רבינו גרשום על הש"ס/תמורה/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לא עמוד אעריכה


יש בקדשי מזבח כו'. קדשי בדק הבית אין עושין תמורה דלא איקרו קרבן ועוד דלא קדשי אלא לדמים וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. כדאוקמינן התם במסכת בכורות בפרק שני כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן:


דף לא עמוד בעריכה


ואין נותנין מהן לאומנין (בבאין) [בעד] שכרן שבונין ביהמ"ק:

הא מני מתניתין ר' יהודה היא. דאמר אפי' ולד עושה תמורה:

בעיקר זיבחא קתני מתניתין דקדשי מזבח עושה תמורה למעוטי תמורה וולד דלאו עיקר זיבחא נינהו ומיתוקמא מתניתין אפילו כרבנן:

ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות [ימכרו] לצרכי (להביא) שלמים משום דתניא המקדיש תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ודמיהן יפלו לבדק הבית. מדקאמר ר' אליעזר ימכרו ודמיהן יפלו [כו'] אלמ' קסבר סתם הקדש לבדק הבית:

ר' יהושע אמר זכרים עצמן יקרבו עולות. לקדשי מזבח משום דקדשי בדק הבית הן כולן (לא) לה' ועולה כולה לה' הילכך זכרים עצמן יקרבו עולות אבל נקבות דלא הוו כולן כליל ימכרו ויביא בדמיהן עולות דקסבר ר' יהושע אדם חולק את נדרו:

המקדיש נכסיו. כלומר דמאי דאית בהו דחזי למזבח לא שביק קדושת מזבח ומקדיש לבדק הבית אלמא בהמה למזבח ושאר נכסים לבדק הבית:

ור' אליעזר סבר אין אדם חולק את נדרו. המקדיש סתם אלא הכל לבדק הבית דמה נקבות לא מצי אקדשינהו לעולה אף זכרים נמי לא אקדשינהו לעולה דאין אדם חולק נדרו הילכך אלו ואלו ימכרו ודמיהן יפלו לבדק הבית. והאי דקאמר ר' אליעזר אין אדם חולק את נדרו דזכרים לא אקדשינהו אלא לדמי היינו פליגא דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה כו':

דאפילו ר' אליעזר מודה דאין עצמן יקרבו עולות. אלא כי פליגי בעדר שיש בו כו':

ור' יהושע סבר אדם חולק וזכרים יקרבו עצמן עולות ונקבות ימכרו ויביאו בדמיהן עולות:

הקדש בדק הבית חל על כל דבר אמר רבינא לאייתויי שפויי ונבייה. שאם הקדיש עצים לבדק הבית חל הקדש נמי על שפוי על הנסורת שנופלין כשכורתין אותו ועל הנבייה על העלים שנפלו ממנו מה שאין כן בקדשי מזבח כדאמר במס' מעילה בפ' ולד חטאת (דף יד.) גזברין שלקחו עצים למערכה מועלין בעצים ולא בשפוי ונבייה:

ומועלין בגידולין. לאיתויי חלב של הקדש דבהמת קדשים בדק הבית וביצי תורין דקדשי בדק הבית דמועלין נמי באותן גדולי הקדש כדתנן חלב כו':

בד"א בקדשי מזבח. דלא חזו הני גידולין למזבח:

[אבל] (אלא) בקדשי בדק הבית. אפי' בחמור של קדשי בדק הבית מועלין נמי בחלבו אע"ג דלא חזי לאכילה:

ואפילו למאן דאמר מועלין בגידולי מזבח. הכא (נמי) בהני גדולי כגון חלב וביצי תורין דלא חזו למזבח אין מועלין:

ואין בהן הנאה לכהנים. בהקדש בדק הבית:

אפי' בשפויי ונבייה דבדק הבי' דמועלין בהן:


דף לב עמוד אעריכה


אין משנין אותן מקדושה לקדושה ולא אפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה:

ומקדישין אותן. פירוש לקדשי מזבח:

הקדש עילוי. לשם קדשי בדה"ב ואותו עילוי נותן לבד"ה ומהו עילוי כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו אם נדר שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה דחייב באחריותו נותן את דמיו לבדק הבית הואיל והקדישו הקדש עילוי לבדק הבית ואם נדבה היא אותו קדשי מזבח שהקדיש לעילוי כיון דנדבה דלא אמר עלי אלא הרי זו עולה דלא חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה (אומרין במה) [אומדים כמה] אדם כהן (אחד) [אחר] שאינו ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעלים של השור בשור זה שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו להעלותו עולה כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו כהן רוצה ליתן לו כן הוא ליתן לבדק הבית והיינו עילוי:

ומחרימין אותן. קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם כן אם נדר הם נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתו כדאמרן:

קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים שאמר יהו חרם לא אמר כלום. ואינו נותן לכהנים לא דמיהן ולא טובתן:

דאמר קרא כל חרם קדש קדשים הוא לה'. ומשמע דכל חרם דמן קדשי מזבח אתי אם החרימו לה' יהא ולא לכהנים משום דאין יכול להתפיסן דאינן שלו הילכך לא עשה כלום [וקא דייק מדוקיא דברייתא הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים תפסין לעילוי (לא) תפסי כדאמינא. ונותנן לכהנים תיובתא דרב הונא:

אמר לך רב הונא]. כי שיירא לדוקיא דלא תנא בברייתא אחרא דוקיא שיירה הא קדשי מזבח שהתפיס לעילוי לקדשי בדק הבית תפסין אבל לא דייק כדאמרת לחרמי כהנים דלחרמי כהנים לא תפסי כדאמינא. אי הכי כיון דלא תפסי לחרמי כהנים ניתנייה בפירוש בברייתא גבי הנך דתני לא עשה כלום:

לא תנא הנך דאית ביה תרתי קתני. כגון בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום אבל הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים דליתה בתרתי לא קתני דלחרמי כהנים לא תפסי הא לקדשי בדק הבית תפסי הלכך לא קתני לה בברייתא:

ל"א דניתנהו בתרתי קתני והיינו הך:

מאי לאו הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ויהיב עילויין לבדק הבית ומחרימין אותן ויהיב עילויין לחרמי כהנים:

לא אידי (ולא) ואידי. ומחרימין אותן נמי לצורך בדק הבית קאמר וקאמר (לו) דלא שנא כי מפיק להו קדשי מזבח בלשון הקדש דקאמר יהו חרם לבדק הבית תפסו לבדק הבית לעילוי:

והא לא תני בברייתא הכי. כדמתרצת דקתני בהדיא ומחרימין אותן חרמי כהנים כלומר לכהנים והתניא כו':

[והא רב הונא קרא קאמר. דאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' יהא כלומר ולא לכהנים]:

אמר עולא. קרא להכי אתא חרם כל חרם דיכיל למימר חרם מאי כל חרם מלמד שחל חרם על כל קדש וקדש בין על קדשי קדשים דלה' הם בין על קדשים קלים לעילוי כדאמרן:

מי אמר עולא הכי. דחל עלייהו חרם על קדשי המזבח:

והאמר עולא המתפיס עולה לעילוי דבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר בלבד כלומר (אם אינה צריכה) לא חל עליה כלום ואינה צריכה לא שום פדייה ולא שום המתנה אלא עיכוב גזבר בלבד כלומר לאלתר כשיבא הגזבר של הקדש יתן רשות לשוחטה וישחטוה לשם עולה מיד בלא פדייה. וכיון דקדושת בדק הבית לא חל עליה כ"ש דחרם נמי לא חל עליה דהא רב הונא דאית ליה דחל עליה קדשי בדק הבית קאמר דלחרמי כהנים לא תפסי וכ"ש עולא דאמר דלבדק הבית לא תפיס ק"ו דלחרמים נמי לא תפסי. וקשיא לעולא דאמר חרם כל חרם:

אמר לך עולא. אין מדאורייתא לא תפיס בהו חרם דהא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר אלא מדרבנן קא אמינא דחל עליהו חרם וקרא דכתיב כל חרם למעילה הוא דאתא דמועלין בחרמין מריבוי דכל:


דף לב עמוד בעריכה


למה לי קרא למעילה קדש קדשים כתיב. אלמא דדינא כקדשי קדשים דמועלין בה:

ולטעמיך הא דאמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת כו'. ל"א והא רב הונא קרא קאמר ההוא מיתבעי לכדתנן כו':

ומי אמר עולא הכי והאמר עולא כו'. אלמא לא תפס' קדושי מזבח לקדשי בדק הבית וכ"ש חרמים דלא תפסי:

וקדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים מי קרבינן. (כדקאמר עולה שהתפיסן לקדשי בדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר וכ"ש חרמים) והא קרא קאמר עולא כל חרם קדש קדשים מלמד שחל על כל קדש וקדש:

אמר לך עולא. מדרבנן הוא דתפסי חרמים קדשי מזבח:

והאי קרא כל חרם. לאו להכי אתא אלא אסמכתא בעלמא הוא ואלא קרא כל חרם למאי אתא מיבעי ליה כל למעילה דחרם כו':

עולה שהתפיסה לקדשי בדק הבית אסורה לשוחטה עד שתפדה. כדאמרן אם נדר נותן דמיהן ואם נדבה נותן טובתה. מאי אסורה עד שתפדה מדרבנן:

ואם עבר ושחטה. בלא פדייה מה שעשה עשוי:

אי הכי אימא סיפא ומועלין בה אם נהנה ממנה או מגיזתה אם נהנה ממנה:

ב' מעילות אחד משום קדשי מזבח ואחד משום קדשי בדק הבית. ואי מדרבנן אסורה אמאי ב' מעילות. אימא ראויה למעול בה ב' מעילות אילו מדאורייתא אסור אבל כיון דמדרבנן אין בה אלא מעילה אחת:

ואם מתו. בעלי מומין אותן שאמר אחד קדשי מזבח כו':

יקברו. ר' שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו אמר ר' יוחנן לרבנן דאמר אם מתו יקברו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה הילכך כיון דמתו ואי אפשר למעבד להו העמדה והערכה לא יפדו אלא יקברו:

וריש לקיש אמר לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה ועליה קאמרי ואם מתו יקברו וזה וזה מודין בין ר' יוחנן בין ריש לקיש דלרבי שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו דהא לא קאמר ר' שמעון בפירוש דיפדו אלא קדשי בדק הבית בלבד ודברי הכל בין רבנן בין ר' שמעון בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש דבעל מום מעיקרא אם מת דיפדו דלא היה בכלל העמדה והערכה:

[אלא לריש לקיש דאמר דלרבנן קדשי בדק הבית היו ועליהו קאמרי יקברו למה ליה לר' שמעון לפרושי. לר' שמעון קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. לימא אם מתו יפדו ואנן ידעינן דאמאי דקאמרי רבנן קא מהדר ר' שמעון:

אמר לך ריש לקיש. ר' שמעון לא הוה ידע על מאי אמרי רבנן יקברו והכי קאמר להו אי בקדשי מזבח תנן אם מתו יקברו כו'. (בסוגיא דת"ק) תניא כותיה דר' יוחנן כדקאמר לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה] ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן דבעי העמדה והערכה בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית דבעלי מומין קבועין היינו שהיו קדשי מזבח ובהמה טמאה ממש היינו קדשי בדק הבית דאינה קדושה אלא לדמיה וכתי' בתרוייהו העמדה והערכה:

ל"א מדקתני וכולהו כלישנא קמא:


