רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא קמא/פרק ה

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

שור שנגח את הפרה. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקים. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה. אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. ופסק רב אלפס ז"ל דהלכה כרבנן וכך פסקו התוס': המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות. ושמואל אמר המע"ה. ואע"ג דרובא לרדיא זבני אין הולכין בממון אחר הרוב. ומוקי פלוגתא באדם שקונה לשחיטה ולחרישה אבל אי זבין לחד מילייהו אזלינן בתר אומדנא ומסתמא לפי מנהגו קנאו. אבל כיון דזבין להכי ולהכי ליכא למיקם עליה דמילתא לפי מנהג הקונה וסבר רב דאזלינן בתר רובא ואע"ג דזה האיש קונה לזה כמו לזה מכל מקום כיון דרובא דעלמא מסייע לרדיא מכריע דעת הקונה לצד הזה. ומוקי לה בדאייקר בשרא וקם בדמי רדיא וליכא הוכחה בדמים. דאפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה גבי מכר את הצמד ב"ב דף עז: ואמרו אין הדמים ראיה הוו מודו הכא דהדמים מודיעים כמו שנתן טעם ר"ת ורשב"ם ז"ל. וקאמר גמרא ואי דליכא לאישתלומי מיניה נימא ליה שקול תורא בזוזך. ואית ספרים דגרסי ואי דליתנהו להנהו זוזי. ומשמע לפי גירסא זו דאי ליתנהו להני זוזי אפילו אית ליה זוזי אחריני מצי למימר ליה שקול תורך בזוזך. ונראה לרב אלפס ז"ל גיר' ראשונה עיקר וכן נר' לר"ת. דכיון שנתן מעות כדי שיתקיים מקח זה ונתבטל המקח הוו הנך מעות כהלואה וגבי הלואה אמרי' בפ' הכותב דף פו. דאי אית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי. ולעיל בפרק קמא סי' ה כתבתי שלשה חלוקים שחלק ר"ת ז"ל בדין פירעון. והלכתא כשמואל בדיני דאין הולכין בממון אחר הרוב: שאין נזקקין אלא לתובע תחלה. פירש רש"י כגון ראובן שתובע משמעון מנה שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי תחזור לי מה שתפסת. או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו. בתחלה נזקקין לטענת ראובן ומוציאין לו מנה משמעון ואחר כך נזקקין לטענת שמעון לדון על התפיסה ועל המשכון. וצ"ל דמיירי שיש לראובן שטר על המנה. דאם אין לו שטר נאמן שמעון בטענותיו במיגו דפרעתי. דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואכתי תימה היכי מיירי אם אמר שמעון שיביא עדים בתוך שלשים יום למה יגבו לראובן המנה והלא אם היה שואל שלשים יום לפרעון חובו היו נותנין לו שזה זמן ב"ד לפרעון. ואם שמעון אומר שיביא עדים לאחר שלשים יום בלא קרא נמי אין שומעין לו ואפילו אי זיילי נכסיה אטו אם היה אומר שמעון אחר שנה או שנתיים מי שמעינן ליה כלל. ואיכא פרש בדוחק כגון ששמעון אומר פלוני ופלוני היו ובשעת מעשה ויודעין שכדברי כך הוא ואנו יודעין שאומר אמת בזה. ואי לאו קרא היינו אומרים שראוי להמתין להם ואפילו סופן לבא לזמן מרובה. וריב"א פי' בפ' אחד דיני ממונות דף לה. דנזקקין לתובע תחלה איירי לשמוע דבריו ולקבל עדותו תחלה. ונפקא מינה אפילו אם ימותו עדים של נתבע או ילכו למדינת הים בעוד שמקבלים עדים של תובע. ולישנא דשמעתא דקזייל נכסיה לא שייך לפרושי על קבלת עדות. וי"מ כגון שתובע שחבל בו ושמעון משיב שיש לו תביעות אחרות עליו מגבין לראובן דמי חבלתו. ואפילו שמעון אומר שיביא עדים היום או למחר אין ממתינין לו כלל. דקי"ל בפרק החובל דף צא. דאין נותנין זמן לחבלות. ול"נ דנפקא מינה אף אם שמעון אומר שיביא עדים בתוך שלשים יום נזקקין לתובע לפסוק דינו לאלתר ואם יביא עדים תוך שלשים יום יסתור הדין. ולענין פרעון שיהא לו מזמן הפסק. והראב"ד פירש נזקקין לתובע תחלה כגון ראובן שתבע שמעון לדין ולא מצא ראובן ראיה לדבריו והדין נוטה לזכות את שמעון ואמר ראובן שאינו רוצה שיפסקו הדין כי שמא היום או למחר ימצא עדים או שמא יודה לו שמעון ושמעון תבע שיפסקו דינו. נזקקין לראובן שתבע תחלה ושומעין לו שלא לפסוק הדין. ואי זיילי נכסיה מחמת שהוציא ראובן קול עליו שחייב לו נזקקין לשמעון לפסוק הדין לפוטרו לבטל הקול מעליו. וכל הני פירושי סלקי אליבא דהלכה דסברות גדולות הם:

סימן ב

אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה. מאי טעמא גופה היא. ומיהו טריפה שילדה הולד מותר הוא דהא רבא גופיה קאמר פרק בהמה המקשה דף עה. השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. דלכל מילי עובר ירך אמו הוא לבד מטריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו לית לן למימר דנטרף אגב אמו: תרנגולת שהזיקה אין גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא. ומיהו ביצת טריפה אסורה דבפרק אלו טריפות דף נח. פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע בולד טריפה וקאמר התם דמודה בביצת טריפה שהיא אסורה מ"ט כיון דאגידא בה כגופה דמיא. והא דאין גובה מביצתה משום דלא חשבינן ביצה כגופה דתרנגולת אלא אותם שנמצאו אדומות במעי התרנגולת ומעורות בגידין. הלכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בגידין בשעה שהזיקה תרנגולת. ולענין טריפות מספקא לן ואזלינן לחומרא ואפילו אותה שנולדה לאלתר אחר שנטרפה וקי"ל דכל ביעתא דאיתיליד האידנא מאתמול גמרה בפ"ק דיו"ט דף ב: אפ"ה אסור מדרבנן. מידי דהוה אביצת נבילה שכמוה נמכרת בשוק דפליגי בה ב"ש וב"ה במסכת עדיות פ"ה מ"א: אמר רבא אין שמין פרה בפני עצמה. וולד בפני עצמה. משום דא"ל פרה מעוברת אזיקית לך פרה מעוברת שיימינן לך. ואי פרה דחד וולד דחד פטומה לבעל הפרה שבח ולדות חולקין:

סימן ג

מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתם בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל קדירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וכו'. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור:

גמ' וברישא פליגי בה רבי זירא ורבא רבי זירא מוקים לה כרבי משום דיוקא דמתניתין דמשמע טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בעל קדרות בנזקי בעל החצר. והיינו כרבי דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא. דסבר רבי כשהכניס ברשות אין שוס אחד מהם חייב בנזקו של חבירו. אבל לרבנן כי היכי דברשות קביל עליו בעל החצר נטירותא דקדרות הכי נמי מקבל עליו בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל החצר. ורבא מוקי לה מציעתא כרבנן ומפליג בין בעל החצר ובעל קדירות. דבעל חצר שנתן רשות לבעל קדרות והכניס קדירותיו מסתמא קבל עליו נטירותא לפי שהוא מצוי בחצר ויכול לשומרו. אבל בעל קדרות שהכניס קדרותיו ברשות מסתמא לא קבל עליו שמירת בהמה דבעל החצר לפי שאין מצוי אצל קדרותיו ולא יוכל לשמור שלא תוזק בהן בהמה של בעל החצר. אבל לרבי אפילו ברשות נמי אם הוזקה בעל הקדירות חייב. דעול נטר משמע בין שלא תוזק בין שלא תזיק. ופסק רב הלכה כחכמים ושמואל פסק כרבי. והלכתא כשמואל בדיני. והתוספות כתבו וצ"ע משום דרבא דהוא בתראה סבר כחכמים. דקאמר הכנים שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר. והיינו כרבנן דאי כרבי אפילו ברשות נמי. ובכולה סוגיא לעיל מסיק רבא כרבנן אפילו נשברו ברוח ואפילו חנק את עצמו. וכן סתמא דגמרא בהך ברייתא דכנוס שורך ושומרו הזיק חייב הוזק פטור דפריך מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא היינו כרבא. דלרבי זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא דסתמא שניהן חייבין דהא דרב פפא מוקי לה כרבי ומשום דכר' טרפון ס"ל קרן בחצר הניזק כו' היינו דבעי למוקים לה אליבא דרבא אבל לר' זירא מעיקרא ל"ק וכולה ר' היא דבסתמא שניהן פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין אחד מהן מקבל עליו שמירת חבירו: אמר רב ל"ש הא דאמרינן אם הכניס פירות שלא ברשות והוזקה בהן בהמה של בעל החצר דחייב אלא שהוחלקה בהן. אבל אכלה יותר מדאי פטור. מ"ט היה לה שלא תאכל. וכיון שבמתכוין הביאה עליה דבר המזיקה אין לחייב בעל הפירות בכך. דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה לשומרה מזה. דמילתא דלא שכיחא היא שתאכל בהמה יותר מדאי ותזיק לה. ועל בעל החצר מוטל שמירה זו כי הוא מצוי בחצר ואם יראה שבהמתו אוכלת יותר מדאי יש לו למונעה:

סימן ד

וההיא עובדא דף מח. דההיא איתתא דעיילא לההיא ביתא למיפא אתא ברחא דמריה דביתא ואכיל ללישא חביל ומית וחייבה רבא לשלומי. לא פליגא אדרב. דלמיפא שאני דבעיא צניעותא דלפי שהאשה מגלה זרועותיה בשעת לישה וקטוף מסתלק בעל הבית ועלה דידה רמיא נטירותא אף שלא תאכל יותר מדאי ויזיק לה. איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא. פירש רש"י לרבנן דאמר כנוס שורך סתמא ולרבי דאמר כנוס שורך ואני אשמרנו. וקי"ל כיון דא"ל כנוס שורך ואשמרנו הוה ליה שומר חנם ואמרי' לעיל דף מה: אמר רב אמר רבי אלעזר מסר שורו לשומר חנם או לשומר שכר הזיק חייב הוזק פטור ופריך גמרא היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי לחייב. האי דקאמר אי דקביל עליה שמירת נזקיו לאו דוקא אנא אפילו בסתם נמי מקבל עליה שמירת נזקין. דהא תני לעיל שם. ארבעה שומרין נכנסו תחת הבעלים וקתני בסיפא וחייבין להחזיר דמי שור לבעלים ובסתם שומרין איירי דאי כשפירש שקבל עליו שמירה בין יזיק בין יוזק מאי קמ"ל. והאי דקאמר אי דקביל עליה שמירת נזקיו משום דבעי למימר אי דלא קביל עליה שמירת נזקיו. הלכך נראה דדוקא לרבנן מיבעי ליה דא"ל כנוס שורך סתם אי הוה שומר חנם לגמרי או לא ועלתה בתיקו הלכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר. אי נמי נוכל לקיים פרש"י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק דרב אלפס ז"ל ונחלק בין מסר לו שורו לשומרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קבל עלויה. אבל אם אמר לו כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שומר בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו: אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות. בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר מיחייב בנזקי הבור. ואע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור. כיון דהוה לי' למימלייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי. תימה למאי דפרישית לעיל לרבא אליבא דרבי דאפילו ברשות נמי חייב א"כ הך מימרא דרבא אליבא דרבנן ולמה הביאה רב אלפס כיון שפסק הלכה כרבי. ושמא רב אלפס ס"ל דרבא אית ליה נמי דרבי זירא דלרבי דוקא שלא ברשות חייב אבל ברשות פטור דאין אחד מהן מקבל עליו שמירת נזק חבירו. אלא שרבא רצה להעמיד רישא וסיפא כרבנן. אמנם ק"ל דסוגיא דגמרא דפריך רישא לסיפא בברייתא דכנוס שורך ושומרו לוקמא כר' אליבא דכ"ע:

סימן ה

מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור. אדם שהיה מתכוין לחבירו כו'. רשב"ג אומר א"כ משהאשה יולדת היא משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל. ומפרש בגמרא דבמבכרת פליגי. ורב אלפס ז"ל הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה כללא דרבי יוחנן דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:

גמ' שור שהיה מתכוין לחבירו. טעמא דנתכוין לחבירו הא נתכוין לאשה גופה חייב לימא תיהוי תיובתיה דר' אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו לאשה פטורין מדמי ולדות. ומשני ה"ה דאע"ג דנתכוונו לאשה פטור אלא אגב דנקט גבי אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא נקטיה נמי גבי שור. והלכתא כרב אדא בר אהבה דברייתא דרבי חגא מדרומא כוותיה. ועוד דרב פפא ס"ל כוותיה דקאמר שור שהכה את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. מ"ט דשפחה חמרתא מעברתה בעלמא אזיקתא מינאי דכתיב שבו לכם פה עם החמור ואין הבן מתיחס אחר האב. ולא איירי קרא אלא בולדות שמתייחסין אחר האב. הלכך לא נתמעטו שוורים מחיוב ולדות דשפחה. ואם תם הוא משלם חצי ולדות ואם מועד הוא משלם הכל. ודמי ולדות שמין כשפחה הנמכרת מעוברת כמה דמיה מרובין משפחה הנמכרת ריקנית. ונזק שמין מה שנפחת וכחש גופה מחמת ההכאה וההפלה משפחה בריאה וריקנית. וצער שמין כמה יותר צער מפלת מצער יולדת. ובושת לא פסיקא ליה למיתני. דבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. אבל לאחר מיתת הגר זכתה היא ודידה הוו. א"ל רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו. אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא. ליתיה לבעל לא. ומודה רב חסדא דיורשים דידיה זכו ביה דכל מאי דאית ליה לאיניש מוריש ליורשיו. ואפילו זכות דאית ליה לאיניש בבתו היה מוריש ליורשיו אי לאו דמיעטיה קרא בכתובות דף מג: דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. וקתני נמי בהך ברייתא שמביא בסמוך אין הבעל נותן ליורשיו ומוקי לה רב חסדא כשחבל לאחר מיתת הגר. ולא פליג אלא אהא דקאמר רבה שזוכה האשה בהם מן ההפקר. והלכתא כרב חסדא. דמילתיה דרבה מוקי כתנאי ורב חסדא כדברי הכל. ועוד דרב חסדא היה גדול מרבה כדמוכח פרק שנים אוחזין דף ו: אמר ליה רב אושעיא לרבה כי אזלת לקמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה:

סימן ו

משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו. מ"ט כיון דמית גר פקע ליה שיעבודיה. מכאן פסק רבינו מאיר ז"ל כותי שהלוה את ישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו בבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לכותי עליו אלא שיעבוד וכיון דנפל מיניה ומצאו ישראל פקע מיניה השיעבוד דאסור להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדושת השם אחזירנו לכותי יקדש השם בשלו ולא יקדש בשל אחרים בלא דעתם. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר. ובחצר שאין משתמרת ואין בעל החצר בחצירו. אבל חצר המשתמרת אפילו ליתיה בחצר קני. וכן חצר שאין. משתמרת וישנו בחצירו קנה הכל:

סימן ז

מתני' החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר היינו בור ברה"ר דבתר פיתחא אזלינן. ברה"ר ופתחו לרה"י באמצע רשותו והפקיר אותו רשות ולא הפקיר הבור והוה ליה בור ברה"י אי נמי פתחה פתוח בתוך חצירו סמוך לרה"ר והוה ליה כמו בור ברשותו כדמוכח בגמרא דקאמר הא לאו הכי חייב אלמא החופר בור ברשותו סמוך לרה"ר חייב. ברה"י ופתחו לרה"י של אחר חייב אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר. דלא תימא דלא חייבה תורה אלא בור שיש בו תקלה לרבים. והלכתא כהך מתניתא דמחייב בור ברשותו ובור ברה"ר. והיינו כר"ע אליבא דרבה דאמר ברה"ר כ"ע לא פליגי דחייב. ובבור ברשותו ר"ע מחייב ורבי ישמעאל פוטר. ודלא כרב יוסף דאמר בור ברשותו לכ"ע חייב ופליגי בבור ברה"ר ור"ע פוטר ורבי ישמעאל מחייב. דקי"ל הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה. וקי"ל הלכתא כר"ע מחבירו. אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכ"ע. דלא דמי לחופר בור ברה"ר דהתם עשה תקלה באיסור. וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו כי העוברים ברה"ר אינם יכולים ליזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לרה"ר ואין מחיצה ביניהם. וכן חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמר לעיל גבי שור שחפר בור בחצירו של אחר כיון דאית ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי. אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא. וכן מוכח בשמעתין דלא מצי לאשכוחי בור של שני שותפין למ"ד בור ברשותו פטור. ואם הפקיר רשותו ובורו חשיב כבור ברה"ר משכחת לה בהפקיר רשותו ובורו. ודלא כפירש רש"י דפי' דהפקיר רשותו ובורו הוי בור ברה"ר. ואם חפר בור ברה"ר לצורך רבים ומסר להם דליו פטור :

גמ' אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו דחבטו קרקע עולם הזיקתו. הלכך מודה רב בבור ברשותו דחבטה דידיה הוא. ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו. ואיכא בינייהו אם עשה תל ברה"ר גבוה עשרה ועלה שור עליו ונפל לארץ ומת. לרב פטור. לשמואל חייב בעל התקלה הכל אליבא דרבי נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. כיון שעשה כל התקלה אע"פ שלא עשה כל ההיזק כי הא דאמר רבא לקמן הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת רבנן ורבי נתן. ולא דמי להא דאמר שמואל לקמן נתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור. דהתם גם מקול הכרייה נבעת ולא עשה בעל הבור אלא חצי תקלה הלכך פטור לגמרי. ולא מחייב אלא כשעשה כל הנזק אע"פ שלא עשה התקלה כגון שור תם שרדף אחר חבירו ודחפו לבור. או עשה כל התקלה אע"פ שלא עשה הנזק כגון גובה. אבל עשה חצי התקלה ולא עשה כלום מן הנזק פטור. וכתב רב אלפס ז"ל דהלכתא כוותיה דרב דתני בר חנינא לסיועיה לקמן דף נג. ואיכא מ"ד הלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ורב נחמן דמוקי מתניתין באגנדר גנדורי סבר כשמואל. ורב חסדא ורבה ורב יוסף מתרצי בברייתא דבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב. הלכך הדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא. ורב אלפס ז"ל לא הביא הא דאותיב רבא לרב נחמן מהיו פחותין מעשרה ושני לה רב נחמן רישא חבט בפחות מעשרה ולא הביא המסקנא דהא דמותיב גמ' ממעקה והוצרך לחזור בו ולומר דאין חבט בפחות מעשרה. זה נוטה לפי סברתו שפסק כרב. ומיהו תימה הוא שלא הביא המסקנא. והראב"ד ז"ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ז"ל ולא נראה לי דבריו:

סימן ח

תניא אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב. ר' אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין. טעמא דרבנן דכתיב כי יכרה איש בור איש אחד ולא שנים. ומוהמת יהיה לו שמעינן דבתרא מחייב. ואם חפר אחד שמנה ואחד תשעה תרוייהו מחייבי. וכן אם חפר אחד עשרה ואחד עשרים תרוייהו מחייבי בין למיתה בין לנזקין. דלא איירי רבנן אלא כשחידש האחרון מיתה. והלכתא כרבנן דרבים נינהו. ועוד בעיא דרבא טם טפח וסילק אבניו אליבא דרבנן. דלרבי לא איסתלק מעשה ראשון: החופר בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב. דטפח דמיא כתרי דיבשה. איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח מים ובור שבעה ומהן שלשה מים מהו. ולא איפשיטא. ומספיקא לא מחייבינן. א"ל רב שיזבי לרבא הרחיבה מהו. ומסיק עלה תרי לישני דרב אשי. לישנא קמא אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטא מיית הרי קירב הזיקא. לישנא אחרינא אי מההיא גיסא דארוח נפל הרי קירב הזיקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. וקי"ל כלישנא בתרא. ורב אשי כשמואל סבירא ליה דמחייב אחבטא: איתמר בור שעמקו כרחבו רבה ורב יוסף דאמרי משמיה דרבה בב"ח דאמר משמיה דרבי מני חד אמר לעולם יש בו הבל עד שיהא רחבו יותר על עומקו. וחד אמר לעולם אין בו הבל עד שיהא עומקו יותר על רחבו. וכיון דלא אסתיים מאן אמר הא ומאן אמר הא ועוד דלא פליגי אל כא דנפשייהו מספקא לן כמאן הלכתא. ואינו חייב עד שיהא עומקו יותר על רחבו לשמואל ובבור מלא ספוגין. ולרב כל בור שאין ברשותו: בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב. הכי גרס רש"י. ורב אלפס ז"ל גורס הראשון חייב. ואין חילוק בין שתי גירסות הללו. דלפרש"י השני חייב כשהניחו הראשון משתמש הא לאו הכי שניהם חייבין. ולגירסת רב אלפס ז"ל ה"פ אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסויי. ובגמרא בעי מה יעשה הראשון שיפטר. חד אמר משהניחו משתמש. וחד אמר משימסור לו דליו. והלכתא משימסור לו דליו. דהכי סבר רבי אליעזר בן יעקב דאית ליה יש ברירה ובנדרים דף מו: פוסק הלכה כראב"י:

סימן ט

המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה. ומסקינן כגון דקנייה ליה בחזקה ושלא בפניו לא קנה בחזקה אי לא דא"ל לך חזק וקני וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר לך חזק וקני דמי. וכן המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח קני בחזקה שלא בפניו. דמסירת המפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני. ומכאן ראיה דלא כמו שפרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים דף נב: גבי נעל גדר ופרץ דמסירת המפתח קונה והביא ראיה מריש פסחים דף ד. דמשמסר לו המפתח הרי הוא בחזקת השוכר לבדוק. דהכא מוכח דמסירת מפתח לא הוי אלא במקום לך חזק וקני. ובדיקת חמץ דוקא תלוי במסירת מפתח. דמי שמפתח בידו יכול ליכנס ולבדוק. וכן המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה במשיכה אף שלא בפניו. דכמאן דאמר לך משוך וקני דמי:

סימן י

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר בנדרים דף מו: מוקי פלוגתא בין שיש בה דין חלוקה בין שאין בה דין חלוקה. ואע"פ שאין בידו לכופו לחלוק ולמחות בו מליכנס אפ"ה יכול לאסור עליו. מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדישו כדאיתא בערכין בפ' האומר משקלי עלי דף כא. אע"פ שאינו יכול למחות ביד השוכר שלא יכנס. ואע"פ שאין הלוה יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה. שאני התם דסוף הנכסים לצאת מתחת יד המקדיש. אבל שוכר סוף הקרקע לחזור ליד המשכיר הלכך יכול להקדישו. וריצב"א פיר' אע"ג דמשכיר יכול להקדיש אין יכול לאסור שאין ההנאה שלו מאחר שהשכירו לאחר. והביא ראיה מנדרים דתנן בפרק השותפין דף מו. המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ מושכר בעיר אם יש לו בה תפיסת יד אסור ואם לאו מותר. ונראה שאין ראיה דשאני התם שהדירו הנאה מכל נכסיו הלכך אין לו בה תפיסת יד לא אסיק אדעתיה אותה מרחץ. אבל אם אסר בפירוש עליו אותו בית שהשכיר לו ה"נ שיכול לאוסרו. ובכתובות פרק אע"פ דף נט. הקשו התוספות מהא דקאמר התם אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה אלמא דבעודה ממושכנת אין יכול להקדיש. ומאי שנא מהא דאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו אע"פ שאין יכול להוציאו מן הבית תוך זמנו א"כ כל שכן הממשכן שיכול לפדותה בכל עת שירצה שיכול לקדשה. ותירצו דבין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר. אבל חלקם אינם יכולין להקדיש. מידי דהוה אלוה שאין יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכל שכן אלו שכבר זכו בחלקם. ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש. והא דאמרינן בכתובות לכשאפדנה תקדש משום דבעי לאקדושי כולה. וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדוש. הלכך פריך בערכין היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש. ומתוך זה נראה לי דבהקדש שחל על גוף הקרקע אע"פ שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו. אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו. כל זמן שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומיה ממכר הוא והרי מכר הנאתו. אבל בית של שני שותפין אע"פ שאין בו שיעור חלוקה ואינו יכול למונעו ליכנס בו מ"מ ההנאה שלו הוא ויכול לאוסרה עליו. כך נראה לי להלכה למעשה:

סימן יא

וראשון מד אימת מיפטר. רב אמר בכדי שידע. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו רבי יוחנן אמר בכדי שידע וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. ופר"י דווקא לראשון נותנין לו שיעור זה אבל שני שעבר ומצאו מגולה היה לו להושיב שומרים מיד. והתוס' פי' דה"ה שני אלא שאין צריך הודעה. וכן מסתבר דכך היה ראוי לחייב הראשון להושיב שומר כשידע כמו שני כשראהו מגולה. אלא זה וזה כיון שכסוהו כראוי ונתגלה אנוסין הם ואינן צריכין להושיב שומר. והלכה כרבי יוחנן כנגד רב ושמואל כדמוכח בריש מסכת יום טוב דף ד::

סימן יב

כסהו כראוי והתליע מתוכו ונפל בו שור או חמור פטור דאנוס הוא ולא אמר איבעיא ליה למיזל ומנקיש עליה. ואם כסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ונפלו גמלים לתוכו חייב ואע"ג דלא שכיחי גמלים. דאיבעי ליה למיחש דלמא אתו גמלים. ואפילו פיקח ביום כיון שראהו מכוסה עבר עליו. ואי אתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלו. אי לא שכיחי גמלים פטור דאנוס הוא. אבל אי אתו גמלים לפרקים חייב דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה. ואם כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ואם יעברו עליו גמלים יפול הכיסוי מיד ושכיחי גמלים. והתליע מתוכו ונפל לתוכו שור פטור. ולא אמרינן מיגו דפשע לענין נפילת גמלים הוי נמי פושע לענין נפילת שוורים על ידי התלעה. מידי דהוה אנפל לתוכו שור פיקח ביום דפטור ולא אמרינן מיגו דהוה פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פיקח: אמר מר נפל לתוכו מקול הכרייה חייב. ואמאי נימא כורה גרים ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר כל היכא דלא איפשר לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. והלכתא כרבי נתן דקיימא מתניתין כוותיה. וגם מילתא דרבא שור ואדם שדחפו את האדם לבור אתיא כרבי נתן :

סימן יג

ובבור בעל מום שנפל לבור פטור ואע"ג דמותר לזרים. שנאמר והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. ומהאי קרא ידעינן דאפילו פסולי המוקדשין שנפדו אם נפלו לבור פטור כיון דאין יכול להאכילו לכלבים וכ"ש בכור בעל מום שאין לו פדייה. דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור. ואם נפל לבור חמור וכליו על החמור חייב ועל הכלים פטור כרבנן דר' יהודה. ואם נפל לתוכו שור חש"ו סומא ומהלך בלילה חייב. פיקח ביום פטור:

מתני' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור דכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. וכן להשבת אבידה דכתיב לכל אבידת אחיך. וכן לפריקה דילפינן חמור משבת. וכן לחסימה דילפינן שור שור משבת. וכן לכלאים דחרישה דילפינן שור שור משבת. וכן לכלאים דהרבעה דילפינן בהמתך בהמתך משבת ובשבת גופיה דרשינן וכל בהמתך ריבויא לרבות כל בעלי חיים ואף חיה ועוף:

סימן יד

גמ' אמר ריש לקיש כאן שנה ר' תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה. פשיטא. אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא חד מינא הוא קא משמע לן. ודבר זה למדו ר"ל ממשנתינו דקתני וכן חיה ועוף כיוצא בהם ומדקתני עוף בהדי חיה ובחיה תנן הזאב והכלב כופרי והשועל והעזים והצבאים והאלים והרחלים והסוס והפרד והחמור והערוד אע"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה אלמא אע"ג דדמו להדדי ורבו בהדי הדדי כיון ששני מינין הן הוו כלאים זה בזה והוא הדין בעופות נמי. אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה. ומפ' טעמא משום שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. הא טעינא חדא ביעא בשיחלא והא טעינא כמה ביעי בשיחלא. אמר רבי ירמיה אמר ר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה. ובחיות הים איירי דשייך בהו הרבעה. אבל דגים לא שייך בהו הרבעה מ"ט אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למיניהם למיניהם מיבשה. בעי רחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא:

הדרן עלך שור שנגח את הפרה