המאור על הרי"ף/ברכות/פרק ב
מתני'. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא וכו' אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא — וכיון דסמך עלה הרי"ף ז"ל משום דההיא מסקנא דשמעתא, נדחו דברי רב חסדא ודברי רב מתנא, דהא מדמה שאר מצוות, כגון ברכת תרומה ומקרא מגילה, לקריאת שמע. דעד כאן לא שני ליה לרב חסדא [אלא] (ל)בין דאורייתא ל[ד]רבנן, בדאורייתא לא שני ליה. והא דתנן: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, מאחר דקיימא לן כרב יוסף, על כרחך אית ליה לשינויי הא כדאיתא והא כדאיתא, חרש לכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי, שוטה וקטן דיעבד נמי לא. ורבי יהודה מכשיר בקטן אפילו לכתחילה, ולית הלכתא כותיה.
רמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא, תנן: האומנין קורין וכו'. ומסקנא, לא קשיא, הא בפרק ראשון, הא בפרק שני. — האי פירוקא רב מארי הוא דפרק ליה לרבא, ולאו רבא קאמר ליה, ולא קשיא דרבא אדרבא כמו שכתב הרי"ף ז"ל, דרב מארי כרבי יוחנן סבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון, ורבא הא מפליג פליג עליה בפרקא ואמר דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון, ומפסוק ראשון ואילך פועלים עוסקין במלאכתן וקורין אליבא דרבא. וההוא פירוקא דבמסכת יומא בפרק ז' ימים דף י"ט: לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני, ואף על גב דאליבא דרב הוא דמפרקינן הכי, ורב לית [ליה] כוונה אלא בפסוק ראשון, אפילו הכי לרווחא דמילתא הוא דקא משנינן הכי, ומילתא פסיקתא להתירא נקיטא, דליכא בכולהו תנאי ואמוראי מאן דאית ליה קריאה וכוונה כי הדדי בפרק שני; אבל בפרק ראשון איכא פלוגתא. וכולהו טעמא משום כוונה הוא, ולאו משום דלא לישוו ליה עראי כדברי הרי"ף ז"ל. ולטעמיה איכא לאקשויי, מאי שנא בפרק ראשון דכתיב "ודברת בם", עשה אותם קבע? בפרק שני הא כתיב "לדבר בם". ואפילו למאן דדריש ליה: אגמרינהו לבנייכו כי היכי דניגרסינהו, אינו מוציאו מידי קבע, מדכתיב "בם"! אלא אידי ואידי לההיא דרשה דדרשינן: התם בדברי תורה כתיבי קראי, שיהא עוסק בם בקבע ולא לשוינהו עראי. ודיקא נמי מדקתני רישא: "ודברת בם", בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ואמר רבא עלה: השח שיחת חולין עובר בעשה, כלומר שאין לשוח אלא בדברי תורה, ועלה אמרינן: עשה אותם קבע. והא דכתבו רבוואתא דלא קיימא לן כרבן גמליאל, גדר הוא שגדרו, שלא יהא כל אדם מיקל לעצמו לומר: אני איני כשאר כל אדם; ואסמכוה אדאורייתא, דכתיב: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". וכן נמצא במדרש אגדה, וכולה אסמכתא בעלמא היא.