דף לג עמוד אעריכה


מ"ט דר' יוחנן דאמר לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה דכתיב ואם כל בהמה טמאה כו' איזהו דבר שאינו חולק בין טוב לרע. כלומר דבין תם ובין בעל מום קדושתו שוה היינו קדשי בדק הבית דאינן אלא לדמים וכתי' אותה והעריך אותה למעוטי קדשי מזבח. ור' יוחנן סבר אותה לרבנן למעוטי בעל מום מעיקרא דאינן בכלל העמדה והערכה. ל"א תנא מאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשי מזבח היו קדשי בדק הבית לא היו כדאמרן לעיל וזה וזה מודים כו':

איזהו דבר שחלוק בין טוב לרע. בין תם לבעל מום אלו קדשי מזבח דתם קרב ולא בעל מום וכתי' אותה והעריך למעוטי קדשי בדק הבית אי הכי לר' שמעון בין טוב ובין רע בין טוב לרע מיבעי ליה למיכתב אי בקדשי מזבח מיירי קשיא לר' שמעון:

מיתיבי קדשי מזבח תמימים יקברו בעלי מומים יפדו קדשי בדק הבית בין תמימים ובין בעלי מומים יקברו והא ברייתא דייקא כריש לקיש אליבא (דרבי שמעון) [דרבנן] דאמר קדשי בדק הבית היו קדשי מזבח לא היו:

ר' שמעון אומר אחד קדשי כו'. מאי לאו בתם דקתני בעלי מומין יפדו לא בשקדם הקדישן מומן קתני וקשיא לר' יוחנן מרישא דברייתא דקתני בעלי מומין יפדו דהא ר' יוחנן אמר לרבנן בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה דיקברו ומיירי בשקדם הקדישן את מומן והא ברייתא קתני יפדו [ותיובתא לרבי יוחנן מרישא:

אמר לך ר' יוחנן רישא במאי עסקינן. דיפדו בבעל מום מעיקרא דדברי הכל לא היו בכלל העמדה והערכה:

הכי נמי מסתברא. דבבעל מום מעיקרא דאי בשקדם הקדישן את מומן קאמר יפדו]:

ליפלוג ר' שמעון עלה דרישא. ולימא יקברו דהא אמרן זה וזה מודין דלר' שמעון דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:

ל"א קשיא סיפא לר"ש דמתני' דקאמר סיפא דהא ברייתא ר' שמעון אמר אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית תמימים יקברו בעלי מומין יפדו וקשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון דהא ר' שמעון קאמר לעיל קדשי מזבח היו אלא לאו ש"מ סיפא נמי דקאמר ר' שמעון בעלי מומין יפדו בבעל מום מעיקרא קאמר דלא היו בכלל העמדה והערכה. והשתא קא דייק ברייתא אבל בשקדם הקדישן את מומן מאי בעי העמדה והערכה נימא תיהוי תיובתא דריש לקיש דהא אמר לעיל דלרבנן קדשי מזבח לא היו:

ריש לקיש מוקים לה לעיל לרבנן בשקדם הקדישן את מומן. ואפי' הכי לרבנן קדשי מזבח לא היו ואף הכא נמי לא היו אלא יפדו:

אי הכי הדר קושיין דליפלוג ר' שמעון ברישא דהא אמר קדשי מזבח היו ועוד קשיא סיפא דר' שמעון ארישא:

אמר לך ריש לקיש. תני בסיפא דהא ברייתא בקדשי מזבח ר' שמעון אמר בין תמימין ובין בעלי מומין יקברו ולא קשיין:

ל"א ריש לקיש מיפך אפיך הא ברייתא והכי מותיב ממכילתא ברייתא אחריתי והכי מותיב מיתיבי מתו בין תמימין בין בעלי מומין יקברו. רבי שמעון אמר תמימין יקברו בעלי מומין יפדו:

בד"א לתנא קמא קא מהדר. בד"א. דבין תמימין בין בעלי מומין יקברו בקדשי בדק הבית אבל בקדשי מזבח [בע"מ יפדו] והא דייקא כר"ל אליבא דרבנן:

מאי לאו בשקדם הקדישן את מומן. מיירי ותיובתא דר' יוחנן מהא סיפא דבד"א:

אמר לך ר' יוחנן הכא במאי עסקינן דבבעל מום יפדו. בבעלי מומין מעיקרא:

הכי נמי מסתברא. דאי לא תימא הכי ניפלוג ר' שמעון בקדשי מזבח דבעלי מומין יקברו דהא אית ליה קדשי מזבח היו:

אלא ש"מ. בבעלי מומין מעיקרא מיירי:

אבל אי בשקדם הקדישן את מומן מאי בעי העמדה והערכה נימא תיהוי כו'. כדאמרן לעיל. אי הכי ניפלוג ר' שמעון בסיפא דברייתא דקתני אבל אי קדשי מזבח בעלי מומין יפדו ולימא ר' שמעון דיקברו כדאית ליה אמר לך ר"ל תני בסיפא בקדשי מזבח [בין תמימי' ובין בע"מ יקברו] הואיל וחזו למזבח ע"י פדייה. עבדו בהו מעלה חומרא דיקברו דהא אינן יוצאין מידי מזבח:


דף לג עמוד בעריכה


שמעת מינה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא כיון דמתו ופריק להו לא חזו אלא לכלבים:

אלא הכא במאי עסקינן. כגון שעבר ושחטן קודם פדייה דהשתא כי פריק להו חזו למיכלנהו:

וכדתניא כו' וחכ"א יפדו. מדר' מאיר כר' שמעון דאמר קדשי מזבח היו ויקברו:

רבנן דהכא דאמרי יפדו כרבנן דהתם דלעיל אליבא דר' שמעון בן לקיש דאמר קדשי מזבח לא היו ויפדו:

[1] נימא תיהוי תיובתא כו'. זו דברי ר' שמעון דאמר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה והני קדש' שקדם מומן [בקדש] את הקדישן אע"ג דקדשי מזבח נינהו כיון דלא חל עליהן הקדש גמור למזבח הלכך דיניהו כקדשי בדק הבית דאם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה:

אבל חכ"א. הכל היו בכלל [העמדה והערכה] אפי' קדשי בדק הבית אפי' בעל מום מעיקרו. וקשיא לר' יוחנן דאמר אותה לרבנן למעוטי בעל מום מעיקרא דלא היו דקס"ד דהא חכמים היינו רבנן דפליגי אדר' שמעון:

א"ל לא. מאן חכמים תנא דבי לוי אבל רבנן דבפלוגתא דר' שמעון בבעלי מומין מעיקרא כר' שמעון סבירא להו:

אי הכי זו דברי ר' שמעון. [ומחלוקתו מיבעי למימר לרב א"ל רבא רב כריש לקיש סבירא ליה דאמר דלרבנן קדשי מזבח לא היו ולא מתוקמא סיפא כרבנן דקתני בשקדם הקדישן את מומן ואם מתו יקברו ואי רבנן כיון דאמרי דקדשי מזבח לא היו אמאי יקברו הלכך לא מיתמ' ליה זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו. אבל כר' שמעון (ומחלוקתו) מיתוקמא סיפא נמי דהא בין ר' יוחנן בין ר"ל מודו דלר' שמעון קדשי מזבח היו הלכך כי קדם הקדישן את מומן יקברו אבל בבעל מום מעיקרא היינו שקדם מומן להקדישן מודה ר"ש דלא היו בכלל יפדה:

ואב"א אפי' תימא סבר לה רב כרבי יוחנן דאמר דלרבנן אחד זה ואחד זה היו ומודין בבעל מום מעיקרא דלא היו:

ודקא קשיא לך א"כ רישא וסיפא מיתוקמא נמי כרבנן א"כ לימא זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו תני הכי ולא תיקשה]:

מתני' אלו הן הנקברין. דכל הני אסור' בהנאה:

ר' שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו מ"ט ישרפו. דדינו כקדשים שנשחטו חוץ למקומן מה הנך ישרפו דשינה דרכן אף חולין דשינה דרכן ישרפו. וקדשים שנשחטו חוץ למקומן מנלן דכתיב וכל חטאת אשר יובא את דמה וגו' לימד דכל ששינה מקומו דישרף ל"ק הא בנזיר טמא הא בנזיר טהור. הא דקתני משער נזיר בשק ידלק היינו בשער נזיר טמא [נ' טהור] משום דדינו היינו לשלח תחת הדוד ולשרף הלכך נשרף. והא דתני יקבר היינו בשער נזיר טהור [נ' טמא]:

ל"ק הא דקתני ומפטר חמור בשק ידלק היינו כשארג השער בשק דאי אמרת נקבר זמנין דמשכחת ליה איניש (והיה) [ויהיה] משתמש בו הלכך ידלק. הא בשער אבל בשער של פטר חמור שאינו ארוג יקבר שאפילו אם יבוא לידי אדם לאחר מיכן יניחנו דאינו ראוי לכלום. ובפלוגתא האי ובפלוגתא היינו כמו כתנאי אלא משום דר' יוסי ב"ר חנינא אמורא הוי מש"ה נקיט האי לישנא בפלוגתא:


דף לד עמוד אעריכה


א"ל רב טבי ובשק אמאי ידלק השק וניבטל האי שער בשק ברובה:

א"ר פפא בציפורתא כגון שארג מאותו שער נזיר בשק דמות עוף דמלאכה חשובה היא הלכך לא בטיל וידלק:

ואכתי אמאי ידלק ונשלפינהו שלופי לאותו השער מן השק ויקברנו ולא ישרף השק:

הא מני דישרף ר' יהודה היא דאמר במתני' אם רצה להחמיר כו'. א"ל קשיא לן לשלופינהו דאנא קא בעינא למעבד ליה תקנתא דלא ישרף כלל ומוקמת לה את כר' יהודה דישרף:

א"ל הכי קאמינא אם אפשר לשלופינהו [מוטב] (מותר) דלא ישרף ואם אי אפשר לשלופינהו [ידלק] אוקמא להא מתני' דקתני ידלק כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר כו':

אימר דאמר ר' יהודה אם רצה להחמיר היינו כשהן בפ"ע הנקבר ע"י תערובת כגון שק זה מי שמעת ליה דישרף תנא אם לא רצה לחלוץ ולקבור אלא לשרוף יחד רשאי כר' יהודה:

את שדרכו לישרף. כגון אוכלין ישרף ואת שדרכו ליקבר כגון משקין דלא אפשר להו בשריפה יקבר:

מדליקין את הנר ואת השמן ואת הפת האפוי (את התנור) כלומר דנהנה ממנה כהן בתרומה טמאה להסקה וניחוש אי משהי לה לתרומה לצורך הסקה דדלמא אתי בה לידי תקלה שמא יאכלנה:

פת זריק לה לבין (עינים) [העצים] ומינכר מילתא דלא חזי (היסק) [תו לאכילה ושמן בכלי מאוס:

[אשם תלוי שאירע בו פיסול ישרף. כדין שאר קדשים דהא נאכל הוא לכהנים כאשם ודאי:

ר' יהודה אומר יקבר. משום דתני לה בברייתא בגמ' בהדי חולין שנשחטו בעזרה וכבר אמרי' במתני' לעיל דחולין שנשחטו בעזרה יקברו:

חטאת העוף הבא על הספק. כגון יולדת ספק זכר או נקבה או ספק הפילה נפל ספק הפילה רוח או ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל:

(ר' יהודה אומר) תשרף. (כגון) [כיון] דחייבת להביא דינו כשאר קדשים פסולין דנשרפין ר' יהודה אומר יטילנה לאמה של מים היורד לנחל קדרון וזו היא קבורתו וקסבר כיון דאינו נאכל לא ישרף אלא יקבר כשאר נקברין שאין איסור [אלא] באכילה]:

ת"ר אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק. כיון דתני להו בהדי חולין שנשחטו בעזרה קא סבר ר' יהודה יקברו ובאשם שאירע בו פיסול קתני דאי לא אירע בו פסול נאכל הוא כדתניא במס' כריתות ר' יוסי בר' יהודה אומר אשם תלוי נאכל חטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת מ"ט אשם תלוי אין בו אלא ספק אחת ספק קדש הוא‏[2] דספק חלב אכל אכל ספק חולין דספק שומן הוא ואין בו אלא ספק חולין שנשחטו בעזרה מש"ה נאכלין ועוד משום דאמרינן מתנדב אדם ומביא אשם תלוי בכל יום שאם לא בא על חטא זה בא על [חטא] אחר:

אבל חטאת העוף. יש בו ב' ספיקות של איסור ספק הוא חולין בעזרה וספק איסור נבילה משום דנמלקה ואי חולין היא אי אית בה איסור נבילה מש"ה אינו נאכל:

דנקברין. אותן שדינן ליקבר אם שרפן אפרן אסור הלכך אסור לשנות שאם היה שורפן היו נהנין מאפרן כדקי"ל דנשרפין אפרן מותר:

דם הנדה ובשר המת. שדרכן ליקבר אם לא נקברו וכבר הופרכו מעצמן ונעשו אפר (טהורין) מותרין [מאי לאו טהורים ומותרים] אפרן בהנאה:

עולת העוף שמיצה. דמה על קיר המזבח מוראה ונוצה שלה שאינה בהקטרה יצאו מידי מעילה שכבר יש להן שעת היתר שאין בהן מצות הקטרה וכבר נעשית מצותן דאין בהן שום מצוה הלכך יצאו מידי מעילה אבל היא עצמה (כשרה) [בשרה] מועלין בה עד שתצא לבית הדשן דלא נעשת מצותה עד (שהוסק) [שהוקטרה] שאין בה שעת היתר לכהנים דכולה כליל והא מוראה ונוצה דנקברין הן כדתנן המוראה והנוצה נבלעין בארץ במקומן ע"י נס וקתני יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותר:

לא יצאו ואסור. והאי [דלא] קא עריב להו דלא אמר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש אלא קא הדר ואמר ואפר הקדש לעולם אסור משום דאשירה יש לה בטילה בעובד כוכבים דאי בטיל לה עובד כוכבים מותרת:

הכא במאי עסקינן דאפר הקדש לעולם אסור. כגון שנפלה דליקה מאליה בהקדש דלא הוה איניש דלמעול בה דליק' מפיק אפר לחולין דזהו דין מעילה אם הוא דבר שמצותה בשריפה מאחר ששרפו שנעשה מצותו אין בו מעילה ואפרו מותר ואם הוא דבר שאין מצותו בשרפה כיון ששרפו שמעל בו יצא לחולין ואפרו מותר אבל כשנפלה דליקה מאליה דלא מעל בה אדם דלא יצאת לחולין הלכך אותו אפר הקדש לעולם אסור. והיינו טעמא דהמועל (אמר) חייב קרבן מעילה משום דכיון דמעל בה הוציאה לחולין ומשום [הכי] (כן) מביא קרבן מעילה דהוציא הקדש לחולין:

רב שמעיה אמר כי תניא ההיא. דאפר הקדש לעולם אסור בתרומת הדשן ל"א היינו אפר הטעון גניזה:

כדתניא ושמו אצל המזבח יכול למימר ושם אצל המזבח אלא חד ושמו מיבעי ליה ושמו כולו ואידך ושמו דנפיק מוי"ו מיבעי ליה לושמו בנחת שלא יפזר סליק:

  1. ^ הערת המדפיס - גירסת רבינו היא כמ"ש בשט"מ כאן אות א.
  2. ^ הערת המדפיס - צ"ל ספק קודש הוא ספק חולין דספק חלב אכל ספק שומן הוא ואין בו וכו'.