רי"ף על הש"ס/שבת/דף מו עמוד א

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

פמוטות של בית רבי. מנורות ולא של חוליות היו:

כאותן של בית אביך: פרש"י ז"ל שהיו קטנות אבל גדולות אסירי דאדם קובע להם מקום. ולפי זה הא דמסקינן בפ' כל הכלים דכל הכלים ניטלין בשבת ופי' דניטלין בשתי ידים ואפילו בשני בני אדם דוקא בשאר כלים דלא קפדי עלייהו אבל פמוטות כיון דקפדי עלייהו ומייחדי להו מקום לא והקשה הרמב"ן ז"ל דבפרק כירה שרי מנורה הניטלת אפי' בשתי ידים דלא אסרי [דף מו א] אלא בשל חוליות א"נ דאית בה חידקי ומשום דגזרינן אטו של חוליות וכיון דמנורה שרי פמוט נמי משמע דשרי שאין בין פמוט למנורה אלא שהמנורה יש בה קנים אילך ואילך ופמוט אין בו דאמרי' בפ' הקומץ רבה (דף כח א) אינה באה זהב אינה באה ככר ההוא פמוט מקרי. לפיכך פי' דכאותן של בית אביך היינו שהיו גדולות שאביו של ר' זירא גבאי של מלך היה כדאיתא (בבכורות) [סנהדרין דף כה ב] ועשיר היה והיו יודעים שפמוטות שלו גדולים היו ואותן של בית רבי אע"פ שעשיר גדול היה לא היו בקיאין בפמוטות אם היו קטנים או גדולים שאפשר שקטנים היו ולא היה משתמש בהן אלא לתשמישו בלבד:

הלכך אפילו ניטלין בשתי ידים נמי שרי לטלטולינהו ובשתי ידים לאו דוקא אלא ה"ה בשני בני אדם והכי אמרינן בגמרא גבי קרונות ושני בני אדם נמי לאו דוקא וה"ה ד' וה' אע"ג דאיפליגו בה בירושלמי וראיה לדבר מדשרינן בפרק המוצא תפילין (דף קב א) אסיתא ושריתא דדרו להו בי עשרה משום דתורת כלי עליהן:

מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל: פי' ואע"ג (דאמרינן) דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא דאע"ג דאמרינן בנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור כדאיתא בגמרא [דף קכב א] ה"מ היכא שלא עשה אותה הנכרי בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומשום הכי אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קא עביד אבל כל שהדבר מוכיח שהנכרי עושה אותה בשביל עצמו כי האי עובדא דשמואל [שם ע"ב] דחזא דאייתי שטרא וקא קרי בכי האי גונא אפילו יש בה רוב ישראל מותר:

ואם בשביל ישראל אסור: פי' אע"ג דס"ל לרבי מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בו ביום ואמרינן דרב מורה לתלמידיו כר"מ כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף טו א) אפ"ה מחמרי טפי במלאכת נכרי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא [גיטין דף נד א] נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת נכרי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא [פרק יד אות יא] והיינו טעמא נמי דבמלאכת נכרי הנעשית בשביל ישראל אפי' לערב אסור בכדי שיעשו ואלו במבשל בשבת בשוגג לרבי יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א"נ במזיד לר"מ למאן דשרי להו ההוא תבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו:

ומיהו איכא למידק כי היכי דאסרינן [ביצה דף ב: ודף ג א] משקין שזבו ופירות הנושרין שמא יסחוט או שמא יעלה ויתלוש נגזור נמי [בנכרי] העושה לצורך עצמו שמא יעשה [ישראל] בידים תירץ הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום שאין הישראל מצוי אצל הנכרי בשבת שיבא להשתמש ממה שהנכרי עושה לצורך עצמו וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרינן בה ועוד דישראל מנכרי לא גזור במלאכת דשבת אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא ממילא בכי האי גונא גזרינן וכי תימא א"כ פירות שתלשן נכרי לצורך עצמו בשבת יהו מותרין לישראל יש לומר דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן [נכרי] לא פלוג בהו רבנן וכי תימא תינח בפירות האילן אבל עשבים שאין דרכן ליתלש מאי טעמא לא שרי' לישראל ואילו בגמרא אמרי' דקאי לה באפה ואזלא איהי ואכלה אבל להעמידה עליהן אסור שמא יטלטל אותן יש לומר דבעשבים וכיוצא בהן שאין דרכן ליתלש אסורין משום מוקצה דהוו להו כבעלי חיים שמתו [לעיל דף מה ב] דמודה בהו רבי שמעון ואפילו למאן דאמר [שם] חלוק היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו בהא מודה שאין אדם יושב ומצפה להם כלל והוו להו ככוס וקערה ועששית דאפי' לרבי שמעון לא יזיזם ממקומם כדאיתא בפרק כירה [דף מד א]:

ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשו בשבילו אבל לישראל אחר שרי וכדאמרינן בפרק אין צדין [דף כה א] דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילי' בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא דהא בפרק אין צדין לא אמרינן בגמרא מותר לישראל אחר אלא בבא מחוץ לתחום אבל ביש במינו במחובר דאמרי' התם [דף כד ב] דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו לא מפלגינן כלל בין אותו ישראל לישראל אחר אלמא כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל ליכא פלוגתא בין אותו ישראל לישראל אחר ודאמרינן בתוספתא בפרק י"ח דשבת חפר קבר לא יקבור בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר דמשמע דאפילו במלאכה דאורייתא איכא פלוגתא בין אותו ישראל שנעשו בשבילו לישראל אחר לא קשיא מידי משום דכי שריא התם לישראל אחר לאו בשבת קאמר שהרי א"א לקבור בשבת ולא בכדי שיעשו נמי קאמר דכל בכדי שיעשו באיסור דאורייתא לא מפלגינן בין אותו ישראל לישראל אחר אלא משום דתנן לקמן בפ' שואל [דף קנא א] דאם חפרו הקבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית קתני התם בתוספתא דדוקא אותו ישראל הוא דלא יקבר בו עולמית אבל ישראל אחר מותר בכדי שיעשו אבל לעולם בכל שנעשה בו איסור תורה ליכא פלוגתא בין ישראל זה לישראל אחר לא לשבת עצמו ולא לכדי שיעשו ולא עוד אלא אפי' באיסורי דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילין בהכי ה"מ באיסור תחומים שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום לזה הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורי דרבנן לא:

מילא מים: לבהמתו מבור ברה"ר:

ואם בשביל ישראל אסור: מדרבנן שמא יאמר לו מלא וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דמדנקט (ליה) לבהמתו ולא נקט מלא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכה"ג אפילו בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהני ליה מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין [דף כא ב] אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו דאהנו לה מעשיו שא"א לה לירד לבור ולפיכך התיר ר"ת ז"ל לישראל לאכול מפת שהכניס נכרי בשבילו בשבת מרה"ר לרה"י דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי היה יכול הישראל לילך במקום שהפת שם ולאכול ממנו וכ"כ הרז"ה ז"ל בשם חכמי נרבונה ז"ל אבל רבינו יצחק ז"ל הקשה על ר"ת ז"ל ממתניתין דהכא דקתני נכרי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והתם מאי אהני ליה והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים וכדתניא במכילתין למען ינוח שורך וחמורך הנח לה והיא תולשת וזו היא נייחא שלה ודחק עצמו ר"ת ז"ל ותירץ כגון דקאי בתרי עברי נהרא דלא מציא למיזל התם וכן הר"ז ז"ל דחק והעמידה בעשבים [מפוזרים] לכאן ולכאן דבכה"ג אהני

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט