שולחן ערוך אורח חיים תקפו ז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקפו · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אם ניקב, אם לא סתמו, אף על פי שנשתנה קולו, כשר (מיהו אם יש שופר אחר, אין לתקוע בזה, כי יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב) (כל בו ותשובת הרא"ש).
ואם סתמו שלא במינו, אף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה, פסול, אפילו נשתייר בו רובו [שלם]. ואם סתמו במינו – אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר. ואם חסר אחת משלוש אלה, פסול.
ואם הוא שעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר בסתמו במינו, אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה. וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתייר רובו, וחזר קולו לכמות שהיה בתחילה קודם שניקב.
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אם ניקב כו'. יש בזה חילוק דיעות בין הרמב"ם להרא"ש דאי' בגמ' ת"ר ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול ר"נ או' במינו כשר שלא במינו פסול וקי"ל כר"נ ואמרי' אליביה דהא דמכשר במינו היינו דוקא שנשתייר רובו ורמב"ם מפ' דר"נ קאי אאם אין מעכב התקיעה דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחלה ואפ"ה אין כשר אלא במינו נמצא בעי' ג' למעליותא אינו מעכב התקיעה ובמינו ונשתייר רובו אבל אם חסר א' מאלו אסור זו היא הדיע' הראשונ' שמביא כאן והרא"ש ס"ל דר"נ קאי אמעכב התקיעה ואפ"ה כשר במינו ממילא הוה לקולא דלא בעינן אלא תרתי דהיינו מינו ורובו ואפי' מעכב או רובו ואינו מעכב ואפי' אינו מינו וזהו שסיים כאן ואם הוא שעת הדחק כו' שיש לסמוך על הרא"ש:
אע"פ שנשנתנ' כו'. פי' אפי' לא נשתייר בו שיעור תקיעה כ"כ הרא"ם הביאו ב"י בדין נסדק לארכו:
שאין לתקוע בשופר נקוב. אבל נסדק אין בכלל זה ודינו מבואר אח"כ:
אם נשתייר רובו שלם. וכ' הטור דאם לא נשתייר רוב השופר אע"ג דנשתייר שיעו' שופר ממקו' הנקב עד הנחת פיו אסור אע"ג דגבי נסדק לרחבו מהני והטעם דמ"מ יש כאן קול שופר עם ד"א דהיינו הסתימה:
יש להכשיר אם נסתם במינו. ז"ד הרא"ש כמ"ש וכ' ב"י בשם המזרחי ולפ"ז אם היה מעכב הנקב את התקיעה קודם סתימה וכשסתמו חזר הקול לכמו שהיה תחלה פשיטא דכשר ותימא מ"ש מצפהו זהב מבחוץ דפסול משום דהוי קול שופר וד"א ואלו הכא דמכשיר אעפ"י שאותו הקול שלאחר סתימה הוא שופר וד"א ושמא י"ל מאחר שע"י הסתימה חזר למה שהיה כשהיה שלם אע"פ שהיה מעכב קודם הסתימה ועכשיו אינו מעכב לא מקרי קול הסתימה עכ"ל ולענד"נ כיון שהוא מינו אין נקרא כלל ד"א ול"ד לציפהו זהב וכ"כ הרא"ש בהדיא וז"ל אבל מינו אפילו נשתנה קולו אין ד"א גורם שיצא קול וכל הקולות '. כשרים עכ"ל עוד כתב הר"מ לא שמעתי טעם נכון היכא שהיה מעכב תחלה וסתמו ומעכב ולמה יהיה פסול והלא אין קול הסתימ' כלל כיון דחזר למה שהיה קודם הסתימה והיה כשר ותי' ב"י דאע"פ שנסתם אע"ג דעדיין מעכב התקיעה א"א שיהיה מעכב כ"כ כמו שהיה מעכב קודם הסתימה ונמצא דהוי שופר וד"א שהרי אין קול זה כמו כשהיה שגם ולא כשעה שהיה נקוב וק"ל דא"כ דא"א להיות כבתחל' הא גם אם הוא עכשיו כשעה הראשונה נימא דא"א להיות ממש כבתחלה כיון שיש עכ"פ סתימה אלא ודאי דאפשר לצמצם וקושיות הרא"ם נ"ל דחיישינן שהסתימה גורמת שהקול של השופר שהיה קודם הסתימה נתקלקל מחמת הסתימה ונולד קול חדש מחמ' הסתימ' בשלמא אם עכשיו חזר לקול הראשון ממש אמרי' שע"י הסתימ' שהי' במינו נעשה בריה הראשונ' ממש כיון שחזר הקול ממש כן משא"כ אם לא נולד קול אלא כמו שהיה קודם הסתימה ע"כ לא נעשה כברי' ראשונה ממילא הוה הקול שנולד עכשיו דבר אחר וע"כ פסול כנלע"ד:
מגן אברהם
(ח) בשופר נקוב: אפי' נשתייר בו שיעור תקיעה משום שקולו פגום כ"מ בכל בו:
(ט) שעת הדחק: נ"ל דהדק הסתימה אסור ליטלה בי"ט דאל"כ יטלנה משם:
באר היטב
(ח) נקוב: אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה משום שקולו פגום כל בו מ"א. ועיין ט"ז ופשוט דנסדק אינו בכלל זה ודינו מבואר אח"כ.
(ט) הדחק: צ"ל דהדק הסתימה דאסור ליטלה בי"ט דאל"כ יטלנה משם. שופר שגלדו דק ועשו לו חשוקים של ברזל כשר לתקוע בו. הלק"ט חלק א' סימן ע"ז.
משנה ברורה
(כו) אם ניקב וכו' – אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה, והוא: איתא בגמרא, תנו רבנן: ניקב וסתמו, בין במינו ובין שלא במינו, פסול. רבי נתן אומר, במינו כשר, שלא במינו פסול. וכתבו הפוסקים, דקיימא לן כרבי נתן. ואמרינן שם, דהא דמכשר רבי נתן במינו, היינו דווקא כשנשתייר רובו שלא ניקב.
והנה בביאור הסוגיא, יש דיעות בין הראשונים. הרמב"ם וסייעתו מפרשים, דרבי נתן קאי אאין מעכב התקיעה, דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחילה קודם שניקב, ואפילו הכי אין כשר אלא במינו. נמצא בעינן תלתא למעליותא: אינו מעכב התקיעה, ובמינו, ונשתייר רובו; אבל אם חסר אחד מאלו, פסול. זו היא הדעה ראשונה שהובא כאן.
והרא"ש וסייעתו סבירא להו, דרבי נתן קאי רק אמעכב התקיעה; ואפילו הכי כשר במינו. ובשאינו מעכב, אפילו שלא במינו כשר, אם נשתייר רובו. וממילא לפי ביאור זה, הוי לקולא, דלא בעינן אלא תרתי, דהיינו מינו ורובו ואפילו מעכב, או רובו ואינו מעכב ואפילו אינו מינו. וזהו שסיים המחבר לקמיה: ואם הוא שעת הדחק וכו', היינו שאז יש לסמוך על הרא"ש וסייעתו.
(כז) אף על פי שנשתנה קולו כשר – שכל הקולות כשרים בשופר, וכנ"ל. והיינו אפילו לכתחילה לדעת המחבר. וכתבו הפוסקים, דאפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה, דהיינו טפח שלם, בלי נקבים, נמי כשר. ומכל מקום כתבו האחרונים, דאם היה רובו של שופר נקוב, אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה שלם, גם כן פסול, דרובו ככולו. ועיין בביאור הלכה.
(כח) מיהו וכו' כי יש אומרים וכו' – סבירא להו דשופר נקוב פסול כמו שופר שנסדק, ויש לנו לחוש לדעה זו לכתחילה. ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה למעלה לצד הפה שאין בו נקב כלל. ומכל מקום משמע דגם לסברא זו, היינו דווקא היכי שהנקב מורגש בתקיעה, שהקול נפגם על ידו ונשתנה קולו; אבל היכי שקולו צלול, אין נקב כזה חשוב, ותוקעין בו לכולי עלמא.
(כט) ואם סתמו וכו' – רוצה לומר, דאף על גב דכשלא סתמו כשר לדעת המחבר, כשסתמו גרע טפי, דכשסתם בשאינו מינו, אם כן אינו שומע קול שופר בלחוד, רק קול שופר וקול דבר אחר שמעורב בו. וכן כשסתמו במינו ולא חזר קולו לכמות שהיה בתחילה, הרי אנו שומעין שקול השופר הזה אינו קולו של השופר הראשון, אלא מן הסתימה, והסתימה אינה בטילה, והוי נמי כמו קול שופר ודבר אחר מעורב בו.
(ל) לכמות שהיה בתחילה – קודם שניקב. וכל שכן אם קולו דומה רק לקול של קודם הסתימה.
(לא) אם נשתייר וכו' – דאם לא נשתייר רובו שלם, פסול לכולי עלמא, אפילו סתם במינו וקולו כמות שהיה תחילה, דתו בטיל ממנה שם שופר, ולא נעשה שופר אלא על ידי סתימה זו, ונמצא דהוי שופר ודבר אחר.
(לב) רובו שלם – רוצה לומר, באורך השופר לצד פיו.
(לג) שעת הדחק וכו' – ודווקא שלא נזכר עד יום טוב, דאז אסור ליטול הסתימה, דהוי כתיקון כלי, כיוון שעל ידי זה מכשיר השופר. אבל אם נזכר קודם יום טוב, יטול הסתימה, ודינו כאילו לא סתמו דכשר [אחרונים].
(לד) שאין שופר אחר מצוי – אבל אם יכול להשיג שופר אחר, אף אם כבר תקע בשופר שיש בו תרתי למעליותא, יחזור ויתקע ולא יברך [פרי מגדים].
(לה) יש להכשיר וכו' – דסמכינן על הפוסקים דסברי דהיכי דאיכא תרתי לטיבותא סגי. ועיין בפרי מגדים שכתב, דנראה שיוכל לברך, ובפרט לפי מה שכתב הפרי חדש והגר"א דהעיקר כדעה זו.
(לו) וכן יש להכשיר וכו' אם נשתייר רובו – אבל בלא נשתייר רובו שלם, אפילו איכא תרתי לטיבותא, שסתמו במינו וחזר קולו להיות צלול כבתחילה קודם שניקב, לא מהני אף לדיעה זו, ומטעם שכתבנו למעלה.
- והיכא דאיכא רובא לחוד, או דאיכא סתמו במינו לחוד, ויש לו ספק על הסתימה אם חזר קולו לכמות שהיה או לא, יש להחמיר מדינא, דהוא ספיקא דאורייתא.
ביאור הלכה
(*) אע"פ שנשתנה קולו כשר: עיין במ"ב מש"כ דבעינן שישתייר עכ"פ רובו דאם רוב ארכו ניקב הו"ל ככולו הוא מדברי הב"ח והפר"ח ועי"ש עוד בב"ח שתמה על הטור שלא חילק בזה והביא שרבינו ירוחם כתב להדיא דדוקא בשנשתייר רוב (אבל אם לא נשתייר רובו פסול אם מעכב את התקיעה ע"ש ומשמע דאם אינו מעכב את התקיעה כשר אפילו לא נשתייר רובו ואולי דהוא אזיל לשיטתו דס"ל אפילו בנסתם הנקב אם אינו מעכב התקיעה כשר אפילו לא נשתייר רובו וגם אינו מינו) אכן באמת תמיה לי אם נקב אינו פוסל בשופר א"כ דהוא שלם דמי ומאי איכפת לן שרובו נקוב וגבי נסתם שאני דהתם אתינן מטעם דשופר וד"א מעורב בו או מטעם דהו"ל כשתי שופרות משו"ה בעינן שיהא עכ"פ רובא בלא ריעותא ולא משגחינן תו במיעוטא שיש בו ריעותא משא"כ הכא דאין זה ריעותא כלל ולכאורה יש להשיב דלפ"ז גם בנסתם די לנו שיהא רובו בלי סתימות אבל יכול להיות מלא נקבים ובלשון הפוסקים והמחבר מבואר דדוקא אם נשתייר רובו שלם ומשמע דבמנוקב פסול אפילו יהיו הנקבים פתוחות שלא נסתמו אבל באמת יש לדחות דהפוסקים מיירי בשהיה נקב אחד גדול ונסתם (עיין ברמב"ן ורא"ש) וע"ז אמרו דדוקא בשלא היה הנקב גדול כ"כ שלא ישאר רוב שופר שלם דאם היה הנקב למשל מחצה שופר ונסתם א"כ ורב עם סתימה אבל אה"נ דאם היה הנקב מיעוט שופר ונסתם אפילו יש בשאר השופר נקבים ג"כ כשר דהנקבים אינם פוסלים ואפשר שגם רבינו ירוחם שהזכיר בענינינו שישתייר רובו ג"כ כונתו שהנקב לא יהיה גדול כ"כ שימשך עד חצי השופר דאם נמשך וכ"ש אם נמשך עד רובו א"כ הו"ל ככולו והרי השופר פתוח בכולו ואין שם שופר עליו ואם פסלינן בנסדק כ"ש בזה אבל ביש נקבים קטנים הרבה אפילו הנקבים על כל השופר מאי איכפת לן כיון שאין הנקבים פוסלין ובין נקב לנקב יש שופר א"כ אינו נסדק. אח"כ מצאתי ברא"ש סימן וי"ו שכתב ואשמועינן בברייתא וכו' משמע ג"כ דבניקב ע"פ רובו כשר אף שהוא מעכב את התקיעה וגם לא נשתייר בו שיעור שופר ובריטב"א מצאתי שכתב ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו כלל לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמרו בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעותא עכ"ל ומשמע מיניה דבאין בו שיעור שופר גם לירושלמי יש להחמיר דלא כהרא"ש ועוד נשמע מיניה דבאינו מעכב התקיעה גם לגמרא דידן יש להקל אף שנפחת רובו אם נשאר בו שיעור תקיעה:
(*) שאין לתקוע בשופר נקוב: בב"י הביא זה בשם כל בו ותשובת הרא"ש ובאמת נמצא זה גם בפירוש המשנה להרמב"ם וז"ל ואם ניקב יש בו דינים והוא כי הוא צריך לסתום הנקב וכו' ומשמע בבירור שהוא מפרש המשנה כפירוש השני של הכל בו שהובא בב"י ע"ש וכן בריטב"א כתב שהבבלי חולק על הירושלמי בזה ולהבבלי אם לא סתמו כלל פסול אם מעכב התקיעה והנה ראיתי קצת פלא בדברי הפמ"ג בענינינו דבסק"ז במשב"ז מצדד דאפילו לדעת המחבר דמיקל בשופר נקוב מ"מ בעינן אפילו בשופר ארוך שיהיה עכ"פ רוב שופר שלם בלי נקבים וא"כ לפ"ז הרמ"א דמחמיר הוא אפילו באופן זה אין לתקוע בו לכתחלה ובסק"ט מצדד דאף לדעת רמ"א אם רובו שלם י"ל דתוקעין בו לכתחלה. ואולי משום דאין הדבר ברור לו מצדד לכאן ולכאן וכבר כתבנו בפנים דאם הקול צלול אין להחמיר בו ובפרט כשרובו שלם:
(*) אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב: אשמועינן בזה שני דברים אחד אע"פ שקודם שנסתם היה הנקב מעכב את התקיעה כשר כיון שעתה חזר קולו [ולאפוקי מדעת איזה ראשונים שמחמירין בזה] ועוד אשמועינן דאם חזר קולו משונה כקודם הסתימה פסול מטעם שא"א שיהיה קול השופר בשוה אחר הסתימה כקודם הסתימה וחיישינן שמא נשתנה קצת או שנולד קול חדש ופסול מטעם הנ"ל [אחרונים]: