פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף ח ע"ב

הלכות רב אלפסעריכה

לקריאת שמעא, אבל לתפילה - בעי להדוריב. ועד כמה? עד פרסה. והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה - אפילו מיל אינו חוזר. ושמע מינה מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר.


מתניתין:עריכה

הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנוג, יצא - דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא. הקורא למפרעד, לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.


גמרא:עריכה

אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע, אבל בשאר מצוות - דברי הכל יצא. דתניא, לא יברך אדם ברכת המזון בליבוה, ואם בירך - יצא.

קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא - אמר רבי יאשיה: הלכה כדברי שניהם להקל, שאם לא השמיע לאוזנו - יצא, ואם לא דקדק באותיותיה - יצא. ודווקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא.

תני רב עובדיה קמיה דרבא: "וְלִמַדְתֶּם" - שיהא לימודך תם, כדי ליתן ריווח בין הדבקים. עני רבא בתריהו: כגון "בכל לבבך", "על לבבך", "בכל לבבכם", עשב בשדך", "ואבדתם מהרה", "על לבבכם", "הכנף פתיל", "אתכם מארץ".

ירושלמי. רבי לוי ורבי אייבו דמן חיפה, בשם רבי סיסי: צריך להתיז זיי"ן של "למען תזכרו". רבי יונה בשם רב חסדא אמר: צריך להתיז "כי לעולם חסדו".

גרסינן בפרק מקום שנהגו, בעניין "ששה דברים עשו אנשי יריחו" וכו' - "וכורכין את שמע". היכי עבוד? אמר רב יהודה: אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין. רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים "היום על לבבך" - דמשמע היום על לבבך, ולא למחר על לבבך. תנו רבנן: כיצד כורכין את שמע? אומרים "שמע" וגו' ולא היו מפסיקין - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים(א) "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן פזי: "ויקרא יעקב" וגו' "ראובן בכורי אתה" (בראשית מט) - ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא יש במיטתי פסול, כאברהם אֲבי אָבי, שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי, שיצא ממנו עשיו? אמרו לו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"; כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"ז. אמרי רבנן, היכי נעביד? נימריה? לא אמריה משה; לא נימריה? אמריה יעקב! התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רב יצחק דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי.

קרא וטעה יחזור למקום שטעה - תני תנא קמיה דרבי יוחנן: טעה בין פרק לפרק, ואינו יודע באיזה פרק טעה -

הגהות ושינויי גרסאותעריכה

הערה (א): [בדפוסים הישנים ליתא תיבת "שלא", ועל זה כתב הב"ח את הגהתו]. נ"ב, פירוש, שהיו אומרים בקול רם. ויש גרסא אחרת בגמרא שם, והוא "אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כתב ר"י, וזה לשון תוס': לא היו מפסיקים בין שמע ישראל – דמשמע שאומר לשם שישמע לישראל ויענם, עד כאן לשונו. ב"ח.


רש"י (ליקוטים)עריכה

שלא יהא עובר זמן תפילה. והני מילי בקריאת שמע, שזמנה קבוע.

מתני'. ולא דקדק באותיותיה — להפרידן, כמו שמפרש בגמרא.

גמ'. כדברי שניהם — רבי יהודה ורבי יוסי.

ליתן רווח בין הדבקים — כגון תיבות המדובקות זו לזו אם אינם מפרידן, כשהתיבה שניה היא מתחלת באות שהתיבה שלפניה היא נגמרת בה, אז הוא קורא אותם שתי אותיות כאחת, אם אינו מתעסק(ג) ליתן רווח ביניהם, כגון "בכל לבבך", "על לבבכם", "ונתתי עשב בשדך" וכי האי גוונא.

צריך להתיז למען תזכרו — שלא יהא נשמע כמו תשכרו, על מנת לקבל שכר.

צריך להתיז כי לעולם חסדו — דלא לישתמע כל עולם. וכן צריך להתיז ס' של "חסדו".

וכורכין את שמע — כלומר מדביקין, ולא היו מפסיקין בין "אחד" לבין "ואהבת", וצריך להאריך ב"אחד" כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים לדברים אחרים, דפסוק שני לשון צוואה הוא.

רבי יהודה אומר מפסיקין היו — אלא שהיו שותקין ולא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

קץ הימין — שיחזור ימינו שהשיב אחור מפני אויב.

ציקי קדירה — עיסה שמכסין בה את הקדירה, שתהא שואבת הזוהמא.

חוזר לראש — לתחילת הפרק, וכגון שיודע שבזה הפרק טעה ודילג, ואינו יודע באיזה מקום טעה.

בין פרק לפרק — שיודע שגמר פרשה וצריך להתחיל אחרת, ואינו


הערות והגהותעריכה

הערה (ג): נ"ב מתכוין, ותיבת מתעסק נמחק. ב"ח.


שיטת ריב"בעריכה

בעידן קריאת שמע — שזמנה קבוע, פן יעבור הזמן; אבל לתפילה, דכל יומא זמנה הוא, צריך למהדר אמיא.

מתני'. ולא דקדק באותיותיה — לחתכן בשפתיו יפה.

גמ'. ליתן ריוח בין הדבקים — תיבות המדובקות זו לזו, כגון הני דמפרש רבא, שאם אינו מפריד בין זו לזו, קורא האחת ומניח השנייה. ומצאתי כתוב בשם רב האי גאון ז"ל: אם לא נתן ריוח בין הדבקים, יצא, דהא אם לא דקדק באותיותיה יצא.

ולא היו מפסיקין — בין "אחד" ל"ואהבת", וצריך להאריך ב"אחד" ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, והם היו כורכין, שלא היו מפסיקין.

רבא אמר מפסיקין היו — בין "אחד" ל"ואהבת", אלא שהיו תוכפין "היום" ל"על לבבך", דמשמע היום על לבבך.

רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד — ו"היו כורכין", שהיו מוסיפין עם הקריאה דבר אחר.

שמע ישראל — לאביהם היו אומרין.

לימריה — להאי ברוך שם כבוד מלכותו בקריאת שמע.

יש לה צער — צער גופה מפני התאוה.

פיסקא. קרא


תלמיד רבנו יונהעריכה

הסעודה. ובדקנו בנוסחאות המדוייקות ומצאנו שלא היו גורסין כל זה, וגם לא היו גורסין "בעידן צלותא", אלא הכי קא גרסי: לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא, והני מילי2 בעידן קריאת שמע(ד), דמשמע שלא בא להשמיענו אלא דין הזמן בלבד, שאחר שיגיע הזמן לא יחזור בעבור המים לא לתפילה ולא לקריאת שמע. וטעם הראשונים שהיו אומרים לקריאת שמע אינו חוזר ולתפילה חוזר, משום דסברי דכיוון דקריאת שמע מדאורייתא ותפילה מדרבנן, החמירו בה שמא יעבור הזמן. ופסק זה אינו נכון, מהטעמים שכתבנו. מפי מורי הרב נר"ו.

מתני'. הקורא את שמע וכו'. קרא ולא דקדק באותיותיה — אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים, שזה דבר אחר הוא שהוסיף רבא ואמר אחר כך. אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגוש הרפה. ויזהר בקריאת האותיות שלא תיבלע אות בחברתה, שלא יאמר "וחרף" במקום "וחרה אף". וכתב ר"מ ז"ל, שאפילו כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכל זה.

הקורא למפרע לא יצא — פירוש למפרע, שקורא הפסוקים למפרע, כגון שאמר בתחילה "וכתבתם" וקורא עד "שמע". וכתב ר"מ ז"ל, שאם לא קרא הפרשיות על הסדר – יצא, שהרי בתורה אינם כתובים על הסדר. ומקשינן עלה מדתנן (ברכות יג א): למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים, דמשמע דצריך לומר פרשת שמע תחילה. ואומר מורי הרב נר"ו שזו אינה קושיא, דהתם קאמר שהתקינו לכתחילה כן מזה הטעם, והכא מיירי בדיעבד. ומה שאמר: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, זה כשקורא הפרשיות על הסדר, דכיון שיש לו להזכיר "אני ה' אלהיכם", ויש לו להזכיר מיד "אמת", אין לו להפסיק בינתיים; אבל כשקורא בעניין שאינו דבוק זה עם זה, לא חיישינן להכי.

גמ'. לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא — האי דאמרינן "בלבו", לא במחשבה לבד קאמר, דוודאי בהרהור לא יצא, דהא קיימא לן (ברכות כ ב) דהרהור לאו כדיבור דמי. אלא רוצה לומר אף על פי שלא השמיע לאוזנו, כיוון שחתך בשפתיו יצא. ואומר מורי הרב נר"ו, שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה, שאין ידיו נקיות, או שעומד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מטתו נקיה, ואינו יכול לבטא בשפתיים התפילה, יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב בה; ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה. דאמרינן הכי במדרש (תהלים מזמור ה): "אמרי האזינה ה'", אמר דוד: רבונו של עולם! בשעה שאני יכול לדבר, "אמרי האזינה"; ובשעה שאיני יכול לדבר, "בינה הגיגי". ו"הגיגי" רוצה לומר המחשבה, שאם היה רוצה לומר דבור, אפילו לבשר ודם אין לומר "בינה" בדבר ששומע; אלא מתוך שאינו אלא במחשבה, אמר לשון "בינה". וכן נראה מהפסוק שאמר: "בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני" (תהלים לט ד), דמשמע שהדבור דבר אחד, והמחשבה דבר אחר.

הלכה כדברי שניהם להקל — שאם לא השמיע לאזנו, יצא. כיון דמסקנא הוא שאפילו בקריאת שמע יצא, לא היה צריך להביא למעלה הרי"ף ז"ל מחלוקת בקריאת שמע. אבל בשאר מצוות, דברי הכל יצא. ואפשר דלאשמעינן דבברכת המזון, אף על פי שלא השמיע לאזנו יצא, כתב דברי רב יוסף.

כדי ליתן ריוח בין הדבקים וכו' — בספרים המדוייקים לא גריס 3 וזכרתם, תזכרו ועשיתם, מפני שהם נחים, ואף על פי שלא יתן ריוח כלל ביניהם, אין האות נבלעת בתוך חברתה בשעת קריאתה.

אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין — כלומר, שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה, כמו שאנו נוהגין היום, שעיקר מצות קריאת שמע הוא לקרותה עם הטעמים שלה.

(רבא) [רבי יהודה] אמר מפסיקין היו — כלומר, אומרים היו "שמע ישראל" בנחת, אלא הכריכה היתה שהיו כורכים "שמע" עם "ואהבת", ולא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ורש"י ז"ל מפרש בעניין אחר, דמאי דאמר רבי מאיר שלא היו מפסיקין, רוצה לומר שלא היו מפסיקין כלל בין "אחד" ובין "ואהבת", שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וגם לא היו מאריכין בדלי"ת.

ורבי יהודה אמר מפסיקין היו — כלומר, מאריכין היו בדלי"ת, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וקשה על זה, שלא היה לו לומר לשון "מפסיקין" אלא "מאריכין היו". אלא ודאי הפירוש הראשון עיקר. מפי מורי הרב נר"ו.

התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי — רוצה לומר, שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש, ואחר כך יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה. וכן נוהגים היום בהרבה מקומות, ומנהג יפה הוא, אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ, שירגילו עצמם לדבר בינתיים.

שהריחה ציקי


הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה 2: אמיא בעידן קריאת שמע, ותיבות "והני מילי" נמחק. מא"י.

הערה (ד): ותפילה. ב"ח.

הערה 3: אותו. מא"י.


המאור הקטןעריכה

מתני'. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא וכו' אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא — וכיון דסמך עלה הרי"ף ז"ל משום דההיא מסקנא דשמעתא, נדחו דברי רב חסדא ודברי רב מתנא, דהא מדמה שאר מצוות, כגון ברכת תרומה ומקרא מגילה, לקריאת שמע. דעד כאן לא שני ליה לרב חסדא [אלא] (ל)בין דאורייתא ל[ד]רבנן, בדאורייתא לא שני ליה. והא דתנן: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, מאחר דקיימא לן כרב יוסף, על כרחך אית ליה לשינויי הא כדאיתא והא כדאיתא, חרש לכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי, שוטה וקטן דיעבד נמי לא. ורבי יהודה מכשיר בקטן אפילו לכתחילה, ולית הלכתא כותיה.


השגות הראב"דעריכה

משום דההיא מסקנא וכו' — אמר אברהם: מה זה הסמך שסמך זה? ועל הרב ז"ל אנו תמהים, מה צורך היה לו לכתוב דברי רב יוסף כלל? והלא אף בקריאת שמע הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, וכדברי שניהם להקל. אפשר כי להוציא מלישנא קמא דרב יוסף כתב הרב ז"ל. אבל סמכו של זה אינו כלום.

שלטי הגבוריםעריכה

הערה א: כתב הרא"ש: יש ספרים שכתוב בהם, והני מילי לקריאת שמע, אבל לתפילה בעיא אהדורי וכו'. וגם רב אלפס כתב כן. ולא נמצאת גרסא זו בספרים ישנים, וגם רב אשי לא פירש כן. ונראה דלא גרסינן ליה, דכי היכי דלית ליה לאהדורי בעידן קריאת שמע משום דלא יעבור הזמן, הוא הדין לעניין תפילה, דמאי שנא הא מהא? אף על גב דקריאת שמע דאורייתא ותפילה דרבנן, עשו רבנן חיזוק כשל תורה. ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפילה משום נטילת ידיים, אלא כדי להתפלל בעשרה. וכן לקמן בפרק מי שמתו קאמר: בטלו נטילותא כרב חסדא, דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידנא דצלותא, ולא הזכיר קריאת שמע כלל, עד כאן לשונו.

הערה ב: תוס' פליגי על זה, וכתבו שאין לו להעביר זמן התפילה כדי ליטול ידיו במים, ואם אין ידיו נקיות, יקנחם בעפר או בצרור. וכן לאחריו אינו צריך לחזור כלל כדי ליטלם, אפילו יש לו זמן. וכשיטלם לתפילה, אינו צריך לברך, אם לא שעשה צרכיו וקינח או הטיל מים ושפשף, עד כאן. וכן כתבגו הרא"ש וטור. ומוקמינן ההיא דאמרינן בפסחים ובחולין: "לתפילה ד' מילין", שרוצה לומר להתפלל בעשרה, שאם הוא הולך בדרך, והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בו בעשרה, צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה. וכתב הרא"ש ז"ל, דלא שנא לכלוך טיט, לא שנא הסיח דעתו מהם, בכל עניין סגי שינקה במידי דמנקי. ומיימוני כתב עדברי רבינו, וכן כתב רב עמרם, דאם הם לפניו עד ד' מילין והוא בדרך, ימתין להתפלל עד שיגיע למים, אפילו אם יעבור זמן התפילה.

לשון ריא"ז: ונראה בעיני שאף על פי ששעת תפילה עוברת, צריך לחזר אחר המים, ומוטב שיתפלל תפילה אחר זמנה, כמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו.

הערה ג: לא השמיע לאזנו יצא — ובלבד שיוציא בשפתיו, אבל בהרהור שמהרהר בלבו אינו יוצא, דהרהור לאו כדבור דמי לצאת ידי קריאת שמע.

לשון ריא"ז: והוא שהוציא הדברים בשפתיו, כפי מה שביאר מורי זקני הרב, ונראה לי שאפילו אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו, עד כאן לשונו.

הערה ד: כתב הרא"ש ז"ל: כתב ר"מ ז"ל, דאם לא קרא פרשיות על הסדר יצא, שהרי בתורה אינן כתובות על הסדר, אף על גב דתנן: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? לכתחילה סברוה לומר כן, אבל הסדר אינו מעכב. והא דקאמר רבי יהודה: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים.

הערה ה: בירושלמי: שיכור מהו שיברך? אבא מר בר אבן אמר, חד חסיד שאל לאליהו: שיכור מהו שיברך? אמר ליה: "ואכלת ושבעת וברכת", אפילו מדומדם; פירוש, נרדם ואינו מיושב בדעתו. טור וסמ"ג.

הערה ו: ירושלמי: צריך להפסיק בין "נשבע" ל"ה'" להטעים העין, שלא יהא נראה כה"א. וידגיש יו"ד ד"שמע ישראל" שלא תיבלע, וכן יו"ד של "והיו", דלא לישתמע והאו. וצריך ליזהר בכל אלף שאחר מ"ם להפסיק, כגון "ולמדתם אותם", שאם אינו מפסיק נראה כקורא "מותם". "ושמתם את", "וראיתם אותם", "וקשרתם אותם". ולא בקריאת שמע בלבד, אלא בפסוקי דזמרה ובתפילה, כגון "ספרו בגוים את כבודו", "שבחי ירושלים את", "וייראו העם את ה'". טור.

הערה ז: לשון ריא"ז: ונראה בעיני שאם לא אמרו אין מחזירין אותו, עד כאן לשונו.