רבינו שמשון על תרומות ח

<< · רבינו שמשון · על תרומות · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

האשה שהיתה אוכלת בתרומה. כגון בת ישראל לכהן:

מת בעליך או גרשך. בירושלמי (הל' א) פריך מת בעליך ניחא אבל גרשך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה ואי דעבדא שליח לקבלה התנן בפר' התקבל (דף סה.) אמרה התקבל לי גטי אסורה לאכול בתרומה מיד ומשני כרבנן או כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה רבי אלעזר אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תיפתר שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני והיה לו להביא בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים ופריך ולא ר' אלעזר דתנן רבי אליעזר אוסר מיד משנה בפרק התקבל (שם) ושני ולא מודי רבי אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת תרומה עד שמגיע גט לאותו מקום אמר ר' חנינא מכיון שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה:

אמרו לו מת רבך. וירשו בן בתו ישראל:

שהוא בן גרושה. וחלל הוא ואסור בתרומה כזר:

רבי אליעזר מחייב קרן וחומש. אכולהו קאי:

רבי יהושע פוטר. משום דטעה בדבר מצוה ובשילהי ארבעה אחין (דף לד.) מוקי לה בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול:

רבי יהושע מכשיר. בפ"ג דקידושין (דף סו:) בן גרושה עבודתו כשרה מדכתיב (במדבר, כה) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת בין זרע כשר בין זרע פסול אבוה דשמואל אמר מהכא (דברים, לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפי' חללים שבו פעל ידיו תרצה עוד דריש מדכתיב (דברים, כה) הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל. ובעל מום עבודתו פסולה דכתיב (במדבר, כה) את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ובפ"ב דזבחים (דף טו) דבעל מום עבודתו מחוללת דכתיב (ויקרא, כא) מום בו ולא יחלל ושמא אצטריך דקדושין דלא ידוע בשעת עבודה שהוא בעל מום כדאמר בההוא פירקא (יח.) גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא עבודה דזר חייב עליה מיתה והני מילי עבודה דמעכבא כפרה:

ירושלמי (שם) רב חנה שאל לחבריא מניין לאוכל ברשות שפטור מה בין סבור שהוא חולין ונמצאת תרומה מה בין סבור שהוא ישראל ונמצא כהן אמרו לו מהוריית בית דין אמר לון עוד צריכא מה בין סבור חול ונמצא שבת שחייב מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים שפטור אמרו לו משוחט ברשות אמר לון עוד צריכא לי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא שהיתר שפטור לא אגבוניה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא (ויקרא, ד) השב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש על רבי יוסי לגבון אמר להון למה לא אמריתו ליה או הודע אליו חטאתו והביא אמרין ליה הוא קשיתה והוא קיימה ר' יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד מג' מדרשות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (דברים, כו) וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה מקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה אמר רב ופועל ידיו תרצה (דברים, לג) כל שהוא מזרע לוי עבודתו כשירה וחשיב התם מילי טובא בין רב לרבי יוחנן פירוש סבור שהוא חולין ונמצא תרומה משלם קרן וחומש סבור שהוא כהן ונמצא בן גרושה פטור מיבעיא ליה מאי שנא זה מזה אמרו לו מהוריית בית דין כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב"ד מה בין סבור פסח ושחטו בי"ד שחל להיות בשבת ונמצא שלמים שפטור [מה בין סבר שהוא חול ועשה מלאכה שחייב] אמרו לו משוחט ברשות כלומר לפי שסבור לשחוט בשבת ברשות וטועה בדבר מצוה הוא כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף עב.) מה בין סבור שהוא איסור ונמצא היתר שפטור ואע"פ שגם הוא חוטא כדאמרינן בסוף קדושין (דף פא:) שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וצריך כפרה ודריש ליה מדכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר, לו) שמדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין לא אגבוניה לא השיבו דבר נמלכין אנן נחזי אנן ונתייעץ אם נוכל למצוא טעם:

משנה ב

וכולן. עבד או אשה ובן גרושה וחלוצה ופלוגתא היא בירושלמי (שם) דאיכא מאן דאמר דרבי אליעזר לא קאי אלא אעבד ואשה דמעיקרא חזו ועל כורחין מתניתין הכי סברא:

נטמאת. ותרומה טהורה אסורה לך או נטמאת הטהורה ואסורה אפילו טהור ובטומאה שאירע לאחר שהכניס התרומה בפיו איירי:

טמאה היתה. השתא איירי בטומאה שאירע מקודם וכן תרומ' הית' טמאה קודם דומיא דטבל:

ופשפש שטעם פשפש מפרש בפ הרואה כתם (נח:) מנא ידע והוא מצוי במשכב כדאמר לגבי כתם דתולה בו:

הרי זה יפלוט. אע"פ שמאבד אוכלי תרומה:

ירושלמי (הל' ב) מה פליגין בעבד ואשה אבל בשאר רבי אליעזר מודי אמר רב שמואל בר יצחק מתניתין אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא ניפדו ולית רבי אליעזר פליג מה טעם דר"א משום דהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משום דהתחיל בהיתר אלא שהיה רבי אליעזר אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביום הכפורים ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשין פי' ר' נתן פליג אמתנית' ולא מפליג בין התחיל באיסור להתחיל בהיתר אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין:

משנה ג

מן הגנה לחצר. ומשנכנס לחצר מתחייב דחצר קובעת וכן חשכה ליל שבת דשבת קובעת כדאי' בסוף המביא כדי יין (דף לד:):

ר"א אומר יגמור. דאין שבת וחצר קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם ענבים לדריכה קיימי [ומסיק שם] אומר ר' נתן לא כשאמר ר"א יגמור בחצר (יגמור) אלא חוץ לחצר ולא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת ולא דמיא לההיא דתינוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עישרו למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עישרו דהתם לאכילת שבת ייחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה בשבת ומיהו בריש פרק ב' דמעשרות א"ר יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקט שלא לאכילת שבת וקדשה עליהם שבת ובפ' ד' דמעשרות (מ"ב) כתבתיה וצריך לומר דלא אמרו יגמור למוצאי שבת אלא מפני שהתחיל בהיתר:

משנה ד

ישפך. ולא חיישינן שמאבד את התרומה, דבלאו הכי אסור מפני הנחש ששתה, ואף לזילוף לא חזי:

ממקום קרוב. ואמרינן בירושלמי (הל' ג) איזה הוא מקום קרוב אמר ר"ש מאוזן חבית ולפיה, ופריך התם ולא חמי ליה, א"ר חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשיער. עוד אמרינן התם לעיל ניתנה רשות לארץ ליבקע מפניו. ובפ"ק דחולין (דף י.) איתא כמה מקום קרוב, א"ר יצחק בר יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה, ופריך והא חזי ליה, אלא ישתה ויחזור לחורו:

משנה ה

המרה. ארס וניכר במועטין אבל לא במרובין:

בכלים כל שהן. רבי יוסי גזר בכלים מועטין אטו מרובין:

ובקרקעות מ' סאה. דלא קשי ליה גילוי כיון שהן כל כך מרובין, תדע דכל מקוה מגולה היא. ובמעין כל זמן שמושך אין בו משום גילוי כדאמר בירושלמי:

משנה ו

ניקורי תאנים וענבים. חיישינן שמא ניקרם נחש:

כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכל הקשואים אבל בדבר יבש חותך מקום הניקור והשאר מותר:

נשיכת נחש. בהמה שנשכתה נחש ונשחטה ונמצאת כשרה:

משנה ז

משמרת שמסננין בה יין אע"ג דלמטה מכוסה אסורה משום עליונה שהארס עובר דרך המשמרת ור' נחמיה מתיר שהארס צף:

משנה ח

שנולד בה ספק טומאה. בפ"ק דפסחים (דף טו עמוד א ד"ה שנולד) פירש בקונטרס כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע וקשה דאי ברשות הרבים ספקו טהור ואי ברה"י ספקו טמא וי"מ כגון שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על פי חבית וספק נגע ספק לא נגע כל שכן דקשה טפי דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו ברשות היחיד ספקו טהור ואין לפרש כההיא דתנן (פ"ה משנה ג דטהרות) גבי ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ועשה טהרות דאם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוה אנאכלו ראשונות דשניות טהורות ומתני' מדאורייתא פליגי ובבכורות פרק כל הפסולים (דף לג:) מפרש טעמייהו מקראי וצריך לומר כגון ב' חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיעי בהי מינייהו דשתיהן תלויות מדאורייתא דאע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא מדאורייתא אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממה נפשך חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש ב' נזירין (דף נז.) שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה:

התורפה יניחנה במקום המוצנע. עדיין מוזהר על שמירתם ובפרק כל פסולי המוקדשין מפרש טעמייהו:

אל יחדש בה דבר. אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה תורפה אם במקום מוצנע מוצנע:

משנה ט

בגת העליונה. מיי"ט בלע"ז:

תחתונה בור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו:

טמאה חולין טמאין יש בה וראויין לימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע וטמא ואסורה באכילה אפילו לכהן ונפקא לן בפ' הערל דתרומה טמאה בעשה מדכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור (דברים, טו) לזה ולא לאחר:

מודה רבי אליעזר ורבי יהושע. אע"פ שנחלקו באין יכול שוין בזה:

שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה. שיכול לחזור אחר כלים טהורים קודם שתרד לתוך הטמאה ויקבל ממנה רביעית הלוג יציל ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו ואע"פ שבתוך כך ירד ממנה ויפסידם לא מטמאינן לתרומה משום הפסד חולין:

ואם לאו. שלא ימצא כלים טהורים סוף סוף לטומאה אזלי בזה איפליגו ר"א ור' יהושע וגרסינן בפסחים בפ"ק בשני מקומות (דף טו. ודף כ:) ר"א אומר אל יטמאנה ביד [ור' יהושע אומר אף יטמאנו ביד] והיינו הא דתני סיפא דמתני' על זו ועל זו א"ר יהושע לא זו שאנו מוזהרין אלא שהגמרא מקצר בלשון דתני ר' יהושע אומר אף יטמאנה ביד ודוקא משום הפסד חולין שרי ר' יהושע ולגבי שמן נמי איכא הפסד תרומה ונקט נמי גבי שמן שנשפכה ולא נקט כמו ביין משום דבשמן כי האי גוונא מודה כדתניא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין מודין רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה בטהרה יציל ואם לאו תרד ותטמא ולא יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק ולא חשו להפסד מועט וביין נמי לא נחלקו אלא בדאיכא פחות ממאה חולין אבל איכא ק' חולין אל יטמאנה ביד דליכא הפסד:

משנה י

( ראה פירוש רבינו למשנה הקודמת )

משנה יא

על זו. שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכ' לאיבוד א"ר יהושע שאינו מוזהר דתרומתי כתיב ואותה שמוזהר עליה כיצד היה עובר דקאמר ר' יהושע יניחנה לפניו על הסלע ואל יטמאנה ביד אי נמי אל יגרום טומאה לאחרות:

משנה יב

תנו לנו אחת מכם ונטמאנה. רוצים לאונסה לבוא עליה:

יטמאו כולן ולא תיטמא. בירושלמי (הל' ד) מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרים:

ירושלמי (שם) תני סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגע בהם נכרי ואמר להן תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו ואל ימסרו להם נפש אחת מושראל ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה ומייתי עובדא בחד דתבעיה מלכא וערק לגבי ר' יהושע ב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהבי להו והוה רגיל אליהו דמתגלי ליה ושוב לא אתגלי ליה וצם כמה צומין ואיתגלי ליה ואמר לו למסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה אני עשיתי א"ל והוא משנת החסידים: