רבינו גרשום על הש"ס/תמורה/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד בעריכה


כיצד מערימין על הבכור כו'. דלא קדיש בכור עד דמקדיש ליה יציאת רחם אבל עד שהוא במעי אמו יכול לשנותו לדבר אחר:

והשני ימכר לחייבי עולות ודמיו חולין משום הכי ימכר לחייבי עולות‏[1] דילדה זכר סתם אם תהא עולה ועוד אין ידוע על איזה אמר הלכך שני ימכר לחייבי עולות [ומשום הכי] דמיו חולין דמ"מ לא הקדיש אלא אחד:

[ילדה ב' נקבות. דינו כב' זכרים:

מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. כגון אם יצא אזנו קודם או שפתו והטיל בה מום קודם שיצא רוב ראשו יקרב עולה:

עולה אין. כלומר לשם עולה דחמירה קדושתה מבכור יכול לשנותו אבל שלמים דגריע קדושה מבכור דנאכל לישראל לא יקרב וכ"ש להטיל מום דקא משוי ליה חולין דאסור:

קסבר רב יהודה. מתני' דדייקינן מינה דלשם עולה אין לשם שלמים לא:

בזמן בהמ"ק קיים. וכי קאמינא דמותר להטיל מום בזמן הזה אמינא:

ואימא הכי נמי. דמש"ה ליגזר דלא:

אפ"ה הא עדיפא. להטיל בו מום דאי לא שדי ביה מום דלמא אתי לידי גיזה:

ל"א הא קמ"ל רב יהודה. דחסירא עדיפא דלא ליתי כו':

אם נקבה זבחי שלמים. אמאי איצטריך למימר נקבה ליהוי חולין נקבה מי מקדש בבכורה] אלא סיפא דקתני ילדה נקבה תמימה תיקרב שלמים בבהמת הקדש קתני דאם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ילדה נקבה תהא שלמים הויא שלמים קסבר עובר לאו ירך אמו הוא (ל"א כלישנא קמא) [אמרי הא בהמה מבכרת מאי היא אי דהקדש היא אמאי והשני ימכר האיך דהקדיש עולה כו']:

סיפא אתאן [כאן יש כשתי שורות חלק] לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעה אהי זכר מינהו אמר עולה הלכך שני ימכר לצרכי עולות ודמיו חולין כדאמרן לעיל:

ל"א זכר בתרא חולין בעלמא הוא אלא משום דלא ידעינן הי נפקא ברישא הלכך השני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין דמכל מקום לא היה דעתו לעולה אלא על האחד:


דף כה עמוד אעריכה


קסבר בהווייתן הן קדושים. בשעה שנולדין ובאותה שעה (סבר) [כבר] ניכרין הן טומטום ואנדרוגינוס ואינן קדושים דאי ס"ד עודן במעי אמן הן קדושין כו':

והאי דאמר דבהוייתן הם קדושים אתיא לאפוקי מהדין תנא דתניא אילו נאמר אך בכור לא יקדיש האי קרא דכתב אך בכור אשר יבוכר וגו' כלומר אילו נאמר אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש (איש) ולא נאמר [איש] אותו הייתי אומר הכתוב משמע שבכור אדם לא יקדיש הקדש שהייתי אומר אך בכור אשר יבוכר לה' היינו בכור אדם (בבהמה) לא יקדיש לגמרי לכך נאמר לא יקדיש אותו דבכור בהמה לא יקדיש דמוקדש ועומד הוא אבל מקדיש שאר הקדשות של בהמה:

ועדיין אני אומר. בכור אדם מקדיש הקדש ולא פשוט:

בבהמה. בבכור בהמה עסקתי ולא באדם כלומר (תו) הכתוב [בבהמה] שאינו מדבר בבכור אדם אלא בבכור בהמה אבל אדם מקדיש הקדש בין בכור בין פשוט:

יכול לא. יהא רשאי לקדשנו הבכור לקדושה אחרת אפילו כשהוא עדיין בבטן אמו:

ת"ל אשר יבוכר משביכר לה'. [כלומר אי אתה מקדישו [משנולד] אבל אתה מקדישו בבטן אמו לקדושה אחרת יכול אף וולד כל הקדשות יהא יכול להקדישו במעי אימן לשנותו מקדושת אימן כמו עובר בכור:

ת"ל אך. מיעט אלמא סבירא ליה דוולדי קדשים במעי אימן הן קדושים ונתפסין בקדושת אימן או דלמא בכור עדיף]:

דכל פורתא דקא נפיק. קאי במילתיה בעיקר קדושתו של בכור עצמו:

ל"א עולה הוי שכן קדושה חמורה וחיילא עילויה או דלמא בכור הוי שכן קדוש מרחם משא"כ בשאר קדשים וחמור:

אמר על הלקט. על השיבלין שלקט בשעת נשירתן רובן לארץ דעיקר דין לקט היינו אותו שנשור לארץ ואמר יהא הפקר:

לקט הוי שכן קדוש בידי שמים שצוהו להיות לקט או דלמא הפקר הוי שכן יפה כחו שזוכה בו בין עניים בין עשירים:

[ואמר אביי דברי הרב קודמין. גזרת שמים והוי לקט הכא נמי גבי בכור דברי הרב קודם והוי בכור]:

מתני' האומר ולדה של זו עולה ואח"כ אמר יהא אמו שלמים דבריו קיימין הואיל וקודם הקדיש הולד עולה אבל אמר תחלה היא שלמים ואח"כ אמר ולדה עולה הרי זו ולד שלמים דעובר ירך אמו הוא ונתפס בקדושת אמו:

ור' יוסי אמר אם לכן נתכוין מתחלה לומר קודם ולדה עולה והיא שלמים ורצה להקדיש שניהם כך אע"ג שטעה ואמר תחלה היא שלמים שלא מדעתו הואיל ורצה להקדיש שניהם ואי אפשר לפה לקרות ב' שמות כאחד שלא יקדים זה לזה אע"פ שטעה ואמר קודם היא שלמים כיון שלא נתכוין מתחלה לכך דבריו קיימין אבל אם משאמר תחלה במתכוין הרי זו שלמים ונמלך ואח"כ אמר וולדה עולה לא אמר כלום [אלא הרי זו וולד שלמים]:

גמ' מ"ט קסבר. אם שיירו לולד משוייר שאם נתכפר (באימה) [בבהמה] ונשתייר בנה. הוי משוייר. ולא חשיב כולד חטאת דימות אלא שכיון דהוי מעוברת קודם הקדישה דמי כמי שהקדיש עובר לבד ואמו לבדה דעובר לאו ירך אמו הוא אלא משוייר דלא ימות אלא ירעה דדינו כמפריש ב' חטאות לאחריות דהשניה רועה:

ואם איתא דשיירו משוייר. אמאי קרו ליה ולד שלמים כלומר דקדושה על ידי אמו הרי זה שלמים מיבעי ליה כלומר דקדוש על ידי עצמו אלא כיון דאמר הרי זה ולד שלמים ש"מ דעובר ירך אמו ואם שיירו אינו משוייר:

א"ל ר' טבלא בר מיניה דההיא דתני תנא כו'. ומיהא לא קשיא אם היתה עוברה זכה לו גט שיחרור והוה ליה כמשחרר חציו דקנה חציו בן חורין והכא נמי כי אמר לה ולדך בן חורין נעשה כמקנה לה לשחרור אחד מאבריה וגיטו וידו של ולד באין כאחד. דיש לה רשות לאמו לעצמה שמקבלת לו גיטו וליכא למימר מה שקנתה שפחה קנתה רבה דהא יש בה קצת שחרור [אלא אי אמרת כו'. מי זכיא ליה לקבל גיטו:


דף כה עמוד בעריכה


והתניא [נראין] דברים שהעבד מקבל גיטו של חברו מיד רבו של חברו. דכיון דליתיה עבדו של נותן הגט הלכך יכול לקבל ממנו וזוכה בו לחברו אבל לא מיד רבו של עצמו לצורך חברו אם היו שניהם של אדון אחד משום דיד עבד כיד רבו דמי דמה שקנה עבד קנה רבו ואי אמרת אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא א"כ לא נעשה כהקנה לה אחד מאבריה ואמאי זכת' לו אלא מדא' אם היתה עוברה זכתה לו ש"מ דעובר ירך אמו הוא וקשיא לר' יוחנן:

משום שנאמר האשה וילדיה. כלומר שהרי דהולד הולך אחר האשה והרי הוא כמוה:

מאי ת"ל לרבנן כלומר מה ראייה הוא הכתוב לרבנן אדרבה קשיא להו אלא לר' יוסי הגלילי מסייע:

מאי לאו תנאי היא כו'. (כיון) דמצאו חי]:

אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כו'. כלומר שיש עליו כל דין חטאת:

מאי לאו בהא פליגי. דת"ק סבר אם שיירו אינו משוייר אלא ירך אמו ודינו כאמו ותנא בתרא סבר אם שיירו לעובר שאם רצה להקדיש לו בפני עצמו לשם זבח אחר היה יכול ולאו ירך אמו הוא ולא הוי דינו כאמו וא"ד איפכא דת"ק סבר אם שיירו משוייר דיכול להקדישו בפני עצמו לחטאת הלכך דינו כחטאת ואידך תנא סבר אם שיירו אינו משוייר:

ואיבעית אימא לא קשיין. הא דמשוי ליה דינו כאמו מיירי דנתעברה ולבסוף הקדיש כיון דהיה יכול להקדיש עובר לחוד ואימיה לחוד יש לו דין חטאת ואידך תנא דלא משוי דינו כחטאת מיירי בהקדישה ולבסוף נתעברה כיון דבשעת הקדש ליכא עובר דמצי מקדיש ליה הלכך לא הוי דינו כאמו:

[דלמא היינו טעמא דר' יוחנן דאמר רצה בה מתכפר רצה בולד מתכפר דאדם מתכפר בשבח הקדש דהיינו ולד:

א"ל רב המנונא ר' אלעזר תלמיד דר' יוחנן הוה ויתיב קמיה. וקא מותיב ליה היא שלמים ולדה עולה (תמורת שלמים דולד):

ולא אהדר ליה האי שינויא. אלא א"ל ר' טבלא בר מינה דההיא כו':

ואת אמרת כו'. אלא מדלא אהדר ליה הכי ש"מ דטעם דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר הוא:

מתני' ה"ז תמורת עולה ותמורת שלמים ה"ז תמורת עולה דברי ר"מ. דקסבר תפוס לשון ראשון:

ר' יוסי אומר אם לכן נתכוון מתחלה. שתהא תמורת שניהם אע"ג דלא אמר ה"ז תמורת עולה ושלמים אלא אמר ה"ז תמורת עולה (ותמורת שלמים) [ושלמים] הואיל ואי אפשר כו' דבריו קיימין ותימכר ויביא בדמיה חציה תמורת עולה ובחציין תמורת שלמים:

אם משאמר תמורת עולה ואחר כך נמלך ואמר כו'. הרי זו תמורת עולה בלבד תרוייהו קדשי. ותמכר ותביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים:


דף כו עמוד אעריכה


לישנא אחרינא שניה נמי חיילא ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים ולא אמר תמורה נמי אשלמים הוה אמינא קדושה לשם תמורת שלמים [ואינה קריבה קמ"ל דמשו"ה קאמר נמי תמורת שלמים] (ואין קרי' דמיה לתמורת שלמים כיון דלא אמר תמורה נמי אשלמים) דליקרב נמי אשלמים ל"א מפרש כלישנא קמא טעמא דר' מאיר ור' יוסי:

אלא בדין הוא. דתמורת עולה ושלמים בעי מימר ובהכי סגי אלא כיון דאמר תמורת עולה תמורת שלמים משום הכי בדקינן ליה כו':

והתניא. סיועא:

הרי זו תמורה עולה כו'. ר' יוסי היינו חכמים דכיון דאמר דבריו קיימים הכי נמי דסבר דתימכר ויביא כו' אין ודאי כרבנן והא קמ"ל דמאן חכמים ר' יוסי:

ת"ר האומר בהמה זו חציה תמורת עולה כו'. (הילוכה) [פירושא] כברייתא דלעיל דחכמים היינו ר' יוסי אלא שמקצר הברייתא:

כולה תקרב עולה. דכיון דאמר חציה עולה תפסה קדושה בכולה דברי ר"מ דהכא אמרינן ודאי תפוס לשון ראשון ור' יוסי אמר תמות דחיילא קדושת שניהם עליה וכיון דאינו מחוייב חטאת (והוי כחטאת שמתו בעליה) [הוי כחטאת שכיפרו בעליה] שכמו כן נשתייר זה שאינו צריך לו דאינו מחוייב חטאת הלכך תמות:

ומודין באומר חציה חטאת תחלה ואח"כ חציה עולה שתמות דאפילו לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון כיון דאמר תחלה חציה חטאת והיא אינו מחוייב חטאת הוי כחטאת שכיפרו בעליה תמות:

מהו דתימא היינו טעמא דר"מ. דאמר תקרב עולה דקסבר חטאת (מעוברת) [מעורבת] קריבה כשאמר חציה עולה וחציה חטאת ואפילו כי אמר כו':

קדושה ואינה קריבה ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים ועושה תמורה. משום דזכר הוא דחזי לעולה לקדושת הגוף:

עושה תמורה ותמורה כיוצא בה. דתימכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים. מני ר' יוסי היא. דאמר דבריו קיימים:

פשיטא. דודאי ר' יוסי היא:

דמהו דתימא תמורתה תיקרב. דאתמורה לא הזכיר בה לא עולה ולא שלמים אלא אמר הרי זו תמורת זו:

קמ"ל. דלא קרבה דמאי שנא היא דלא קרבה משום דהויא לה קדושה דחויה מהקרבה דיש לה ב' שמות תמורה נמי אתיא מכח קדושה דחויה ולא קרבה:

[הקדיש חציה. חלקו וחזר ולקח חציה אחר מחברו והקדיש קדושה ואינה קריבה משום דבשעה שהקדיש חלקו לא היתה כולה שלו ולא תפס לה קדושת הגוף]:

ועושה תמורה. והא ראויה היא לשם זבח שירצה ותמורתה כיוצא בה ותימכר ויביא בדמיו כו':


דף כו עמוד בעריכה


ש"מ בעלי חיים. שאין בהן מום נדחים מהקרבה:

וש"מ קדושת דמים מדחה. דהא בהמה קדושת דמים היא ומדחה הקרבה. וש"מ דחוי מעיקרא. כגון זו שנדחית מתחלה בשעה שהקדיש חלקו שלא היתה ראויה להקרבה הוי דחוי דאע"ג דלא נראית מעולם להקרבה ואע"ג משעה שהקדישה הוי דחוי דסד"א דנראה ונדחה שוב אינו נראה אמרינן אבל דחוי מעיקרו לא הוי דחוי לגמרי קמ"ל דחוי דחוי:

דברי הכל עולה אפילו לר' יוסי דחציה מעשר לא קדיש דמעשר אינו קדוש אלא בשעת יציאתו מתחת השבט העשירי:

אבל היכא דאמר חציה תמורה וחציה מעשר. דלא אמר כראוי לא על תמורה ולא על מעשר דאין אדם אומר הרי זו תמורה [סתם] אא"כ אמר תמורה [תחת] זו וכן אין אדם יכול לומר הרי זה מעשר אלא בשעת יציאתו מן הדיר:

והיכא דאמר סתם הכי חציה תמורה וחציה מעשר מאי לשום איזה יקרב תמורה יקרב שכן נוהגת כו':

שכן מקדש לפניו ולאחריו. כדתנן קרא לתשיעי עשירי כו' שלשתן מקודשין:

נמלך‏[2] פשיטא דתפוס לשון ראשון:

לא נצרכה. אע"ג דנמלך בתוך כדי דבור בכדי שאילות שלום‏[3] הרב לתלמיד מהו דתימא כדבור דמי והאי דשתק ונמלך דעיוני קא מעיין הוא מה היה דעתו לומר כדי לשתף עם עולה וליהוי דבריו קיימין דליהוי תמורה עולה ושלמים קמ"ל דלא:

מי שאמר על בהמה אחת הרי זו תחת זו או תהא זו תמורת זו או זו חלופי זו הרי זה לשון תמורה. דתמורה וחליפין כתיב בפירוש לא יחליפנו ולא ימיר אבל אמר זו תהא מחוללת על זו אין זו לשון תמורה ולא לקי:

ואם היה הקדש בעל מום. ואמר זו מחוללת על זו:

יצא לחולין. ונכנס זו תחתיו דהרי זו מחוללת על זו משמע תצא ותכנס זו ובודאי כשהקודש הוא תם וראוי להקרבה ואמר הרי זו מחוללת על זו אין בדבריו כלום ולא יצא הקודש לחולין אבל כשהוא בעל מום יוצא לחולין ונכנס זה תחתיו:

וצריך לעשות לו דמים. לקודש כדי שיהא זה שנכנס תחתיו שוה לו בדמים שלא יתאנה הקודש:

(אי) דתחת לישנא דאיתפוסי. בתמורה משמע:

[ורמינהו בקדשי בדק הבית אם אמר תמורת זו חליפי זו דהיינו לשון דאיתפוסי בתמורה לא אמר כלום דקדשי בדק הבית אין עושה תמורה אבל אם אמר זו תחת זו או זו מחוללת על זו דבריו קיימין דאין זה לשון תמורה אלא לשון אחולי תצא זו ותכנס זו ואי ס"ד דתחת לישנא דאתפוסי בתמורה הוא]:

מאי שנא רישא [דאמר לא אמר כלום] ומאי שנא סיפא דאמר דבריו קיימין:

ל"א קדשי בדק הבית מי תפסי פדיונן כלומר מי תפסי תמורתן:


דף כז עמוד אעריכה


משמע לישנא דאתפוסי. בתמורה דכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת. כלומר שבמקומה עומדת [אף] בהמה זו של קודש במקומה בקדושתה ותופסת אחרת בקדושתה כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש:

ומשמע לישנא דאחולי. שמוציאו מקדושתו ונכנס זה במקומו כדכתיב תחת הנחשת שגזלו אביא זהב במקומו הואיל וכן כו':

אמר רבא אפילו בקדשי מזבח הוי לישנא דאחולי כגון שהיה הקודש בעל מום [בהכי] סבירא ליה לרבא דהא ואם היה קדש בעל מום משמע נמי (אחולי) [ארישא קאי אמר ה"ז תחת זו] שהרי לא מצינו תחת גבי תמורה:

הניח ידו על הקדש בעל מום. ואמר תהא זו של חולין תחת זו של קדש (שירי) [שיתחלל] עליו חול היינו משמע לישנא דאחולי שיצא של קודש ויכנס זה במקומו:

אם הניח ידו על זו של חולין ואמר תהא זו תחת זו. הוי האי בעל מום קודש ולא יצא לחולין וזה תמורתו:

מי אמרינן לאתפוסי. בתמורה קאמר ולקי תרי מלקיות:

או דלמא כל היכא דאיכא היתירא דיכיל לאחולי דלית ביה לאו ועביד איסורא להמיר:

מי אמרינן מה תמימה תחת תמימה קא אמר. לאתפוסי תמורה דכיון דשניהן תמימות על איזו שמניח ידו מתפסת בתמורה:

ובעל מום [דחולין]. תחת בעל מום דהקדש:

ובעל מום. דחולין תחת תמימה דהקדש דהיינו טוב ברע או רע בטוב ואתרוייהו לקי:

ואת"ל היכא דאיכא קצת למיעבד בהיתירא לא עבד כולה באיסורא ולאחולי הוא ולא לקי אלא חדא:

היו לפניו ג' בהמות של קודש ואחת מהן בעלת מום כו'. מי אמרי' מתמימה תחת תמימה לאתפוסי:

תמימה דחולין נמי תחת בעל מום. דקודש לאיתפוסי דאזלינן בתר רובה:

או דלמא הכא נמי אמרי' כל היכא כו'. כיון דאכתי גברא לא אתחזק תלתא זימני באיסורי למעבד תמורה אמרינן לא שביק התירא אלא לאחולי הוא:

בעי רב אשי היו לפניו כו'. ל"א בעי אביי היו לפניו כו' או דלמא תמימה תחת תמימה לאיתפוסי דחזיא תמימה דקודש להקרבה הלכך תפסה תמורה אבל תמימה תחת בעל מום של קודש דלא הויא בעלת מום לא תפסה תמורה אלא לאחולי הוא:

ואת"ל הכא כיון דבעי למימר בפירוש חדא לאיתפוסי וחדא לאחולי ולא אמר תרוייהו תפסו דתרויהון כי הדדי אנח ידיה על הנהו דחולין דאי לאחולי איתבעי ליה לאתנוחי ידיה על ההיא בעלת מום כדאמרינן לעיל הניח ידו על הקודש חולין מדלא אתנח ידיה עלה אלא על תמימה דחולין ש"מ תרוייהו תפסן:

אלא היו לפניו ב' בהמות של קודש ואחת מהן בעלת מום ושלש בהמות תמימות [של חול] והניח ידו על בהמה תמימה של חול ואמר הרי אלו תחת אלו והכא המיר ב' תמימות של חולין בתמימית אחת של קודש וכדתנן בפ"ק ממירין אחד בשנים כו':

מי אמרינן מדהני תרתין בהמה תמימה של חולין לאתפוסי בההיא תמימה דקודש ההיא תמימה שלישית של חול לאתפוסי תחת בעלת מום דקודש או דלמא לאחולי הוא והדין דלא אתנח ידיה על ההיא תמימה דקודש דבהדי בעלת מום ולא על בעלת מום נמי דהכי הוה דיניה אי הוה לאחולי האי דלא אתנח משום דקסבר רובה עדיף מוטב להניח על הרוב שלש ולא על השתים אבל מכל מקום דעתו לאחולי תיבעי. [רמויי רמי] חדא להדי חדא כלומר אם חיבר כל אחת של הקדש כנגד אחת של חולין והנהו חולין כולן תמימין וחדא דהקדש בעלת מום ואמר אלו תחת אלו מאי מי אמרינן כיון דרמי חדא להדי חדא מעשיו מוכיחין דתמימה כנגד תמימה לאתפוסי ובעל מום כנגד תמימה לאחולי או דלמא לא משגיחינן ארמויי אלא בתר דבורא אזלינן דאמר הרי אלו תחת אלו והאי משמע נמי דאמר אתמימה דחולין וליהוו כולהו לאיתפוסי:

ל"א או דלמא בתר רובה אזלינן דהנהו דחולין הוו רובה ואהנהו אנח ידיה וליהויין כולהו לאיתפוסי תבעי:

יוצא לחולין דבר תורה. משום דכי אמר בלשון תמורה אינו יוצא לחולין אלא הוא ותמורתו קודש אבל כשאמר הרי זו מחוללת שלא אמר בלשון תמורה:

יוצא לחולין דבר תורה. כפסולי המוקדשין דניכרין וצריך לעשות לו דמים כדאמרן לעיל מדבריהן של חכמים שדברי תורה אין אונאה להקדשות דעמיתו כתיב למעוטי דהקדש במאי פליגי אי נימא אאונאה אדין אונאה. ל"א קאמר בפירוש דטעו בשתות דהיינו דין אונאה דחייב להחזיר לו בהא נימא ריש לקיש דבר תורה והתנן כו':


דף כז עמוד בעריכה


ואלא דטעו בכדי ביטול מקח ביותר משתות בהא נימא ר' יוחנן מדבריהם ולא דברי תורה הא איתמר ר' יונה אמר אהקדשות האי דבעי למימר לקמיה דביטול מקח יש להן דבר תורה:

ור' ירמיה אמר אקרקע. יש להן בטול מקח ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרי בטול מקח יש להן. דבר תורה:

ואיפוך. דר' יוחנן דאמר מדבריהם תריץ ליה כריש לקיש ודריש לקיש כר' יוחנן ולא קשיא לך:

ומי מצית אמרת איפוך. הניחא למ"ד לר' יוחנן דאמר דהקדש יש להן ביטול מקח וכ"ש אקרקע איצטריך למימר איפוך אלא לר' ירמיה אקרקע יש להן ביטול מקח ולא אהקדש היכי אפיך לה:

אלא לא תיפוך. ור' יוחנן מדבריהם קאמר יש להן ביטול מקח ולא מדאורייתא לדברי רבי ירמיה:

לימא קא מיפלגי. ר' יונה ור' ירמיה בדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל:

דר' יונה לית ליה דשמואל. דקסבר בטול מקח יש להן והאי שחיללו על פרוטה היינו טפי מבטול מקח ור' ירמיה אית ליה:

ואב"א לעולם. כדאמר מעיקרא דאאונאה פליגי אשתות ולא תיפוך ודקא קשיא לריש לקיש ואלו דברים שאין להם אונאה הקדש סבר לה דאין להן אונאה כדרב חסדא דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר ל"א במאי קמפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בדשמואל לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו דבר תורה לית ליה דשמואל כדמתרצינן איפוך ואב"א אפילו רב אית ליה דשמואל ואמר לך רב אי דקא מכוין לכתחלה לאחולי בכך בשוה פרוטה [מתחלה שפיר] (מיתחיל) אלא שאני הכא במתני' באומר זו מחולל על זו דלא קא מכוין לאחולי בפרוטה הלכך קאמר וצריך לעשות לו דמים דבר תורה:

ואב"א דכ"ע לית להו דשמואל ופליגי בכדי אונאה כו':

לא שנו. דצריך לעשות לו דמים כדי שלא יתאנה הקדש אלא שלא נישום הקדש בשלשה כשאמר זו מחולל על זו אבל נשום בשלשה אינו חוזר ואין צריך לעשות לו דמים שוב:

והאמר רב ספרא היכא אמר מאה עדים כתרין. כלומר [אם] (אין) מכחישין מאה עדים שני עדים חשובין הללו שנים כאותן מאה שאין מאמינין לאלו יותר מאלו הואיל [ואין] מזימין אותן:

אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דעות. אע"ג דנשום בשלשה לכתחלה:

ותו אפילו לא הויא אלא תלתא ותלתא. ותלתא בתראי מטפן בשומא מי לא אזלינן בתר בתרא אלא עולא דאמר אבל נישום בשלשה אינו חוזר סבר לה כר' יוחנן כו':

ל"א. לא אמרן דצריך לעשות לו דמים שוב אלא דשמוי לכתחלה בתרי אבל דשמוי בתלתא אע"ג דאתאן בי מאה ומטפו [לא הדרי ולא אמרי'] (לאהדר אמר) דהני תלת לא ליהוי עדיף שומייהו מדתרי (אלא אי) [ואי] אתו אחריני ומטפו ליהדר קמ"ל דלא הדר כיון דשמוי בתלת (הני והאמר רב ספרא אפילו למ"ד כו'):

הרי זו תחת חטאת או תחת עולה ואין לו לא חטאת ולא עולה עדיין לא אמר כלום:

[ואם אמר] תחת חטאת או תחת חטאת שיש לו בביתו דבריו קיימין:

דאי ר"מ האמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגמר ואמר לשום דמיו הכא נמי סבירא ליה דתימכר:

טעמא דאמר על בהמה טמאה דעל בעלת מום. ימכרו לאלתר בלא דעתיה משום דהא מסאבי וקיימי אבל מפריש נקבה לאשם בעיא מומא קודם שתמכר:

ל"א אבל אמר על נקבה הרי זו לעולה קדשה קדושת הגוף לעולה ותמכר ועושה תמורה מגו דחזיא לגופיה לשלמים:

ודלא כרבי שמעון בן יהודה. דאמר לעיל בפרק אלו קדשים אף לעולה אין עושין תמורה דלית ליה מגו ולית ליה שם עולה על אמו:

הדרן עלך כיצד מערימין

  1. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דהא אם זכר עולה סתם אמר ואין ידוע כו'.
  2. ^ הערת המדפיס - גיר' רבינו היה בכאן פשיטא וכו' א"ר פפא לא נצרכא כו' וכדלעיל (דף כה סע"ב) ועי' בשיטה מקובצת אות ב'.
  3. ^ הערת המדפיס - עי' ב"ק עג: וצ"ע וע"ע בתוס' לעיל דף כה: ד"ה לא נצרכא ובש"ך חו"מ סימן רנה ס"ק כה.