רבינו שמשון על כלים יז

<< · רבינו שמשון · על כלים · יז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

שיעורין כרימונים. בניקבו כמוציא רימון מיירי כדמוכח בפ' ואלו קשרים (דף קיב:):

במה שהן. כמו שמפרש והולך:

באגודות של ירק. אם לא יפול מן הנקב:

כולן כרימונים. אתא לאשמועי' דמאן תנא קמא ר' יהושע א"נ איכא בינייהו של גננים ושל בלנים דת"ק דוקא דבעלי בתים קאמר ומיהו משמע דר"א אתא לפלוגי אתנא קמא בכולהו דבכלי בעלי בתים הוא:

משנה ב

של שתי. דק משל ערב כדמוכח בפרק המפלת (דף כה:) גבי יצירת הוולד ובפרק אע"פ (דף סד:) גבי מה היא עושה לו כו':

אע"פ שמקבלת. לשון אע"פ אין מתיישב בכל משנה זו דאי הוה תני טהורה הוה ניחא אבל השתא דתני טמאה הוה ליה למימר כיון דמקבלת וכן בבית קערות ובבית הרעי טמאה דמקיימין אותה כיון דחזיא לפקעיות של ערב וכן כולם:

מפני שהן מקיימין אותן. לא יתכן לישבו לר"ג (מטה) (צ"ל דמטהר) אלא אדרבנן קאי. תניא בתוספ' [ב"מ פ"ו] (עי' בחולין קלח. איזה שינויי' בנוסחא) חמת חדשה אע"פ שמקבלת רימונים טהורה תפרה ונקרצה שיעורה ברימונין ר"א אומר בפקעיות של שתי מארבע במנה שהוא מ' בסלע. פי' מנה גדול של מ' סלעים יש בו ארבע פקעיות נמצא לפקיעה אחת עשר סלעים ושמא זה הוא שיעור מלאכה דגליל דתנן בפרק אע"פ (שם) מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל:

משנה ג

פיפיירות. הוא כלי פאפיר דתניא בתוספ' [שם] שהוא כלי של מין זמורות כדפרישית לעיל בפ' ט"ז ואחר שנפחתו שוליהן הכניס קנים ממטה למעלה לחזק השוליים:

גפיים. שגפפו סביב ובערוך פי' גפיים אזני הכלי ויש אומרים לולאות ולקמן בתוספתא בפרק כרים שנפחתו משמע דאזני הכלי וגפיים הכל אחד:

להנטל בגפיים. דכשאוחז בגפיים אין עיקר הכלי עולה עמו: תניא בתוספ' [שם] הסל והשחלים של גמלים ופיפיארות שעשאן מתחילתן מקבלים רימונים טמאים רבי שמעון אומר פיפיארות שאינה יכולה לינטל בגפיים ולצאת בפתח טהורה:

משנה ד

שלשה אחוזים. לכאורה משמע דמוציא רימון דכל דוכתא לאו רימון אחד דוקא אלא שלשה אחוזים שדרכן כך להיגדל ולהיתלש ביחד אבל קשה בפרק אלו קשרים (דף קיב:) דבעי חזקיה ניקב במוציא רימון וסתמו וחזר וניקב במוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון הוה ליה למימר ניקב במוציא רימון וסתמו וחזר וניקב במוציא רימון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רימונים ואם נפרש דלעולם בחד רימון משערים אלא רימון הגדל יחידי או שנים שנים גדולים יותר מדאי והגדלים ד' ד' קטנים יותר מדאי לה"ק דבאותם הגדלים ג' ג' משערינן לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני בה באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני ונראה לפרש דכשניקב במוציא רימון אכתי חזי לרימונים דכשהכלי מלא רימונים מתוך שדוחקין זה את זה אין טפלים ממנו אלא א"כ רחב כשלשה ונקט אחוזים משום דלא תימא כשלשה זה אצל זה דהיינו ארכו כשלשה רימונים ורחבו כרימון אחד אלא כשלשה אחוזין דהיינו דקיימי כחצובה כשלשה רגלי קנקן. ובכל דוכתא דלא מזכיר אלא רימון אחד לפי שטעם הכשירו תלוי בזה שהרימון נופל מן הכלי ומשום דלא מזכיר בשום דוכתא אלא כמוציא רימון לשון יחיד נקט חזקיה בבעיא שלו ניקב כמוציא זית:

שיטול ויהלך. מתוך נענוע של נטילה והילוך נופל טפי. וכן מתוך הפשלת קופה לאחוריו:

שאין יכולין לקבל רמונים. שהן קטנים דכולהו אין מחזיק רימון. רובע הקב שיעורו ברובו בס"פ המצניע גבי ה' מדות בכלי חרס משמע דלא שיערו זוטרי ברובן אלא לענין צ"פ אבל לענין טומאה בזיתים הני מילי בכלי חרס אבל הכא בכלי עץ דר"מ דאמר הכא ברובו ובמוציא רימון מודה בכלי חרס כמוציא זית כדתנן לעיל בפ"ג:

נפרצו. היינו בדופנותיהן:

נגממו. בשפתותיהן בפיו של כלי ולא הוי כמו חוטין החיצונות שנפגמו או נגממו וכמו גוממו עם השופי דפרק ג"ה (דף צב:) ויש ליישבו לצד זה:

תניא בתוספ' [ב"מ פ"ו] ושאר כל הכלים שאין יכולין לקבל זיתים כמו השפופרת והשנגון שיעורן ברובן דברי ר"מ רבי אלעזר בר ר"ש אומר בתבלין נפרצו שיעורן בתבלין נגממו שיעורן בכל שהו:

משנה ה

ולמה הוזכרו רמוני באדן. מאחר דלא משערינן בהן את הכלים. שיהו מקדשין כל שהן דתנן בפרק בתרא דערלה גבי חבילי תלתן של כלאי הכרם שנתערבו ר"מ אומר כולם ידלקו שהיה ר' [מאיר] אומר את שדרכו להמנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד רבי עקיבא אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך ורימוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם כלומר כל אלו מקדשין בכל שהן אפילו אחד באלף ואע"ג דר"מ לא מני להו אלא רבנן מ"מ גם ר"מ מודה דשאר רימונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות בין לרבי יוחנן דאמר את שדרכו שנינו בין לריש לקיש דאמר כל שדרכו שנינו בס"פ הערל (דף פא:) ובריש פרק התערובת (דף עב:) ובריש ביצה (דף ג:):

לשער בו את הכלים. קסבר דמוציא רימון בכלים ברימוני באדן משערינן:

א"ר יהודה לא הוזכרו רימוני באדן כו'. אבל לענין קידוש אין חילוק בין רימוני באדן לשאר רימונים ועל כרחין לר' יהודה מקדשין כולהו דהא רבי יהודה הוא תנא דליטרא קציעות דאמר כל שדרכו להמנות מקדש בריש פרק התערובת (דף עג.) וכל שכן רימוני באדן דאפילו את שדרכו חשיבי וא"כ לרבי יהודה שאר רימונים נמי מקדשין. וקשה אמאי מקדשין הא שאר רימונים אפילו כל שדרכו לא חשיבי כמו שהוכחתי מתוך דברי רבי מאיר וצ"ל דפליגי בהכי דר"מ לא חשיב שאר רימונים כל שדרכו ורבי יהודה חשיב להו כל שדרכו. ומיהו עוד קשה דרבי יהודה אדרבי יהודה הא אכתי הוזכרו רימוני באדן לאסור ספק ספקא דתניא בפרק התערובת (דף עד.) רבי יהודה אומר רימוני באדן אוסרין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא אסורין וי"ל דרימוני באדן לאו דוקא ולא נקט רימוני באדן אלא משום ר"ש דפליג עליה דאפילו ברימוני באדן שרי ספק ספיקא ואי לאו מתני' דהכא משום ההיא דליטרא קציעות לא הייתי צריך לדחוק כן דהוה מצי למימר דרימוני באדן דנקט לאו משום אוסרין בכל שהן אלא משום מריבוא לריבוא:

באדן שם מקום וכן גבע שם מקום:

חצירי. כמו (במדבר יא) את החציר ואת הבצלים:

שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום. ולא כשאר פירות הנלקחין מעם הארץ ומתעשרין דמאי דהני ודאי לא מיעשרי כדמפרש בתוספתא משום דרימוני באדן וחצירי גבע אינם אלא מבין הכותים דבמקומן קא גדלי וכותאי ודאי לא מעשרי מה דמזבני לאחריני דלא חיישי אלפני עור אע"פ דלנפשייהו עשורי קא מעשרי כראוי:

תניא בתוספ' [שם] אמר רבי יהודה לא הוזכרו רימוני באדן וחצירי גבע של בין הכותים אלא שמתעשרין ודאי בכל מקום:

משנה ו

כביצה שאמרו. גבי טומאת אוכלין: ונותן לתוך המים. ממלא כוס מים ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות וחולק המים היוצאין וחלק אחד הוא שיעור ביצה:

תניא בתוספ' [ב"מ פ"ו] רבי יהודה אומר מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ומביא כוס מלא מים ומביאין אוכלין שאינן בולעין ונותנן לתוכו עד שיחזרו המים לכמות שהן וחוזרין וחולקין. פירוש אחרי כן מוציא הביצים מן הכוס ונותן במקומן אוכלין שאינן בולעין כעין בטנים ושקדים עד שיתמלא הכוס מן המים וחולקין אותן אוכלין וחציין הוא שיעור ביצה:

משנה ז

כגרוגרת שאמרו. להוצאת שבת ולעירובי חצירות:

משנה ח

כזית שאמרו. רוב שיעורים בכזית:

אגורי. בפרק כיצד מברכין (דף לט.) אמרינן למה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו:

כשעורה שאמרו. עצם כשעורה:

כעדשה שאמרו. מן השרץ:

מביאין את הטומאה. על אדם הנושאן:

בעובי המרדע. כדמפרש בפרק קמא דשבת (דף טז:) ועובי המרדע הוא אצבע ושליש אצבע דאיכא השתא בהיקיפו טפח דכל שיש בהיקיפו טפח יש ברחבו שלשה טפחים וגזרו על היקיפו משום עביו והא דתני' בתוספתא דשיעור עובי המרדע שתי אצבעות ושיעור היקיפו טפח. טפח משש טפחים באמה אצבע מארבע אצבעות בטפח זרת האמורה בתורה וחצי אמה של לשכה ואי זו היא אמה בינונית זו אמה של ששה טפחים ובמסכת בכורות פרק על אלו מומין (דף לט:) קאמרינן למאי הלכתא תניא אצבע א' מארבעה בטפח:

משנה ט

האמה שאמרו. לענין מילי טובא משערינן באמות כגון מעביר ד' אמות ברה"ר ואלפים אמה דתחום שבת ולענין סוכה וכלאים באמה בינונית היא אמה בת שש ואיכא אמה בת חמשה קטנה גדולה בת ו' ואצבע הילכך בת ששה היא הבינונית כך מפורש במסכת מנחות פ' שתי הלחם (דף צז.) ובפ"ק דעירובין (דף ג:) פליגי אביי ורבא דאביי אמר אמת סוכה ואמת מבוי באמה בת חמשה אמת כלאים באמת ששה ורבא אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה אלא הללו שוחקות והללו עצבות ולבסוף מסיק תנאי היא:

שתי אמות. של שתי מקלות שבהם מודדין האמות והם אמה על אמה:

בשושן הבירה. חדר אחד בנוי על שער המזרחי של העזרה ומצוייר בתבנית שושן הבירה כדי שתהא אימת מלכות עליהם:

של משה. בת ששה טפחים:

נוטלין בקטנה. שהיה גזבר מתנה לאומנים כך וכך אמות תעשו בנין לבדק הבית בכך וכך דמים באמה של משה ומחזירין לו למדת אמה היתירה עליה אצבע כדי שיוסיפו על תנאם משלהם ולא יפחתו ונמצאו נהנין מן ההקדש יותר ממה שעשו ובאין לידי מעילה ובפרק שתי הלחם (דף צח.) מפרש למה שתים חד לכספא ודהבא כשמתנים עם צורפי זהב לעשות טבלא בת ה' אמות או עשר אמות כשל משה ומחזירין לו מדה היתרה עליה חצי אצבע ולא באותה שיתירה אצבע לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך:

משנה י

בינוניות. היא בת ששה:

חוץ ממזבח הזהב. שהוא אמה על אמה:

והקרן. של מזבח העולה והתם מפרש מה הוא יסוד וסובב:

רבי יהודה אומר. בפ' שתי הלחם (דף צז:) מפרש אמת הבנין כגון חומת הבית ומזבח העולה אמת כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב:

תניא בתוספ' [שם] ר"מ אומר כל מדות שאמרו חכמים בכרם כגון חורבן הכרם ומחול הכרם ופיסקי עריס מותר האפיפיורות כולן באמה של ה' טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה של ששה טפחים שנאמר ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח שיהא למזבח ב' מדות יכול יהו כולם באמה של ה' טפחים ת"ל באמות אמה אמה וטופח באמה שהיא יתירה על חבירתה טפח. פי' חורבן הכרם הוא קרחת הכרם דפ"ק דעירובין (דף ג:) וכולן שנינו בהם אמות ופ"ד דכלאים קרחת הכרם ב"ה אומרים ט"ז אמה ותנן פ"ו דכלאים פסקי עריס שמונה אמות ועוד דבפרק ו' דכלאים תנן מותר אפיפיורות ואין שיעורם במשנה מפורש אבל בירושלמי מפרש מותר אפיפיורות שש טפחים ושמא ר"מ היה שונה אמה:

משנה יא

במדה. לפי שיש מדברית וירושלמית וצפורית ושל מדבר קטנה משל כולן:

מדת הלח. הין וחצי הין:

לפי מה שהוא. בין קטן בין גדול:

קומץ המנחה. כדכתיב (ויקרא ב) וקמץ (צ"ל משם) ממנו מלא קומצו:

וחופן הקטרת ביום הכפורים. כדכתיב (שם טז) ומלא חפניו קטרת סמים דקה:

כמלא לוגמיו. אם שתה ביום הכפורים חייב כדתנן פרק בתרא דיומא (דף עג:) ולפי לוגמיו דשותה משערינן:

מזון שתי סעודות לעירוב. פ' בכל מערבין (דף ל:) לימא מתני' סומכוס היא דאמר מידי דחזי ליה בעינן דתנן אין מערבין לישראל בתרומה אלא בחולין ואמרינן נמי התם לימא פליגא אדרשב"א דאמר מערבין לחולה ולזקן לפי מזונו לרעבתן בבינונית ומסיק תרגמא הא דקאמר לפי מה שהוא אדם בזקן וחולה ולקולא ולאו לרעבתן לחומרא דבטלה דעתו:

מתכוונים להקל. ר"מ סבר בשבת אכיל איניש טפי דבסים תבשיליה ואמר (עירובין דף פב:) אמרי אינשי רווחא לבסומי שכיח ור' יהודה סבר כיון דבשבת סעיד איניש שלש סעודות אינו מרבה לאכול כל כך בכל סעודה. ובפ' כיצד משתתפין (שם) מפרש שיעורא דרבי מאיר ורבי יהודה ויתכן דכל הני תנאי פליגי את"ק דברייתא וקיימי אפילו אחולה וזקן וכולהו משערינן בבינוני ולת"ק חולה וזקן לפי מזונו:

משלש לקב. דהיינו תשעה סעודות לקב:

מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון מן הנחתום בנמכרין ארבע סאין בסלע ולפי חשבון זה חצי קב הוי ב' סעודות דשש מעות כסף דינר ומעה שני פודיונים נמצא דינר י"ב פונדיונים והסלע ד' דינרין נמצא סלע מ"ח פונדיונים וסאה ששת קבים נמצא לד' סאין כ"ד קבין הוו מ"ח חצאי קבין חצי קב בפונדיון אבל בפרק כיצד משתתפין (שם) מסקינן צא מהן מעה לחנוני והוי רביע הקב בפונדיון ולרבי יוחנן בן ברוקא ח' סעודות בקב:

משנה יב

מלא תרווד רקב. שאמרו ישנו מעיקרי אצבעותיו ולמעלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מלא חפניו ומפרש התם מלא פיסת יד ומלא קשרי אצבעותיו חד שיעורא הוא:

כגריס הקלקי. במסכת נגעים פ"ו תנן מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ד' שערות נמצאו ל"ו שערות:

כותבת הגסה. פליגי בה פרק בתרא דיומא (דף עט:) אי יתירה מכביצה אי פחותה מכביצה:

נודות היין והשמן. שניקבו איירי בכמה שיעור הנקבים:

כפיקה גדולה. פרק הלוקח (דף כב.) אמר ר' יוחנן ג' פיקות שמעתי אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה והכא לא מיירי בהנהו דשלהם קתני:

שלא נעשה בידי אדם. מפרש באהלות פי"ג ומייתי לה פ' הישן (דף כ:) אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת והתם קתני חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו כמלא מקדח:

תניא בתוספ' [ב"מ פ"ז] ואיזוהי פיקה גדולה שלהן הנכנס דרך פיהן בד"א מלמטה אבל מן הצד הרי אלו טמאים מפני שהן מקבלים טומאה מן הנקב ולמטה תחלתן אין מקבלים טומאה עד שינפח ויגם ואם נגממו שיעורן במשהו ור"ש אומר נודות שיעורן במשקין: עוד תניא בתוספ' [שם] אגרוף שאמרו ר' טרפון אומר פושט ראשי אצבעותיו ומראה ר"ע אומר קופץ אצבעותיו ומראה רבי יהודה אומר מניח אצבעו על גודלו כופל חוזר ומוריד ר' יוסי אומר ישנו בראש כרים גדולין של ציפורי אחרים אומרים משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערים עד שלא בא בן בטיח:

שנעשה בידי אדם. שעשאו אדם לפנים [להכניס] אורה:

נירונית. מטבע של נירון קיסר:

משנה יג

כל שבים טהור. בת"כ ממעט לה דאם עשה מהן כלים לא מקבלין טומאה:

כלב המים. כל מה שיש ביבשה יש בים וחית הים ובהמת הים אין אחד מהם בורח ליבשה כשרוצים לצודם רק הכלב לבדו הילכך הוי בכלל בהמות היבשה ואם עשה מהם כלים מקבל טומאה: תניא בת"כ פ' ויהי ביום השמיני או עור יכול אפי' עורות של ים יהו טמאים והדין הוא טימא בנגעים וטימא בשרצים מה בנגעים פטר בהם עורות של ים אף שרצים פטר בהם עורות של ים וק"ו ומה נגעים שטימא בהן שתי וערב פטר בהם עורות של ים שרצים שלא טימא בהם שתי וערב אינו דין שלא יטמא בהן עורות של ים לא אם אמרת בנגעים שלא טמא בהם צבועים תאמר בשרצים שטמא בהם צבועין הואיל וטימא בהן צבועין יטמא בהם עורות של ים ת"ל בגד מה בגד מיוחד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת"ל או עור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפילו חוט ואפילו משיחה:

משנה יד

יש במה שנברא ביום א' טומאה. בעושה כלים מן הנבראים באלו הימים מיירי דאי במינים עצמן שהן טמאין כעין הארץ שנבראת ביום א' ואיכא ארץ העמים ובשאר ימים נבלות וטרפות אם כן בחמישי איכא נמי נבלת עוף טהור בבית הבליעה אלא בעושה מהם כלי איירי דאינן טמאים דארץ נבראת ביום א' וכלי חרס העשויה ממנה טמא:

בשני. נברא רקיע ואין בו טומאה בג' נבראו אילנות ודשאים וכלי עץ מקבלי טומאה בד' נתלו המאורות ואין בהם טומאה בה' דגים ועופות ואם עשה מהם כלים טהורים כדדריש בת"כ ובפ"ק דחולין (דף כה:) אם כן מה ת"ל עזים פרט לעופות וה"ה דגים והא דאיצטריך למעוטי עופות ודגים מוהבגד משום דעור סתמא כתיב והוה אמינא בכל עור קאמר רחמנא:

חוץ מכנף העוז (וביצת נעמית). עוף הוא ששמו עזניה ורגילים היו לעשות כלים מכנף אותו העוף:

וביצת נעמית המצופה. אם צפה אותה מקבלת טומאה:

כל שנברא ביום ששי טמא. חיות ובהמות שרצים ואדם אם עשה כלי מעורותיהם ומעצמותיהם מקבלים טומאה: תניא בתוספ' [שם] העושה כלים מעצמות העופות טהורין חיבר להן מן הגדל בארץ אפילו חוט ואפילו משיחה דבר המקבל טומאה טמא חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים להחמיר שכל הכנפים שמקבלות (טומאה) טמאות ושאינם מקבלות (טומאה) טהורות ביצת תרנגולת המצופה טמאה לפי שאינה אלא כמעמיד שאינה ראויה בפני עצמה אלא ע"י ציפוי המעמידה:

משנה טו

מ"מ. אפילו מעצמות הדג ומעורו וכן משמע לכאורה ואי אפשר לומר מדאורייתא דהא מקרא דעור או שק אימעיט כדדריש בת"כ וקרא בכל הכלים מיירי ואין לומר דמדרבנן מקבלי טומאה דהא תנן לעיל בפ"י עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת ועל כרחך במקבלין איירי דאי בפשוטין אפילו דיבשה נמי דהא תנן לעיל בפרק ט"ו כלי עור וכלי עצם פשוטיהן טהורים אלא אסיפא קאי אפילו מעור שלא נעבד ומן הנייר:

מעור המצה. דלא קמיח ולא מליח ולא עפיץ כדאמרינן פרק המוציא (דף עט.) גבי שלש עורות הן של מצה ושל חיפה ושל דיפתרא וברייתא דת"כ דלעיל דמסיים בה הכי יכול אף עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ת"ל בכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה וכיון שעשה מהם כיס הרי עשה מהם מלאכה כי ההיא דהרמון והאלון דמייתי לה בסמוך:

שיש להם מעשה. כגון חקקום למוד בהן עפר:

ואין להן מחשבה. כגון אם מצאום חקוקים וחשבו למוד בהן עפר (צ"ל אין יורדין) והיו יורדין לידי טומאה במחשבה. תניא בתוספ' [שם] העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון והאגוז היבשים שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טמאים:

משנה טז

קנה מאזנים. עושין אותו חלול ומניח בחללו כסף חי וכששוקלין יטו הקנה מעט והולך הכסף לכף אחר דבר הנשקל ומכביד ומרמין בו בני אדם:

והמחק. בסוף המוכר את הספינה (דף סט:) תניא אין עושין המחק לא של דלעת מפני שהוא מקיל ורע למוכר ולא של מתכת מפני שהוא מכביד ורע ללוקח והרמאי עושה אותו חלול וכשהוא מוכר מכניס בו מתכת וכשהוא קונה הוא מוציאו:

האסל. מוט שנושאין בו בכתף וכשיש פועלין מרובין ובעל הבית טרוד בפועלים אחר שקיבל שכרו נותנו בבית קיבול של מוט וחוזר ותובע שכרו שנית ואומר לבעל הבית לא קיבלתי שכרי וכשמחפשים אותו אין נותנין לב לחפש שם:

קנה של עני. כשטורח אצל בעל הבית בבית הבד גונב שמן ונותן לתוכו:

מקל שיש בו בית קיבול מזוזה ומרגלית. יש שעושין כן לגנוב בו את המכס:

אוי לי אם אומר. שמא ילמדו הרמאין ממני:

אוי לי אם לא אומר. שמא יאמרו אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו ומתוך כך יבאו לרמות יותר ובפרק המוכר את הספינה (שם) מסיק דאמרה ומהאי קרא אמרה דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

משנה יז

תחתית הצורפין. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית ונותנין בו גרוטאות של כסף וזהב אבל של נפחים אין עשויה לקבל:

משחזת. של עץ שמשחיז בה את הסכין ועושין לה בית קיבול שמן שמטפחים המשחזת להשחיז את הסכין כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים:

פנקס. שיש לחנוני ולשולחני פנקס חקוק וממלאין החקק בשעוה וכותבין בו:

מחצלת הקש. זנבות השבלים שעושין מהן מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת וכן מפקועות דהיינו דלעת מדברית כמו שמפורש בפרק במה מדליקין (דף כד:) שמן פקועות שעושין שמן מזרע דלועים ובערוך פי' אבטיחים קטנים:

רבי עקיבא מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר. כי האי גוונא פליגי בפרק במה אשה (דף סו.) ופירש"י ז"ל שם דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפרש כן דטומאת מחצלת משום דחשיב דעביד ליה לשכיבה ומשמע בסוף פ"ק דסוכה (דף יט.) דטמא מדרס אפילו מידי דלאו עץ ואפילו מפץ של שיפה ושל גמי אמרינן בפרק ר"ע (דף פד.) דטמא מדרס ואפילו כיפת שאור שייחדה לישיבה מטמא מדרס כדמוכח בפרק העור והרוטב (דף קכט.) ובסנדל נמי דהיינו מדרס פליגי התם בסנדל של סיידין והוא אינו של קש כדמוכח בתוספתא דקתני סנדל של סיידין ר"ע מטמאו אשה חולצת בו ומתני' תנן בעדיות (פ"ב מ"ח) סנדל ונרא' דפליגי אי חשיב דבר מעמיד או לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדקתני לעיל בתוספתא:

מחצלת של קנים ושל חלף טהורה. גבי סיכוך בסוף פ"ק דסוכה (דף כ.) גרסינן של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ונראה דחילת וחלף הכל אחד הוא ושמא היינו חילפא גילא דפרק לולב הגזול (דף לד.):

טהורה. אבל אם עשאה לשכיבה טמאה כדתנן בסוף פ"ק דסוכה (דף יט:) אלא מיירי שעשאה לסיכוך א"נ בגדולה דסתמא לסיכוך:

בכל הני משניות דוקניות גרסי' הככיי וכן בערוך ופי' קליפות שבקנה המפסיקות בין הפקק בפנים: תניא בתוספ' [ב"מ פ"ז] מפני מה תחתית של צורפי זהבים טמאה מפני שמכניס בה גרוטאות ושל נפחים הרי זו טהורה ואם התקינה להיות מכניס לתוכה גרוטאות הכל מודים שהיא טמאה. משחזת שיש בה בית קבול שמן והפנקס שיש בה בית קיבול שעוה כולן אין טמא אלא המשמש את הצורך. מחצלת מאימתי מקבלת טומאה משיחסום ויקנב ר' יהודה אומר משיקשור ראשי המדרס שלה היו דבלולים יוצאים הימנה כל שכדרך המדנים טמאה כל שלא כדרך המדנים טהורה שפופרת הקנה מאימתי מקבלת טומאה משיחסום ויקנב רבי יהודה אומר משיוציא הככיי שבתוכה הקרן מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה רשב"ג אומר משיוציא הזכר מתוכה. הקירוייה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה רשב"ג אומר משיוציא המעיין מתוכה: וכולן שמצאן חתוכין ומנוקבין טמאין. מצא גולמיהן טהורים בידוע שאינם כלים. פי' משיחסום ויקנב לעיל פי"ו [מ"ב]. פי' מדנים מלשון (איוב לח) התקשר מעדנות כימה וכמו ראשי מדרס דפ"ק דסוכה (דף יג:). דבלולים כעין הנהו דפ' הישן (דף כב.). קירוייה דלעת. מעיין הוא הפנימי שלה כמו מעי אבטיח דפ' ג' דמסכת (צ"ל עדיות) פאה: