רבינו גרשום על הש"ס/תמורה/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמר רב יהודה הכי קתני מתניתין הכל ממירין מתפיסין בתמורה. הכל שאמרו תהא זו תחת זו נתפס זה תחת זה וזהו פירוש הכל ממירין ולא משמע דממירין לכתחילה ואהכי קתני ולא שאדם רשאי להמיר [כלומר אע"ג דהכל מתפיסין לא שאדם רשאי להמיר] לכתחילה:
הכל לאיתויי כלומר מאי שייר דלא תנא:
[לאיתויי יורש דמימר:
מקיש ר' יהודה תחלת הקדש דהיינו תמורה שעכשו מכניסה להא תמורה תחילה בהקדש לסוף הקדש דהיינו סמיכה דתיכף לה שחיטה דהיינו סוף הקדש דכשהוא שוחטה מיכליא הקדש ומה סוף הקדש יורש אינו סומך דכתיב על ראש קרבנו ולא קרבן אביו הכי נמי אין מימר ואמר לי ר' דאף במסכ' נזיר [דף לא.] משמע תחילת הקדש הזבח עצמו וסוף הקדש משמע תמורתו. והיינו טעמא דהתם לא מיירי בסמיכה והכא מיירי בסמיכה משמע כדאמרן. ואלא רבנן דסברי דיורש סומך הא כת' קרבנו דמשמע למעוטי כלומר קרבנו ולא קרבן אביו סברי רבנן תלתא קרבנו כתיבי בסמיכה גבי שלמים ולא קרבן אביו סברי רבנן עובד כוכבים דאין קרבן עובד כוכבים טעון סמיכה ולא קרבן חבירו דאין אדם סומך על קרבן חבירו]:
כל בעלי חוברין לסמיכה. שאם הקריבו שנים או שלשה קרבן אחד כולן סומכין עליו דלכל חד קרינן ליה קרבנו וסבירא ליה דיורש סומך דקרבן אביו דמי כמו קרבנו של יורש:
ור' יהודה כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה. אייתר ליה חד קרבנו למעוטי יורש:
ואיתימא לעולם אית ליה. לרבויי כל בעלי חוברין ומהיכא יליף ליה הא קא משוי חד קרבנו למעוטי יורש וחד למעוטי קרבן עובד כוכבים וחד למעוטי קרבן חבירו. לא ר' יהודה קרבן חבירו וקרבן עובד כוכבים מחד קרא נפקא ליה דתרוייהו אינן שלו אייתר ליה חד לרבויי כל בעלי חוברין:
מה סופינו לרבות את האשה. כלומר מהכא נלמד שסופינו לרבות את האשה שעושה תמורה ת"ל המר ימיר ריבה. [ורבנן נפקא להון אשה מואם המר מוי"ו דמאם דמיותר דלא צריך למיכתבי:
הני מילי דהשוה הכתוב אשה לאיש בעונש (דלא) דשוה בכל בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דלאו שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור כו'. ל"א ס"ד הני מילי דהשוה אשה לאיש בלאו שיש בו מעשה אבל מימר דלאו מעשה הוא אלא דיבור אימא לא תילקי קמ"ל:
שלא הגיע לעונת נדרים. לי"ב שנים דנדריו נבדקין:
מופלא שיודע לשם מי נודר דמצי למימר איש כי ידור נדר בערכך מה ת"ל כי יפליא כו']. מדאקדושי מקדיש מופלא הסמוך לאיש דנודר היינו מקדיש:
דתניא איש איש. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם לרבות עובדי כוכבים:
קדשי עובדי כוכבים. זבחים שהעובדי כוכבים מקדישין לא נהנין ולא מועלין מפרש לקמן:
ואין מביאין עליהם נסכים.[1] משמע הכא להאי לישנא שהעובדי כוכבים אין מביאין על קרבנן נסכים משלהן (והא דאמרינן) והא דתנן במס' שקלים עובד כוכבים ששילח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קריבין משלו היינו תקנת' דרבנן דז' דברים התקינו ב"ד וזה אחד מהם ולא מדאורייתא ולהאי לישנא דכתב ואין מביאין נסכים בפני עצמן היינו דאין מתנדבין להביא נסכין (בפני עצמן) בלא זבח אבל קרבנם טעון נסכים (בין) או משלהן (בין) או משל צבור דנפיק[2] מלכל נדריהם כדמפרש בפרק ואלו מנחות:
[בכולן להחמיר. דמועלין בהן וחייבין משום פגול כו'] אבל בקדשי בדק הבית מועלין. דקדשי ה' נינהו [ולרמי בר חמא דקא בעי לה קסבר מהכא לא תפשוט דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים לא קא מיבעיא ליה. דודאי אין עושין תמורה כי קא מבעיא ליה הקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל לפטור חובתו של ישראל בתר מקדיש אזלינן ומקדיש עובד כוכבים הוא ואין עושה תמורה או בתר מתכפר דישראל הוא אזלינן ועושה תמורה:
מקדיש מוסיף חומש כשהוא גואל הקדשו:
ומתכפר עושה תמורה. אלמא בתר מתכפר אזלינן:
טובת הנאה שלו. שיכול לקבל מישראל חבירו זוז או סלע כדי ליתנה לבן בתו כהן:
ורמי בר חמא. קא סבר מיהא לא תפשוט דההוא דקאמר רבי אבהו א"ר יוחנן דמתכפר עושה תמורה משום דקא אתי האי מתכפר מכח ישראל דקרבן דידיה עביד תמורה כלומר דהקדיש ישראל להתכפר ישראל. אבל הקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל דלא הוה מתחלה ועד סוף ברשות ההוא מתכפר מי מצי עביד מתכפר תמורה אי לא תיקו:
לא מועלין. בהן מדאורייתא אפילו הכי (כי) לא נהנין מהן מדרבנן:
ל"א איתקש תמורת בהמה למעשר בהמה. דכתיב גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וכתיב בתמורת בהמה לא יחליפנו ולא ימיר אותו ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן כדאמר בפרק מעשר בהמה עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:
מ"ט לה' כתיב ביה. דכתיב לכל נדריהם אשר יקריבו לה' הלכך מועלין:
ומקלל את חבירו בשם. הקדש. וכן המקדים תרומה לבכורים לא במפריש קא מיירי דהיינו מעשה שהקדיש תרומה אלא כגון שנתן עיניו בצד זה לשם תרומה. אימא לא ינקה כלל אפי' ב"ד:
אשכחן שבועת שוא. דלקי שבועת שוא היינו נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב או נשבע אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד:
משום דהוה התראת ספק. שכשמתרין בו היזהר שתאכלנה היום הוא אומר כן אעשה כשאהיה פנוי ועדיין יש שהות הרבה ביום ואם עבר היום ולא אכלה יכול לומר שכחתיה דכל התראה שאינה בשעת מעשה כגון זו הוי התראת ספק ולא שמה התראה שיכול לומר שכחתי ההתראה:
אלא א"ר אבהו תהא. דלקי על שבועת שקר דאמר שבועה שאכלתי ולא אכל או שבועה שלא אכלתי ואכל קודם השבועה וההוא דקודם השבועה לא הוה מעשה:
ומאי שנא. באוכל ולא אוכל דאמרת כיון דלית ביה מעשה לא לקי ומ"ש באכלתי ולא אכלתי דאמרת אע"ג דלית ביה מעשה לקי:
בפירוש ריבתה תורה. שבועת שקר דכתיב לשוא לשוא תרי זימני הלכך בעינן שקר דומה [לשבועת] שוא (דשוא לשעבר שנשבע בחנם) [מה שוא לשעבר שנשבעין לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' (היינו באכלתי ולא אכלתי) ] ומכזב על מה שעבר שהוא יודע לשעבר שאינו כן אף שקר נמי בעינן לשעבר היינו אכלתי ולא אכלתי [דלשעבר הוא:
אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה:
אבל אכלתי ולא אכלתי לא מייתי קרבן אלא לקי:
אבל אכלתי ולא אכלתי מייתי קרבן ולקי:
ורישא לא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן אלא למעוטי אוכל ולא אכל. מקרבן:
ומאי שנא. דהאי ממעט]:
משום דקאי בלהבא. בשבועה שלא אוכל ממעט להבא שבועה שאוכל ולא אכל אבל אכלתי דלשעבר הוא לא ממעט אלא לקי (עליה) וכדר' אבהו:
[משום דבדבורו עשה מעשה. שמקדיש בהמת חולין. ליראה את השם קס"ד דהאי ליראה את השם היינו שתירא אותו שלא תקלל בו חבירו וכתיב ביה הפלאה דהיינו מלקות:
אימא האי ליראה את השם אינו מקלל את חבירו בשם אלא שתירא אותו שלא תהא נשבע בשמו אפילו באמת]:
אימא האי שבועת ה' תהיה בין שניהם לאו שיהא מותר לכתחילה לישבע באמת אלא משום הכי צריך שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ואימא ומוטב שיפיס דעתו בממון ולא בשבועה ואם לא רצה ממון אלא שבועה ישבע לו כדי להפיס דעתו אבל ילקה על (שבועתו של) [שבועה] אמת ואימא להכי הוא דאתא ליראה את השם ולא למקלל חברו בשם:
ההוא לא מצית אמרת. דעל שבועת אמת ילקה דהא כתיב קרא אחרינא דשרי דכתיב ובשמו תשבע אימא ההוא ובשמו תשבע דשרי לאישתבע לא שרי אלא לדבר מצוה משום לזרוזי נפשיה וכדרב גידל אמר רב:
הא כתב קרא אחרינא ובשמו תשבע דתרי זימני כתיב ובשמו תשבע [חד לכדרב גידל] וחד למישרי אפילו שבועת אמת דעלמא ואייתר ליה ליראה את (ה') למקלל חברו בשם:
ל"א ההוא דרב גידל מן ובו תדבק נפקא [אלא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינים דמותרת דנפקא מן שבועת ה' תניהו ענין לשבועה דעלמא לאו דדיינין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא מן ובו תדבק תניהו ענין לשבועת אמת[3] דחול ליראה את השם כו']:
ואימא האי ליראה לחייב למוציא שם [שמים] לבטלה הוא דאתא ולא למקלל:
האי לא מצית אמרת דמי גרע מקלל את חברו בשם ממי שמוציא שם שמים לבטלה דהא מקלל (את חבירו) בשם תרי איסורי עביד דמוציא שם לבטלה לקלל את חברו ועוד שמקלל חבירו ודאי לא גרע (ממוציא שם שמים) [אלא חמיר] (אנן הכי מצינו למימר) אנן הכי קא קשיא לן דנימא מוציא שם שמים לבטלה תיסגי ליה במלקות דנימא דלהכי כתיב והפלא. אבל מקלל את חברו בשם לא תיסגי ליה במלקות דתרתי עביד:
לא מצית אמרת דלא תיסגי ליה במלקות דהא כתב לא תקלל חרש. אלמא דליתיה אלא בלאו והאי והפלא לחייבו במלקות אתא:
איבעית אימא. ודאי מסתבר דהאי ליראה במקלל את חברו בשם קאי:
דבשלמא מקלל את חברו בשם אזהרתיה כו'. ותיפוק לי' מאת ה' אלהיך תירא והיינו אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה:
ההוא. תירא היינו אזהרת עשה ואין לוקין עליו:
ותניא (בספרי) [במכילתא] מלאתך אלו הבכורים שנוטלין מן המלאה כלומר בתחלה כשעדיין הכל מלא שלא ניטל עדיין ממנו כלום:
ודמעך זה תרומה. שניטלה מן הדימוע מאחר שיש בהן חולין של בכורים עם הטבל של תרומה. ואמרינן נמי בספרא יוקדם בכורים [לתרומה] שקרויין ד' שמות [בכורים ראשית תרומה ודמע בכורים איקרו תרומה דכתיב כתרומת ידך אלו הבכורים ותרומה איקרי דמע.[4] יוקדם תרומה למעשר ראשון שתרומה קרויה ג' שמות תרומה ומעשר למעשר שני שאין לו אלא שם אחת בלבד מעשר. ועליהם על כולם כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר שלא יאחר המוקדם וכתב לאו למלקות]:
ואמר מעשר של זו תהא בזו הראשונ' מעושרת וכן אם אמר מעשר של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת ולא השניה מפני שכשהפריש מן השניה על הראשונה הפריש מן החיוב על החיוב ואם חוזר עכשיו ומפריש מן הראשונה על השניה [נמצא מפריש] מן הפטור שכבר נתקן על החייב ולא הויא תרומה אבל אם אמר כן [כל] מעשרותיהן של אלו שתי כלכלות יהא מעשר כלכלה בחברתה כגון שנותן עיניו בצד כל אחת שתהא מעשר על חברתה הואיל ובבת אחת (חלקנו) [נתקנו] מעשרותיהן קרא את השם והרי הן מעושרין:
ואיתמר עלה ר' אלעזר אמר לוקה. ארישא קאי אע"ג דאמרינן הראשונה מעושרת לוקה מפני שכשאמר מעשר של זו בזו משמע [כל מעשרות של זו בזו הרי הקדים] (אפי') מעשר שני שבה קודם שיפריש מעשר ראשון של חברתה ואסור לו לאדם שיפריש מעשר שני עד שיפריש מכל כלכלה מעשר ראשון דהא אמרינן לעיל דלא תאחר [קאי] על כולם. [אם כן קשיא קמייתא הא דאמרן משום ר' יוסי ב"ר חנינא דאמרו אף המקדי' תרומה לבכורים לא. כי איתמר דר' יוסי בר' חנינא אפטורא קאמ' אאין לוקין והכי קאמר כו':
נתקו לעשה. דכתי' מכל מעשרותיכם תרימו לומר שאין לוקין עליו אם הקדים:
וקאמר לה להא שמעתא דמשום הכי לא לקי דהכתוב נתקו לעשה:
תרי לאוי. לא יחליפנו ולא ימיר וחד עשה ואם המר ימיר:
אונס דחד לאו וחד עשה הוא עשה ולו תהיה לאשה. לאו דכתיב לא יוכל לשלחה:
ואם כהן הוא לוקה. דקא עבר על לאו לא יוכל לשלחה:
ואינו מחזיר. דאסור בגרושה אלמא דלא מהני ליה עשה לכהן דלא לילקי:
משום הכי לקי דרבי בהו רחמנא בכהנים קדושתא יתירתא הא בעלמא לא תעשה שניתק לעשה לא לקי:
נ"א] שאני מימר משום הכי לא מבטיל עשה ללאו. דהוה ליה לאו ששוה בכל דהכל אסורין להמיר לכתחילה ועשה דידיה ואם המר ימיר אינו שוה בכל דליתיה בצבור ושותפין דאין עושין תמורה אפילו דיעבד הילכך לא אלים עשה לאפוקי מן לאו ששוה בכל:
והרי אונס דלאו דיליה אינו שוה בכל דליתיה בכהנים דלא אמרינן גבי כהן לא יוכל לשלחה ואם גירשה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי כמו שחייב ישראל אלא מאחר שגירשה שוב אינו מחזירה ועשה דידיה ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה שוה בכל אפילו בכהנים ואפילו הכי לא אלים עשה לאפוקי ממלקות לכהנים. א"ל כהנים עמא אחרינא נינהו הילכך אחמיר עלייהו דלקי ולגבי ישראל (דהאי) [דהוי] לאו ששוה בכל ועשה ששוה בכל אתי עשה ומפיק מיד לאו ולא לקי אלא מחזיר ואינו לוקה משום דהכתוב נתקו לעשה וכדר' אבין:
העצמות והגידין. של פסח:
[ישרפו בט"ז. לפי שאין שרפה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט:
ואמר חזקיה כו':
אי עביד מהני. כלומר אע"פ שעבר מה שעשה עשוי דאי לא מהני לא עשה כלום אמאי לקי:
ולאביי. כיון דלא מהני כדאמרן אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה דחייב להחזיר לטעמא מאי איצטריך כל ימיו איצטריך סלקא דעתך אי לאו דאמר רחמנא כל ימיו הוה אמינא כו':
ל"א קתני מיהא אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה לטעמא דאביי דאמר אי עביד מהני ליהני הכא ולא ליחזיר ולילקי אמר לך אביי משום הכי לא מהני הכא דרחמנא אמר כל ימיו כו' הא בעלמא מהני:
ורבא. דאמר דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא למאי איצטריך למכתב כל ימיו:
אמר לך. אי לא כתב רחמנא כל ימיו הוה אמינא נלקי ונהדר כו':
אלמא לא מהני דאם תרם אין תרומתו תרומה:
ולרבא דאמר דלא מהני האי ראשיתם מאי עביד ליה אמר לך אי לאו דכתב רחמנא ראשיתם כו':
שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו. כלומר שאם לא תרימו חלבו אלא גירועין היינו חטא ואם אינו קדוש כי תרם גירועין נשיאות חטא למה:
ואביי סבר דמהני. בלאו האי קרא האי קרא מאי עבדי ליה אמר לך אי לא כתב ולא תשאו עליו חטא הוה אמינא כו':
חרמי כהנים. שיש מחרים לשום כהנים אין להם פדיון כלל אפילו דאי עבר אלמא דלא מהני:
בהוויתו יהא. שאין לו פדיון:
ורבא אמר דלעולם לא מהני אמר לך האי הוא למעוטי בכור אתא:
דתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי כו'. דיליף מלא יגאל דחרמים מה להלן מכירה עמו כדכתיב [אך כל חרם וגו'] לא ימכר ולא יגאל אף לא יגאל דמעשר נמי מכירה עמו אבל בכור נמכר:
תצא זו. לחולין ותכנס זו התמורה להקדש:
כל הקדשים פסולי המוקדשין נמכרין באטלז משום רווחא דהקדש חוץ מן הבכור והמעשר שהרווח הוא לבעלים:
ויש להן פדיון. אם קדם מומן את הקדשן:
אלמא דלא מהני. אם עבר ופדה הבכור [שאני התם דכתיב קדש הם דכתיב אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם]:
ורבא דאמר דלעולם לא מהני אמר לך. ההוא קדש הם להכי הוא דאתא הם קריבין ואין תמורתן קריבה כדמפרש לקמן בהא מסכתא:
שאם נתערב דמן בכל העולי' שקריבין לגבי מזבח שאין עולין מבטלין זה את זה:
[כר' יונתן דאמר אין מערבין לקרנות אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו]:
אמר לך אביי מעשר (בהמה) נמי איתרבי דאין [להם] פדיון כי היכי דאיתרבי בכור [בבכור לא תפדה] דיליף מעשר העברה העברה מבכור:
[ולאביי דאמר דאי עבר מהני האי כל מעשרותיכם תרימו למאי איצטריך ליה מיבעי ליה לכדאמר ליה רב פפא לאביי אם כן אפילו הקדימו בכרי נמי. אהא קאי דאמרינן בן לוי שהקדים ונטל מעשר ראשון מן השבלים פטור הוא מתרומה גדולה פטור הוא מלהשלים לכהן מה שנחסר לו מחלק תרומה גדולה כולו לפי שדין היה שיטול הכהן קודם תרומה גדולה היינו תרי ממאה ואח"כ יטול הלוי מעשרו. אבל עכשיו בשקדמו הלוי ונטל עשר ממאה נשארו תשעים וכשחוזר כהן ונוטל מהללו תרי ממאה לפי שיעור שיהא עכשו הרי נתמעטה תרומה גדולה כו' ובן לוי פטור הוא מלהשלים לו אותו פחות שנחסר לו מתרומה גדולה ואינו נותן לו אלא תרומת מעשר בלבד שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר אבל אם הקדימו ונטל מעשרו מן הכרי הואיל ומאחר שנעשה כרי שנגמרה מלאכתו לתרומה ולמעש' חייב בן לוי להשלים לו מה שנפחת לו מתרומה גדולה. ואמר ליה רב פפא לאביי א"כ הואיל מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר אפילו הקדימו בכרי למעשר ראשון ליפטר מתרומה גדולה א"ל אביי הא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו אלמא דאע"ג דקא מתעשר מעשר ראשון קמי דתשקול תרומה גדולה תרימו דהדר לפרוש תרומה גדולה:
ומה ראית לרבות את הכרי ולהוציא את השבלין. משום דהאי אידגן הכרי ונתחייב בתרומה גדולה]:
[הולד] הולך אחר הפגום. היינו אחר האלמנה והגרושה ונעש' חלל ומדקאמר אחר הפגום אלמא דאי עבד מהני דאי לא מהני אמאי הולך אחר הפגום. ל"א מדתפסי בה קידושי אלמא מהני:
ואביי דאמר מהני אמר להכי איצטריך לא יחלל ב' חילולין עושה א' לזרעו דפסול לכהונה וא' לאלמנה דפסולה לכהן הדיוט:
האי לא תקריבו היינו לא תקדישו דהכי אמר לקמן בשמעתין:
אבל אקדושי קדשי. לדמיהן למזבח:
אותו[5] שרוע וקלוט בעלי מומין כדמפרש בבכורות אתה מקדיש לבדק הבית ולא תמימין למזבח[6] ומאותו פסוק עצמו איתרבי נמי תמימה לבדק הבית בהיקישא דמהאי קרא נמי נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה איתרבו בעלי מומין למזבח דכתי' ולנדר לא ירצה:
אמר לך רבא שאני הכא דמהיכ' דאיתרבו בעלי מומין למזבח דכתיב ולנדר לא ירצה ארצוי הוא דלא מרצו ליקרב הא מקדש קדשי [איתרבו נמי תמימין לבה"ב] ואיתקש תמימין לבדק הבית לבעלי מומין למזבח מה בעלי מומין למזבח אמרינן אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי אף תמימין לבדק הבית אע"פ שבלא תעשה מה שעשה עשוי:
משלם כשעת הגזילה. ולא כמו שהן עכשו מדאינו משלם כמעכשו אלא כשעת הגזילה אלמא מהני:
להכי אתא האי אשר גזל דעל גזילו מוסיף חומש ולא על מה שגזל אביו:
והרי משכון כו' [אלמא מדלא מחזיר כר ביום אלא בלילה ולא מחרישה אלא ביום] ש"מ דאי עביד מהני וקנייה למשכון דלא מהדר אלא [כר] בלילה וביום הדר שקיל ליה:
אמר לך רבא שאני התם. דבפירוש אשכחן דקני דמ[ד]איצטריך למיכתב השב תשיב ש"מ משום דקני למשכון. ל"א כיון דכתיב עד בא השמש כמו עד שנת היובל מזריחת השמש עד בא השמש תשיבנו לו ולא קודם מכלל דקני משכון דיום [מחרישה] בלילה ומדכתיב השב תשיב לו [את העבוט] כבוא השמש [דהיינו לשקיעה] ולא קודם מכלל דקני משכון דלילה [הכר] ביום דכל היום הכר הוא של מלוה עד שקיעה (שקיעת החמה):
ואביי קסבר לא אתו אלא חד לכסות יום וחד לכסות לילה. וצריך למילף דתרווייהו בעי מהדר ליה:
מרחו. ששיוה פני הכרי ונגמר מלאכתו למעשר אסור באכילה לכל אדם עד שיעשר הילכך מעשר ואח"כ נותן לו פאה:
אף מפריש מן העיסה. עד שלא הורמה חלתה ולכן מאחר שנתחייבה בחלה מפריש [חלתה ונותן פאה]:
תיובתא דאביי. דאלמא לא מהני אלא חייב ליתן מכל מקום:
עזב תעזוב. דהוה יכול למימר לעני ולגר עזב מאי תעזב ריבה מ"מ:
חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה. דכל הני כתיב בהו תעזוב דריבה אפילו הפקר:
ופטור מן המעשר. דלא כתיב ביה תעזוב:
[והשתא דשנינן כל הני שינויי אמר לך רבא אמר לך אביי א"כ במאי פליגי פליגי] ברבית קצוצה. (תנא רבית) לאביי דאמר אי עבד מהני לא מהדר (לרבית):
ל"א פליגי ברבית קצוצה וכדרבי אלעזר כו'. [א"ל (רב אחא) רבא] לא (התם) [אתי] בקראי (פליגי) [פליגינן] בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה [דמיו בו למיתה ניתן ולא להשבון] היינו טעמא דאביי ורבא דסברי יוצאה בדיינין משום דכתיב קרא [וחי אחיך עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת וחי אחיך עמך] אהדר ליה דרבית דלא תיסב מיניה כי היכי דניחי בהדך:
לרבא דאמר לעולם לא מהני מהדר (לריבית):
האי מאן דמסיק בחבריה זוזי וכבר עלה הריבית שחייב לו ליתן ד' זוזי דרביתא (וסגי) ויהיב [ליה] לוה למלוה [בגויהו]:
גלימא דשויא חמשה בארבעה כי מפקינן כו' אלמא אביי סבר דמפקינן מיניה. אלא אביי ורבא קא מפלגי בשנוי קונה היינו שנוי קונה דעבר אמימרא דרחמנ' דשינה [בציוויו] לאביי קונה היינו מהני לרבא לא. ל"א קא מיפלגי (בהני שינוי) [הני בשינוי] דשנינן [דאמרן] דאביי אמר מהני ומתרץ לטעמיה [ורבא אמר לא מהני ומתרץ לטעמיה] היינו (שינוי) נמי קונה דקאמר אלא דבהאי לישנא מפרש [טפי]:
(אלמא) [ואלא במאי] קא מיפלגי. בשינוי קונה כדאמרן:
(ת"ל כל) [מום עובר מנין] (דיכול) [מדיכול] למימר אשר בו מום לא לרצון יהיה וכתב כל לרבות בעל מום עובר:
לא תקריבו. נמי לא צריך (ואי) [דאי] משום בל תשחטו בעל מום אתא והרי כבר נאמר למטה כדמפרש לקמן דשחיטת בעל מום מקרא אחרינא נפקא:
[משום בל תקדישו. דהאי לא תקריבו מוקים ליה לקמן דהיינו לא תקדישו]:
ועל הקטרת כולו ועל הקטרת מקצת. בין אם מקטירו כולו בין אם מקטירו מקצתו עובר משום בל תקטירו:
אם בל תקדיש הרי כבר אמור למעל' כדאמרן דהאי כל אשר בו מום לא תקריבו היינו לא תקדישו:
אשה אלו האשים. היינו בל תקטירו:
לה' לרבות שעיר המשתלח. [לבעל מום שלא [יביא] בעל מום] אע"ג דאינו בא לה' [הא] אין הגורל קובע אלא בראוי לשם כלומר דאפילו שעיר המשתלח בעינן (הכא) [תם]:
[והתניא קרבן האי דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן (מעט) [שומע אני] אף קדשי בדק הבית שנקראו קרבן אם שחטו בחוץ יהא חייב:
אוציא את אלו קדשי בדק הבית דהיינו נמי בעלי מומין כדאמרינן לקמן דאין מקדישין לבדק הבית אלא בעלי מומין ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן תמימין וראויין הן לפתח אהל מועד]:
ת"ל לה' מי שמיוחדין לה'. להקרבה חייב משום שחוטי חוץ יצאו אלו פרת חטאת ושעיר המשתלח שאין מיוחדין להקרבה אלמא לה' להוציא הוא. לה' למה לי ש"מ מאי אשים (דקאמר מדבר דמרבינן באשים) [דקא מרבי דמרצין כאשים] לשם אסור בבעל מום. ושעיר המשתלח נמי מרצה [הוא] לעזאזל כאשים לשם הלכך בעינן תם:
אמר רבא לא נצרכה לכתוב לה' אלא (כגון) שהומם שעיר המשתלח מאחר שהוגרל וחללו על שעיר אחר בעל מום בשלמא מעיקרא קודם שהוגרלו בעינן שיהיו שניהם תמימין דלא ידעינן איזה מיקבע לשם אבל הכא כשהומם מאחר שהוגרל דהא מינכר ההוא דשם דתם הוא אימא לא לקי כי מייתי אידך בעל מום קמ"ל. ל"א טעמא דכתיב קרא לה' כו':
אמר רב יוסף הא מני. ואיצטריך לה' לרבות חנן המצרי היא דאמר אפילו דם בכוס [של שעיר של שם שעדיין לא נזרק ונאבד שעיר המשתלח או שהומם מביא חברו אחר לשעיר המשתלח]:
ומזווג לו. להאי שעיר שנשחט כלומר דשלא בהגרלה מביאו דהא לא מצי למיגרל שכבר נשחט חבירו וכי היכי דמצי מייתי שלא בהגרלה אליבא דחנן וסד"א דהכי נמי מצי מייתי ליה בעל מום להכי איצטריך ליה:
ואכתי אמאי איצטריך (לה') [לחנן]:
נהי דשמעת ליה לחנן:
[דאמר אפילו דם בכוס מביא ומזווג לו להכי קאמר לאשמועינן דלא הוי דחוי דנשחט כל זמן שלא נזרק ודמו יש לו תקנה אע"פ שמת חבירו או נאבד דמביא אחר ומזווג לו אבל שלא בהגרלה מי שמעת ליה דמביאו דלמא מייתי ומגריל קאמר וכיצד עושה יביא שנים ויגריל עליהם ואותו שיבא גורלו לשם יניחו ואותו שיבוא גורלו לעזאזל יביאו ומזווגו לזה ראשון שדמו בכוס וכיון דמצרכן הגרלה מצריכו נמי להיות תם שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם]:
הא מני. דאיצטריך לה' לרבות ר' שמעון היא דאמר יביא חבירו שלא בהגרלה דמהו דתימא כי היכי דלא בעי הגרלה תו לא ליבעי נמי תם קמ"ל:
[7] ואמאי ליסליק אדעתין דלא בעי תם נהי דלא בעינן הגרלה לחברו לזה שמביא עכשו כיון דהא אגריל עליה מעיקרא. על אותו שמת ועל אותו של שם אלא משום דלא[8] בעינן גופי דשני (דאחזי להגרלה אטו אותו) [ראוי אותו שנשאר דאי מצרכת ליה להאי שמביא הגרלה הוי] משמע הגרלה קמייתא בטילה ומיפסל גופיה דההוא דקאי דלא מת הלכך [לא] צריך תו הגרלה הא לאו הכי הוה סבר ר' שמעון דבעי הגרלה. וכיון דבעי הגרלה לא מייתי בעל מום [דכיון] דצריך הגרלה בעי למיהוי תם:
אלא אמר רבא. להכי איצטריך כגון שהומם שעיר המשתלח לאחר שהוגרל וחיללו על אחר כו'. אלא אמר רבינא איצטרי' לה' לרבות ולאו להכי אתא כדקאמרת לרבות שעיר המשתלח לבעל מום אלא להכי אתא לרבות לשעיר המשתלח למחוסר זמן והכא במאי עסקינן שהיה לו חולה מסוכן בתוך ביתו לאותו שמכר שעיר המשתלח ושחטה לאמו של שעיר המשתלח ביו"כ לצורך החולה סד"א בנה שהוא לצורך עזאזל לאו [בר] שחיטה הוא ולא ליתסר מיתתו בעזאזל משום [איסור] אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד קמ"ל לה' לרבות דאסור דאמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ואסור[9]:
אמר מר ר' יוסי בר' יהודה אמר אף על קבלת הדם כו'. אורחיה דקרא דמשתעי הכי ע"ג המזבח ולאו לדרשא אתי אלא דלא תקריבו אתא:
ור' יוסי בר' יהודה נמי אורחיה דקרא הוא. ולאו לדרשא אתי והאי לא תקריבו מיבעי לזריקת דמים:
ואלא קבלת הדם מנא ליה נפקא ליה [מהא] ומיד בן נכר לא תקריבו. לא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים דכתיב מכל החי [מכל בשר] הביא בהמה שחיין ראשי אברין שלה:
סד"א. במזבח דידן לישתרי לאיתויי קרבן דידהו בעל מום דלאו מחוסר אבר:
קמ"ל. מיד בן נכר לא תקריבו כו' מום בו [מכל] מום קבוע:
[מפקה ליה לבמת יחיד דאסור להקריב בה בעל מום]:
אנן נמי נקבל מנהון. לאקרובי קרבנהון בבמה דילן בעל מום קבוע דלאו מחוסר אבר:
קמ"ל מכל אלה כי אנן. מה אנן דומיא דמעוך וכתות דלאו מחוסר אבר אלא מום קבוע לא מקרבינן אף מנייהו לא נקביל:
[מתקיף לה ריש לקיש] שמא לא שנינו כו'. אברייתא קאי דקתני מיכן אמרו המקדיש בעלי מומין [למזבח עובר משום ה' לאוין וקאמר] שמא לא שנינו דלקי אלא בההוא דהוה תם מעיקרא [ונעשה בעל מום ולא בכל בעל מום דהיא בעל מום מעיקרא דההוא אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא ליהוי כאילו הקדיש דיקלא בעלמא למזבח דלא כלום קאמר דלא הוה חזי ליה מעולם למזבח] ואמאי קתני בעל מום סתמא דמשמע נמי בעל מום מעיקרא:
א"ל ר' חייא בר יוסף. משום הכי קתני סתמא שרוע וקלוט כתובים בפרשה [דבעלי מומין] והני בעלי מומין מעיקרא נינהו [כדאמרן בפרק על אלו מומין שרוע שנשתרבבה ירכו. קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור ושל סוס]:
שמא לא שנינו דלקי אלא בתמורה דהמיר בבעל מום:
דתנן חומר בתמורה מקדשים שהקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע. דכתיב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב היינו בעל מום וכתיב ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וכיון דקדושה חלה עליה על בעל מום קבוע אינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בשאר קדשים ששאר קדשים שקדם מום קבוע להקדישן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ושמא במקדיש בעל מום בתמורה קתני [ברייתא]:
אפילו הכי בזיא מילתא. דמקדיש בעל מום מעיקרו [מאוס טפי ממקדיש] דקל דמקדיש דקל לא הוי ביזוי דדקל ליכא במינו מובחר ממנו אבל בעל מום מעיקרא כיון דאיכא במינו ראוי ומקדיש בעל מום לקי [אפי' מקדיש ליה לדמי נסכים שיביאו בדמיו נסכים לקי][10]. [ואלא אותו למ"ל] כיון דקא דרשת הכי נדבה ולנדר ביחד ואלא אותו למאי אתיא לכדתניא כו':
עובר בעשה. דלאו הבא מכלל עשה עשה:
אברי בעלי מומין. אימורין לוקה משום הקטרת כולו ומשום הקטרת מקצתו דיש בכלל כולו מקצתו. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. על לאו שכולל בו ב' איסורין דכל הקטרת כולו וכל הקטרת מקצתו מחד לאו נפקא מלא תתנו:
בגברי קתני. אם הם חמשה אחד מקדיש ואחד שוחט ואחד מקטיר לוקה כל אחד:
מתני' הכהנים ממירין בקרבן שלהן. וישראל ממירין בשלהן:
אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם של ישראל:
והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היינו קדושת של מימר שחלה עליו בבית הבעלים אף כל תמורה בבית הבעלים וכיון שבא ליד כהן יצא מבית בעלים הילכך אין ממירין:
גמ' [בכור מוכרין אותו. הכהנים תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדש בו את האשה דממונן הוי:
הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה. דכיון דאין מזבח הוי כולו דכהן:
אי בזמן הזה מי איכא תם שחוט. הא אין שוחטין את הבכור בזמן הזה אלא במומו כדתנן בבכורות מעשה בזכר של רחלים זקן וכו':
לא לעולם בזמן הזה. ודקא קשיא לך מי איכא תם שחוט מי קתני בפירוש בברייתא אבל תם שחוט לא לא תני הכי אלא היא גופא קמ"ל. דמוכרין אותו תמים חי ובזמן הזה:
(אם) בבכור נאמר בו לא תפדה ונמכר הוא. דכהן מוכר אותו דהא לא כתיב ביה לא לא ימכר ולא לא יגאל:
לעולם בזמן שבית המקדש קיים. ודקא קשיא לך מי איכא ואת דמם תזרוק לעולם בבעל מום עסקי' ובזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא רישיה דקרא דכתיב לא תפדה ואמרינן דנמכר הוא בבעל מום דתניא וסיפיה ואת דמם תזרוק בתם קמיירי:
הגדילו התערובות הרי אוכלין בתרומה ממה נפשך דכל חד אמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי אם עבד כהן אני הרי מותר בתרומה:
ונוטלין חלק אחד על הגורן דחד הוי כהן לחוד]. ותני עלה דההוא בכורות של אלו תערובות אינן רשאין למוכרן דאין רשאי למכור בכור אלא כהן ודאי אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים דאע"ג דחד מנייהו לא הוי כהן מצי למיכליה דהא לא אסור בכור למיכליה במומו לישראל ולא כהן דעלמ' מצי למיפקיה מדידהו דכל חד וחד מצי אמר ליה אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקליה:
אי בזמן הזה מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו. כלומר הא כל בכורות דכולי עלמא נמי מומין בעינן דלא מתאכלי אלא במומיהן:
אלא לאו בזמן שבית המקדש קיים מיירי ואי אמרת בשלמא דבכורות דעלמ' דכהנים גמורין אית לכהן זכייה בגויה דמצי מזבין ליה שפיר היינו דאיכא בין כהנים ודאין דידן להני תערובות דידהו דאינהו לא מצי מזבין לבכור דידיה אלא ירעה עד שיסתאב אלא אי אמרת דכהנים לית להו זכייה בגויה למזבניה דלא הוי דידהו אלא דמזבח כל שכן הני דספקות נינהו דלית להו זכייה בגויה כלל כלל וליתי גזבר ולישקליה וליקרביה למזבח:
לעולם בזמן הזה [עסקי' והא] דאמרת דידן נמי בעי מומין איכא בין דידן לדידהו דבכורות דידן יהבינן לכהן אבל אינהו [מצי] מדחי לכהן. בלישנא אחרינא מפרש טפי:
[בהמתה דכתיב בעיר הנדחת דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שיש בה שיש לגבוה חלק בהם]:
אם בבכור בעל מום. היינו בהמתה דפסול חלק של גבוה למזבח [ואי אמרת לית ליה לכהן זכייה בגויה ולא מצי מזבין ליה משום חלק של גבוה]:
למה לי בהמתה. למעוטי לבכור ומעשר תיפוק לי בכור ומעשר נמי משללה ולא שלל שמים. אלא מדאיצטריך בהמתה לבכור ש"מ דאית ליה זכייה בגויה והכי קאמר בהמתה המיוחד לה שאין בה לגבוה כלום ושרפת פרט לבהמת בכור וקשיא לרב נחמן:
לעולם בבעל מום. ודקא קשיא לך היינו בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה. בחולין ושרפת יצא בכור ומעשר כדתנן כו':
לרבות קדשים קלים שהן ממונן. שיש בהן לגבוה ולעמיתו ומביא עליהן קרבן אשם מעילה:
בן עזאי אומר לרבות שלמים. מאי ממעט בן עזאי ממעט מעשר הואיל ואינו נמכר לא חשיב ממונו:
אבא יוסי בן דוסאי אומר. לא ריבה בן עזאי אלא בכור בלבד הואיל ונמכר תמים חי הוי ממונו [והא מפורש בבבא קמא בפרק ראשון]:
הא דומיא דשלמים קתני. אבא יוסי ושלמים אינה אלא בזמן בית המקדש:
אלא פשיטא כו'. הא דומיא דשלמים קתני דמצי קרבי אמר רבינא לעולם דבזמן בית המקדש קיים אפילו הכי לא קשיא לרב נחמן דהכא באיזה בכור קתני אבא יוסי דהוי ממונו דמצי זבין ליה בבכור הבא מחוצה לארץ לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר (לקמן בפרק אלו קדשים) [בבבא קמא] אם באו תמימים מחוצה לארץ יקרבו אם באו אין אבל לכתחלה (לא) אין חייבין [להביאן] ולהקריבן הואיל והוא כן שאין חייב לכתחלה להביאן ולהקריבן הלכך הוי ממונו ומצי מזבין ליה אבל בכור דארץ ישראל דבעי מקריב ליה לא מצי מזבין ליה כרב נחמן:
מאי לאו הכי קאמר. תנא קמא:
בבית כהן. אין עושה תמורה לבעלים קאמר אבל כהן עושה תמורה ומדכהן עושה תמורה אלמא מצי מזבין ליה ור' שמעון בן אלעזר סבר כיון שבא ליד כהן אין עושה תמורה אפי' כהן דלא זכי ביה והיינו כרב נחמן:
לא הני תנאי בפלוגתא דר' יוחנן בן נורי ור' עקיבא קא מיפלגי. דתנא קמא דאמר בבית כהן אין עושה תמורה לבעלי' אלא לכהן סבר כר' יוחנן בן נורי ר' שמעון בן אלעזר סבר כר' עקיבא. לישנ' אחרינא אצל ישראל עושין תמורה [משמע השתא להאי לישנא דעד שהוא ברשות ישראל אפילו כהן מימר בו לטעמיה דר' שמעון בן אלעזר דאמר כיון שבא ליד כהן זה וזה אין מימר מכלל דאצל ישראל זה וזה ממירין בו אלמא אית ליה זכייה בגויה. ותנא קמא דאמר אצל ישראל עושין תמורה] משמע לישראל ולא לכהן והיינו כרב נחמן [לא בפלוגתא כו']:
אין רואין בכור לישראל כשבא ואמר בכור זה נתן לי כהן במומו:
אלא א"כ היה כהן. שיאמר אני נתתיו לו במומו וכהן לכהן מוכר משום דאין הכהן נאמן ע"י עצמו אלא היינו טעמא דלישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע [בבית הגרנות מה כהן המסייע בבית הגרנות אין נותנין תרומה מפני שנראה כאלו נותנו לו בשכרו אף כהן שמוכר בכורו לישראל נראה כמוכרו לו בזול בשביל שכשיולד לו בכור שיתנהו לו ולא לאחר אסור]:
ל"א אי שרית ליה לזבוני לישראל דילמא מעכב ליה ישראל לבכור דהוי בתוך עדריה עד דנפיל ביה מומא ואמר בכור זה מכר לי כהן במומו ומשתמיט ליה ולא יהיב בכורו לכהן:
ומי מצי למימר הכי והא אמר רב יהודה כו'[11]. (דראשית הוא בכור):
דמברי. שהוא ברי ושמן יותר מאחרים:
אמרו ליה. (הכא) [התם] במתניתין מוכחא מילתא דא"ל א"ל כהן בתוך הזמן [תנהו ולא יהיב ליה דמי מידי (כהן לישראל) ] [ישראל לכהן] הילכך מיחזא ככהן המסייע [בבית הגרנות] דבההוא הנאה קא יהיב ליה ניהליה שפוטרו מטיפולו הכא כיון דמוכרו דיהבינן להון דמי לא מיחזי ככהן המסייע:
מאי אמרת דלמא מוזיל כהן לגביה שנותנו לו בפחות מדמיו לא עביד דסבר בוצינא טב מקרא מוטב ריוח מועט שאטול עכשו שאמכרנו לו בשוויו מלפחות עכשו ובשביל ריוח של אחר זמן ל"א מר זוטרא כו'. אמרו ליה לא סבירא לן [דרב הונא] ועוד דהא מיזבן קא זבנינן אמר להו ולא סבירא לכו מתני' שאמרה כרב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה לא דמי דהתם מוכח מילתא כיון דיהב ליה בלא דמי אבל הכא מיזבן קא זבנינן ולא מיחזי ככהן המסייע:
מן התמימין. של חולין על בעלי מומין של קדשים:
מן בעלי מומין. של חולין על תמימין של קדשים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב:
ואיזהו טוב ברע. תם של חולין ברע של קדשים מנלן דבעל מום איקרי רע דכתיב כל מום רע היינו שקדם הקדישן את מומן כדמפרש בגמרא [ומן תמימין של חולין על בעלי מומין של קדשים יכול אפי' קדם מום קבוע להקדישן ת"ל כו':
איזהו טוב של חולין ברע של קדשים. באותו שקדם הקדשו למומו]:
גמ' מאי תלמודא. היכי משמע מהכא[12] מדשני קרא ואמר בטוב דלא איצטריך דניכתוב קרא טוב ברע או רע ולא לימא בטוב דכיון דקא' או רע [היינו] משמע בטוב ואמאי אמר תו בטוב אלא טוב מעיקרא עושה תמורה היינו שקדם הקדשו למומו [ולא רע מעקרו דהיינו שקדם מומו]:
רבא אמר מתרוייהו טוב מצי ילפת. דתרוייהו מייתרי (רי"ח) [אלא] חד טוב אתא [דאפילו] טוב בטוב לא ימיר [דאין אדם רשאי להמיר] וחד בטוב לטוב מעיקרא כו' [קל וחומר הוא רע של קדשים בטוב דחולין דקא מפיק רע דקודש ומייתי טוב בחולין במקומו לא ימיר. טוב בטוב דכי הדדי ננהו דלא קא מעלי ליה כ"ש דלקי]:
ואביי. סבר גלויי מילתא בעלמא הואיל ולקי על האי [לקי גם אהאי] לישנא אחרינא לאו דינא הוא אלא ממילא מצית ילפת דמי גרע טוב[13] לרע (דכתיב לא יבקר בין טוב לרע) דקא מעלי ליה דלקי טפי מטוב בטוב דלא קא מעלי ליה ולא לקי אלא ש"מ דטוב בטוב נמי לקי אע"ג דלא כתב ביה [לאו]:
בשל אחרים. חולין של אחרים ולא ימיר אותו (בשל הקדש) [בחולין] של עצמו:
אי כתב. לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים:
הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי. שלוקח בהמת חברו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין:
אבל מימר. בשל עצמו:
דתרווייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי. אלא לקדיש לתרווייהו וליפטר קמ"ל דלא אלא לקי:
[וטעמא דר' שמעון משום. בהמה ולא בהמות כו':
ואמר ריש לקיש. אע"ג דאמר ר' שמעון אין מימר אלא אחד באחד מודה ר' שמעון שממירין וחוזרין וממירין באותה בהמת הקדש אפילו מאה אחד באחד בזה אחר זה וקא יליף האי סברא מן בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות הרבה ביחד אבל על בהמה אחת ממירין וחוזרין וממירין בזה אחר זה בהמות הרבה דהיינו נמי אחד באחד:
ל"א מעיקרא במתניתין אהדר להו מן והיה הוא וגו' ובברייתא דבעו רבנן למילף מן בהמה בבהמה אמר להו אדרבה בבהמה בבהמה לא משמע אלא אחד באחד. ולהאי לישנא אמר ריש לקיש הוי ריש מימרא]:
קדושתא קמייתא להיכן אזלא. דהא כתיב הוא ותמורתו יהיה קדש:
[לדברי האומר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו. בהמה אחת. והומם האשם וחיללו על אחר. ונאבד אותו שחילל עליו והביא אשם אחד ונכפר בו ואח"כ נמצא אותו שנאבד וניתק לעולה:
מהו שימיר בו. דהשתא איכא ב' גופין וב' קדושות דמעיקרא הפריש אשם דהיינו קדושה אחת וגוף אחד והימר בו והומם וחיללו על אחר וניתק זה לעולה היינו קדושה אחריתי וגוף אחר:
ומאי קא מיבעיא ליה אי ב' גופין וקדושה אחת. אם ממירין וחוזרין וממירין באותן ב' גופין בקדושה אחת:
תיבעי ליה בלא מתכפר. וליבעי הכי הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו לחזור ולהמיר. באותו אחר דהאי אחר היינו גוף אחר באותה קדושה עצמה דאשם ואי ב' קדושות וגוף אחר קא מיבעיא ליה תיבעי ליה בלא הומם וליבעי הכי הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו ונאבד האשם ונתכפר באשם אחד ואח"כ נמצא הראשון וניתק זה לעולה דהיינו אותו גוף עצמו בקדושה אחרת דעולה הוי השתא מהו שיחזור וימיר באותו גוף עצמו בקדושה אחרת:
ור' אבין. דקא מערב להו בחדא היינו טעמא משום דחדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. בדין אם תימצא לומר (הכי) קאמר אם תמצא לומר ב' גופין בקדושה אחת אין חוזר ומימר משום דבההיא קדושה הא כבר המיר בה חדא זימנא והם הכי נמי ב' קדושות וגוף אחד אין חוזרין וממירין דהא כבר המיר באותו גוף ב' גופין וב' קדושות מהו דבעיא עם המום ונתכפר מסתברא בב' גופין וב' קדושות כדאמרן לעיל:
ל"א בעי ר' אבין כו'. ובהאי לישנא לא מיירי כלל בב' גופין וב' קדושות אלא או ב' קדושות וגוף א' או ב' גופין בקדושה אחת דהאי נתכפר באשם הוי כגון ונתכפר באשם בעיא אחריתי היא בב' קדושות גוף א' אמר אביי הידין קא מיבעיא ליה כו':
אמר ר' יהושע] אהקדש ראשון מוסיף חומש [ולא אהקדש שני מוסיף חומש]. כלומר בעלים שפודין הקדשן מוסיפין חומש כדכתיב ואם המקדיש יגאל ויסף וגו' ולא אם חללו אותו הקדש בדבר אחר שאותו דבר אחר נתפס הוא בהקדש ואם רוצין לפדותו בעלים אותו דבר אחר אין מוסיפין עליו חומש כדקאמר המקדיש ולא המתפיס:
[בעי ר' אבין הפריש אשם וכו'. וכי היכי כדקא בעי לעיל לענין תמורה אי מימר וחוזר ומימר בגוף א' וב' קדושות או בב' גופין וקדושה א' הכי נמי בעי לענין חומש]:
תיבעי ליה בלא מתכפר. וליבעי הכי הפריש אשם להתכפר לו והומם וחיללו על חברו והוסיף עליו חומש וחזר והומם זה וחיללו על אחר אם מוסיף עליו חומש שוב אי לא [אי] ב' קדושות וגוף א' אם מוסיף חומש אהקדש שני:
תיבעי בלא הומם ותבעי הכי הפריש אשם להתכפר בו ונאבד ונתכפר באחר ונמצא ראשון (דהויא עולה) [וניתק לעולה] היינו הקדש שני וגוף אחר:
ור' אבין חדא מגו חדא [קא מיבעיא ליה בדין אם תמצא לומר כו'] ולהאי לישנא אחרינא דר' אבין נמי לא קא מיירי כלל בב' גופין וב' קדושות כו'. וכהאי ל"א דלעיל:
[מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש כגון שהקדיש אחד קרבן לפטור חובתו של חבירו ואם רוצין לפדותו המקדיש או המתכפר אי זה חייב להוסיף חומש:
כגון דשוו צבור שליח או שותפין ואמרו לשליח זיל אקדיש לן בהמה ואי מקדיש לצורך אחר עושה תמורה האי מקדיש נמי דהוי יחיד עביד תמורה וכיון דרבים נינהו לא עבדי תמורה:
ועוד מיהא שמעינן דאמר רב נחמן כו'. וכי נזיר נידון בהשג ידו והלא אין בו קרבן עולה ויורד אלא קרבנו לה' על נזרו היינו שהשג הוא משלו מלבד אשר תשיג ידו שהשיגו אחרים והפרישו לו משל להם למאי הלכתא קאמר אי לענין כפרה דמצי מתכפר בשל אחרים פשיטא דמצי מכפר דמתנה קא יהבי אלא לענין תמורה קאמר והכי קאמר הפרישו כו']:
מאי הוי עלה לרב נחמן ת"ש דאמר ר' אבהו כו'. [טובת הנאה שלו של תורם דמצי למיתב דינר מישראל למיתבא לבן בתו כהן]:
אין ממירין לא אברין. של קדשים בעוברין של חולין ולא אברים ועוברין של קדשים בשלימין של חולין דלא תפיס קדושת תמורה בחד אבר לחוד כשהוא מחובר לגוף הבהמה ולא אמר כלום וכן נמי לא שלימין בהן:
ר' יוסי אומר ממירין אברים בשלימין. דקסבר כיון דאמר רגלה של זו של (קדשים) [חולין] תהא תחת זו פשטה קדושת תמורה בכל הבהמה והיא תמורה דומיא דהא רגלה של זו עולה כו':
ולא שלימין בהן. דאין בהמה של (קדשים) [חולין] נתפסת בתמורה באבר אחד של (חולין) [קודש] או בעובר של (חולין) [קודש]. ולא אמר כלום. בן פדא אומר אין קדושה חלה על העוברין אם אמר אחד על בהמת מעוברת של חולין תהא עוברה קדוש אין קדושה חלה עליו ור' יוחנן אמר קדושה חלה עליו ל"א מאי קמ"ל ר' יוחנן בהא. רצה מתכפר בה רצה מתכפר בוולדה אשמעינן דאם שיירו לעובר משוייר כגון דאמר היא שלמים ועוברה עולה הוי היא שלמים והעובר משוייר לעולה משום דעובר לאו ירך אמו הוא. טעמא אחרינא אם שיירו [משוייר] דהוי כמפריש ב' חטאות לאחריות דאם תאבד זו תהא זו במקומה ומתכפר באיזו שירצה. והא שמעתא דר' יוחנן בפרק כיצד מערימין על הבכור ואי קשיא הא דתנן ולד חטאת ותמורת חטאת ימותו התם בשקדשה ולבסוף נתעברה והכא מיירי בהקדישה כשהיא מעוברת:
תרתי למה לי צריכא כו'. [כיצד מערימין על הבכור להפקיעו מכהן:
כי תניא האי לקדושת דמים. דהא דתני שאם ילדה זכר הוא עולה לא לגופו ממש להקריבו אלא למוכרו וליקח בדמיו עולה. אבל לגופיה לא קדיש עובר מי אלימא כו':
א"ל אין והתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו'. דהני לא הוה אלא קדושת דמים ואי לא נפדו פטורין מן הבכורה:
א"ל. ר' זירא הא מני דוולדי קדשים במעי אימן לא עבדי אלא אבראי עבדי]:
ר' יהודה היא דאמר וולד עושה תמורה. ולעולם הא בעוברי קדשים מיירי:
האמר ר' יהודה אברין לא קדישי. למיקדש כוליה הלכך לא עבדא תמורה (ומתניתא) ותנא קמא דר' יוסי [דמתני'] היינו ר' יהודה כדקאמר בברייתא לקמן [הא מודי ר' יהודה לי מן באבר שהנשמה תלויה בו דאם אקדישה הקדישה כולה. ולעולם בוולדי קדשים מיירי]:
איתיביה מקדישין אברין ועוברין. אלמא עובר קדיש הא נמי בוולדי קדשים מיירי:
אי בוולדי קדשים אמאי תני מקדישין. הא קדישי:
תני הכי מקדישין אברין וממירין:
ועוברין שקדשו בבטן אמן. כגון שהקדישן ואח"כ נתעברו אין ממירין בהן ולעולם הא נמי בוולדי קדשים מיירי [אבל בעוברין דעלמא ליכא למשמע [מיניה] אכתי דקדש:
אי ר' יהודה. אימא רישא מקדישין אברין וממירין בהן והיכי ממירין בהן והא לית ליה לר' יהודה האומר רגלה של זו עולה כולה עולה והכי נמי לענין תמורה:
א"ל. ר' זירא הא מודי ר' יהודה דאי הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דקדשה כולה ובההוא אבר קאמר מקדישין איברין וממירין בהן ולעולם בוולדי קדשים קא מיירי]:
ל"א אבל לא ממירין קתני מיהת מקדישין עוברין. א"ל כגון דאקדשינהו לדמיהו דכותה [גבי אבר דאקדיש איברין לדמיהו] וטעמא משו' דאקדשינהו לדמיהו אין ממירין הא אקדשינהו לגופיהן קדשי למעבד תמורה הא אמר ר' יהודה אברין לא קדשי למיהוי כולה תמורה וליכא לאוקומה כר' יהודה א"ל כי תנן מקדישין [עוברין בוולדי קדשים קתני אי בוולדי קדשים כו'] כדתרצינן לעיל בלישנא קמא:
[ומצא בה] בן ארבעה חי. בבהמה דקה מיירי דמיעברה לה' חדשים:
בהווייתן הן קדושים. בשעה שיצאו לאויר העולם ובתראה[14] דנתעברה ובסוף הקדישה דלא קדיש וולד דלא אקדיש אלא אם לחודה:
[אין קדשין להיות תמורת קדשים ואין מקדישין לעשות תמורה שאם הקדשים הן כלאים וטרפה לא אלימי דלא קדישי למיתפס בהמת חולין בתמורתן]:
תניא. אמר ר' קאי אדר' אלעזר:
[אלא] אי אתה מוצא. דאיצטריך למימר ולא מקדישין אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה [דמעיקרא קדשה כי הויא שלימה והשתא כי נטרפה לא מקדשה לעשות תמורה]:
וכן במקדיש וולד. במעי אמו ואח"כ יצא דרך דופן [לא מקדיש לאיתפוסי תמורה] אבל טרפה [מעקרו] קודם הקדש ויוצא דופן (מאחר) [לאחר] שנולד לא קדשי גבי קדשים. והאי לאחר שהקדיש יצא דרך דופן [והאי ואח"כ יצא דרך דופן כגון שנגממו או נעקרו כותלי בית הרחם אלמא קדיש וולד במעי אמו ותיובתא לבר פדא:
אמרי בעובר תם במעי תמימה אפי' בר פדא מודי לר' יוחנן דקדיש דומיא דהאי מקדיש וולד ואח"כ יצא דרך דופן] דהיינו תם במעי תמימה כל זמן שהוא במעיה לא נחלקו כו':
ל"א אבל טומטום [וכלאים ואנדרוגינוס אי אתה מוצא כו']. כלומר הני תרי טרפה ויוצא דופן מצית מוקמת לה אפי' בחולין כדאמרן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא בקדשים דקדישי אלא בוולדי קדשים בעוברי קדשים דהני לא הוו להו שעת הכושר מעולם דמשעת יצירת נפסלו [נעשו כלאים וטומטום ואנדרוגינוס] (אלא) ולא קדשו אלא אגב אימיהו להכי קאמר אי אתה מוצא אלא בוולדות קדשים וכר' יהודה דאמר הולד עושה תמורה:
הלין הוא דלא קדשין גופיהו. אלא אגב אימיהו דלא קדישי אלא לדמים משום דבעלי מומין נינהו אבל עוברין אחריני דלאו עוברין אחרינין נינהו קדשי גופייהו אפי' במעי אימן חולין וקשיא לבר פדא אמר אביי בתם במעי תמימין כו' כדלעיל:
[והא קא מייתי] בהמה מחוסרת אבר. דמעיקרא איקדש מינה אבר:
[אמר רבינא באומר. זה הקונה אותה אומר בשעת נדרו הרי עלי עולה]:
בחייה כלומר (באומר זה הקונה בשעת נדרו) הרי עלי (בהמה) להביא עולה שיכולה לחיות ואפי' היתה מחוסרת אותו [אבר] שהוקדש מקודם היתה יכולה לחיות ומה שנדר הביא. ל"א והא קא מייתי בהמה כו'. [אלא אמר רבא כגון דאמר בשעת נדרו הרי עלי] בזוזא (כלומר לא אמר בשעת נדרו אלא בשוה זוז) מן [הדא] בהמה לעולה [דלא קבל עליו אלא בשוה זוז ממנה לעולה] דהשתא [חוץ] מאותו אבר המוקדש [עדיין יש בה] שוה כמה זוזים ומה (שנדר) [ששוה יותר] יכול להביא [מודה ר' יהודה]:
בדבר שהנשמה תלויה בו. [דאי אקדיש אבר מינה שהנשמה תלויה בו] כגון לב או כבד [דקדשה כולה או] בדבר שעושה טרפה [אם ניטל ממנה אותו אבר כגון] שנחתך רגלה מן הארכובה ולמעלה:
ורבא סבר לה. כמאן דאמר טרפה חיה להכי קאמר בדבר שעושה אותה נבילה כגון ניטל הירך וחלל שלה [נבילה]:
רב ששת לא סבר לה כר' אלעזר. להכי קאמר בדבר שהיא מתה מיד ולא שתהא מפרכסת [אלמא בתרווייהו פליגי:
ותיובתא דכולהו. דרב חסדא ורבה ורב ששת:
אלא חסורי מחסרא והכי קתני כו'. ולא קשיא להו:
בעוף מאי. אמר ר' יוסי דאי אקדיש רגל מן העוף הוי נמי כולו קדוש אי לא מי אמרינן קרבן אמר רחמנא ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' והאי נמי קרבן הוא]:
פשוט מן הא דאמרת הקדיש זכר [דראוי לעולה הקדישו] לדמיו קדוש קדושת הגוף:
התם. [משום] דאקדשיה כוליה לדמיו ומגו דנחתי קדושת [דמים אכולה] (לכולו לדמיו) נחתא ליה קדושת הגוף [נמי לכולו]:
ל"א חד מגו אמרינן [הוא דאמרן תרי מגו מגו דאקדיש חד אבר קדשה כו' ומגו דקדשה לדמיה קדש קדושת הגוף] תרי מגו לא אמרינן:
הא נמי שלו ושל אחרים [היא] דחד אבר מינה הוא דקדיש ושאר הגוף דדחולין הוא. א"ל התם לא נחתא ליה קדושה בכולה דחציה דעובד כוכבים היא וחלק עובד כוכבים לא קדיש הכא דכולה שלו הויא נחתא קדושה בכולה ואסורה כולה בגיזה. הקדיש שה כי לישנא אחרינא:
עור מהו בעבודה. כלומר בגיזה לא קא מיבעיא ליה דודאי אסורה מפני כחש העור כי קא מיבעיא ליה בעבודה:
ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה. מפני כחש עובר. הכא נמי עבודה מכחיש העור ואסור דכשהיא שמינה מוטב העור א"ל מיהא לא תפשוט דכי קתני הכא אסורה בעבודה מדרבנן קתני ולא מדאורייתא ואנא גבי עור בעינא אי אסור מדאורייתא אי הכי אי מדרבנן אפי' בגיזה נמי ליתסר מדרבנן גבי עובר א"ל כו':
ולמאן דאמר וולדי קדשים בהווייתן הן קדושים. בשעת לידתן ולאו ממעי אימן [הם] הכי נמי (הכא גבי חולין אמרינן דלא הוי הולד חולין) [מי אמרינן האי לא הוי חולין] אלא משעת הוויית לידתן או דילמא גבי חולין אפי' ממעי אימן הוי חולין וליחייב:
וולדה שלמים. עוברה מי מיחייב בעובר משום שחוטי חוץ מי קרינא ביה בעובר והביאום לה' הא לאו בר הבאה הוא ופטור:
ל"א ראוי לפתח אהל להביא חייבין עליו בחוץ והא כיון דחולין הוא אינה ראויה לפתח אהל מועד דמה שלי בשלכם אסור אף שלכם בשלי חולין בפנים אסור לשחוט הילכך פטור:
ושחטה בפנים מהו מי מיחייב משום עובר:
(ע"כ שייך לעמוד הקודם) א"ל מי קרינא ביה (והביאום לה') כי ירחק ממך המקום וזבחת [כלומר] מה שאתה זובח ברחוק מקום בחוץ אתה אוכל חולין ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום כלומר חולין שנשחטו בפנים דהא לאו בר זביחה הוא:
אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שיש בה כדמפרש בגמ' סאה של תרומה שנפל לפחות ממאה כגון שנפלה בעשרים סאין של חולין. לפי שדין התרומה הוא שאם נפלה במאה חולין שמתבטלת ועכשו נפלה בפחות ממאה כמו שנפלה בעשרים סאין של חולין והלך מן אותו דימוע ונפל למקום אחר כגון שחזר ונפל סאה מן אותו דימוע בשמונים סאין של חולין:
ר' אליעזר אמר מדמע כתרומה ודאי כלומר אותה סאה של דימוע שנפלה לכ' חולין נחשוב אותו סאה של דימוע כמו אם היתה סאה תרומה ודאית ואינה מתבטלת באותן כ' של חולין שאני אומר סאה של תרומה שנפלה לאותן פחות ממאה היא סאה עצמה שעלתה וחזרה ונפלה למקום אחר לאותן פ' של חולין ואינה מתבטלת בפ' חולין:
וחכ"א אינה מדמעת אלא לפי חשבון. כלומר לא נחשוב אותה היא סאה שנפלה היא שעלתה אלא אין באותה סאה אלא אחד מעשרים בתרומה ושאר חולין ועכשו כי נפלה לפ' של חולין הרי נדמעה במאה חולין ומתבטלת והיינו אלא לפי חשבון דקאמר מתניתין ודלא כר' אליעזר:
אין המחומץ של [שאור] (איסור) מחמץ אלא לפי חשבון. כדמפרש שאור של חולין ושאור של תרומה דהיינו של איסור:
ר' אליעזר אומר אחר האחרון אני בא כלומר אם נפל אותו של היתר בסוף ביטל הראשון של איסור והוי כמו הכל של היתר ואם של איסור נפל בסוף ביטל אותו ראשון של היתר ורואין כמו כולו של איסור. וחכ"א בין שנפל [איסור תחלה בין שנפל בסוף] אין אסור עד שיהא (באיסור עצמו כדי לחמץ) [בו באיסור כדי חשבון לחמץ] בפני עצמו בלא אותו של חולין והיינו אלא לפי חשבון דאמר במתניתין ודלא כר' אליעזר:
אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. כדמפרש אם לא יהיו רובן [של] שאובין כדתנן מקוה שיש בו כ"א סאה [מי גשמים דמי גשמין ראויין הן לטבילה לכל בעלי טבילה חוץ מזבין ממלא בכתף מן השאובין י"ט סאה] ופותקן למקוה וזורקן בחוץ [אצל] המקוה ועושה (כמין) [בהן] חריץ [כעין צינור] ופותקן היינו שמושכן למקוה דרך אותו צינור:
והן טהורין. ומתבטלין משאובין שהשאובה נטהרת ברובה אם רובה הוו דלאו שאובין ובהמשכה דהיינו ופותקן כמו שאמרנו:
מכלל דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב סברי דברובה והמשכה לא מיתבטל:
אלא הא דכי אתא (רב דימי) [רבין] אמר ר' יוחנן [שאובה שהמשיכ' כולה. כל מ' סאין כי האי גוונא טהורה כמאן לא כרבנן ולא כר' אליעזר בן יעקב] אלא אמר רב פפא מאי אלא לפי חשבון דקאמר לפי חשבון כלים קאמר וכיוסף בן חוני:
דתניא שלשת לוגין מים שאובין שנפלו לתוך המקוה ממש בלא המשכה בין אם היו אותן ג' לוגין בין ב' כלים או ג' בין בד' וה' ונפלו למקוה פסלוהו:
יוסף בן חוני אומר. אם היו אותן ג' לוגין בב' או בג' כלים ונפלו בו פסלוהו כיון דבכל כלי לוג או יותר מלוג הוי דבר חשוב ופסול אבל אם אותן ג' לוגין מחולקין בד' או ה' כלים דאין בכל כלי לוג או יותר מלוג לא הוי דבר חשוב לפסול המקוה. ל"א כדכתב בסיפא אלא הא דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן שאובה כו':
כמאן. כרבנן ת"ק דר' אליעזר בן יעקב [דמקילי הא ליכא למימר] דאי כרבנן אמאי קאמר ר' אליעזר אלא לפי חשבון[15] [מכלל דרבנן מחמירין] אלא לפי חשבון משמע דאפי' בבציר מהכי פוסלין את המקוה אלא ש"מ מדקאמר ר' אליעזר בן יעקב אלא לפי חשבון [ושמע מינה דרבנן לחומרא פליגי] (מכלל) וא"כ הא דכי אתא (רב) [רבין] (דימי) כו' דלא כתרווייהו אלא לפי חשבון לא ר' אליעזר בן יעקב היא אלא לפי חשבון כלים [הוי] ויוסף בן חוני היא כו'. והיינו כלישנא קמא:
אלא עם מתן אפר כלומר עד שיתן האפר על גבי המים והלא (ואלא) אפר הוא דשן של פרה. [ונאמר להלן עפר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן] וכתב חיים אל כלי כלומר שהמים סמוך לכלי דוקא והאי דקאמר קרא ונתן עליו מים כלומר על העפר (לאו להכי הוא דאתא) [לא להכי כתב] האי ונתן עליו אלא כדי לערבן עפר ומים [ביחד] כתב ולעולם מים ברישא וממאי דהכי הוא כדרבנן (משום) [דילמא כדקאמר ר"ש] דמה מצינו בכל מקום [בסוטה מכשיר למעלה דכתב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים דמכשיר למעלה אף כאן נמי]:
ל"א ות"ק דר' שמעון סבר סיפיה דקרא דוקא חיים אל כלי והיינו כלישנא קמא:
אין בית הפרס עושה בית הפרס. דשדה שנחרש בה קבר היינו בית הפרס וכל השדה הוי ספק טומאה ואין אומר כל השדות שסביבותיה [הן] (יהו) טמאות דשמא יצא ממנה עצם כשעורה ונכנס באותן שדות אלא אותה שדה לבדה שנחרש בה טמאה והשאר טהורות ורבנן עד כמה הוא שיעור מקום בית הפרס כי אתא רב דימי אמר ריש לקיש ג' שדות אם היתה טומאה באמצעית כשיעור ב' מענות חוץ משדה האמצעית מלא מענה מיכן ומלא מענה מיכן (בשל) [בשדה] החיצונות הוי בית הפרס ולא רצה לומר ה' שדות כלומר דלכל ד' רוחות של אותו שדה [מאה אמה] (מלא מענה) ליהוי בית הפרס אלא ב' מענות מענה מיכן ומענה מיכן והיינו טעמ' [משום דדרך חרישה נקט] ואין אדם עשוי לחרוש שדהו שתי וערב:
מלא מענה מאה אמה. היינו בית ארבעת סאה דמאה על (חמשים) [מאה] היינו מקום זריעה ד' סאין דילפינן מחצר המשכן דבמאה על חמשים הוו בית סאתים (ר' יוסי אומר חמשה) וטעמא דר' יוסי לא איתפרש לן:
ולא תרומה אחר תרומה. דאין תורמין ב' תרומות [גדולה] מכרי אחד:
[השותפין שתרמו זה אחר זה. מכרי אחד:
ר' אליעזר אומר] תרומת שניהם תרומה. [משום] דכל אחד תורם (לחלקו) [לדעתו]. [ר' יוסי אומר] אם תרם הראשון כשיעור שאמרו חכמים עין יפה תורם אחד מארבעים. בינוני' אחד מחמשים עין רעה אחד מששים:
אין תרומת השני תרומה. שכבר פטרו הראשון:
שלא נאמר תמורה אלא בבהמה. כדכתב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו כו'. ולא יחליפנו וגו':
ר' שמעון מפרש. מה טעם אין עושין תמורה [שהרי מעשר בכלל כל בהמה היה ולמה יצא להקיש כו':
והתניא] אי קרבן דכתיב או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' [שומע אני] (שומעני) אף קדשי בדק הבית יהא חייב משום שחוטי חוץ ואלו לא נקדשו להקריב עצמן אלא לדמיהן:
לא קשיא. הא רבי דמוקי לקמן למה יצא מעשר לדרשא אחרינא ולא למעוטי קרבנות בדק הבית אלמא סבירא ליה דקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן ולא איצטריך קרא למעוטינהו. והא ר' שמעון דסבירא ליה דלהכי יצא מעשר למעוטינהו אלמא משום דסבירא ליה דאיקרו קרבן:
ולר' לא איקרו קרבן והכתיב כו'. להאי לישנא קאמר השתא מאי ר' ומאי ר' שמעון דתנו רבנן וכו'. וללישנא אחרינא דקאמר לרבנן לא איקרי קרבן קסבר ההוא סתמא דמתני' דקתני קדשי בדק הבית אין עושין תמורה היינו רבנן מדלא איצטריך להו קרא למעוטינהו משום דסברי דלא איקרו קרבן ור' שמעון דקאמר והלא מעשר בכלל היה דמצריך למעוטינהו ממעשר אלמא משום דקסבר דאיקרו קרבן. וקאמר ולרבנן לא איקרו קרבן והכתיב כו'. דהכל במשמע שעושין תמורה ולהאי לישנא לא קא בעי מאי ר' ומאי ר' שמעון אלא מתחיל הברייתא דקתני תנו רבנן לא יבקר כו':
אמר ר' שמעון והלא מעשר כו'. דהאי (לא ימירנו) [לא יבקר] אמעשר קאי. [ודבר שאינו בשותפות. כדאמר בפרק בתרא דבכורות יהיה לך ולא של שותפות אמר ר' להכי יצא מעשר]:
לידון בתמורת שמו ותמורת גופו. דתמורת שמו [דמעשר] קרבה ותמורת גופו לא קרבה והיינו ולחלק [בין] תמורת שמו [לתמורת גופו] (קרבה) תמורת שמו היינו כדמפרש לקמן מנין שאם קרא תשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה ומנלן דקדשי מדכתיב כל מעשר מרבויא דכל:
ותמורת גופו. היינו תמורתו ממש [אינה קריבה דגמר מעשר עברה עברה מבכור וכתיב בבכור קדש הם הם ולא תמורתן. ותמורת שמו נגאלת מ"ט משום דשלמים נגאלין כשאר קדשים ותמורת שמו שלמים הוי ויש להן דין דשלמי'. תמורת גופו אין נגאלין דכתיב במעשר לא יגאל ותמורתן נמי] [כיוצא בו] תמורת גופו חלה על דבר שאינו ראוי לקרבן כגון בעל מום דכתיב לא ימיר אותו טוב ברע היינו בעל מום וכי היכי דחיילא תמורת מעשר אבעל מום הכי נמי חיילא אאתנן ומוקצה [ונעבד] דקי"ל דכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה וע"ז פוסל בו:
ותמורת שמו אין חלה אלא על דבר הראוי. ליקרב (למזבח) שלמים:
אמרי. מאי האי משום דרבי רחמנ' במעשר דאית ביה תמורת שמו איגרועי איגרע האי תמורת שמו מתמורת גופו דאילו תמורת גופו חלה על בעל מום קבוע ותמורת שמו לא חיילא על מום קבוע:
אין. ודאי [דאמרינן] מאי דרבי בתמורת שמו רבי כגון דקרבה ונגאלת [כשלמים ומאי דלא רבי למיחל על דבר שאינו ראוי לא רבי:
והא מהיכא תיתי. דאמרינן מאי דרבי רבי ומאי דלא רבי לא רבי אימא רבי לכל מילי:
אמר רב הונא משום. שיצא לידון בדבר החדש דתמורת שמו קרבה ונגאלת] מה שאין כן בתמורת גופו הילכך אין לך בו אלא חדושו בלבד:
[ולא נצרכה. ההיא דקאמר ודבר שבא חובה אלא למעוטי]:
עולה הבאה מן המותרות. כגון (שהקדיש) [שהפריש] מעות לחובתו וניתותרו מהן דההיא לא עבדא תמורה. דהא אמרי רבנן מותרות לנדבת ציבור אזלן וציבור לא עבדי תמורה:
וניתק. זה ראשון לעולה משום דנמצא לאחר כפרה [והיינו] עולה הבאה מן המותרות [הא קא מיבעיא ליה:
ל"א אי אליבא דר' שמעון דאמר ממעשר ילפינן אפי' חדא תמורה נמי לא עבדא דהא אמר מה מעשר שבא חובה עושה תמורה (ואפי') ועולה הבאה מן המותרות אינה באה חובה:
והכי קא מיבעיא ליה אי סבירא ליה לר' אלעזר כר' שמעון דאמר אין מימר וחוזר ומימר הני מילי בחד גופה בב' גופין וקדושה אחת מאי היינו בלא נתכפר:
וב' קדושות וגוף אחד. היינו בלא הומם מאי מי חוזר ומימר בגוף אחד וקדושה אחרת מאי תיבעי]:
הדרן עלך הכל ממירין
- ^ הערת המדפיס - עי' בתוס' מנחות [דף עג:] ד"ה אי דהביאו גי' רבינו דהכא דגרס עליהם ע"ש.
- ^ הערת המדפיס - עי' במנחות שם דמשמע דבנסכים הבאין עם הזבח לא צריך קרא משום דעולה וכל אביזרהא ע"ש וצ"ע
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אמת דרשות וא"כ ע"כ הך קרא דליראה את השם למקלל חבירו אתי.
- ^ הערת המדפיס - חסר כאן וכן איתא במכילתא פ' משפטים לתרומה שאינה קרויה אלא ג' שמות יוקדם תרומה למעשר ראשון שתרומה קרויה ג' שמות ראשית תרומה ודמע למעשר ראשון שאינה קרויה אלא ב' שמות ויוקדם מעשר ראשון שהוא קרוי ב' שמות ראשית ומעשר למעשר שני שאין לו כו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דכתיב שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו והן בעלי מומין כדמפרש בבכורות ודרשינן אותו אתה מקדיש ואי אתה מקדיש תמימין לבה"ב כצ"ל והס"ד.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל דמהאי קרא דכתיב נדבה תעשה אותו ואתרבו בע"מ למזבח דכתיב ולנדר לא ירצה איתרבי נמי תמימין לבה"ב כצ"ל והוא שייך לדיבור שאחר זה.
- ^ הערת המדפיס - נראה דרבינו גרס בגמ' אימור דשמעת ליה לר"ש דלא בעי הגרלה וכו' אלא אמר רבא וכו' וע"ז פי' רבינו אמאי ליסלק וכו' ועי' ברש"י כאן דהביא ג"כ גירסא זו ודחאה ע"ש.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל דלא למפסל גופיה דשני הך דקאי דאי מצרכת ליה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף הקודם.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל במשנה.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל אלא א"כ כהן עמו ומודה דהבכור הוא של הישראל.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל היכי משמע מהכא דמיירי בקדם הקדשן את מומן: מדשני קרא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דאין טעם לומר ברע בטוב דקא מעלי ליה דלקי טפי.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל ובתראה דהקדישה ולבסוף נתעברה דלא קדיש וולד דלא קדיש אלא אם לחודה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל מכלל דרבנן מחמירין וס"ל דאפי' בבציר מהכי וכו'.