רי"ף על הש"ס/שבת/דף נט עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא
המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו שמן ומניחו בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קרטיבלא ואינו חושש אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור:
ת"ר לא יצא אדם במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה ולא יצא במנעל חדש ובאיזה מנעל אמרו במנעל של אשה תאני בר קפרא ל"ש אלא שלא יצאת בו שעה אחת מבעוד יום אבל יצאת בו שעה אחת מבעוד יום מותר ומנעל שע"ג האימוס שומטין אותו בשבת פירוש אימוס דפוס של מנעל גרסי' בזבחים בפרק דם חטאת דרש רבא מותר לכבס את המנעל אמר ליה רב פפא לרבא והא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרבא ושכשכו ליה מסאניה במיא שיכשוך אין כיבוס לא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו שיכשוך מותר כיבוס אסור:
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
מבפנים שמשפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן ומלבן ממש לא הוי שאין נותן שם מים:
והוא בתוך המנעל: מפני שהמנעל נהנה ונמצא מעבדו:
מתעגל: מתגלגל:
קרטבלא: עור שלוק שעושין אותו משטוח למטה ולשלחן יש שיעור לצחצחו שלא היה השמן הנישוף לעור מגיע כדי לעבד את העור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצחו לא קא מכוין וכתב הרז"ה ז"ל דלא קי"ל הכי אלא אפי' שיעור לעבדו מותר דרב חסדא בשיטתיה דרב אמרה דאמרינן בפרק כירה [דף מא ב] גבי מיחם שפנהו לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף נמי מותר ואוקימנא דשמואל כר"ש ס"ל ומדקי"ל הלכה כר' שמעון ליתא לא לדרב ולא לדרב חסדא דסברי בדבר שאין מתכוין אסור כר' יהודה ודרב ורב חסדא חד טעמא אינון ע"כ והראב"ד ז"ל קיים דברי הרי"ף ז"ל ובלשון הזה כתב עליו מה לו ולמחלוקת דבסך את גופו כשיעור לעבד את קרטבלא ומתעגל עליה הלא בידים הוא מעבד מה לי מעבד בידו ומה לי מעבד בגופו ואין זה כדבר שאין מתכוין אבל כעושה הוא בידים אבל שיעור לצחצחו אינו נראה אלא כמצחצח את גופו:
לא יצא קטן במנעל שהוא גדול לו: משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי:
אבל יוצא בחלוק גדול: דלא נפיל מיניה ולמשלף ולאיתויי לא חיישינן דלא קאי ערום בשוק:
מרופט: קרוע מלמעלה דגנאי הוא וכי חייכא עלה שלפא ומייתא לה:
ולא תחלוץ בה: לכתחלה דלאו נעל מעליא הוא:
ואם חלצה חליצתה כשרה: ומיהו דוקא כשאינו מרופט ברובו שאם היה כן חליצתה פסולה והראיה מדאמרי' בריש פ' מצות חליצה [דף קב א] דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל מרופט ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה היכא גזרי' ביה אלא ודאי כדאמרן:
אין יוצאין במנעל חדש: כדמפרש ואזיל:
שלא יצתה בו מבעוד יום: ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה ואתי לאיתויי אבל יצתה בו כבר הכירה בו ומכוון הוא לה אז אינה מקפדת:
שומטין אותו בשבת: דתורת כלי עליו ואף על פי שאינו רפוי ואע"ג דאימוס מלאכתו לאיסור ומאחר שהמנעל אינו רפוי צריך לטלטל האימוס הא קי"ל [דף קכד א] דדבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר:
סליקו להו תולין
נוטל אדם את בנו והאבן בידו. בחצר ולא אמרינן דהוא מטלטל לאבן:
עם הטהורה: אגב הטהורה ואגב חולין אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול היא:
אף מעלין את המדומע באחד ומאה: סאה של תרומה שנפלה למאה חולין בטלה וצריך להרימה משום גזל השבט וקמ"ל ר' יהודה דאותה סאה מותר ליטלה מן החולין בשבת ולא הוי כמתקן:
ומוקמינן בגמרא [דף קמב א] הא דתנן כלכלה והאבן בתוכה בכלכלה מלאה פירות דהוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ואקשינן ולשדי לאבן על ידי ניעור הכלי דהא בכל מה דאפשר לתקוני מתקנין ופרקינן דבכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וכן נמי מסקינן בגמרא (שם) דכי תנן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה דוקא בשטהורה למטה וטמאה למעלה ובפירות דמטנפין דלא אפשר למשדינהו ולמשקל הטהורה אבל בשטהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לטהורה ושביק לה לטמאה וה"מ לצורך גופו כלומר שאינו צריך אלא לתרומה טהורה ולא למקום כלכלה הלכך כל היכא דמצי ליה למשקל תרומה טהורה לא שרי ליה טפי אבל אם צריך הוא למקום הכלכלה מטלטל אותה אפילו טהורה למעלה וטמאה למטה ובמקצת ספרי הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות שבת נוסחא אחרת שלא נתברר לי והרב אלפסי ז"ל השמיט כל זה מן ההלכות ולא ידעתי למה:
גמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו: שאם לא יטלנו איכא סכנת חולי ואע"ג דכמאן דנקיט להו לאבן דמי לא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי ודוקא אבן הוא דשרי ליה טלטול שלא בידים דאי נפלה ליה לתינוק לא אתי אבוה לאיתויי אבל דינר אפילו לאחוז בידו והתינוק מהלך ברגליו דליכא טלטול כלל אסור דלמא אתי לידי טלטול גמור דנפיל הדינר ואתי אבוה לאיתויי כך פירשו ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד בקרוב לו ארבע אמות הא ודאי לא והאוחז בידו נמי לאו מידי עביד ביה אלא הכי קאמרינן דאי שרינן ליה טלטול איסור דהיינו כי נקיט ליה תינוק כמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למעבד טלטול בידים אבל כי לא שרינן ליה מידי ליכא למגזר כלל:
מתני' מטה על צדה: לחבית אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים:
היתה בין החביות: וירא שמא תפול על החביות ותשברם:
מגביהה: לחבית כולה ומסלקה מבין החביות למקום אחר ושם מטה על צדה:
לשלשת: שום דבר מאוס כגון רוק או רעי או צואה:
מקנחה בסמרטוט: ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד המטונף שרייתו זהו כבוסו [כדאמרינן בפרק דם חטאת (דף צד ב) ומיהו כשאינו מטונף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו] והראיה מדאמרינן בפרק ואלו קשרים (דף קיג ב) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת מים היכי [ליעביד] לעביר מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריכא למימר ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייה גופה אסירה משום דשרייתו במים זהו כבוסו ש"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא כך ראיתי בספר התרומה:
היתה לשלשת: זו על כר של עור דלאו בר כבוס הוא נותן עליה מים עד שתכלה ומיהו כבוס ממש לא הואיל וסתם כרים וכסתות רכין נינהו שייך בהו כיבוס בעודן רכין ומיהו שרייתו לא זהו כבוסו וכן מפורש בזבחים
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)