טור אורח חיים תקפו
<< | טור · אורח חיים · סימן תקפו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דיני ראש השנה
טור
עריכהשופר של ראש השנה צריך שיהיה ראוי לתקוע בו, ושיתקע התוקע במקום שראוי לתקוע, ויהיה התוקע ראוי לתקוע, ושתהיה התקיעה כסדרה והכשרה.
שופר הראוי לתקוע בו כיצד? שיהא של איל וכפוף, דאמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. וכפוף, דאמר ר' לוי: מצות שופר של ראש השנה ויום הכיפורים בכפוף, ואיתא בירושלמי: כדי שיכפפו ליבם בתפילה. ודווקא לכתחילה, אבל בדיעבד, או שאין לו איל וכפוף, יוצא בשאר מינין ובפשוט, חוץ מבשל פרה, דתנן: כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה. נמצא שיש בו ג' חילוקים: של פרה, פסול אפילו בדיעבד. וכתב הרמב"ן: והוא הדין בקרני רוב החיות, שהם עצם א' ואין שמם בלשון הקדש שופר, שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גלדן מן הזכרות, כגון של כבשים ואילים ועזים, אבל רוב החיות הן עצם א' ופסולים כמו של פרה. וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים. ולכתחילה בעינן שיהא כפוף, ואפילו בשל עזים. ומכל מקום מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל, לזכור עקידת יצחק. והרמב"ם ז"ל כתב: כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים, והכל תפשו עליו בזה.
הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו. שופר של עבודה זרה של גוי לא יתקע בו, ואם תקע בו יצא. של עבודה זרה של ישראל לא יצא, שאינה בטלה עולמית וכתותי מכתת שיעורא. הלכך אפילו בשל גוי לא יצא אלא אם כן לא נתכוון לזכות בו, אבל אם נתכוין לזכות בו הוה ליה עבודה זרה של ישראל. ואף על פי שהוא גזול, הא אמרינן דיוצא בגזול.
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב הנאה מה שיוצא בו ידי חובתו.
כל הקולות כשרים בשופר. הלכך, היה קולו עב מאד או דק מאד או באיזה ענין שיהיה, כשר. ניקב וסתמו שלא במינו, אפילו אם אינו מעכב התקיעה לאחר הסתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה, פסול אפילו נשתייר בו רובו. ובעל העיטור כתב: ואם נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר, כי היכי דאמרינן בנסדק לרחבו. ולא נהירא.
סתמו במינו, אם אינו מעכב התקיעה ונשתייר רוב, כשר, אף על פי שהיה מעכב קודם סתימה. ואם מעכב התקיעה פסול אף על פי שנשתייר בו הרוב. כך היא דעת הגאונים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
ולדעת ר"י, אם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב, אפילו מעכב התקיעה, שלא חזר קולו לכמות שהיה, כשר. סתמו שלא במינו, אם מעכב התקיעה, שלא חזר קולו לכמות שהיה כשהוא שלם, פסול אפילו אם נשתייר בו הרוב, וכן אם נשאר קולו כמו שהיה קודם סתימה – פסול, כיון שנשתנה קולו מכמות שהיה כשהיה שלם. אבל אם לא היה מעכב התקיעה, כשר אף על פי שסתמו שלא במינו, כיון שנשתייר בו רוב. וכל זמן שלא סתמו, כשר אף על פי שנשתנה קולו, שכל הקולות כשרים בשופר. ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.
נסדק לארכו אפילו כל שהוא, פסול. הני מילי שלא דבקו, אבל דבקו – כשר, והוא שדבקו במינו. וכתב הרמב"ן, דסתימת דבק לא חשיב במינו, אלא אם כן חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחד אל אחד. אבל אדוני אבי ז"ל כתב שדבק חשיב במינו, ולא חשיב שלא במינו אלא כשסותם הנקב בחתיכה אחרת, אבל כשמחברו בדבק, חוזר לכמות שהיה, ואין הדבק ניכר בין הסדקים. ואם נסדק כולו, בין מצד אחד בין משני צדדין, ודבקו, אפילו חממו באור וחבר סדקיו זה עם זה, פסול. נסדק לרחבו, אם נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה, כשר אפילו אם מעכב התקיעה, דחשיב לאידך כמאן דשקיל והוה ליה ארוך וקצרו. ואם לאו, פסול. ודוקא שנסדק רוב רחבו, אבל מיעוטו הוה ליה נקב בעלמא וכשר.
וכמה שיעור תקיעה? כדי שיאחזנו בידו ויראה מעט לכאן ולכאן, והיינו דאמרינן שיעור שופר טפח, דהיינו ד' אצבעות בגודל שהם ו' בקטנה, ויאחזנו בד' אצבעות בינונית, ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים. והא דקאמר כדי שיאחזנו, לאו אתוקע קאי, דאם כן הוה ליה למתנייה בהדיא, הכל לפי מה שהוא אדם, ואגרופו של בן אבטיח הוא גדול טפי; אלא כדי שיאחזנו אדם סתמא, והיינו טפח כדפרישית. וה"ר יצחק גיאת כתב שצריך טפח שוחק, כדי שיראה לכאן ולכאן. ולמאי דפרישית אין צריך.
דיבק שפרי שופרות זו עם זו ועשה מהם שופר, פסול אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר.
הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול, אפילו היה בו שיעור שופר.
הפכו ותקע בו לא יצא, לא שנא הפכו כדרך שהופכין החלוק, שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון פנימי, לא שנא אם הניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. היה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר. גרדו והעמידו על גלדו, פירוש, שעשאו דק מאוד כמו גלד, כשר, בין גרדו מבפנים בין גרדו מבחוץ. לא הוציא כל הזכרות אלא ניקב בו ותקע בו, כשר. אבל אם הוציא כל הזכרות ועשה ממנו שופר, כגון שניקב בו, פסול.
ציפהו זהב בעביו במקום הקצר, שהוא מקום הנחת פיו, פסול. שלא במקום הנחת פיו בכל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב, אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול, ואם לאו כשר. וכתב הרמב"ן: לפיכך אלו שמציירין צורות לנאותו, לא יפה הם עושין, שמא נשתנה קולו מחמת הציורין, אף על פי שאין כולו מצופה במיני הציורין, לפעמים הקול משתנה בהן. אבל אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב, היינו מוסיף עליו כל שהוא ופסול אפילו לא נשתנה קולו. ויש מפרשים צפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו באורך השופר, אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול, לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר. ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו ותקע בו, פסול, כיון שאין השופר נוגע בפיו, וכן כתב הרמב"ם.
נתן שופר בתוך שופר, אם שמע קול פנימי לבד, כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו, כשר, והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון. ואם אינו בולט, אז אי אפשר שלא ישמע אלא קול שניהם ולא יצא, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות.
נפל עליו גל ואי אפשר ליטלו בלא טילטול אבנים, אסור ותדחה התקיעה. וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום, ולא עולין בשבילו באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין במים להביאו, אף על פי שאין בהם אלא איסור דרבנן. ולא חותכין אותו לתקנו אפילו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן, כגון מגל שאין דרך לתקנו בו והוי כלאחר יד, שהעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה. וכתב ה"ר יונה: דוקא ישראל אסור לעשותו, אבל מותר לומר לעו"ג לעשותו כיון שאין בו אלא משום שבות, דאמירה לעו"ג שבות דשבות, ושבות דשבות במקום מצוה שרי. והתוס' לא כתב כן במסכת שבת. ויכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו, אבל מי רגלים אף בחול אסור, מפני הכבוד.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שופר של ר"ה צריך שיהיה ראוי לתקוע בו וכו' כל זה הולך ומתבאר בסי' זה ובסימנים שאחריו עד ס"ס תק"ץ:
שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף דא"ר אבהו למה תוקעין של איל וכו' בפ"ק דר"ה (טז.) כלומר הרי שצריך שיהא של איל ואח"כ מביא ראיה שצריך שיהא כפוף מדא"ר לוי ומימרא דרבי לוי היא בפרק ראוהו ב"ד (כו:) והא דמשמע מדרבי לוי דבי"ה תוקעין היינו דוקא בי"ה של יובל:
ומ"ש דוקא לכתחלה אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינים ובפשוט יתבאר טעמו בסמוך אצל סברת הרמב"ם:
ומ"ש דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה משנה זו היא בפ' ראוהו ב"ד (שם.) וטעמא מפורש במתני' מפני שהוא קרן דאע"ג דכל השופרות נקראו קרן דכתיב והיה במשוך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר אמרינן בגמרא דכל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר דפרה קרן איקרי שופר לא איקרי וכתב הר"ן בשם התוס' דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאיקרי שופר היינו משום דלא איצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים אבל אותן שאינן חלולים כגון של ראם וצבי לא איצטריך ליה למעוטי דפשוט דלא מקרי שופר אלא אותם שהם חלולים מלשון שפופרת עכ"ל. וזהו מ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ן וכ"כ ר"י דשל ראם ושל שאר חיות שאינם חלולים פסולים לכ"ע: וכ' עוד הר"ן וא"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ואיקרי קרן דכתיב והצפיר קרן חזות בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מיקרי כדכתיב שה כשבים ושה עזים א"נ דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן: וכ' עוד מיהו אע"ג דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאי' לא דהא אמרינן בפ' במה מדליקין (כח:) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים היא דאמרי' לעיל כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפרק במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרי' מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרינן בההוא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך הדבר צ"ע עכ"ל :
ומ"ש רבינו נמצא שיש בו ג' חילוקים וכו' דברים אלו יתבארו טעמם בסמוך והג' חילוקים שהזכיר רבינו נראה מתוך לשונו שהחילוק האחד הוא השופרות הפסולים אפי' בדיעבד דהיינו של פרה וכן קרני החיות שהם עצם אחד. והחילוק השני היא השופרות שאינם כשרים אלא בדיעבד דהיינו שופרות של שאר מינים שקרניהם חלולים אבל הם פשוטים. והחילוק הג' הוא השופרו' שיוצאים בהם לכתחלה דהיינו שופרו' של מינים שקרניהם חלולים והם כפופים ואע"פ שכתב שמצוה מן המובחר לחזר אחר של איל לא מנה אותו בחילוק ד' משום דכיון דכל שהם כפופים דאפי' אינם של איל יוצאים בהם לכתחלה לא רצה למנות של איל חילוק בפני עצמו. אבל מצאתי להרא"ש שכתב בשם הרמב"ן פ' ראוהו בין דין וז"ל שלשה תחת בשופרות כל השופרו' כשרים בדיעבד בין פשוטים בין כפופים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן ולכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעים והא דקתני בזכרים זכרים לאו דוקא אלא אכפופים לחוד קפיד ונקט זכרים לפי שהם כפופים וה"ה לכל הכפופים והא דאר"א למה תוקעין בשופר של איל ל"ד נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחלה אלא טעמא דמנהגא קא מפרש וה"ק למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו למצוה מן המובחר כדי שיזכור לנו עקידת יצחק הלכך מצוה מן המובחר בשל איל עכ"ל וכ"כ הר"ן ג"כ ונראה מלשונם שהג' מדות היינו שופרות שיוצאים בהם בדיעבד דוקא ושיוצאים בהם אפי' לכתחלה ושהם מצוה מן המובחר אבל הנך דבדיעבד נמי פסולים לא חשיב דכיון דהנך אינם חלולים אין שם שופר עליהם וג' מדות דמנו בשופרות שהן חלולין כשפופרת הן ומ"מ אפשר לפרש דבריהם בענין שכתבתי שנראה מלשון רבינו שהג' מדות הן זולת מה שהוא למצוה מן המובחר:
וטעם מחלוקת הרמב"ם ושאר מפרשים הוא במאי דתנן פרק ראוהו ב"ד (שם:) שופר של ר"ה של יעל פשוט שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות ר"י אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסקא הלכתא כר"י בר"ה וכדא"ר לוי שופר של ר"ה וי"ה מצוה בכפופים וסובר הרמב"ם דת"ק ור"י לעיכובא פליגי וכיון דקי"ל כר"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד ולפיכך כתב ושופר שתוקעין בו בין בר"ה ובין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש עכ"ל. ואע"ג דלכאורה נראה דלא קפיד הרמב"ם אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא הו"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר"י דכל עיקר מילתא תלוי בזכרים אלא ודאי כל של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמרא בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר"י אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים כפופים אלמא סתם זכרים כפופים הם וכ"כ ג"כ בסמ"ג. וכ"כ. הר"ן שהוא דעת הרמב"ם אלא שתמה עליו ולפ"ז מ"ש ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין בי"ה הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה"ק שופר שתוקעין בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו זהו דעת הרמב"ם אבל הרא"ש כתב לכאורה נראה דל"פ ת"ק ור"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפי' ר"ה מיניה וכיון דכולהו איקרו שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מלתייהו דרבנן ור"י מחלוקת בפ"ע ולא קיימי אפלוגתא דת"ק ורבי יוסי וכו' אלא ודאי ר"י ורבנן בר פלוגתייהו דוקא למצוה פליגי וכ"כ הרמב"ן ג' מדות כשירות בשופר וכו' והתו' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר"ה וי"ה בכפופים היינו משום דיליף ר"ה וי"ה מהדדי בג"ש דשביעי כדאמרינן לקמן בברייתא כדתנן שוה יובל לר"ה וכו' אי הוה משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף איניש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שילוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר"ה אלא בכפוף ונ"ל דקשיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג"ש ילפי' מהדדי ויש טעם לומר בראש השנה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביום הכפורים להצריך כפופים למצוה ואף על גב דלא שייך ביה האי טעמא עכ"ל הרא"ש וכן דעת הר"ן. וגם ה"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי הרמב"ם שטה אח' י"ל דמתני' דשופר של ר"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שטת ההשגה וכ"כ שם א"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל על יצא ע"כ ולא ידעתי למה כתב בשל יעל יצא דלפי שטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ועיקר עכ"ל ה"ה. ומה שתמה על הראב"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר"ה של יעל פשוט נקט יעל וה"ה לאינך מיני דאע"ג דפשוטים הם יוצא בהם בדיעבד וכתב ר"י דכדברי הראב"ד והרמב"ן עיקר: ודע שהר' הה"ר אליה המזרחי זלה"ה בתוספותיו לסמ"ג טען בעד הרמב"ם מכח קושית התוספות דטעמא דכמה דכייף איניש טפי עדיף לא שייך אלא בר"ה ולא ביובל דאדרבה פשוט עדיף טפי שהוא סימן לידים פשוטות לשלח עבדים לצאת מתחת ידיהם לא כפוף שהוא סימן שיהו כפופים ודחה מה שתירץ הרא"ש דילפי מהדדי בג"ש דג"ש לא גמיר אלא מלתא דכתיבא בקרא אבל מלתא דלא כתיבא בקרא דאינה אלא למצוה לא וא"כ עכ"ל דר"י נמי לעכובא קאמר וקבלה היתה בידם שהשופרות מהם בפשוט ומהם בכפוף אלא דת"ק דר"י ס"ל דר"ה בפשוט משום דכמה דפשיט איניש בתפלתו טפי עדיף ור"י ס"ל בכפוף משום דכמה דכייף איניש בתפלתו טפי עדיף עכ"ל ב"ה ומ"מ יש לגמגם ממ"ש ה"א מזרחי ז"ל שקבלה היתה בידם מהם בכפוף מהם בפשוט וכו' וקשה דר"י דשל יובל בכפוף הפך המכוון בו וכמו כתב הוא ז"ל שהפשיטות סי' לשילוח עבדים ולא כפוף שהוא סימן שיהו כפופים: ונראה שמפני שהרגיש הרא"ש שיש להשיב כן כתב דיש לדחות קושיית התוס' כלומר דאינו תירוץ גמור אלא דחייה בעלמא ואעפ"כ כתב דאינו חושש לקושייתם מטעם שכתב דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי הלכך סגי ליה בדחיה בעלמא וז"ל א"א אפשר שדעת הרמב"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של ותיש בכלל כבש הם וכן של יעלים עכ"ל: והשתא איכא למידק במה שכתב רבינו לעיל ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינים ובפשוט חוץ מבשל פרה דמשמע לכאורה דה"ק אם אין לו שופר שיש לו ב' תנאים האחד שהוא של איל הב' שהוא כפוף אלא הוא של איל אבל אינו כפוף או הוא כפוף אבל אינו של איל יוצא דכיון דלית ליה אחר הוי בדיעבד והוא כתב בסמוך דכל שהוא כפוף יוצאין בו לכתחלה אע"פ שאינו של איל לכך נ"ל דה"ק אם אין לו שופר שיהיה בו שום תנאי מב' תנאים אלו שאינו של איל אלא משאר מינים וגם אינו כפוף אלא פשוט יוצא בדיעבד שאם היה כפוף אע"פ שאינו של איל תוקעין בו לכתחלה:
הגוזל שופר ותקע בו יצא וכו' כ"כ הרא"ש (שם) דאיתא בירושלמי מה בין לולב לשופר א"ר אסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ והרמב"ם כתב בפ"א כלשון הזה שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וביאר דבריו ה"ה שבא לחלק בין שופר הגזול ללולב ומצה הגזולים ונתן טעם לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה והשמיעה היא בלא הגעה ובלא הגבהה מן השומע אע"פ שהתוקע נוגע בו מ"מ אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע הקול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יוצא בו אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת י"ח בהם אלא בנגיעת גופן ולפיכך כשהן גזולים לא יצא בהם זהו ביאור דברי רבינו וכן מפרש בירושלמי מה בין לולב ומה בין שופר א"ר אלעזר תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו ודברים פשוטים הם ובהשגות א"א אפילו יהיה בקול דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירוש' ע"כ סובר הרא"ש כדברי מי שאומר כן בירושלמי ומ"מ אין כאן מקום להשגה אחר שהדין והטעם שהזכיר רבינו אמת עכ"ל: כתב הג"א בסוף ר"ה בשם א"ז שופר הגזול פסול ומפרש בירושלמי כגון שגזל שופר משופה הוא דאסור אבל גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב לו וכשר ע"כ. ומאחר שהפוסקים שכתבתי מכשירים וא"ז פוסל וכולם נתלים בירושלמי ראיתי להעתיק דברי הירושלמי ולבאר לפי דברי המפרשים המכשירים ולפי דברי הפוסלים. גרסי' בר"פ לולב הגזול שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת ר"א אמר כשר תני ר' חייא כשר תני ר' הושעיא פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנייה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ אר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו ע"כ בירושל' וה"פ דמדאפליג ר"ח ור' הושעיה בשופר של ע"ג ושל עיר הנדחת ממילא נשמע דפליגי נמי בגזול דמר מדמי ליה ללולב ומר לא מדמי ליה וקאמר דע"כ לא פסל ביה ר' הושעיה אלא כשגזלו משופה דאית ביה משום מצוה הבאה בעבירה אבל אם גזלו ושיפהו דמים היא חייב לו דקנייה בשינוי מעשה ושינוי השם ולא מיקרי גזול וא"ז סובר דכיון דבגמרא דידן אמרינן דבשופר של עיר הנדחת לא יצא א"כ קמה לה הלכתא כר' הושעיה דפסל וא"כ שופר הגזול נמי פסול כל שגזלו משופה ואינך רבוותא דמכשרי בגזול טעמייהו דכיון דר"א סבר כר' חייא ור' יוסי מדמפרש טעמיה משמע נמי דסבר כוותיה והו"ל ר' הושעיה יחיד לגבייהו ולא קי"ל כותיה ואע"ג דבגמרא דידן (ר"ה כח.) פסלינן בשל עיר הנדחת ובע"ג של ישראל ור' חייא מכשר בשל ע"ג וליכא למימר דדוקא בדעו"ג מכשר ולא בשל ישראל דהא עיר הנדחת ע"כ בשל ישראל היא איכא למימר דאע"ג דפסלינן לה בגמ' לאו משום טעמא דר' הושעיה פסלינן ליה דאיהו פסל ליה משום איסורי הנייה ואנן לא פסלינן ליה משום איסורי הנאה דהא שופר של ע"ג של עו"ג אסור בהנאה הוא וכן שופר של עולה אסור בהנאה הוא ואפ"ה מכשרינן להו אלמא לאו מטעמא דאיסורי הנאה פסלינן לשל ע"ג של ישראל ושל עיר הנדחת אלא משום דכתותי מכתת שיעורייהו וכדאמרינן בגמרא בהדיא וא"כ אע"ג דהלכתא כוותיה בעיר הנדחת ובע"ג של ישראל לאו מטעמיה הוא דאילו לא הוה אלא ההוא טעמא הל' כר' חייא דאיסור הנאה אינו פוסל בשופר אי מטעמא דר' אלעזר אלא דהיכא דאיכא טעמא אחריני דכתותי מכתת שעוריה לא אסיק אדעתיה ר' חייא דמיפסיל מש"ה ובהאי לחודיה הוא דלא קי"ל כוותיה הלכך בשופר הגזול דלא שייך ביה כתותי מיכתת שיעוריה נקטינן כר' חייא דמכשר ואפ"ל עוד דכי מכשר ר' חייא בשל עיר הנדחת לאו לגמרי מכשר אלא משום דשמעיה לר' הושעיה דפסל משום דאסור בהנאה א"ל אי משום האי טעמא כשר הוא דאיו איסור הנאה לחוד פוסל בשופר אבל אה"נ דאיהו נמי פסל בשל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה כדאיתא בגמרא דידן וקם ליה רבי חייא אליבא דהלכתא:
שופר של ע"ג של עו"ג לא יתקע בו ואם תקע בו יצא של ע"ג של ישראל לא יצא וכו' בפרק ראוהו ב"ד (כח:) אמר רבא שופר של ע"ג לא יתקע בו ואם תקע בו יצא וטעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו פי' לא ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צוארם ניתנו וכתב הרא"ש והא דאמרינן כפ' כיסוי הדם דלא יצא ומפרש טעמא התם משום כתותי מכתת שיעוריה התם מיירי בע"ג של ישראל שאין לו ביטול עולמית וכיון שאין לו ביטול כתותי מכתת שיעוריה והכא מיירי בע"ג של עו"ג כיון דראוי להתבטל לא מכתת וא"ת ע"ג של עו"ג נמי מכי אגבהה נעשית ע"ג של ישראל וי"ל במגביה ע"מ שלא לקנותה וכך הם דברי רבינו ודבר פשוט הוא שמ"ש רבינו ואע"פ שהוא גזול הא אמרינן דיוצא בגזול קאי למה שכתב דבשל עו"ג לא יצא אלא א"כ לא נתכוון לזכות בו דהשתא הו"ל גזול. והר"ן כתב גם כן כדברי הרא"ש וז"ל וכי אמרינן דאם תקע יצא דוקא בע"ג או בשמשי ע"ג דעו"ג דכיון דבביטול סגי ליה לא מכתת שיעוריה אבל בע"ג דישראל אמרינן בס"פ כיסוי הדם דלא יצא משום דכיון דאין לה בטלה כתותי מכתת שיעוריה ובשופר בעינן שיעורא וה"ה דבשל תקרובת ע"ז דעו"ג לא יצא דלית לה בטלה עולמי' דהא איתקש למת אלא ודאי בע"ז דעו"ג א"נ במשמשי ע"ז עסקינן וכגון שנטלו ע"מ שלא לזכות בו הא נטלו לזכות בו מדאגבהה קנייה והו"ל כע"ז דישראל וכן כתב ה"ה בפ"א בשם הרשב"א ז"ל והמרדכי כתב ג"כ דבע"ז של עו"ג מיירי וכגון שהגביהו ע"מ שלא לזכות בו ואח"כ כתב בשם ר"ת דאפי' בע"ז דעו"ג לא יצא אלא דוקא לאחר ביטול ואפילו לאחר ביטול לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא וכגון שנתבטל מעי"ט אבל בי"ט בעיא היא במסכת עבודת כוכבים בפ"ג אם יש דיחוי אצל מצות ולא איפשיטא ע"כ :
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה וכו' מימרא דרבא בפ' ראוהו ב"ד (שם) וכ' הר"ן וכי אמרי' נמי דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפילו תקיעה של מצוה שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ושומע קול שופר של מצוה שאין השבועה חלה לבטל המצוה אלא בכולל באומר שבועה שלא אשמע קול שופר עכ"ל וכ"כ הכלבו בשם הרמ"ה והתוס' והג"א והמרדכי כתבו שם בפ"ב דנדרים (טז:) מסיק רבא דאם אמר ישיבת סוכה עלי קונם או אפילו אמר קונם שלא אשב בסוכה אסור לישב בסוכה של מצוה ונראה דהוא הדין גבי שופר דאם אמר תקיעת שופר עלי קונם אסור לתקוע אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מתכוין לשיר עכ"ל: כתב הכלבו המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיע' של מצוה פי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה ב"א נהנים כשהן עצמן תוקעין יכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו :
כל הקולות כשרים בשופר הלכך היה קולו עב מאד כשר וכו' ברייתא בפרק ראוהו ב"ד (כז:):
ניקב וסתמו שלא במינו אפילו אם אינו מעכב התקיעה וכו' בפ' ראוהו ב"ד (שם) תנן ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ובגמ' (שם) ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול רבי נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול אמר ר"י והוא שנפחת רובו מכלל דבמינו אף על פי שנפחת רובו כשר והסכימו הפוסקים לפסק הלכה כר"נ משום דכיון דר"י מפרש מלתיה אלמא כוותיה ס"ל. ובהני תרי לישני דר"י אע"פ שהרי"ץ גיאת פסק כלישנא בתרא הסכמת הפוסקים היא לפסוק כלישנא קמא ולחומרא ואהא דתנן אם מעכב את התקיעה פסול פי' הר"ן אם מעכב את התקיעה עכשיו אפילו סתמו במינו פסול דכיון דמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר והו"ל קול שופר ודבר אחר ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה עכשיו אף על פי שהיה הנקב מעככ מתחלתו כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר ומיהו דוקא בשסתמו במינו ומתני' ר"נ היא כמ"ש בגמ' ולא מצי לפרושי שכל שמעכב את התקיעה קודם שנסתם פסול אע"פ שאחר שנסתם אינו מעכב את התקיעה דהא בפלוגתייהו דר"נ ורבנן אמרינן בגמרא כלישנא בתרא דר' יוחנן דכי אמרינן שלא במינו פסול דוקא בשנפחת רובו אבל נשתייר רובו בין לר"נ בין לרבנן כשר ובודאי נקב גדול כ"כ א"א שלא היה מעכב התקיעות מתחלה קודם שנסתם וא"ה מתני' אמאן תרמייה אלא ודאי אף על פי שמתחלתו היה מעכב כיון שעכשיו אינו מעכב כלום שהסתימה מהודק יפה ה"ז כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר עכ"ל. ואמאי דתניא רבי נתן אומר במינו כשר כתב משמע ודאי דכי מכשיר ר"נ במינו דוקא בשאינו מעכב את התקיעה דהא מדשקיל וטרי ר"י אליביה משמע דכוותיה ס"ל ואם איתא דר"נ במינו מכשיר אפילו כשמעכב את התקיעה היכי מצי סבר לה כוותיה דהא ר"י הוא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסול וסתמא קאמר אפילו היכא דסתמו במינו אלא ודאי כדאמרן ועל לישנא קמא דר' יוחנן כתב הלכך להאי לישנא ניקב וסתמו לא מתכשר אלא היכא דאיכא תלתא למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה עכ"ל. וכ"ה דברי הרמב"ם שכתב בפ"א סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה ה"ז כשר עכ"ל. וזהו הפי' שכתב רבי' בשם הגאונים ז"ל וכתב ה"ה שהעלה הרשב"א שכן עיקר אבל הרא"ש כתב צריך לפרש דמעכב התקיעה לאחר שסתמו קאמר מתני' דכיון דהסתימה מעכב את התקיעה הוי כמו שופר וד"א כי נשתנה הקול מחמת הסתימה אבל על עיכוב הקול דקודם הסתימה לא חיישינן דכיון דעתה חוזר לכמות שהיה אין זה נקרא שופר וד"א ומתני' כרבנן דפסלו אפילו במינו דמתניתין סתמא קתני ובירוש' דחיק לאוקמי מתניתין אף כר"נ ומוקי לה בשסתמו בשאינו מינו הלכך שופר שניקב וסתמו במינו אם חזר קולו לכמות שהיה תחלה ד"ה כשר ואם לא חזר קולו כבתחלה פלוגתא דר"נ ורבנן והלכה כר' נתן ובהני תרי לישנא דרבי יוחנן הלכה כלישנא קמא לחומרא הלכך במינו כשר אפילו לא חזר קולו כבתחלה והוא שנשתייר רובו שלא במינו אם לא חזר קולו כבתחלה פסול אפילו אם נשתייר רובו ובלא סתימה נמי אפילו נשתנה קולו כשר כדאיתא בירושלמי וטעמא דר"נ בסתמו שלא במינו ונשתנה קולו הויא שופר וד"א כי שינוי הקול בא מחמת ד"א שאינו ממין השופר אבל מינו אפילו נשתנה קולו אין ד"א גורם שינוי הקול וכל הקולות כשרים בשופר ומהאי טעמא נמי בלא סתימה אף מעכב כשר דאין כאן שינוי מחמת ד"א ואם סתמו שלא במינו והקול הוא כמו שהיה קודם סתימה פסול דשופר וד"א קרינן ביה כיון דאין הקול כמו שהיה קודם נקיבה זו היא שיטת התוס' ע"פ הירושל' דר"נ אמעכב את התקיעה קאי ולקולא וראיתי גדולים שפי' דר"נ אואם לאו כשר קאי ולחומרא ופוסל שלא במינו אפילו אינו מעכב את התקיעה ואינו עיקר עכ"ל הרא"ש הדבר מבואר דהני תרי פירושו פליגי בהכי דלפירוש הרמב"ם והר"ן פלוגתא דרבנן ור"נ קיימא אהיכא דאינו מעכב דאילו במעכב בין במינו בין שלא במינו פסול לד"ה ומתני' דמפלגת בין מעכב לשאינו מעכב בסתמו במינו מיירי ור"נ היא דאילו לרבנן אפילו סתמו במינו וגם אינו מעכב פסול הלכך לדידן דקי"ל כר"נ היכא דסתמו במינו ואינו מעכב כשר והוא שנשתייר רובו כדקאמר ר"י ואי בצר חד מהני תלתא פסול ולדעת הרא"ש פלוגתא דרבנן ור"נ קיימי אהיכא דמעכב את התקיעות דאילו בשאינו מעכב אפילו סתמו שלא במינו כשר לד"ה ומתני' דמפלגת בין מעכב לשאינו מעכב אי מוקמית לה כרבנן מיתוקמא בין במינו בין שלא במינו ואי מוקמית לה כר"נ מיתוקמא דוקא בסתמו בשאינו מינו דאילו במינו אפי' מעכב את התקיעה כשר ור"י דאמר והוא שנשתייר רובו ודאי קאי אמאי דקתני בברייתא ר"נ אומר במינו כשר הלכך במינו אפילו אם מעכב את התקיעה כשר והוא שנשתייר רובו ואי בצר חד מהני תרי פסול. מיהו אי קאי אמאי דמכשיר מתני' בסתמו שלא במינו ואם אינו מעכב את התקיעה משמע דפלוגתא דרבינו ור"י הוא דלדעת רבי' התם נמי קאי דכללא כייל ר"י דאין לך צד כשרות אא"כ נשתייר רובו אבל ר"י כתב ניקב השופר וסתמו אם אינו מעכב את התקיעה כשר בין במינו בין שלא במינו ואם מעכב התקיעה במינו כשר והוא שנשתייר רובו ע"כ משמע מלשונו שמ"ש והוא שנשתייר רובו לא קאי אלא אאם מעכב אבל באם אינו מעכב לא בעי שישתייר רובו נראה שהוא סובר דהא דקאמר ר"י והוא שנשתייר רובו לא קאי אלא אמאי דקתני ר"נ בברייתא במינו כשר כלומר אע"פ שמעכב התקיעה ומש"ה בעי דליהוי ביה חדא לטיבותא מיהא אבל מאי דמכשר מתני' בסתמו שלא במינו אם אינו מעכב את התקיעה אפילו בשלא נשתייר רובו נמי כשר דטיבותא דשאינו מעכב את התקיעה חשיבא טובא ומש"ה אפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא כשר ויל"ד עוד כן מדבריו מדכתב וז"ל רי"ף כתב מהא שמעי' שאפי' שלא במינו אם נשתייר רובו ואינו מעכב את התקיע' כשר ולא הבנתי דבריו ולא סברתו בזה ע"כ. ואי איתא שהוא סובר דלפירוש הרא"ש אפילו בשאינו מעכבת לא מיתכשר אלא בשנשתייר רובו למה כתב שלא הבין דברי הרי"ף אלא ודאי שהוא סובר דלפי' הרא"ש כיון דבאינו מעכב מיירי לא הול"ל אם נשתייר רובו דאפילו לא נשתייר נמי כשר ולפי' הרמב"ם והר"ן ז"ל לא הו"ל להכשיר כיון דאיכא חדא לריעותא דהיינו שהוא שלא במינו ובהדיא כתב בסוף דבריו וז"ל אבל אם אינו מעכב התקיעה כלומר שהוחלקה הסתימה יפה אפילו סתמו שלא במינו ואפילו לא נשתייר רובו כשר: ולענין מ"ש בשם הרי"ף ליתא בנוסחי דידן הכי אלא ה"ג ר"נ אומר במינו כשר אמר רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו מכלל דכשלא במינו אפילו נשתייר רובו פסול:
ומ"ש דלא נהירא ליה דברי בעל העיטור דכי סתמו שלא במינו אם נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר כי היכי דאמרינן בנסדק לרחבו נראה שטעמו משום דלא דמי התם דלא מיפסל אלא משום סדק דין הוא שכשנשתייר בו שיעור שופר כשר אבל בסתמו שלא במינו דמפסיל משום קול שופר ודבר אחר כי נשתייר בו שיעור שופר מאי הוי אכתי קול שופר ודבר אחר הוא. וסמ"ג כתב מסופק ר"י אם יפסל אפילו ניקב חוץ לשיעור הכשירו כ"ז שלא נקצץ:
ומ"ש רבינו וכן אם נשאר קולו כמו שהיה קודם סתימה פסול בכלל מ"ש אם מעכב את התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה כשהיה שלם פסול הוא ולא היה צריך לכתוב יותר אלא שנתכוין לאפוקי מהמפרשים שאם מעכב את התקיעה קודם סתימה קאמר וכבר סתרו פי' זה התוספות והרא"ש והר"ן ז"ל.
ומ"ש שכל זמן שלא סתמו כשר אע"פ שנשתנה קולו כבר נתבאר שהוא ירושל' כתבו התוס' והרא"ש שם ומשמע מדברי התוס' דלא פליג תלמודא דידן אירושל' בהא גם הר"ן ור' ירוחם כתבוהו וכתב ה"ה בפ"א שגם הרמב"ן והרשב"א כתבו אבל הרי"ף והרמב"ם לא כתבו. והרא"ש כתב בתשובה שופר נקוב אין תוקעין בו עד שיסתם הנקב ואינו מעכב התקיעה כי רבו פירושים בשופר נקוב על פי הירושלמי והבבלי והכי עבדי עובדא כמ"ש עכ"ל. ודברים אלו סתומים דמשמע דאין תוקעין בו בעודו נקוב עד שיסתם ושלא כדברי הירושלמי דמכשר ואפשר לדחוק ולומר דה"ק אין תוקעין בו עד שיסתם ואינו מעכב כלומר אבל אם נסתם ומעכב לא ובלא נסתם כלל לא איירי והראשון נראה יותר. והכלבו כתב י"מ אם מעכב התקיעה קודם שנסתם קאמר ואם אינו מעכב שאין נקיבתו ניכרת בקול כשתוקעין בו כשר אפילו לא סתמו ומ"מ ראוי לסתמו שלא יראה פגום וי"מ אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה קאמר ולזה הפי' נראה שצריך לסתמו שאם לא נסתם יהיה פסול כיון שקולו פגום מחמת הנקב: וכתב הר"ר אליה מזרחי זלה"ה ע"כ לומר דפירוש מעכב דמתני' אינו אלא לאחר שסתמו ולפ"ז אם היה מעכב הנקב את התקיעה קודם שסתמו וכשסתמו חזר הקול לכמות שהיה לית דין ולית דיין דכשר מכיון דתלה הדבר בעיכוב דלאחר סתימה ותימא מ"ש מציפהו זהב מבחוץ דאמרי' אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול משום דהוי קול שופר וד"א ואילו הכא מכשיר אע"פ שאותו הקול שלאחר הסתימה הוא קול שופר וד"א שמא י"ל שמאחר שע"י הסתימה חזר הקול כמות שהיה בהיות השופר שלם אע"פ שקודם הסתימה היה מעכב ועכשיו אינו מעכב לא מיקרי קול הסתימה אלא קול השופר השלם ולא שייך הכא קול שופר וד"א אבל לא שמעתי טעם נכון היכא שהיה מעכב מתחלה ואח"כ סתמו ומעכב למה יהיה פסול והלא אין כאן קול הסתימה כלל מכיון דקולו דלאחר הסתימה דומה לקולו דקודם הסתימה והו"ל כאילו לא סתמו כלל והיה ראוי שיהיה כשר כמו בניקב ולא סתמו דכשר אפי' מעכב את התקיעה כדקאמ' בירו' דבהא לא פליג תלמוד דידן אתלמוד ירוש' כדאי' בתוס' ר"ה עכ"ל. ונ"ל דטעמא משום דכל שנסתם אע"פ שעדיין מעכב התקיעה א"א שיהיה מעכב כ"כ כמו שהיה מעכב קודם הסתימה ונמצא שהוא קול שופר וד"א שהרי קול זה אינו דומה לכשהיה שלם ולא כמו שהיה נקוב הלכך מיפסל:
נסדק לארכו אפילו כל שהוא שם ת"ר נסדק לארכו פסול וכתב הרא"ש לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מיפסל אא"כ נסדק ע"פ כולו מראשו ועד סופו והיינו נסדק ודבקו דמתני' דאיירי נמי לכל ארכו ואשמעינן ברייתא דאע"ג שנקב שמעכב את התקיעה כשר כ"ז שלא סתמו נסדק כולו לאורכו פסול וי"מ דלהכי לא תני גבי ארכו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר משום דבכל דהו מפסיל לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו וכל זמן שלא נסדק כולו אם דבקו כשר ופי' זה עיקר עכ"ל. וה"ה בפ"א כ' שדעת הרבה מן המפרשים דלא מפסיל אלא בנסדק כולו או רובו אבל מיעוטו ודאי לא ועיקר ויש להחמיר עכ"ל. והר"ן כתב שני הפירושים ולא הכריע. וכתב ה"ר אליה מזרחי זלה"ה שהמכשיר בנסדק מיעוט אורכו אפילו אם לא נשתייר בו שיעור תקיעה נמי מכשר מידי דהוי אניקב ולא סתמו דכשר אפי' בלא נשתייר בו שיעור תקיעה אע"פ שיש בו חסרון כ"ש בנסדק שאין בו חסרון. וכתב הר"ן דלדעת המפרשים דבכל דהו מפסיל אם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע וכ"ד הראב"ד בדרשה שלו והכלבו כתב דברי הראב"ד בדרשה שלו וסיים בה והוא שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה:
ומ"ש רבי' ה"מ שלא דבקו אבל דבקו כשר שם במשנה שנינו שופר שנסדק ודבקו פסול ופירש"י שופר שנסדק ודבקו בדבק פסול דהו"ל כשני שופרות וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן נראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דאי הכי היינו דיבק שברי שופרות אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו ע"פ כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכתב עוד הרא"ש ומה שפירש"י ודבקו בדבק הקשה עליו הרמב"ן דה"ל שלא במינו ומאי איריא נסדק אפילו ניקב פסול ופירש דבקו היינו מעצמו שחממו באור ונפשר ונדבק ולא מסתבר לי כי א"א שידבק יחד ע"י חימום ולא מיקרי חיבור ע"י דבק שלא במינו אלא דוקא כשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים ומשמע לרבינו דלא פסלה מתני' בנסדק ודבקו אלא כשנסדק מצד אחד לגמרי משום דאין שם שופר עליו אבל אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא נסדק אם דבקו כשר ואפילו לדברי הפוסלים בנסדק כל שהוא היינו בלא דבקו אבל אם דבקו כשר וכ"כ בהדיא ר"י ונראה ודאי שכן הוא דעת הרא"ש מדכתב מה שהקשה הרמב"ן על פירש"י וקיים דברי רש"י דאם איתא דאפי' בדבקו נמי פסול בכל דהו א"כ לא משכחת דבקו דכשר ולא הוה נפקא לן מידי בין פירש"י לפירוש הרמב"ן ולא הו"ל להרא"ש להביא דבריהם בפסקיו אלא ודאי משום דאע"ג דנסדק כל שהו פסול ה"מ כשלא דבקו אבל אם דבקו כשר כל שנשתייר כל שהו שלם לכך הוצרך להביא דבריהם ללמדנו היאך יהיה ענין הדיבוק הזה ובהדיא כתב גבי הא די"מ דבכל דהו מפסיל שכ"ז שלא נסדק כולו אם דבקו כשר אבל הר"ן כתב לכולהו פירושים כי תנן ודבקו פסול כ"ש שלא דבקו ודבקו לרבותא נקטיה נראה מדבריו שלדעת הפוסלים בנסדק כל שהוא אפי' אם דבקו נמי פסלי והרמב"ם וסמ"ג כתבו סתם נסדק לארכו פסול ולא הזכירו דבק כלל אין בדבריהם הכרע:
ומ"ש רבי' ואם נסדק כולו בין מצד אחד בין משני צדדיו ודבקו פסול היינו מתני' דשופר שנסדק ודבקו פסול וכפירוש המפרשים דאפי' בנסדק מצד אחד הוא:
ומ"ש אפילו חממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה פשוט הוא דכיון דטעמא דמיפסל הוי משום דכשנסדק ע"פ כולו שוב אין שם שופר עליו כי חממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה מאי הוי ובאמת שלא היה צריך לרבינו לכתוב אלא ואם נסדק כולו אפילו מצד אחד ודבקו פסול וממילא הוה משמע דאפי' חממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה פסול דאי להרמב"ן הרי הוא מפ' דכי תנן נסדק ודבקו פסול בכה"ג הוא ואי להרא"ש הא לא מפליג כלל בין דבקו בדבק לחממו באור וחבר סדקיו זה עם זה והרוקח כתב נראה סדק ע"פ כולו לארכו אע"פ שלא נשתייר שיעור תקיעה כשר והוא שלא ידבקנו בדבק יחד דהו"ל דבק שאינו מינו ופסול אבל לא דבקו כשר אבל קבלתי מאבא מורי הריב"ק שקבל מרבינו שמריה נסדק פסול אפי' דבקו בחמימות האש או סתמו בחמימות המים בלא דבק פסול:
נסדק לרחבו וכו' ברייתא שם לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול וכתב הרא"ש אם נשתייר בו שיעור תקיעה דחשבינן מן הסדק ולמטה כאילו ניטל ואפי' מעכב התקיעה כשר ואם לאו פסול ויראה דמיירי בנסדק רוב רחבו אבל מיעוט הו"ל כנקב בעלמא וכשר וכתב הר"ן אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר פירוש דוקא שנשתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וכן נראין דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות שופר אבל הרב בעל העיטור הכשיר אפי' לא נשתייר לצד הפה וכ"ד הרי"ץ גיאת ז"ל עכ"ל ודברי הרא"ש שכתב דחשבי' מן הסדק ולמטה כאילו ניטל מוכיחים כפירוש הר"ן דבעי' ששיעור תקיעה ישתייר לצד הפה וכ"כ הגה"מ וכ"כ סמ"ג וסמ"ק:
וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו וכו' שם כמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וכתב הרא"ש והיינו טפח כדאמרי' בפ' המפלת (כו.) דשיעור שופר טפח ונקט האי לישנא הכי כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע וכ"כ הר"ן וז"ל וכ"ת לימא טפח בהדיא י"ל דטעמא אתא לאשמועינן דמש"ה הוי שעוריה טפח כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן דשיעוריה דטפח ד' בגודל ושית בקטנה כדאיתא במנחות וכשהוא אוחז אותו בד' אצבעות בינוניות ומה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים את השיעור עכ"ל וכך מצאתי בנוסחא אמיתית מספרי רבינו והיינו מדאמרינן שיעור שופר טפח דהיינו ד' אצבעות בגודל שהם ששה בקטנה ויאחזנו בד' אצבעות בינוניות ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים:
ומ"ש והאי דקאמר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דא"כ הו"ל למיתנייה בהדיא הכל לפי מה שהוא אדם וכו' כ"כ הר"ן וז"ל אלא כדי שיאחזנו התוקע קאמר דא"כ הכל כפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן אבטיח ישנו כראש גדול של כל אדם אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני והוא טפח ע"כ ותמיהא לי מלתא מאי דקשיא להו הא אע"פ דלא קתני ביה הכל לפי מה שהוא אדם מה בכך הא דכיון דתנא כדי שיאחזנו משמע דאתוקע קאי ותו לא איצטריך למיתני הכל לפי מה שהוא אדם לפיכך נ"ל שיש לגרוס בדברי רבי' בהדי במקום בהדיא כלומר דאם איתא דכדי שיאחזנו אתוקע קאי הו"ל למיתנייה בפי"ז דכלים בהדי הנך דמני התם דשיעורם הכל לפי מה שהוא אדם דקתני התם יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם דקומץ את המנחה וחופן את הקטורת ושותה כמלא לוגמיו בי"ה ומזון ב' סעודות לעירוב ואם איתא הו"ל למיתני נמי ושיעור שופר כדי שיאחזנו הלכך ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר:
ומ"ש בשם הר"י גיאת שצריך טפח שוחק כדי שיראה לכאן ולכאן הר"י גיאת בא ליתן טעם אמאי נקט הכא האי לישנא דכדי שיאחזנו וכו' ולא כתב טפח וכתב דהיינו משום דסתם טפח משמע שאינו שוחק ולהכי נקט כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן לאשמעינן דבעי' טפח שוחק. ורבינו כבר כ' דשיעור זה דכדי שיאחזנו וכו' היינו ממש שיעור טפח מצומצם וזהו שכתב ולמאי דפרישית א"צ כלומר לפי מה שפירשתי א"צ לידחק ולומר דטפח דקתני בהמפלת הוי טפח שותק:
דבק שברי שופרות זו עם זו וכו' משנה בפרק ראוהו ב"ד (שם) דבק שברי שופרות פסול:
ומ"ש אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר נראה דטעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות כדבסמוך לקמן:
הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ברייתא שם:
ומ"ש אפי' היה בו שיעור שופר כ"כ הרא"ש שם וז"ל ואפי' היה בו שיעור שופר מתחלה דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות. והכלבו כתב שי"א שאם היה בו שיעור והוסיף עליו כשר ע"כ:
הפכו ותקע בו לא יצא ל"ש הפכו כדרך שהופכין החלוק וכו' ברייתא שם הפכו ותקע בו לא יצא אר"פ לא תימא דהפכיה כי כיתונא אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב מ"ט כדרב מתנה דא"ר מתנה והעברת דרך העברתו בעינן ופירש"י דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים. וכתב הרא"ש י"מ לא תימא דהפכיה כי כיתונא שהוא פסול דהא פשוט הוא אלא אפי' הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול וי"מ דה"ק לא תימא דהפכיה כי כיתונא שהוא פסול דהא פשיטא הוא דכשר דאע"פ שהפכו מ"מ הקצר עומד במקומו והרחב עומד במקומו ודרך העברתו הוא אבל אם הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב אסור דדרך העברתו בעינן וליכא ירוש' הפכו מהו (פי' שהפכו כהפיכת החלוק) נשמעינן מן הדא גרדו בין מבחוץ בין מבפנים כשר ולא אמרן אלא גרדו אבל הפכו פסול מה ביניהם זה ביטל חללו וזה לא ביטל חללו (פי' מה בין זה לזה זה שהפכו ביטל חללו הראשון ווה שגרדו הניח חללו ראשון הלכך עדיין כשר) וזה כלישנא קמא דהפכיה כי כיתונא פסול עכ"ל. והר"ן ג"כ כתב כדברי הרא"ש לפסול :
היה ארוך וקצרו ברייתא שם היה ארוך וקצרו כשר:
ומ"ש אם נשאר בו שיעור תקיעה כ"כ שם הר"ן ופשוט הוא וכ"כ ה"ר אליהו מזרחי זלה"ה ארוך וקצרו כשר ולא תימא דרך העברתו בעינן וליכא וכן גבי גרדו והעמידו על גלדו נמי דחד טעמא הוא וא"ת מ"ש מהפכו ומרחיב את הקצר וקיצר את הרחב דאמר בהו דרך העברתו בעינן וליכא י"ל דמשמעות העברתו אינו אלא צמיחתו הלכך כי אפכיה כי כיתונא או שקיצר את הרחב והרחיב את הקצר ששינה בזה דרך צמיחתו פסולין אבל כשגרדו והעמידו על גלדו או כשקיצר ארכו שלא שינה בזה דרך צמיחתו אע"פ ששינה אותו מברייתו אין בכך כלום דאצמיחתו קפיד רחמנא ולא אברייתו א"נ אפילו את"ל דתעבירו היינו דרך ברייתו אין לפסול בגרדו והעמידו על גלדו ולא בארוך וקצרו משום דמשמעות ברייתו היינו תמונתו וגרדו או קצרו אינו יוצא מתמונתו וכל זה אינו אלא לפי הירושלמי שסובר הפכו פסול ופירוש לא תימא כי אפכיה כי כיתונא שהוא פסול אבל לשאר המפרשים לא תימא דאפכיה כי כיתונא וכשר צ"ל דהפכו נמי אינו שלא כברייתו ודוחק עכ"ל:
גרדו והעמידו על גלדו וכו' ג"ז ברייתא שם:
ולא הוציא כל הזכרות אלא ניקב ותקע בו כשר שם שלחו לאבוה דשמואל קדחו בזכרותו ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ ופירש"י קדחו בזכרותו כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציא אלא נקב את הזכרות: גרסי' בירוש' פ' ראוהו ב"ד רבי יעקב בר אחא אמר אבא בר בא שאל לרבי שופר קדוח מהו א"ל בזה תוקעין ביבנה רבי בא בעי קומי רב שופר קדוח מהו א"ל בזה תוקעין בעייני טוב ע"כ משמע דלכתחלה נמי תוקעין בו:
ומ"ש רבינו אבל אם הוציא כל הזכרות ועשה ממנו שופר כגון שנקב בו פסול כ"כ הר"ן בר"פ ראוהו ב"ד וטעמא משום דלא איקרי שופר אלא דבר שהוא חלול כשפופרת והזכרות לא הוה חלול הלכך לא מיקרי שופר:
ציפהו זהב בעביו וכו' ברייתא שם ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ופירש הר"ן במקום הנחת פה עובי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו קרי הנחת פה והצד החיצון מן העובי עצמו קרי שלא במקום הנחת פה דליכא לפרושי שמה שבחוץ לגמרי חוץ לעובי השופר קרי שלא במקום הנחת פה דא"כ היינו ציפהו זהב מבחוץ והרא"ש כתב וז"ל לכאורה נראה לפרש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ סמוך להנחת הפה אבל קשה דהיינו ציפהו זהב מבחוץ ואין לפרש שלא במקום הנחת פה בעובי הראש אחר לצד הרחב דהא אמרי' הוסיף עליו כל שהוא פסול בין במינו בין שלא במינו ולא מסתבר למימר דהתם מיירי שאין בין הכל אלא שיעור שופר וה"ר יונה פי' הא דקאמר צפהו זהב נשתנה הקול פסל היינו מחצי השופר ולמטה דהיינו משתי אצבעות ולמטה לפי כשהקול נכנס ברוחב השופר אז הוא משמיע קול ודרכו להשתנות מחמת הציפוי אבל מחציו ולמעלה לצד פה אין דרכו להשתנות מחמת הצפוי ואפי' אם נשתנה מעט אינו חשיב שינוי לפי שאין לשם עיקר השמעת קול וקולא גדולה היא זו לומר דאפילו אם נשתנה קולו מחציו ולמעלה כשר מתוך קושיא זו שהיה קשה לי דהיינו ציפהו זהב מבחוץ דאיכא למימר דפשיטא דאין קולו משתנה בשביל צפוי כל דהו שעושה אצל פיו ואיצטריך לאשמעינן דלא תימא דהוי כנתן שופר בתוך שופר עכ"ל. ודברי רבינו כדעת הרא"ש וזהו שכתב צפהו זהב בעביו במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו בכל אורך השופר וכו' אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול ואם לאו כשר דהיינו מ"ש הרא"ש דעובי שופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אפי' סמוך להנחת פה הלכך באיזה מקום מכל אורך השופר שיצפה זהב אם נשתנה קולו פסול ומאי דקשה דא"כ היינו צפהו זהב מבחוץ איכא למימר דפשיטא דאין קולו משתנה בשביל ציפוי כל דהו שעושה אצל פיו ומש"ה סתים ותני שלא במקום הנחת פה כשר דמסתמא אין דרכו להשתנות אבל אה"נ שאם נשתנה קולו אע"פ שהציפוי אינו אלא כל דהו ואינו אצל פיו פסול:
ומ"ש בשם הרמב"ם דאלו שעושים צורות לנאותו לא יפה הם עושים וכו' כתבו ה"ה בפ"א ומבואר הוא שצורות אלו דקאמר היינו שמציירין במיני צבועים דהוי כמו ציפהו מבחוץ אבל אם אין שם מיני צבעונים כלל אלא שחקק בו צורות כדי לנאותו פשיטא דכשר דהיינו גרדו דאמרי' בזה דאפי' העמידו על גלדו כשר:
ומ"ש אבל אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב וכו' זהו מ"ש הרא"ש דאין לפרש שלא במקום פה בעובי הראש הא' לצד הרחב וכו':
ומ"ש וי"מ ציפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו באורך השופר אם הוא סמוך לראשו בצד הקצר פסול וכו' ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו ותקע בו פסול וכו' ו"ל ה"ה בפ"א כתב הרמב"ם דטעמא דפיסולא במקום הנחת פה משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר וש"מ שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע בו פסול עכ"ל ולפ"ז לא הו"ל לרבי' לכתוב וי"מ ציפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו באורך השופר אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו וכו' ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו וכו' דמשמע שזה פי' בפ"ע ומפני כך למדו ממנו כן וליתא דלפי' קמא נמי איכא למימר הכי דהא טעמא דבמקום הנחת פה אפילו אם לא נשתנה קולו פסול ע"כ הוי מפני שהוא מפסיק בין פיו לשופר ולא היה לו לכתוב לשון י"מ אלא כך הוה ליה לכתוב וטעמא דבמקום הנחת פה פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו וכו' ונראה שדעת רבינו דלפירוש קמא מיפסיל משום הוסיף עליו כל דהו ולא מפני שהזהב חוצץ בין פיו לשופר וה"ק ציפהו זהב בעוביו וכו' כלומר שנתן זהב על עובי השופר בצד הקצר פסול משום דהוסיף עליו הוא שלא במקום הנחת פיו בכל אורך השופר אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול ואם לאו כשר והא דמפלגי בשלא במקום הנחת פה בין נשתנה קולו ללא נשתנ' היינו דוקא בכל אורך השופר אבל אם נתן הזהב על עובי השופר בצד הרוחב אף על פי שהוא שלא במקום הנחת פה פסול אפי' לא נשתנה קולו מחמת הציפוי דהא מוסיף עליו הוא ומיפסיל מטעמא דמיפסיל נתן זהב על עובי צד הקצר וי"מ דבמקום הנחת פה לאו משום מוסיף עליו אתינן עלה דהב"ע כשנתן הזהב באורך השופר מיד סמוך לראשו בצד הקצר דלית בה משום מוסיף עליו ואפ"ה פסול לפי שהזהב חוצץ בין שפתו לשופר והשתא אתי שפיר מ"ש על פירוש בתרא ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר וכו' דלהאי פירושא ע"כ טעמא דפיסולא משום חציצה דמשום תוספת ליכא דאילו לפירושא קמא הוי טעמא משום תוספת וליכא למיגמר מינה דחציצה פסלה: ובצפהו זהב מבפנים כ' הרא"ש והר"ן דטעמא דפסול מפני שהקול יוצא מן הזהב ולא מן השופר:
נתן שופר בתוך שופר אם שמע קול פנימי לבד וכו' ברייתא בפ' ראוהו ב"ד (שם) הניח שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון. שמע לא יצא פירש הר"ן אם קול פנימי לבדו שמע יצא ומיירי כגון שהוא עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דה"נ קול שני שופרות וכ"כ הרא"ש וז"ל אם קול פנימי שמע יצא כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון ולא נכנס קולו בין שני השופרות אם קול החיצון שמע לא יצא פירוש אף קול החיצון דא"א לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי אלא אף קול חיצון קאמר וטעמא דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות ויראה דהא דאמרינן אם קול פנימי שמע יצא היינו בשלא נשתנה קולו מחמת ציפוי החיצון דאי נשתנה קולו נמצא הקול בא מכח שני שופרות והיינו בכלל אם קול החיצון שמע עכ"ל: ורבינו ירוחם כתב שי"מ דאפילו אם נשתנה קולו כשר ולא דמי לציפהו זהב מבחוץ דפסול אם נשתנה קולו דהתם הזהב מחובר בגוף השופר והו"ל שופר וד"א אבל הכא אינו מחובר ורבינו כתב כדברי הרא"ש והר"ן ודבר פשוט הוא דכי אמרי' אם קול פנימי שמע יצא היינו לומר שיהיה הפנימי עודף על החיצון משני הצדדין וזה שכתב רבינו אם שמע קול פנימי לבד כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו כשר דכשהוא בולט יותר מן החיצון היינו לומר שהוא עודף עליו מצד הרחב ונתן הפנימי בפיו היינו לומר שהוא עודף עליו מהצד הקצר :
נפל עליו גל וא"א ליטלו בלא טלטול אבנים וכו' משנה בפרק בתרא דר"ה (לב:) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ולא מפקחין עליו את הגל ולא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה ופירש"י אין מעבירין עליו. לילך חוץ לתחום לשמוע קול שופר ורבינו מפרש דלהוציא חוץ לתחום קאמר ותרווייהו איתנייהו דבין זה ובין זה אסור:
וכתב ה"ר יינה דוקא ישראל אסור לעשותו אבל מותר לומר לעו"ג לעשותו וכו' במקצת ספרי רבינו יש טעות וכך היא הגירסא האמיתית דאמירה לעו"ג שבות דשבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי ע"כ כלומר דע"כ לא שרי ה"ר יונה באמירה לעו"ג אלא במידי דאפי' אם יעשהו ישראל לית ביה אלא איסורא דרבנן חבל דבר שאסור מן התורה ליכא מאן דפליג דאסור לומר לעו"ג לעשות אפי' במקום מצוה וכבר נתבאר בסימן ש"ז שכן דעת הרמב"ם ושהתוס' חולקין בדבר: ואם העו"ג הביאו מחוץ לתחום כ' הרוקח דאין תוקעין בו אבל הג"א כ' בפ' בתרא דר"ה דמותר לצאת בו דלאו מוקצה הוא דהא חזי לישראל אחר דהבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכיון דשרי לטלטולי אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא מצינו דאסרו חכמים הבא חוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו וגם אין שייך לגזור שמא יאמר לעו"ג להביא לו כדי לצאת בו דלא שייך שיעשה מצוה הבאה בעבירה ולכך שרי לכ"ע וכ"כ רבינו בסימן תרנ"ה בשם הרשב"א וכ"כ המרדכי בפרק לולב הגזול וכ' עוד שם המרדכי ה"ה אם עשה עו"ג שופר בי"ט מותר לתקוע בו עכ"ל: ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים להתיר הכי נקטינן וכ"ש בנידון זה דמקום קיום מצוה הוא:
ויכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו שם ו' במשנה ופירש"י דאשמעינן דלא נימא מתקן מנא הוא:
ומ"ש אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד ברייתא שם (לג.):
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- שופר של ר"ה וכו' עד אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינין משמע דבכפוף ואינו של איל אינו יוצא אלא בדיעבד ותימה דבסמוך כתב דבכפוף יוצא בו לכתחלה אף שאינו של איל ותירץ ב"י שמה שכתב רבינו בתחלה או שאין לו אלא איל וכפוף הכי קאמר שאינו של איל וגם אינו כפוף וכו' ופירש עוד שהשלשה חלוקים מלבד של איל וכפוף ומה שלא מנה אותו בחלק הרביעי היינו מפני שאינו אלא למצוה מן המובחר ע"ש ולא נהירא אלא לדעת רבינו חלק הראשון הוא של פרה דפסול אפילו בדיעבד חלק השני שאר המינים דכשרים בדיעבד חלק שלישי אילים כפופים דכשרים לכתחלה כמבואר בדבריו ודעתו דאעפ"י דהרא"ש הסכים לדברי הרמב"ן דלכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעין והא דתנן זכרים לאו דוקא וכו' אין זה אלא כדי לפרש משנתינו בהא דאמר רבי יהודא בזכרים דפשטא לאו דוקא זכרים כי היכי דשל יעל לתנא קמא לאו דוקא יעל כמ"ש הרא"ש בשם הרמב"ן ה"נ זכרי' לר"י על כן הוסיף ואמר דאי לר' יהודא זכרים דוקא משום עקדת יצחק א"כ כי אמר בגמרא מר סבר פי' ר' יהודא כל דכייף טפי עדיף הול"ל דעדיף טפי משום עקדת יצחק אלא ודאי זכרים לר"י לאו דוקא כל זה לפרש משנתינו אבל לבתר דאתא ר' אבהו ואמר למה תוקעין בשופר של איל דאלמא דמצוה מן המובחר בשל איל כמ"ש הרמב"ן בסוף דבריו א"כ ממילא נשמע דשל יעל וכפוף אינו כשר אלא בדיעבד ולזה כתב רבינו מתחלה שיהא של איל וכפוף דאמר ר' אבהו וכו' ולא הביא דר' יהודא דמתניתין משום דלאו דוקא זכרים קאמר אבל מדרבי אבהו דצריך איל למצוה מן המובחר כדי להזכיר עקידתו של יצחק א"כ זה דינו לכתחלה והיינו דבר"ה בדאיכא לפנינו שופר של איל ושל עזים צריך לתקוע לכתחלה בשל איל וע"ז כתב רבינו ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד פי' כשכבר תקעו בשל איל או שאין לו של איל וכפוף בין באיל ואינו כפוף ובין בכפוף ואינו איל או אפי' אינו איל וגם אינו כפוף יוצא בדיעבד כדתנן כל השופרות כשרים וכו' וכמ"ש הרמב"ן דעד כאן לא פליגי אלא למצוה וכו':
- ומ"ש נמצא שיש בו ג' חלוקים וכו' חזר וכתב כדי לפרש כל חלק וחלק ואמר של פרה פסול ואפילו דיעבד וכו' וזהו חלק אחד כדי להביא ע"ז דברי הרמב"ן דה"ה קרני רוב החיות וכו' וזהו חלק הראשון. וכל שאר המינין וכו' זהו כדברי הרא"ש והרמב"ן שבזה מודה ר"י לתנא קמא ולפי דת"ק סבירא ליה דשל יעל פשוט ולא כפוף וסד"א דר"י דמודה לת"ק בדיעבד ס"ל נמי דוקא פשוט לזה אמר רבינו דליתא אלא בעינן לכתחלה כפוף ואפילו בשל עזים דגם ר"י דאומר זכרים כפופים לאו דוקא זכרים אלא אפי' יעלים בעינן כפופים כמ"ש הרא"ש והר"ן וכדפי' והוא החלק השני. ומכל מקום מצוה מן המובחר וכו' הוא חלק הג'. ונראה דאתא לאשמעינן דלא תימא הא דאיל לכתחלה דוקא בששניהם לפנינו אבל כשאין כאן של איל אין צריך לחזר אחריו ולכך חזר ואמר מצוה מן המובחר לחזר וכו' דאיל עדיף אף לחזר אחריו ומשום הכי כתב בתחלה דבשל עזים בדיעבד דוקא כיון דלכתחלה צריך לחזר אחר של איל ונמצא לפי זה דלשון רבינו שאמר ולכתחלה בעינן שיהא של כפוף ואפילו בשל עזים אין פירושו כפירוש לשון לכתחלה שאמר הרמב"ן בזה דאילו הרמב"ן כוונתו אפילו בדאיכא נמי של איל דלפי משנתינו אין לחלק בין זכרים ליעלים אבל דברי רבינו הם על המסקנא דר' אבהו ולא שרי לכתחלה בשל עזים אלא כשאין שם איל כלל ולפי שהב"י לא הרגיש בזה כתב מה שכתב. ונראה שכל זה אינו אלא בר"ה עצמו כשהגיע זמן לתקוע ונושאין ונותנין איזהו שופר כשר טפי לתקוע בו אבל קודם ר"ה דעדיין לא חל עליו חיוב תקיעה יכול לקנות שופר של עזים אע"פ שיש לפניו ג"כ של איל אלא שצריך לקנותו בדמים יקרים ויודע שלא יהא בעירו שופר של איל בר"ה אפי' הכי אין חייב לקנות של איל בדמים יקרים אלא יש לו דין הידור מצוה עד שליש ולא יותר כדלקמן גבי לולב וראיה ברורה מפרק אלו דברים בפסחים (דף ס"ט) דאותביה אביי לרבא מערל שלא מל ענוש כרת דברי רבי אליעזר ופירש רש"י ערל גדול שלא מל ע"פ ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן מו' שעות מזמן שחיטת הפסח ולמעלה ולא ניתקן ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו אלמא אע"ג דלא חזי רמיא מצוה עליה היכא דאפשר למיתקן וכו' וגדולה מזאת קאמר עלה בפרק כיצד צולין (דף פ') היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ועביד פסח שני ולא מיחייב כרת מאחר שבשעה ששולחין אותי לא מיחייב בפסח ולא רמיא מצוה עליה:
- וכתב הרמב"ן והוא הדין בקרכי רוב החיות כלומר הדין הוא שוה דשניהם פסולין אבל טעם הדין אינו שוה דשל פרה אינו פסול אלא משום דבקרא קרי לה קרן ולא איקרי שופר ועוד דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד דקיימא גלדי גילדי כדאיתא פ' ראהו ב"ד ובשאר רוב החיות ליכא הני טעמי ופסולייהו משום דבעינן שופר מלשון שפופרת והוא שיהא חלול ושיש לו זכרות וכו' ופרה אף על פי שהוא חלול ויש לו זכרות פסול משום דקרא קרי ליה קרן ולא קרי ליה שופר ועוד כו':
- הגוזל שופר ותקע בו יצא כתב הרא"ש דה"א בירושלמי ומה בין לולב לשופר אמר רב אסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום נראה דמיתורא דיהיה דרוש לרבות מכל מקום אפילו גזול אי נמי מדכתיב גבי לולב לכם ברישא והדר פרי עץ הדר למימרא משלכם אבל הכא ברישא יום תרועה למימרא מכל מקום וכדדרשינן מדכתב ברישא לא תחסום והדר בדישו אלמא דלא תחסום מכל מקום: והרמב"ם פירש משום דאין בקול דין גזל והכי איתא בירושלמי ועיין בב"י:
- ומ"ש רבינו אפי' לא נתייאשו הבעלים ממנו נראה דאתא לאורויי דלא תימא דוקא נתייאשו ואפילו הכי לכתחלה לא משום דמאיס למצוה קמ"ל דאפי' לא נתייאשו מגזירת הכתוב דלא בעינן בשופר משלכם ומיהו נראה דאף בנתייאשו לכתחלה לא יתקע בו דמשמעות הפוסקים שכתבו בסתם בדיעבד יצא אבל לכתחלה משמע דאין לחלק בין נתייאשו ללא נתייאשו:
- שופר של ע"ג של עו"ג לא יתקע בו וכו' מימרא דרבא בפרק ראוהו ב"ד וה? דבדיעבד יצא אעפ"י דאסור בהנאה אם לא ביטלה עו"ג היינו משום דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ואפ"ה לכתחלה לא דמאיס למצוה:
- ושל ע"ג של ישראל אפי' בדיעבד לא יצא דכיון דשופר בעי שיעור כדי שיראה לכאן ולכאן והכא כתותי מיכתת שעוריה כיון דאין לו ביטול כאילו אין כאן שיעור דמי אבל בשל עו"ג אע"ג דלא ביטלה עו"ג כיון דיכול לבטלה ע"י עו"ג כל שעה שירצה יש לה שיעור מקרי וכל זה שלא כר"ת פ' כסוי הדם ופ' מצות חליצה ופ' לולב הגזול דמחמיר בשל עו"ג כל זמן שלא ביטל וכמ"ש משמו המרדכי פ' ראוהו ב"ד אלא כפי' הראשון שכתבו התוס' לשם שהסכימו לזה הרשב"א בתשובה בסי' ה' והרא"ש והר"ן פ' ראוהו ב"ד והוא דעת רש"י בפ' מצות חליצה ע"ש:
- ומ"ש הילכך אפי' בשל עו"ג לא יצא אא"כ לא נתכוין לזכות בו כ"כ התוס' והרא"ש והר"ן ושאר מפרשים ונראה דהיינו דוקא בשופר שאין לו בעלים כגון שהוא של הפקר אבל ביש לו בעלים אפי' נתכוין לזכות בו לא קנאו כיון שיש לו בעלים ולא נתייאשו ממנו אלא כיון דרבא סתמא קאמר דבשל עו"ג יצא ומשמע אפי' אין לו בעלים קמפרשי התוס' דלא יצא בזו אא"כ לא נתכוין לזכות בו ומ"ש רבינו ואעפ"י שהוא גדול לא קאי להיכא שאין לו בעלים אלא מילתא חדתא קאמר וקאי אשל עו"ג בשיש לו בעלים דאעפ"י דאיכא תרתי לריעותא דהוא של ע"ג של עו"ג והוא גזול מבעליו אפ"ה יוצא בו. אבל ב"י כתב וז"ל ודבר פשוט הוא שמ"ש רבינו ואעפ"י שהוא גזול קאי למ"ש דבשל עו"ג לא יצא אא"כ לא נתכוין לזכות בו דהשתא הו'"ל גזול עכ"ל ושרי ליה מאריה דהא הך מילתא דלא נתכוין לזכות בו לא איירי אלא בשופר של הפקר דלא שייך ביה גזול ואע"ג דלכאורה משמע מלשון הרא"ש דקאי אלא נתכוין לזכות בו וכמו שעלה ע"ד ב"י אי אפשר לפרש כן ומ"ה נשמר רבינו וכתב האי ואעפ"י שהוא גזול לאחר שכתב אבל אם נתכוין לזכות בו וכו' כדי לאורויי דלא קאי אלא נתכוין לזכות בו וכו' וכך היא גם דעת הרא"ש למעיין בדבריו גם בתו' בפ' כיסוי הדם ופ' לולב הגזול לא הזכירו כלל מדין גזל כשכתבו חילוק זה דלא נתכוין לזכות בו אלא הזכירו דין שאול והיינו טעמא דכיון דאיירי באין לו בעלים לא שייך דין גזל אלא דין שאול ודו"ק:
- המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו' מימרא דרבא פ' ראוהו ב"ד ופי' דאפילו המודר עצמו תוקע בו אבל הרי"ף ובעל המאור גורסים מותר לתקוע לו פי' אדם אחר תוקע לו וכ"כ הכל בו בשם הגאון דהוא עצמו אסור כיון דנהנה בתקיעתו ורבינו נמשך אחר גירסת הרא"ש שגורס לתקוע בו וכ"כ הרמב"ם וה"ר ירוחם והאגודה מיהו למעשה נקטינן לחומרא חדא דהא חזינן דהתוקע נהנה בתקיעתו ועוד דהא אמר רבא גופיה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף אלמא אף על גב דעיקר דעתו בטבילה לשם מצוה אפילו הכי אסור ביה"ח כיון דאיכא במי הנאה הוא הדין בשופר ומיהו כשאין שם אחר שיכול לתקוע לו כדאי הם הרמב"ם והרא"ש לסמוך עליהן בשעת הדחק וע"ל בסימן תקפ"ט בדין המודר הנאה מחבירו:
- ניקב וסתמו וכו' אפילו אינו מעכב התקיעה לאחר הסתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה פסול אפילו נשתייר בו רובו אין לדקדק מלשונו דדוקא כשהיה מעכב קודם הסתימה הוא דפסול אבל אם לא היה מעכב לא קודם הסתימה ולא לאחר הסתימה אינו פסול כיון דאין קולו שלאחר הסתימה בא מן הסתימה ולא הוי שופר וד"א דא"כ הו"ל לרבי' לפרש חילוק זה בהדיא לדעת הגאוני' ותו שהרי לדעת הגאונים אפילו סתמו במינו אם מעכב התקיעה לאחר הסתימה פסול ואין חילוק דאפילו היה מעכב נמי קודם הסתימה ואין אומרין דאין כאן קול סתימה ואעפ"י שהר"א מזרחי כתב על זה שלא שמע טעם נכון מ"מ הדין דין אמת וב"י כ' דהטעם הוא מפני שאי אפשר שיהיה הקול שוה ונמצא שהוא קול שופר וד"א וא"כ הכא נמי איכא למימר האי טעמא דאי אפשר שיהיה הקול שוה ותו כיון דס"ס הקול בא נמי מן הסתימה שלא במינו הוי קול שופר וד"א אע"פ שלא היה מעכב קוד' אלא ודאי אין חילוק וכן כל שאר מחברים שהעתיקו דעת הגאונים לא חלקו בזה אלא כתבו להדיא דלא מתכשר אלא דאיכא תלתא למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב התקיעה. ופי' נשתייר רובו היינו שנשתייר רוב אורך השופר שלא ניקב בין שהשופר גדול או קטן והטעם דכל שלא נשתייר רובו הו"ל כאילו דבק שברי שופרות ואפילו יש שיעור שופר מן הנקב פסול אבל נשתייר רובו רובו ככולו וכאילו לא ניקב ואז אפילו לא נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת הפה כשר היכא דאיכא תלתא למעליותא. וכתב הר"א מזרחי שאפילו היה הנקב גדול וקרוב לחציו כשר כיון שנשתייר בו כחוט השערה יותר מחציו עיין עליו ונראה נמי דאם ניקב ברחבו ובהיקפו צריך נמי שישתייר בו רוב היקפו שלא ניקב ואפילו נשאר מהנקב שיעור שופר ולא דמי לנסדק. ופי' מעכב התקיעה כתב ה' המגיד שנחלש הקול קצת ויוצא משם כך פי' הרמב"ן:
- ומ"ש ובעל העיטור כתב ואם נשתייר וכו' נראה שדעתו מאחר שאינו מעכב התקיעה לא מיקרי קול הסתימה אלא קול השופר השלם ולא שייך הכא קול שופר וד"א ולא מיתסר אלא היכא דלא נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב דהתם ודאי כיון דהסתימה שלא ממינו הו"ל כאילו השלים השופר בדבר אחר שאינו מינו ופסול ורבינו שכתב ולא נהירא סובר דעיקר הטעם משום קול שופר וד"א דהשתא אף אם נשתייר בו שיעור שופר מאי הוי ס"ס קול שופר וד"א הוא ודע שבה"ג בה' שופר פסק דאפי' סתמו שלא במינו אם נשתייר רובו ואינו מעכב התקיעה כשר בנקב משהו ולא מפסיל אלא היכא שנפחת קרוב לחציו וכך פי' הר"א מזרחי על הסמ"ג שהביא דעת בה"ג אבל הרא"ש והר"ן והגהות מיימונית כתבו בסתם שבה"ג פסק כשטת הגאונים נראה שהיה להם גי' אחרת בדבריו. ובדעת הרי"ף נחלקו רוב המחברים כתבו שדעתו כשיטת הגאונים אבל ה"ר ירוחם כתב שבגרסתו לספר האלפסי כתוב מהא שמעינן דאפילו שלא במינו אם לא נפחת רובו ואפי' מעכב התקיעה כשר וכך ראיתי בספר האלפסי ישן שהביא תרתי לישני דר' יוחנן ובתר הכי כתב מהא שמעינן וכו' וה"ר ירוחם כתב ולא הבנתי דבריו ולא סברתו בזה ולי נראה פשוט שהרי"ף ז"ל לפי גירסא זו תופס שיטת בה"ג דאף שלא במינו כשר בנקב משהו ומש"ה הביא ב' הלשונות בסתם וכתב עליהם מהא שמעינן וכו' להורות דהלכה כתרתי לישני דר' יוחנן ועל הדרך שפי' הר"א מזרחי לדעת בה"ג שהובא בסמ"ג ודו"ק:
- ולדעת ר' יצחק וכו' דעת ר"י היא כיון דאיכא ביה הני תרתי למעליותא כשר אע"פ שמעכב התקיעה כיון דלא הוי קול שופר וד"א ולא גרע כשסתמו במינו מאילו לא סתמו כלל דכשר אע"פ שנשתנה קולו כדאיתא בירושל' וה"ה אף בסתמו שלא במינו ואינו מעכב התקיעה נמי כשר שהרי אין כאן קול שופר וד"א כיון שלא נשתנה קולו שאין הקול בא מן הסתימה אלא מן השופר ומיהו דוקא בנשתייר הרוב דאיכא ביה נמי תרתי למעליותא דאם לא נשתייר הרוב הו"ל כדבק שברי שופרות ומש"ה אפילו סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה אינו כשר אף ע"ג דאיכא ביה נמי תרתי למעליותא עד דנשתייר הרוב דכל זמן דלא נשתייר הרוב הו"ל כדבק שברי שופרות דלשיטת רבינו לעולם בעינן שישתייר בו הרוב אבל ה"ר ירוחם נחלק עליו בזה וכמ"ש בב"י:
- ומ"ש וכן אם נשאר קולו כמו שהיה כו' פי' לא תימא דוקא כשלא היה מעכב קודם הסתימה הוא דפסול דהתם חזינן דהעיכוב הוא מחמת הסתימה דשלא במינו והוי קול שופר וד"א אבל היכא דהיה מעכב קודם הסתימה וגם לאחר הסתימה נשאר קולו כמו שהיה קודם הסתימה בהא לא הוי קול שופר וד"א כיון שהקול אינו בא מן הסתימה להכי קאמר וכן אם נשאר קולו כמו שהיה וכו' דלעולם פסול דכיון שלא חזר קולו לכמות שהיה שלם אי אפשר שלא ישתנה קולו קצת מחמת הסתימה והוי קול שופר וד"א וכמ"ש ודלא כפירוש בית יוסף:
- ומ"ש וכל זמן שלא סתמו כשר כו' הכי איתא בירושלמי נראה מדברי רבינו דלשיטת הגאונים גם זה הוא פסול כיון דאית ביה חדא לגריעותא דנשתנה קולו ומש"ה כתב דין זה בסברת ר' יצחק וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא כתב לההיא דהירושלמי נראה שסובר דלא קי"ל הכי אלא כתלמודא דידן דבעינן תלתא למעליותא אבל מדברי ה' המגיד שכתב שהרשב"א סובר כשטת הגאונים שהיא עיקר ואפ"ה כתב לההיא דירושלמי משמע שסובר לחלק בין נסתם לאינו נסתם אף לשיטת הגאונים ויש לתמוה על רבינו שלא כתב בדין זה דבעינן נשתייר בו רובו לפי שיטתו דלעולם בעינן דנשתייר בו רובו ואף ה"ר ירוחם שחולק על שטת רבינו כתב בדין זה ודוקא בנשתייר בו רובו ע"ש ולענין הלכה אם ניקב ולא נסתם נראה דאם ניקב לארכו ונשתייר רובו כשר אפילו לא נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב ואע"פ שיש בו חסרון וכה"ג כתב הר"א מזרחי להדיא בדין זה עיין בו בדבור נסדק לארכו ואם לא נשתייר רובו פסול אפילו נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב וליכא למימר דחשיב ליה לאידך כמאן דשקיל דדוקא בנסדק לרחבו קא אמרינן הכי אבל לארכו הסברא להיפך דכיון דרוב ארכו ניקב הו"ל כאילו ארכו ניקב דרובו ככולו והו"ל כאילו כל השופר נחלק לשתים מצד אחד ופסול אבל בניקב לרחבו נראה כיון שלא נסתם לא גרע מדין נסדק וכי היכי דבנסדק רוב רחבו אם נשתייר שיעור שופר לצד פיו כשר ה"נ בניקב אבל מיעוטו כשר לגמרי ותדע שהרי גבי נסדק כתב רבינו אבל מיעוטו הו"ל ניקב בעלמא וכשר ומ"ש רבינו על דברי בע"ה דלא נהירא סברתו שמדמה ניקב לנסדק היינו בנקב ונסתם דוקא וכמו שפירשנו טעמו בסמוך נ"ל:
- נסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול שם ת"ר נסדק לארכו פסול וכו' וכתב הרא"ש דפירו' זה דנסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול הוא עיקר. וקש' מ"ש מניקב לארכו ואין לפרש דאה"נ דלפי פי' זה פסול בניקב לארכו אפי' כל שהוא דא"כ הו"ל לרבינו לפרושי ולמה כתב בסתם דנקב כשר כל זמן שלא סתמו ומצאתי בדברי הר"א מזרחי שכתב בזה וז"ל דמכח התקיעה הסדק מוסיף והולך תמיד עד שנסדק כולו ופסלוהו אף בסדק כל דהוא אע"ג דלא גרע מנקב כדי שלא יבא להסדק בשעת התקיעות ויחשוב שיצא בו אבל בנסדק לרחבו אין לחוש לזה שהרי אפילו נסדק כל הקיפו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר אבל בלא נשתייר בו שיעור תקיעה שאם יסדק כל הקיפו פסול בנסדק כל שהוא נמי פסול כמו בנסדק לארכו ואפשר לומר ג"כ דברחבו אין הסדק הולך ומוסיף כמו בארכו דאין הסדק נסדק אלא בארכו ומש"ה אין לפסלו אלא בנסדק רוב הקיפו ולא נשאר בו שיעור תקיעה אבל בשנסדק מיעוטו אע"ג דלא נשתייר בו שיעור תקיעה כשר אך קשה דא"כ מאי נסדק לרחבו דקאמר הא לא שייך בקרן סדוק אלא בארכו עכ"ל ונראה לפע"ד דלדעת רבינו צריך לפרש דלא שייך לומר דהסדק מוסיף והולך אלא בארכו ולהכי מכשיר בנסדק מיעוט רחבו ופוסל במיעוט ארכו ומה שהקשה הרב דא"כ מאי נסדק לרחבו דקאמר הא לא שייך וכו' לאו קושיא היא דלענין זה דוקא שנאמר שמכח התקיעה הסדק מוסיף והולך הא ודאי לא שייך אלא בסדוק לארכו שכח התקיעה היא נמשכת לארכו של שופר ואינו כן לרחבו והסדק הנעשה ברחבו אינו מכח התקיעה אלא לשום סיבה ע"י הכאה ונפילה אבל לעולם לשון נסדק שייך לומר על רחבו כמו על ארכו ומכל מקום למדנו מדברי הרב טעם החלוק שהסדק כל שהוא לארכו פוסל יותר מנקב לארכו והוא כדי שלא יבא להסדק בשעת התקיעו' כו':
- ומ"ש וה"מ שלא דבקו כו' שם בפסקי הרא"ש אמתני' דשופר שנסדק ודבקו פסול פי' דהיינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו משמע אבל אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא נסדק אם דבקו כשר וע"ש:
- ומ"ש ואם נסדק כולו בין מצד אחד בין מב' צדדים ודבקו אפילו חממו באור כו' פי' לדעת הרא"ש ז"ל איצטריך שסובר דאין חלוק בין דבקו בדבק לחממו באור והכל חשוב במינו וכשר והיינו דוקא כשהסדק הוא כל שהוא שאין פיסולו אלא על שם סופו שהסדק הולך ומוסיף עד שנסדק כולו אבל הכא שפיסולו מחמת שכבר נסדק כולו ואין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי ומ"ה אפי' דבקו פסול וא"כ סד"א דוקא דבקו בדבק דאע"פ שאין הדבר ניכר בין הסדקים סוף סוף לא נעשה השופר גוש אחד אבל אם חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחת אל אחת תו לא מקרי חתיכת שופר שתקנה אלא שופר שלם קמ"ל דלא ופסול הארכתי להוציא ממ"ש הב"י בזה עיין עליו:
- וכמה שיעור התקיעה כדי שיאחזנו וכו' והיינו דאמר שיעור שופר טפח כלומ' אידי ואידי חד שעורא הוא ולא תימא דפליג רשב"ג דברייתא פרק ראוהו ב"ד אדתני זעירא בפ' המפלת:
- ומ"ש והאי דקאמר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי וכו' פי' דאי אתוקע קאי אם כן הא דהמפלת דתני זעירא חמשה שיעורן טפח וחד מינייהו שופר ותני נמי כדי שיאחזנו הו"ל למתנייה בהדיא דהאי טפח דשופר אינו שוה לאינך טפחים דבשופר הכל לפי מה שהוא אדם דהא אגרופו של בן אבטיח גדול טפי ואיכא למטעי ולהקל למימר דאפי' בן אבטיח התוקע יוצא בטפח בינוני מדחשיב ליה עם שאר טפחים אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר ולפיכך נקט בהמפלת טפח בסתמא וז"ש רבינו והיינו טפח כדפי' פירוש סתם טפח וכך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו בהדיא באל"ף: ומ"ש והר"י גיאת כו' פי' דר"י גיאת דייק מלישנא דכדי שיאחזנו לאשמועינן דבעינן טפח שוחק אבל למאי דפריך דא"א לומר כדי שיאחזנו על התוקע מטעם דהו"ל לבאר בהמפלת בהדיא דשיעור טפח דשופר אינו שוה לאינך טפחים א"כ בסתירה זו נמי נדחו דברי הרי"ץ גיאת דאי טפח שוחק בעינן בשופר הו"ל למיתנייה בהדיא בהמפלת דאינו שוה לשאר טפחים שהם סתם טפח שאינו שוחק אלא ודאי גם בשופר לא בעי טפח שוחק וזהו שאמר ולמאי דפרישית אין צריך וב"י פי' בענין אחר והגיה בהדי בלא אל"ף ע"ש וע"ל בסימן תר"נ גבי שיעור טפח דלולב שם ביארתי יותר:
- דבק שברי שופרות כו' משנה שם ומ"ש ואפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר טעמו משום דשופר א' אמר רחמנא ולא שני שופרות ואין לדקדק מ"ש מנסדק רוב רחבו דכשר אם נשאר שיעור שופר מהסדק לצד פיו וחשיב לאידך כמאן דשקיל ולא הוי כב' שופרות דשאני התם דתחלת ברייתו אינו אלא שופר אחד וגם עתה הוא גוש אחד אבל דבק שברי שופרות אינו גוש אחד:
- ציפהו זהב כו' ברייתא שם ומ"ש בעוביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת פיו פי' אע"פ שאינו מוסיף אלא שציפ' זהב בעוביו לצד הפנימי מקום שמניח עליו הפה אפי' הכי פסול והטעם דכיון דלשם עיקר התקיעה הו"ל כאילו תקע בשופר של זהב דבתר העיקר אזלינן ולא כמו שפי' הב"י דמיפסל משום דמוסיף דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב צפהו זהב על עובי השופר לא בעביו ותו דהו"ל לכללו עם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב דפסול מטעם מוסיף שהרי הדין והטעם אחד אלא ודאי כדפרי' וכיוצא בזה ראיתי להרב מהר"ש לורי"א שכתב וז"ל לפי טעם הראשון לא קפדינן אחציצה אלא אותו מקום שראוי לתקוע בו יהא שם שופר ולא חצוצרות פי' כשהוא סביב כל השופר ודו"ק וב"י האריך בכדי ואמר שלפי טעם הראשון משום מוסיף הוא וטעות הוא עיי' באשיר"י עכ"ל:
דרכי משה
עריכה(א) וטוב להחמיר:
(ב) עיין תוספות פרק לולב הגזול (לא:) שהאריכו בזה.
(ג) כתב הרשב"א בתשובה סימן כ"ג וסימן תר"ל דכל הפסול בשופר יום ראשון פסול ביום שני.
(ד) עיי' בבית יוסף סימן תק"צ:
(ה) ול"נ דאם בולט במקום הנחת פיו שאין תוקע רק בפנימי אף אם אינו בולט מצד הרחב רק שוה לחיצון שם יצא דאין הקול יוצא רק מפנימי אבל כשחיצון בולט לצד הראש יותר מפנימי אזי לא יצא דאי הקול יוצא משתיהן והוי ב' שופרות:
(ו) וכ"כ מהרי"ל דמותר לתקוע בו ומשמע שם דאפילו אם יש לו שופר אחר שאינו של איל וזה שמובא הוא של איל נראה דה"ה אם עשה עו"ג שאר איסור דרבנן כגון שעלה אחריה לאילן וכדומה דינו כאילו הובא מחוץ לתחום וכ"כ המרדכי פ' לולב הגזול דאם עשה עו"ג שופר בי"ט מותר לתקוע בו וע"ל סימן שכ"ח: