רבינו תם. ורבינו חננאל אומר שקורא על מטתו פרשת שמע והיה אם שמוע, זולתי פרשת ציצית, שאין זמן ציצית בלילה. ועל אותו הקריאה נאמר שאם נאנס בשינה, אין מקיצין אותו אלא בפסוק ראשון, כדי לקרוא קריאת שמע בזמנו, כי כבר הזכיר יציאת מצרים ובירך ברכות של קריאת שמע בבית הכנסת ויוצא בהן אפילו מבעוד יום, כמו שיתבאר בפרק תפילת השחר.
ב. כתב הרא"ש ז"ל: הא דקאמר "נאנס בשינה יצא", רוצה לומר שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך; מיהו היה קורא את כולה. וכן הא דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: "בפסוקא קמא צערן", כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין; "טפי לא תצערן", אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערני להקיצני. דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות את כולה. וההיא דרבי יהודה הנשיא שהיה קורא פסוק ראשון בלבד, ואמר בר קפרא דאינו חוזר וגומרו, התם מיירי שעבר זמן הקריאה קודם שגמר לימודו. ואם תאמר, כיון דבעי שיקרא את כולה, למה לא הפסיק לקרותה? דאפילו מי שתורתו אומנותו תנן דמפסיק לקריאת שמע. ויש לומר, דהני מילי אדם שלומד לבדו, אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק, עד כאן לשונו.
ג. המדקדק בדברי מיימוני אינו חולק על זה עם שום פוסק.
ד. לדעת מיימוני, אביו ורבו לא הוו בכלל מפני היראה; ולדעת הרא"ש וטור, אביו ורבו הוו בכלל מפני היראה. ולעניין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו, נחלקו בה הפוסקים: יש אומרים, אף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אינו פוסק, דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ובסמ"ק כתב, שעונין קדיש וקדושה ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפילה בכל מקום. ויש אומרים שפוסק לכל, אפילו באמצע, דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד; ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכתב בעל המנהיג: הקורא את שמע וקראו החזן לעלות לתורה, צריך לעמוד לקרות בתורה לכבוד התורה, מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם. טור.
ובעל העיטור ז"ל כתב: כיון שברכה אחרונה דמגילה במנהגא תליא מילתא, אין לגעור במי ששח בקריאתה, דלאו הפסקה היא, אלא בקריאה תליא מילתא. ואינו נראה, דכיון שהוא מברך, צריך שלא להפסיק, דמאי נפקא מינה דתלי במנהגא? סוף סוף הוא מברך, עד כאן טור. וריא"ז מדמי לה לקריאת שמע לעניין הפסקה, כדלקמן.
ה. כתב הרא"ש: כתב בה"ג, לאו דווקא נקט יחיד, אלא אפילו צבור נקראין יחיד כל זמן שאין כל ישראל מקובצין יחד כמו בערבי פסחים, וכעניין שתקנו הנביאים הראשונים שיאמרו על כל צרה שנגאלין ממנה בשביל כל ישראל ביחד. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל – לאו דווקא נקט יחיד, כדפירשנו, אלא אפילו צבור נקראין יחיד. משמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד, דימים שהיחיד גומר בהן את ההלל פוסק בו כדין קריאת שמע, אבל ימים שאין היחיד גומר בהם – אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, הא לאו הכי אין לו לפסוק. מכאן מדקדק רבינו תם דצריך לברך עליו אפילו בימים שאין היחיד גומר בהם, דאי אין מברכין עליו תחילה וסוף, הוי כאדם שקורא בספר תהלים ולא שייך ביה הפסקה. ודלא כאותם שכתבו בשם רש"י שלא היה מברך על ההלל בראש חודש, משום דאמרינן בפרק בתרא דתענית גבי הלל דראש חודש, דמנהג אבותיהם בידיהם, ואמנהגא לא מברכינן וכו' עד כאן עיין שם.
ו. כתב הרא"ש: והא דאמר: באמצע שואל מפני היראה, נחלקו בו רבותינו בעניין הפסקה בקריאת שמע וברכותיה לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שאף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, וכן הסכים הרב רבי יונה וכו'. וסוף לשונו, הלכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק, וכן דעתי מסכמת, אף על פי שנשאתי ונתתי בדבר בפני הר"מ מרוטנבור"ג והסכים דעתו שאין להפסיק, עד כאן לשונו.
ז. וכיון שאין גומרין אותו ואין קורין אותו אלא בדילוג, אינו חמור לעניין הפסקה כקריאת שמע, אלא אף באמצע שואל בשלום אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם, אבל בעניין אחר אין לו להפסיק. טור. לשון ריא"ז: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, בין פרק לפרק – שהוא בין פרשה לפרשה – פוסק להשיב שלום לכל אדם; באמצע הפרק אינו פוסק, כדרך שביארנו בקריאת שמע. וכן הקורא את המגילה. עד כאן לשון ריא"ז.
וצריך עיון מה נקרא בין פרק לפרק גבי מגילה, מאחר שצריך לקרות כולה ביחד, כאיגרת.
א. לשון ריא"ז: והוא שמשכים לפתחו, אבל אם פגעו בדרך מותר ליתן לו שלום, עד כאן לשונו.
ב. מיימוני וסמ"ג כתבו דלא יפסיק כדין בין פרק לפרק, אלא כמו באמצע הפרק, לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ור"י פירש, לא יפסיק כלל, אפילו כמו באמצע הפרק, אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת, ואז יפסיק כמו באמצע הפרק. ואם אמר "אלהיכם אמת" כדי שלא להפסיק, ושהה אחר כך הרבה, אין צריך לחזור ולומר "אמת", אלא גומר והולך. ואומר אמן אחר גאל ישראל ומתחיל להתפלל מיד ולא יפסיק, רק אם אירע לו אונס, כגון שלא הניח תפילין קודם קריאת שמע ונזדמנו לו קודם תפילה, דיכול להפסיק ולהניחן כדי שיתפלל בתפילין, אבל לא יפסיק לברך על טלית ללובשו. עד כאן, ולזה הסכים הטור.
לשון ריא"ז: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק — שצריך לסמוך "אני ה' אלהיכם" ל"אמת ויציב", שנאמר: "וה' אלהים אמת". וכן נראה בעיניי שאינו מפסיק בין גאולה לתפילה, שלא אמרו להפסיק אלא בין הפרקים הללו. שליח ציבור שסיים קריאת שמע קודם הציבור והוצרך לומר "אני ה' אלהיכם" כשסיימו הציבור, אינו חוזר ואומר "אמת" אלא מתחיל ואומר "ויציב ונכון וקיים", עד כאן לשונו.
ג. כתב הרא"ש ז"ל: יש להסתפק אי בעי למימר: לא יפסיק כלל אפילו להשיב, דחמור מבאמצע הפרק, או דלמא מאי זקאמר "לא יפסיק" היינו כדין בין הפרקים, אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק. מיהו נראה, מהא דמפרש טעמא משום "וה' אלהים אמת", דלא יפסיק כלל, אלא אומר "אמת ויציב", ואחר כך יפסיק כמו באמצע הפרק, עד כאן לשונו.
ד. כתב הרא"ש: מכאן אומר רבינו תם דהלכה כרבי שמעון וכן כל האמוראים דלעיל, דסברי דאין אומרים פרשת ציצית בלילה. וכן משמע בשבת פרק במה מדליקין גבי רבי יהודה בר אלעאי, שהיו תלמידיו מחבין כנפי כסותם, מפני שלא היו להם ציצית בסדינן, דקאמר: ואינהו סבור משום כסות לילה. ומדנקט תלמודא האי טעמא, ושבק הני טעמי אחריני דמנחות, שמע מינה דאליבא דהלכתא נקט טעמא. וסוף לשונו: ואנן נהיגין לומר פרשת ציצית בלילה, דקאמר בגמרא, אמר רב יוסף: כמה הוי מעליא האי שמעתתא וכו', עיין שם, עד כאן.
ה. לשון ריא"ז: ואף על פי שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה, אומרים פרשת ציצית בקריאת שמע של ערבית מפני שיש בה יציאת מצרים, עד כאן לשונו.
א. כתב הרא"ש: יש ספרים שכתוב בהם, והני מילי לקריאת שמע, אבל לתפילה בעיא אהדורי וכו'. וגם רב אלפס כתב כן. ולא נמצאת גרסא זו בספרים ישנים, וגם רב אשי לא פירש כן. ונראה דלא גרסינן ליה, דכי היכי דלית ליה לאהדורי בעידן קריאת שמע משום דלא יעבור הזמן, הוא הדין לעניין תפילה, דמאי שנא הא מהא? אף על גב דקריאת שמע דאורייתא ותפילה דרבנן, עשו רבנן חיזוק כשל תורה. ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפילה משום נטילת ידיים, אלא כדי להתפלל בעשרה. וכן לקמן בפרק מי שמתו קאמר: בטלו נטילותא כרב חסדא, דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידנא דצלותא, ולא הזכיר קריאת שמע כלל, עד כאן לשונו.
ב. תוס' פליגי על זה, וכתבו שאין לו להעביר זמן התפילה כדי ליטול ידיו במים, ואם אין ידיו נקיות, יקנחם בעפר או בצרור. וכן לאחריו אינו צריך לחזור כלל כדי ליטלם, אפילו יש לו זמן. וכשיטלם לתפילה, אינו צריך לברך, אם לא שעשה צרכיו וקינח או הטיל מים ושפשף, עד כאן. וכן כתבגו הרא"ש וטור. ומוקמינן ההיא דאמרינן בפסחים ובחולין: "לתפילה ד' מילין", שרוצה לומר להתפלל בעשרה, שאם הוא הולך בדרך, והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בו בעשרה, צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה. וכתב הרא"ש ז"ל, דלא שנא לכלוך טיט, לא שנא הסיח דעתו מהם, בכל עניין סגי שינקה במידי דמנקי. ומיימוני כתב עדברי רבינו, וכן כתב רב עמרם, דאם הם לפניו עד ד' מילין והוא בדרך, ימתין להתפלל עד שיגיע למים, אפילו אם יעבור זמן התפילה.
לשון ריא"ז: ונראה בעיני שאף על פי ששעת תפילה עוברת, צריך לחזר אחר המים, ומוטב שיתפלל תפילה אחר זמנה, כמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו.
ג. לא השמיע לאזנו יצא — ובלבד שיוציא בשפתיו, אבל בהרהור שמהרהר בלבו אינו יוצא, דהרהור לאו כדבור דמי לצאת ידי קריאת שמע.
לשון ריא"ז: והוא שהוציא הדברים בשפתיו, כפי מה שביאר מורי זקני הרב, ונראה לי שאפילו אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו, עד כאן לשונו.
ד. כתב הרא"ש ז"ל: כתב ר"מ ז"ל, דאם לא קרא פרשיות על הסדר יצא, שהרי בתורה אינן כתובות על הסדר, אף על גב דתנן: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? לכתחילה סברוה לומר כן, אבל הסדר אינו מעכב. והא דקאמר רבי יהודה: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים.
ה. בירושלמי: שיכור מהו שיברך? אבא מר בר אבן אמר, חד חסיד שאל לאליהו: שיכור מהו שיברך? אמר ליה: "ואכלת ושבעת וברכת", אפילו מדומדם; פירוש, נרדם ואינו מיושב בדעתו. טור וסמ"ג.
ו. ירושלמי: צריך להפסיק בין "נשבע" ל"ה'" להטעים העין, שלא יהא נראה כה"א. וידגיש יו"ד ד"שמע ישראל" שלא תיבלע, וכן יו"ד של "והיו", דלא לישתמע והאו. וצריך ליזהר בכל אלף שאחר מ"ם להפסיק, כגון "ולמדתם אותם", שאם אינו מפסיק נראה כקורא "מותם". "ושמתם את", "וראיתם אותם", "וקשרתם אותם". ולא בקריאת שמע בלבד, אלא בפסוקי דזמרה ובתפילה, כגון "ספרו בגוים את כבודו", "שבחי ירושלים את", "וייראו העם את ה'". טור.
ז. לשון ריא"ז: ונראה בעיני שאם לא אמרו אין מחזירין אותו, עד כאן לשונו.
א. כתב הרא"ש ז"ל: הא דאמר דאינו יודע להיכן טעה חוזר לתחילת הפרק, היינו דווקא בשאינו יודע להיכן טעה; אבל אם ידע דאמר זה הפרק, ונזכר שדילג בפסוק אחד ותיבה אחת, אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך. והכי תניא בתוספתא דמכילתין: הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק אחר, לא יתחיל מראש הפרק, אלא יתחיל מאותו פסוק וגומרו, וכן בהלל, וכן במגילה, וכן בתפילה, עד כאן.
ב. כתב הרא"ש: הא לאו הכי, מצי להתפלל. ולא דמי להא דאמרינן לעיל: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל, דכיון דעולה באילן לעשות מלאכה, הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל, אלא שאין דעתו מיושבת עליו, עד כאן.
ג. מיימון וסמ"ג וטור מסכימים לדעת רבינו, והגהות מיימוניות ורבני צרפת אומרים דאין צריך להתבטל אלא עד קריאת פסוק ראשון.
לשון ריא"ז: במה דברים אמורים? בפרק ראשון של קריאת שמע; אבל בשאר פרקים מותר לעשות לו כל חפציו, וכך היא שיטת רבי יצחק. אבל מורי זקני הרב אומר שלא נאסר אלא (פרק) [פסוק] ראשון, שצריך בו כוונה. ושיטת רבינו יצחק עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות. עד כאן לשונו.
א. ומה שנוהגין להטות הראש מעלה ומטה ולארבע רוחות העולם, אין בזה משום רמיזה. טור.
ב. רב האי וגאונים סבירא להו דאסור לרחוץ בלילה הראשון אף אסטניס, וכן כל שבעת הימים. ולדברי התוספות וסמ"ג ואשר"י – מותר לרחוץ אף בלילה הראשון. ומיימוני הסכים לדעת רבנו. וכתב עוד רב האי: לאו כל האומר איסטניס אני שומעין לו; אבל ודאי אי מגליא מילתא דאית ביה האי מילתא, דאם אינו רוחץ בא לידי סכנה – רוחץ, דדמי לסכנה ורפואה, משום דאיסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיון איסטניס הוא, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, עד כאן.
כתב הרמב"ן: מה שכתב, "לא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו", יפה כיוון. אבל מה שכתב שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה, לאו סכנה ממש, אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך.
ירושלמי: מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה, מרחיצין. אמר רבי יוסי ברבי בון: מי שמתיר ברחיצה, עשה אותו כאכילה ושתיה. וכתב הרמב"ן: יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצין אותו קודם הבראה, לפי שעשו אותו כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה, מפני שצריכין להעביר מהם זוהמא, והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה, ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה. הלכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחיצה זו, אין ממחין בידם. טור.