רבינו שמשון על תרומות ט

<< · רבינו שמשון · על תרומות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

יופך יהפך ויחרוש בה כדי שלא תגדל והכי מפרש בירושלמי (הל' א) יופך דלא חליפין קנסו בו שתבטל שדהו על גבי תרומה כלומר דלא חליפין שלא יחליף עוד גידולים דקנסו חכמים שתהא שדה בטלה ובורה ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו שעבר מן הזרע ואע"פ ששגג בו החמירו בו במה שלא נזהר והחמירו בו יותר ממזיד דקתני מזיד יקיים והיינו טעמא משום דנקרא שם תרומה על השדה היה נראה כמאבד את התרומה ואמרינן בירושלמי (שם) רבי שמואל בר אבדימי בעי מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי ומסיק דאם אחרים מכירין שיודעין שתרומה זרע לא כל הימנו לומר מזיד הייתי ואם לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

ואם הביא שליש. אפילו שוגג יקיים משום דאסור לאבד תרומה:

ובפשתן במזיד יופך. אמרו בירושלמי (שם) קנסו בו שלא יהנה בקיסמין והיינו טעמא משום דעיקר פשתן משום קיסמין ולא משום זרע דסתם זרע לא הוי לאכילה כדתנן בפרק המוכר פירות (דף צג.) ואין נחשב שם תרומה על השדה ואפילו מזיד:

משנה ב

בדמי תרומה. דגידולי תרומה תרומה ואסור לזרים (אפילו התורם חולין ושרי):

א"כ. דחיישינן בזרים דלמא אתי למיכל בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא אתי למיכל:

ירושלמי (שם) תני אשת עם הארץ טוחנת עם אשת חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחן שהיא מחזקת טהורה ממנה וכדברי ר"ט אפילו בזמן שהיא טמאה לא תטחן שמא תשכח ותתן לתוך פיה פירוש בתבואה של חבר איירי דבזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטהורה לא תטחון שלא תטמא תבואה של חבר אבל בזמן שמחזקת עצמה בטמאה לא חיישינן ור"ט חייש שמא תשכח כמו במתני' ומדקתני בהך ברייתא שהיא מחזקת טהורה משמע דאיירי בתבואה של חבר כדפרשינן ולא כפירוש הקונטרס דפ"ק דחולין (דף ו:) דמוקי לה בתבואה של עם הארץ:

משנה ג

וחייב במעשרות. מעשר ראשון ומעשר שני והוא הדין בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנין אף לזרים כדי למוכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני לה:

החובט במקלות בידי אדם משובח ולא ידוש בבהמה משום לא תחסום ומוקמינן לה בגידולי תרומה:

כפיפות כעין כלי קופה העשוי מצורי דקל כמו כפיפה מצרית (בפ"ב מ"א דסוטה):

משנה ד

גידולי תרומה תרומה מדרבנן מי"ח דבר הן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה ואתו בה לידי תקלה והקשה במגילת סתרים מהא דתניא [בתוספתא] בפ"ק דטהרות דגידולי תרומה חולין ודחק לתרץ דאיירי התם לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה וחייב בתרומות ומעשרות כדתנן לעיל (משנה ב) ועל חנם דחק דהתם איירי לענין טומאה וטהרה שהגידולים כחולין ואין בהן שלישי ולעיל פרק ששי בירושלמי (הל' א) משמע כפירושו דאמר ר' זירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהם חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים א"ר יוסי ואנן תנינן תרויהון תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר דתנן אין משלמין תרומה אלא חולין מתוקנים ונעשין תרומה אלא שגידוליהן חולין דתנן גידולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר דתנן וחייבין בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים אלא שאסורה לזרים דתנן עניי ישראל מוכרין שלהם בדמי תרומה והדמים שלהן ומ"מ אמת הוא כדפרשינן לענין ראשון ושני מדתני בטהרות ובירוש' נמי לכל דבר ומה שיכול לדקדק מן המשנה מדקדק והא דתנן בפרק ב' דבכורים (משנה ב) דמעשר שני ובכורים גידוליהן אסורים לאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה מה שאין כן בתרומה בפסחים (דף לד.) לא כיוונו יפה דאין ענינם לכאן ופירוש כמו שפירשנו במקומה:

וגידולי גדולין חולין. אם חזר וזרע גידולי תרומה מה שגדל מהן חולין ובירושלמי (פרקין הל' ב) תני בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין:

ומעשר ראשון. דלא ניטלה ממנו תרומת מעשר:

גידוליהן חולין. בירושלמי (שם) מפרש טעמא דכולהו הטבל שרובו חולין ומעשר ראשון שרובו חולין וספיחי שביעית שאינן מצוין ותרומת חוצה לארץ שאינה מצויה והמדומע שרובו חולין והבכורין שאינה מצויה והוה מצי למימר תרומת חוצה לארץ שיכול לבטלה ברוב כדאמר בפרק עד כמה (דף כז.) ומיהו לא שריא בהכי לזרים אלא לכהן בימי טומאה:

מדומע קרי לה לתרומה שנפלה לפחות מק' והא דלא חשיב בכורים מצוים לפי שאינם נוהגים אלא בז' מינין:

גידולי הקדש ומעשר שני חולין. כגון שזרע סאה מהן והוסיף כמה סאין א"צ לפרושי אלא סאה אחת:

ופודה אותם בזמן זרעם בירושלמי (שם) א"ר אבהו בשם ר' יוחנן פודה כל האוצר בדמי אותה סאה והדר מסיק הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה אלא בדבר שזרעו כלה נפדה בשער שהוא עומד בו בדבר שאין זרעו כלה נפדה בשער הראשון הקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר:

משנה ה

לגנה. שדה שנזרעו ערוגות ויש ק' ערוגות של תרומה ואחת של חולין ולא ידיע הי דחולין ובתוספתא (פ"ח) תני ק' לוג משמע דלגנה לשון לוג שזרעו ק' לוגין של תרומה ולוג א' של חולין ובערוך פי' לשון לגון:

בדבר שזרעו כלה. כגון חטים הכל מותר:

אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' מאה של חולין וא' של תרומה ולא ידיע הי מינייהו הכל אסור דאע"ג דתרומה עולה בק"א הכא דזרען אין הקרקע עולה והכי תניא בתוספתא (שם) אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה בק"א תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש רבי יהודה אומר אף יתכוין לתלוש ויעלה בק"א:

משנה ו

הטבל שנתמרח בכרי בדבר שאין זרעו כלה גידוליו אסורין באכילת עראי אפילו קודם מירוח כאילו נתמרח:

גידולי גידולים אסורים בירושלמי (שם) א"ר יעקב בר אידי בשם רבי יונתן עד ג' גרנות אסורות גורן הרביעי מותרת ר' שמואל בר אבדימא בעא קומי ר' מנא בתרומה עד כמה אמר לו עשו גורן רביעי כגורן ראשון מה ראשון דבר שזרעו כלה בתרומה אסור בטבל מותר אף בגורן הרביעי בדבר שאינו כלה בתרומה אסור ובטבל מותר משמע דגורן חמישי אפילו בתרומה מותר:

השום כשעורה חשוב דבר שאין זרעו כלה אבל פחות מכשעורה הוי כדבר שזרעו כלה:

משנה ז

אע"פ שפירותיו טבל. שטבל היו כשזרען ואמרינן דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתניא בסוף הנודר מן הירק (דף נח:) אלו הן חסיות הלוף השום והבצלים אפילו הכי אוכל מהן עראי וכמאן דאמר במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) מירוח הנכרי פוטר דלמאן דאמר אינו פוטר מדאורייתא אפי' אכילת עראי אסורה אבל למאן דאמר פוטר ולא מיחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת עראי לא גזור ואפילו גזור כיון דשתלם פקע לה טבלא מינה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה ואפילו למאן דאמר כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במירוח ישראל דחייב מדאורייתא:

שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב וכרשין שנטמאו ושתלן:

טהורין מלטמא. אחר שחיברו בקרקע ביטלן מתורת אוכל ואם תאמר הא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף יז:) דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהה לה גביה ואתי בה לידי תקלה ואכתי כיון דטהרו משהי לה גביה לאו פירכא היא דחולין דמיהן יקרים מן התרומה דחולין חזו לזרים ולטמאים ותרומה לא חזיא אלא לכהן טהור ואפילו היו נותנין לו תרומה במתנה לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה דאיכא פסידא טובא:

ואסורה לאכול. בפ' כל שעה (דף לד:) פריך וכי מאחר דטהורה אמאי אסורה מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה:

שיגום. מלשון גוממו מעם הארץ דפרק הספינה (דף פ:) שיחתוך ממנו כל הראוי לאכילה ובירושלמי (שם) א"ר אבהו א"ר יוחנן כיני מתני' עד שיגום וישנה וכל מה שגדל אח"כ מותר: