רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/גיטין/פרק ה

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הניזקין שמין להם בעידית וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית רבי מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית:

גמ' ד' מט ע"ב תניא אמר רבי שמעון בן אלעזר מפני מה אמרה תורה הניזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנין והחמסנין כדי שיאמר אדם מפני מה אני גוזל וחומס ולמחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיכך אמרה תורה הניזקין שמין להם בעידית ומפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי לפיכך אמרו ב"ח בבינונית אלא מעתה יהא בזיבורית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כתובת אשה בזיבורית שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:

סימן ב

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אע"פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית ואע"ג דקי"ל פ' גט פשוט סי' מ"ט שעבודא דאורייתא וכל תנאי שבממון קיים וא"כ למה הפקיעו חכמים זכות המלוה וי"ל דלא פלוג רבנן ביתמי והשוו דיניהם בכל מקום לגבות מהן מן הזיבורית ורבא פליג עליה וכיון דרב נחמן ומר זוטרא בריה ואביי קיימי בחדא שיטתא הוה ליה רבא יחיד לגבייהו ועוד דפריך לרבא ואף ע"ג דשני כולהו לא סמכינן אשינויי דחיקי ועוד שינוייא דשני הא דאברם חוזאה כר' ישמעאל לאו אליבא דהלכתא הוא דקיימא לן כרבינא דמוקי מתני' כר"ע וכתב הרמב"ן דנראין הדברים כשכתב לו סתם גובה מן העידית ומן הדין שיגבה בין ממנו בין מיורשיו אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין חקנח חכמים בסתם אלא א"כ פירש גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי וגמרינן להא מדקיימא לן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר כתובות דף פז. בין מנכסי בין מנכסיא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכשפירש תנן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה כך פסק רב אלפס זכרונו לברכה בכתובות פרק הכותב אבל רבינו חננאל ור"י ז"ל פסקו הלכה כאבא שאול ואפילו פירש ומיהו הכי מסתבר דהיכא דפירש לא הפקיעו חכמים זכות המלוה והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית כתב ה"ר יונה ז"ל הני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמיית ונפלי נכסי קמי יתמי אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית לקטנים עבדינן תקנה ולא לגדולים ודברים של טעם הם:

מתני' ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית. הא דתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים לא שנא מכר ול"ש מתנה דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבעה מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשער זכה אלא יחלקו הנכסים הן רב הן מעט לט' חלקים ויטול בעל מאתים שני חלקים ובעל שלש מאות שלשה חלקים ובעל ארבע מאות ארבע לפיכך יצא עליו שער חוב גובה מכולן כפי החלוקה יהא גם הפירעון כדתנן גבי בכור יצא עליהם שט"ח בכור נותן פי שנים אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם בשער זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ואף ע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי ולא גבי מבינונית שמע מינה דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא וכן הלכתא ואע"ג דדחינן אוקימנא בבעל חוב אי נמי אין נפסד אלא אחרון אי נמי בדשוו כולהו להדדי ההיא דחיתא בעלמא היא ולא סמכינן עלה. גרסינן בפ' מי שהיה נשוי דף צה. איבעיא להו אשתדוף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי. ואיפסקא הלכתא דאי אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי:

סימן ג

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם:

גמ' מ"ט אמר ר"ל לפי שאינן כתובין ואע"ג דמזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמו הכא מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין ואינם כתובין אצל משועבדים:

סימן ד

המוצא מציאה לא ישבע וכו' אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ישבע ור"י לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם הוא דאמר כרבי אליעזר בן יעקב פירש רבינו חננאל זכרונו לברכה דלא קאי האי שינויא דאפילו ר' אליעזר אית ליה משיב אבידה פטור ולא חלקו ר' אליעזר בן יעקב ורבנן אלא בהא דר"א סבר בבנו אינו מעיז ולפי דבריו נדחו דברי רבי יצחק וכן רב אלפס לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות פ' שבועת הדיינים סי' כג דהלכה כרבי אליעזר בן יעקב ונראה דמפרשי אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפירש ר"י דאיירי בטוענו גדול הלכך לא דמי למוצא אבידה:

מתני' יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפוטרופוס חייבין לעשר פירותיהם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו בית דין ישבע מינוהו אבי יתומים לא ישבע המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין:

סימן ה

גמ' ת"ר האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ומוכרין בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושים להם סיכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קצבה לאיתויי שופר ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאיתויי מגילה ואין פוסקין עליהן צדקה ואין מפדין עליהם את השבוים וכל דבר שאין לו קצבה לאיתויי תנחומי אבלים ואין אפוטרופסין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים ואין אפוטרופסין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה מאי טעמא דלמא משתדפי ואין אפוטרופסין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרין עבדים ולוקחין שדות רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות מאי טעמא דילמא לא משפיין ואין אפוטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו וצריך לחשב עמהן באחרונה דברי רבי פירש רש"י יעשה חשבון עמו וגם ישבע ולא נהירא לי לאוקמי פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל בפלוגתא דאבא שאול ורבנן אלא בחשבון לחודיה הוא דפליגי. דרבי סבר כיון שצריך לעשות חשבון באחרונה ישים לבו לדקדק בעניינם אפי' אין לו לישבע רשב"ג סבר אינו צריך. ואין עושין אפוטרופסים נשים ועבדים וקטנים ואם מינוהו אבי יתומים הרשות בידו חזינן לגאון דקא פסיק הלכתא כרשב"ג ולא אמרינן הלכתא כרבי אלא לגבי חבירו אבל לא לגבי אביו: ההוא אפוטרופוס דהוה בשיבבותיה דריב"ל דהוה מזבין ארעתא וזבין תורי ולא אמר ליה ולא מידי ס"ל כרבי יוסי דתניא אמר ר' יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי:

סימן ו

הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא שקלה וזבנתה אתו קרובין לגביה דרב נחמן אמרי ליה מאי עיבידתה דמיזבנא אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן והא אייקור ברשותיה דלוקח אייקר והא לא נקיטי יתמי דמי אמר להו א"כ היינו דרב חנילאי דאמר רב חנילאי בריה דרב אידי משמיה דשמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. משוך פירי מיתמי ואייקור היינו דרב חנילאי בר אידי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אמשיכו להו פירי ליתמי ואייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זול סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי א"ל רב שישא בריה דרב אידי הא רעה ליתמי זימנין דמצטרכי לפורי וליכא מאן דיהיב להו עד דיהבי זוזי יהיב זוזי דיתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אייקור סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי א"ל רב שישא בריה דרב אידי הא רעה ליתמי דאתו למימר להן נשרפו חטיך בעלייה יהיב זוזי ליתמי אפירי ואייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זול סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה היא ליתמי דזימנין דמיצטרכי לזוזי וליכא מאן דיהיב להו כתב הרמב"ן ז"ל כיון דקתני במתני' דבסמכו אצל בעל הבית חייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין באפוטרופא נקטינן ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין וק"ו הדבר השתא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה לגופיה מיניה לא הוה עביד אמרת לא ישבע משום דילמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה ולא נהירא לי האי פיסקא כלל דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשיך היתומים אליו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע בשלמא מינוהו אבי יתומים או מינוהו ב"ד איכא למימר דילמא מימנע ולא יעשה בשבילם להשתדל באפוטרופסות אם יש לו לישבע אבל יתומים קטנים שסמכו מי בקש מידו דשייך למימר דילמא מימנע בשביל השבועה אם אינו הגון ימנע וימנע ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה ועוד במינוהו אבי יתומים או ב"ד אמרי' מהאי טעמא דדילמא מימנע דהוי כאילו פירשו שפטרוהו הממנים אותו מן השבועה משום דידעי שאם יש לו לישבע לא ימצאו מי שישמע להם להיות אפוטרופא אבל יתומים קטנים מאן מחיל מאן שביק הלכך אין להקל להפקיע ממון היתומים בלא ראיה גמורה ואע"ג דלענין תרומה נתנו לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים וכן למכור מנכסיהם כיון שסמכו אצלו אי אפשר בע"א כיון שמשתדל בנכסיהם צריך ליקח ולמכור לצורכיהם ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במינוהו אבי היתומים ובמינוהו ב"ד ולא הזכירו יתומים שסמכו אצל בעל הבית השנויה ברישא משמע דכולהו מודו דצריך שבועה כדין כל אפוטרופא דנשבעין שלא בטענה. כתב הרמ"ה ז"ל דיתומין שסמכו אצל בעל הבית מיירי כשהן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא מהני סמיכתן וגם כתב שאין לבעה"ב כח למכור אלא מטלטלי כי היכי דקטן גופיה לא מצי לזבוני אבל מקרקעי לא ולא מסתבר לחלק מאחר שיש לו כח לתרום הוי כאפוטרופא גמור להתעסק בכל תועלת היתומים:

סימן ז

אמר רב אשי אנא ורב כהנא חתימנא אשטרא דזעירי יתמא דזבין לכרגא בלא אכרזתא דאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דר"נ אמרו ליה קא לביש מדיתמי אמר להו כי היכי דנישתמען מיליה הא קא אכיל ושתי ולא אמיד אימור מציאה אשכח והא קא מפסיד אמר להו זילו אייתו סהדי דאפסיד ומסלקינא ליה דאמר הונא חברין משמיה דרב אפוטרופסא דאפסיד מסלקינן ליה דאיתמר אפוטרופסא דמפסיד רב הונא אמר מסלקינן ליה דבי רבי שילא אמרי לא מסלקינן ליה והלכתא מסלקינן ליה אמרי רבוותא מגו דמסלקינן ליה משביעין ליה והא דאיפסיקא הלכתא דלא משביעין ליה ה"מ דלא אשכחנא עליה פסידא אבל היכא דאשכח עליה פסידא מסלקינן ליה ומשבעינן ליה. אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו' אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול. כתבתי בפ' שור שנגח ד' וה' סי' ה דמיחייב אפוטרופוס אם פשע בשמירת נכסי היתומים ולא חיישינן דילמא מימנע ולא עביד בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו ב"ד אע"פ שהוא נמנע בשביל השבועה היינו לפי שאין אדם רוצה שישביעוהו בחנם אבל נראה לי דין שישלם אם פשע בשלהם והכי נמי אמרינן בירושלמי בפרקין ה"ד אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין ומיסתבר דאע"ג דמיחייב אפוטרופא אפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר דנהי נמי דמשבעינן ליה דלא עיכב משלהם לגניבה ואבידה לא חיישינן ואין להשביעו על דבר זה שלא בטענה ובמינהו אבי יתומים דלא משבעינן ליה ה"מ בטענת שמא אבל בעענת ברי משבעינן ליה כגון דגדלי יתמי וטעני עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון הא ודאי משתבע והרמב"ן ז"ל כתב דמינוהו ב"ד חייב בגניבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אף מן הפשיעה וכמו שכתבתי כן עיקר וכן כתב רב האיי גאון בשערי מקח וממכר:

סימן ח

ת"ר היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה עמו בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן מ"ש רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחיה וא"ל הקשה ר"ת ז"ל דבפרק האומר בקידושין ד' סו. פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בע"א והלה שותק ומוכח התם דתרווייהו מודו באומר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן וכן א"ל עד אחד אכלת חלב אע"ג דאינו בידו נאמן ומדרבא נמי קשה דאע"ג דמהימן ליה הכא כשאינו בידו היינו משום שהיה תחילה בידו אבל היכא שלא היה בידו מעולם לא ואומר ר"ת דהכא מיירי במכחישו או אומר איני יודע אבל התם מיירי בשותק דכהודאה דמיא וכן מוכח בפרק האשה רבה דף פז: דבעי למפשט מיניה דעד אחד נאמן באיסורין וקאמרינן דלמא שאני הכא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא ומתוך כך היה אומר ר"ת דאדם המטהר יין חבירו בין העובדי כוכבים אי אשכחיה בזימנא קמייתא וא"ל נתנסך יינך מהימן כרבא ואפי' אי מכחישו כיון שהיה בידו אבל אי לא א"ל בזימנא קמייתא או אחר שלא היה בידו לא מהימן אם מכחישו או אמר איני יודע אבל אי שתיק מהימן וכגון שאומר לו העד נעמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלת חלב דכיון שאמר לו שהוא יודע בדבר ושתק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא אבל בענין אחר הא דשתיק משום דלא ידע וריצב"א היה אומר דאפי' היכא דהיה לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו דמה ששתק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר לדעת אם הוא אומר אמת אם לאו הך שתיקה לאו כהודאה דמיא כיון שיש לתלות השתיקה דלא להודות שתק כי ההיא דאמרינן בפרק המפקיד דף לז. גבי גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזה הוא כל אחד אומר אותי גזל ומוקי לה כגון ששתק בשעה שכולן תובעין אותו לא הויא שתיקה כהודאה משום דמימר אמר אכל חד וחד אמינא דלמא האי הוא וי"ד חילוקים יש בענין נאמנות באיסורין:

א כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן לומר שהוא מותר כדמוכח בפרק האשה רבה דף פח. גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן לומר שהוא שומן וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא שנאמן כיון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר:

ב היכא דאיתחזק היתרא ואמר עד אחד איסור הוא אינו נאמן כדמוכח בפרק הניזקין דף נד: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן משום דאיתחזק היתרא:

ג היכא דאיתחזק איסורא ועד אחד אמר היתר הוא אינו נאמן כדאיתא בפרק האשה רבה דף פח. גבי הקדש טבל וקונמות דנאמנין הבעלים משום דבידו לתקן הא אחר דלאו בידו לא:

ד כל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל הקדש וקונמות הואיל ובידו לתקנו ולפדותו:

ה עמי הארץ וחשודין אינן נאמנין על שלהן כדתנן במס' דמאי פ"ד מ"ז ומייתי לה בכתובות דף כד. החמרין שנכנסו לעיר ואמר א' שלי אינו מתוקן ושל חברי הוא מתוקן אין נאמנין משום דחיישינן לגומלין אלמא דאיהו גופיה לא מהימן אטבל דידיה משום דחיישינן לגומלין דידיה ואע"פ שחבירו מסייעו ועוד אמרינן במסכת דמאי פ"ד מ"א גבי מדומע אף בחול שואלו ואוכלו על פיו משמע דווקא מדומע אבל שאינו מדומע לא:

סימן ט

ו האומר טבל הלה מתוקן אמרו לו היאך ואמר אמרתי לו לפלוני לתקנו והלכו ושאלוהו ואמר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל ואע"ג דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים מכל מקום כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אמר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל גמור כתובות דף עב.:

סימן י

ז אשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כתובות כב.:

ח אשה שאמרה מת בעלי נאמנת יבמות קיד: דאשה דייקא ומינסבא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה קטלת עליה בתחלה שם דף פח.:

סימן יא

ט חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנין ואפילו הן בני יומן פסחים דף ט. בירושלמי מפרש והוא שמת בישוב הדעת דאמר חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

סימן יב

י אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרי' בכתובות דף כג: דאפילו ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואע"ג דעביד לאגלויי והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו:

סימן יג

יא כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אע"פ שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה רבה דף פח. דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו:

יב דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם ואיתחזק היתירא אינו נאמן כהא דתניא טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וכו' אינו נאמן והוא שמכחישו או שאמר איני יודע:

יג אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא כדמוכח בקידושין בפרק האומר דף סו. גבי הא דפליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד דמודו תרוייהו באומר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן וכן אמר לו עד אחד אכלת חלב ואף ע"ג דאינו בידו ומפרש טעמא בפרק האשה רבה דף פז: משום דשתיקה כהודאה דמיא ודווקא כשאמר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלת חלב דכיון שאמר לו שהוא יודע בדבר ושתק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא אבל בענין אחר הא דשתק משום דלא ידע ולא הויא כהודאה ועד אחד אינו נאמן לאסור כיון שאינו בידו:

יד אפי' דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנא קמייתא דאשכחיה א"ל עדיין נקרא בעליו ומהימן כדאמר רבא כיון דלא מצי א"ל אלא השתא:

ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני לא כתבתי אזכרות שבו לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת א"ל רבי ירמיה נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר ס"ת אמאי יפסיד א"ל שאני אומר כל ס"ת שאין כל אזכרות שלו כתובים לשמה אינו שוה כלום ואע"ג דהך עובדא דרבי אמי לכאורה אתיא כאביי מדבעא מיניה ס"ת ביד מי אפילו הכי הלכתא כרבא דהך עובדא דלעיל ההוא דא"ל לחבירו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דר' אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן היינו נמי כאביי וכשאמר לו ר' יוסי משמיה דר' יוחנן שהוא נאמן חזר בו והך עובדא נמי הוה מקמיה דשמעה להא דר' יוחנן אי נמי מתחלה שאל לו אם הספר תורה בידו וכשאמר לו שאינו בידו עדיין היה לו לישאל אם אמר לו בפעם ראשונה כשמצאו אלא שהבין מתוך דבריו כשאמר לו ס"ת ביד לוקח שהוא בעצמו החזירו לו ולא אמר לו כלום הלכך אמר לו דשוב אינו נאמן: ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עיבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעה בדר' ירמיה הכא כיון דקא פסיד כוליה אגריה ודאי קושטא קאמר ומה ששאל לו ס"ת ביד מי כדי לברר הדבר שאל לו שאם לא שאלו ס"ת ביד מי והוה אמר לו נאמן אתה לפסול ס"ת היינו טועין לומר דס"ת ביד הלבלר היתה ולכך האמינו ולברר הדבר שאלו והשיב לו ביד לוקח היא והחזרתי לידו ואמר לו אפי' הכי אתה נאמן במיגו לפסול ספר תורה:

סימן יד

מתני' העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה קידושי דאורייתא שהיא יוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא גזולה שהיא מכפרת מפני תקנת המזבח:

גמ' אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא אמר רבי יוחנן דלא בעינן דעתה הכא נמי לא בעינן דעתה ולא אמרי' בטולי בטליה אלא משום כיסופא הוא דאמר לה הכי: ועל המריש הגזול וכו' ת"ר גזל מריש ובנאו בבירה ב"ש אומרים מקעקע כל הבירה ויחזיר מריש לבעליו ובה"א אין לו אלא דמי מרישו מפני תקנת השבים:

סימן טו

מתני' לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך היה בו סיקריקון כיצד לקח מסיקריקון חזר ולקח מבעל הבית מקחו בעל מבעה"ב וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים לקח מאיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בעל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה ראשונה ובית דין של אחריהם אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ליקח יקח אבל נותן לבעלים רביע:

גמ' לקח מסיקריקון וכו' אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות ואותביה עליה דרב מהא דתניא... (המשך בסימן הבא - ויקיעורך)

סימן טז

ר"ש בן אלעזר אומר לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בעל עד שתכתוב אחריות ופריק מאי אחריות שטר והלכתא כשמואל דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ולא איתמר הלכתא כחדא מינייהו הלכתא כשמואל בדיני ועוד דתניא כותיה ופירוקא דרב שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בחזקת הבתים דף מז: אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ואותיב רב המנונא עליה דרב הונא מהא מתני' לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בעל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ופריק הא איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ופריך ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מא"ל ופריק ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואסיקנא והלכתא בכולהו תליוה וזבין זביניה זביני ואפי' בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי אלא בשטר בלבד קנה וכי אמר ליה בתר הכי תא ושקול זוזך לא מצי למיהדר ביה למימרא דהלכתא כרב דאמר לא צריכין למכתב אחריות ההיא לא קשיא מידי דהא אמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואע"ג דפסק הלכתא בין ארצי ליה בין לא ארצי ליה התם גבי תליוה וזבין דעתיה למיתב ליה זוזי ודעתיה דמוכר למשקל מיניה זוזי אבל הכא גבי אשה וסיקריקין ליכא דיהיב להו זוזי הלכך לא מהני כתיבת השטר עלייהו עד דכתבי להו אחריות ומהאי טעמא נמי לא אמרינן הכא אחריות טעות סופר הוא דדוקא היכא דיהיב לוקח זוזי למוכר אמרי' לא שדי איניש זוזי בכדי והתנה הלוקח שיקבל המוכר עליו אחריות וטעה הסופר ולא כתבו תנו רבנן לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום היכי דמי אי דקטעין מינך זבנה אפי' ראשון נמי ואי לא טעין ואמר מינך זבנה אפילו שני נמי לא אמר רב ששת לעולם דלא קא טעין וכגון זה טוענים ליורש וטוענין ללוקח ואידך אי טעין אין ואי לא טעין לא:

סימן יז

ת"ר עובד כוכבים הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פירש רש"י ומחזיר לו בחנם ובפרק הכונס סימן ז כתבתי מה שפסק רבינו גרשון ז"ל. אמר רב יוסף אין דין אנפרות בבבל מאי טעמא כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל וקביל אימר אחולי אחיל: זו משנה ראשונה וכו' אמר רב רביע בקרקע או רביע במעות ושמואל אמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות במאי קמיפלגי שמואל סבר נכי ריבעא זבין ורב סבר נכי חומשא זבין מיתיבי זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה רצו קרקע נוטלין רצו מעות נוטלים אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ליקח זכה ונותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות אמר רב אשי כי תניא ההיא לאחר שבאו המעות לידו וקיימא לן כשמואל בדיני:

סימן יח

מתני' חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין:

גמ' אמר רב נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה ואיכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והא אנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין מדהביא רב אלפס ז"ל הך מימרא דרב נחמן בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דרב נחמן לקולא וסברתו מדאמר רב נחמן דבריו אליביה דבן בתירא אלמא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשין האמוראין דברי התנאים לידע פירוש המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה:

סימן יט

מתני' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין:

גמ' עד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו ואמרינן עלה בפרק מציאת האשה ד' ע. אמר רפרס לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר וכתב רב האי בשער שלישי של ספר המקח שלא ימכור אלא כדי חייו דגרסינן עלה א"ר אבא בר יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שינתן לו ממנו מקצת בסחורה כדי שיתלמד מקח וממכר אע"פ שאין צריך לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינין עכ"ל והרמב"ן ז"ל כתב כיון דתקינו רבנן שיהא ממכרן ממכר לא פלוג בין לכדי חייו ובין יתר מכדי חייו שהרי במתנתי אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת ואף על פי שאין בה משום כדי חייו כי היכי דליעבדו ליה מיליה משום הכי לא פלוג רבנן והכי נמי משמע בשילהי מציאת האשה דף סט: גבי המשליש מעות לבתו וכך מסתברא וטעותן עד כמה אמר רבי יונה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ומתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת פירש רבינו חננאל זכרונו לברכה לענין מתנה אפילו יש לו אפוטרופוס מתנתו מתנה וכבר כתבתי דבריו בשילהי מציאת האשה סי' כג: אחת מתנה מרובה וכו' מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות נראה דדוקא במטלטלי דאיירי בהו קאמר והא דאמרינן בפרק מי שמת דף קנה: גבי פחות מבן עשרים דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקעי התם בגדול בן שלש עשרה ויום אחד אלא שאינו מוכר עד שיהא בן עשרים:

סימן כ

מתני' אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מצודות חיה ועוף ודגים יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור מדבריהם נפקא מינה להוציא בדיינין מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור מפני דרכי שלום אבל לא תבור ולא תטחון עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת ועוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל המים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום מחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא על ידי ישראל ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום:

גמ' תנו רבנן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כגון מעשר עני או בצדקה המתחלקת לעניים או חברים המסובים בסעודה אבל במילי דשותפות לא דהא אמרינן בפרק מקום שנהגו דף נ: הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם ולא מיסתבר לדרוש הפסוק הזה להרגיל הכהן שיתן עינו בחלק יפה ואף אם בא הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו בחכמה שיקרא ראשון בבית הכנסת בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים בבית הכנסת אין הרשות בידו דלא ליתו לאינצויי. דהא דרב הונא קרי בכהני בשבתות ובימים טובים משום דמופלג בחכמה היה דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כייפו ליה לרב הונא: אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה פירש רש"י שלא יקרא הלוי כלל פירוש אחר שלא יקרא לוי במקומו ויכול ישראל לקרות לפניו וריצב"א היה תופס זה הפי' עיקר ודווקא אם הישראל חשוב ממנו אבל אם שוין לוי קודם ואפי' לקרות במקום כהן כדאמר ר' יהושע בן לוי במגילה דף כח. מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני ור' יהושע בן לוי היה לוי כדאמרי' בחולין פרק כל הבשר דף קו: דרבי מיאשא בר בריה לוי היה וקאמר שלא היה מניח לישראל לברך לפניו ובשוין מיירי דומיא דלא ברכתי לפני כהן דמוקי התם בשוין. אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי קורא אותו כהן ראשון פעם אחרת במקום לוי אבל לא כהן אחר כהן דאמר רבי יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא מפני פגם שניהם שלחו ליה בני גלילא לרבי חלבו אחריהן מי קורא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבי יצחק נפחא אמר ליה אחריהם קורין תלמידי חכמי' הממונים על הצבור ואחריה' בני תלמידי חכמים שאבותם ממונים על הציבור ואחריהם ראשי כנסיות וכל העם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד צבור רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספרא דאפטרתא אסור למיקרי ביה בשבתא מאי טעמא דלא ניתן ליכתב מר בר רב אשי אמר אפי' לטלטולי נמי אסור מאי טעמא משום דלא חזי למיקרי ביה בשבתא ולא היא שרי למיקרי ביה בשבתא ושרי לטלטולי דרבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן ליכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך הכא נמי עת לעשות וכו'. בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה תיבעי למאן דאמר מגילה ניתנה כיון דמגילה ניתנה כותבין או דלמא כיון דאידביק אידביק תיבעי למ"ד חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין או דילמא כיון דלא אפשר כותבין אמר ליה אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין. כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר רבי יהודה אומר כותב מבראשית עד דור המבול בתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה אלא כתב כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכתא ותימה הוא כיון דרבא השיב לאביי אין כותבין וליכא מאן דפליג עליה ועוד ראוי לפסוק הלכה כתנא קמא דרבי יהודה דלא שרי אלא בדעתו להשלים ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה ולא חייש להא דקאמר כיון דאידביק דאם כן אפילו חומש לא נכתוב אלא תורה שלמה כיון דאידביק ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו:

סימן כא

בור הקרוב לאמה וכו' איתמר בני נהרא רב אמר תתאי שתו ברישא ושמואל אמר עילאי שתו ברישא בדמיזל כולי עלמא לא פליגי כי פליגי למיסכר ואשקויי והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר ואע"ג דקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני פירש רבינו חננאל ז"ל משום דשמואל תרגמא להא דרב להכי נפק מהך כללא: מצודות חיה וכו' באוזלי ואוהרי כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בלחי וקוקרי דרבי יוסי סבר גזל גמור ואף ע"ג דמדבריהם הוא מוציאין אותו בדיינין ורבנן סברי לא והלכתא כרבנן:

סימן כב

עני המנקף בראש הזית וכו' תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור:

סימן כג

אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים בלקט ת"ר מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל ומבקרין חולי עובדי כוכבים עם חולי ישראל וקוברין מתי עובדי כוכבים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום ומנחמים אבילי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום תוספתא סוף פ"ג מספידין מתי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום:

סימן כד

ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית איני והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב אין עודרין עם העובד כוכבים בשביעית ואין כופלין שלום לעובד כוכבים לא צריכא למימר להו חזקו בעלמא כי הא דרב יהודה אמר להו חזקו ורב ששת אמר להו אשרתא ואין כופלין שלום לעובד כוכבים רב ספרא הוה מקדים ויהיב להו שלמא ורב נחמן אמר להו שלמא למר. תניא לא יכנס אדם לביתו של עובד כוכבים ביום חגו ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש: